''הארץ'' עבר את הגבול. אנחנו מבטלים את המנוי  

אנחנו מנויים על עיתון "הארץ" זה ארבעים שנה. בימי שבת מונחים על השולחן בסלון ביתנו רק שני עיתונים: "הארץ" ו"מקור ראשון". אנחנו משפחה דתית־לאומית. עמדותינו במונחי העיתון הן ימניות, אבל ב"הארץ" מצאנו לאורך השנים עניין בקשת של תכנים בתחומי הכלכלה, התרבות, הספרות והאמנות — כמו גם בתחומי הפוליטיקה.

עינינו היו פקוחות, והיינו מוכנים לקרוא את מגוון הדעות של כותבי העיתון, הנוטה בבירור ובאופן חד־צדדי לכיוון אחד. במשך כל השנים הללו הם לא הצליחו לשנות את עמדותינו בעניין ארץ ישראל וזכותו של העם היהודי עליה.
התיאורים של עמירה הס על מצבם של תושבי עזה נגעו ללבנו, אך התמונה שהועברה על ידיה היתה תמיד מאוד חד־צדדית ונטולה פרספקטיבה, שיכולה להסביר כיצד מגיע עם למצב שבו הוא מעדיף את חיסולו של עם אחר על פני המאמצים להקים חברה דמוקרטית ויצרנית.
כתבותיו של גדעון לוי בכל הנוגע לפעולותיו של צה"ל בכלל, ובעתות מלחמה בפרט, נגועות בהתחסדות, שכל מטרתה להחליש את העמדה המוסרית המוצדקת והראויה של הצבא, הפועל להגן על תושבי מדינת ישראל. כתבותיו במדורו "אזור הדמדומים" היו נוגעות ללב, אך לא ניסו לבדוק אף פעם איך הגיעו המשפחות הפלסטיניות שאותן תיאר למצבן הקשה. תמיד מופנית האצבע המאשימה כלפי חיילי צה"ל. לשווא ציפינו מלוי לכתוב באמפתיה על משפחות יהודיות שנהרסו, על יתומים שנותרו ללא הורים, על פצועים שבמשך שנים נאבקו בפציעתם כתוצאה מפגיעות רצחניות של מחבלים שבמוצהר יצאו להרוג יהודים באשר הם יהודים.
גם הכתבות החד־סטריות של הכתב לענייני חינוך, אור קשתי, שהביעו התנגדות לכל מהלך של משרד החינוך שנועד להעמיק את הזהות היהודית כמצע משותף לחינוך כלל תלמידי ישראל, הוכיחו לנו כי כל מטרתו היא להשמיט את הבסיס המשותף של החברה הישראלית, שעליו מושתת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

גם עמוד הדעות הפנימי בעיתון היה נגוע כל כולו בעמדות המנוגדות לחלוטין לעמדותינו, אך אנו האמנו כי נכון וראוי להתוודע ולהקשיב לדעות אחרות, כאשר בו בזמן נתונה לנו החירות שלא לקבלן. במשך עשרות השנים שבהן היינו מנויים על "הארץ" לא הצליח העיתון לשנות את עמדתנו, כי זו משמעותו של חופש המחשבה. במקביל יש לציין, כי מצאנו בעיתון לאורך השנים גם עמדות מוסריות — בתחומים חברתיים וכלכליים — שלמדנו מהן ואף הזדהינו עם חלקן.
עוד כותרות בנושא

חברינו הרבים נמנים עם כל גוני הקשת הפוליטית. תמיד ידענו לשמוע את עמדתם, והם מצדם עמדו על כך שנביע בפניהם את עמדתנו — אך בניגוד למאמרו האחרון של יוסי קליין, תוך כיבוד זכותו של כל אחד להביע את דעתו באופן חופשי ובלתי מתלהם. שלא כפי שעשה קליין במאמרו, כאשר הציג את המחנה שהוא מתנגד לעמדותיו כאויב, תמיד אנו מנסים למצוא את המכנה המשותף לכל מגזרי החברה הישראלית, ולא טוענים, כמותו, שיש לנו קשר יותר חזק עם "אסקימואי מאלסקה" הקרה והמרוחקת, מאשר עם החולקים על דעתנו מקרב בני עמנו.

כבר לפני כשבועיים חשנו, כי הסדק שנבעה בינינו לבין העיתון ועמדות כתביו הולך ומתרחב. מאמרו של רוגל אלפר — שקרא להחרים את מוצרי חברת "השחר העולה" בשל תכני הפרסומת, הנגועים, לשיטתו, ב"ערכי הציונות", ובשל "החירות" העומדת לפני בעליו לתרום בדרכו למפעלים ציוניים — העמיק את השסע בינינו לבין "הארץ". דווקא המאמר הזה, שנכתב תחת אצטלה של ביקורת טלוויזיה, עורר בנו את השאלה מדוע עלינו להמשיך לממן את הוצאתו לאור של עיתונכם.
אנו מציעים להחליף במאמרו של אלפר את המלים "השחר העולה" במלים "עיתון הארץ", ובמקום המלים "כיבוש" "התנחלויות" וכיוצא באלה לכתוב את המלים "בניית הארץ" "זהות יהודית" וכן הלאה. או אז אולי יבינו עורכי העיתון וכותביו, כי קריאה לחרם עסקי עלולה להיות דו־סטרית.

אלפר הצליח במקום שבו לא הצליחו חבריו האחרים. בעוד גדעון לוי ועמירה הס העמידו במרכז כתיבתם את ה"אסון" הפלסטיני (לכאורה), הרי שאלפר מבטא עמדות, שכל כולן נועדו לערער את יסודות קיומנו בארץ ישראל המתחדשת — הלוא הם הציונות. חבריו האחרים למערכת העיתון אכן נגועים אף הם במה שנקרא "פוסט ציונות", אך בעוד האחרים מביעים דעות בלבד, אלפר קרא ליזום מהלך של חרם עסקי על חברה כלכלית (שאגב, אין לנו דבר אתה ואף איננו צורכים את מוצריה) — שכל חטאה הוא בגאוותה על ישראליותה ואהבתה לרוח הציונות ההיסטורית.
אנו באים מהעולם העסקי. לפני כמה עשרות שנים נתקלנו בתופעת ה"חרם" על מוצרים ישראליים במדינות שונות, ובמדיניות "החרם הערבי" על הכלכלה הישראלית. תופעה זו חלפה מן העולם, שהבין כי למדינת ישראל יש זכות להתקיים כמדינה חופשית ודמוקרטית. העולם אף נהנה היום ממציאות זו, ומעוצמתה הכלכלית של ישראל בתחומים רבים. דבר זה איננו מובן לאלפר, שהמושג דמוקרטיה הנו ממנו והלאה. את הביטוי לעמדותיו הוא יכול לתת בקלפי בלבד, וכל מאבק אחר איננו לגיטימי ואינו אלא ניסיון נואל לשנות את כללי הדמוקרטיה בכוח הזרוע.
מה שהגדיש את הסאה היה מאמרו של יוסי קליין. מבחינתנו נפל דבר, ואנו רואים בעורך "הארץ" ובבעליו את האחראים להידרדרות ההולכת ונמשכת בעמדותיו של העיתון, היוצא נגד החברה הישראלית בפרט והמערער על זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בכלל. במאמרו מדביק לנו קליין סטיגמה מרושעת וכוללנית. איש מחנה השלום הזה שם אותנו, פשוטו כמשמעו, תחת כוונה הרובה.

אנו גאים בילדינו, הנמנים עם הציונות הדתית־הלאומית. אנו גאים בהתיישבותם בחבלי יהודה ושומרון. אנו גאים בפועלם ובתחומי עיסוקם, ואנו גאים במוסדות שחינכו אותם בדרכם. לידיעתו של יוסי קליין, בניגוד לטענתו ולפיה הדתיים הלאומיים "לא יתערבו עם מזרחים" — אין אנו המשפחה היחידה בציונות הדתית־לאומית שילדה נשוי למה שהוא מכנה "מזרחי", ונכדותינו נושאות בגאווה את שם המשפחה שטרית — משפחה שאף היא עלתה ממרוקו לישראל מתוך אמונה ציונית. ברור כי השימוש במונחים "אשכנזים" ו"מזרחים" נועד לשרת את מטרתו של קליין — לזרוע פירוד בחברה הישראלית בכלל ובתוככי החברה הדתית־לאומית בפרט. הפוסל (האשכנזי היהיר) במומו פוסל.
גזענות כלפי מזרחים היא לא הסטיגמה היחידה שקליין מדביק לנו. הוא מייחס לנו — כלומר לדתיים־הלאומיים — גם גזענות כלפי ערבים, וטוען עוד, כי האליטה הדתית לאומית אינה מתעניינת בעניים ומעדיפה לשמור מרחק מהם. ובכן, אנו חונכנו עוד בבית הורינו על מלותיו של זאב ז'בוטינסקי: "שם ירווה לו משפע ואושר בן ערב בן נצרת ובני" — ברוח זו מתנהלים עסקינו הפרטיים, ואין בן מיעוטים אחד שעובד בהם המקופח בתנאיו לעומת חברו היהודי.
ובאשר לעוני — אנו חברים פעילים בארגון "רוטרי ישראל", כמו גם בארגונים חברתיים נוספים, ונרתמים בדרכנו לסיוע בתחומים שבהם ניכרים "פערים חברתיים". אין אנו טוענים באופן מכליל — כפי שעושה קליין — כי זו דרכה של הציונות הדתית־לאומית כולה, אך חלקה בתחומים אלה משמעותי ביותר.
בננו התחנך במכינת עלי, ועם קריאת המאמר חשבנו על הפער העצום בין בוגר המכינה רס"ן רועי קליין הי"ד לבין הכתב יוסי קליין, הנושאים את אותו שם משפחה. האחד התגלה במלוא גדולתו וגבורתו, כשחירף את נפשו (בזמן המלחמה בחיזבאללה), במטרה להגן על חייליו, שהמכנה המשותף ביניהם — מעבר לשמות המשפחה האשכנזיים או המזרחיים — היה אמונה בצדקת זכותה של מדינת ישראל להתקיים. השני התגלה במלוא שנאתו ויהירותו, המתנשאת על ציבור גדול וערכי.
רועי קליין מסר את נפשו במלחמה מול ארגון החיזבאללה, המצהיר השכם והערב כי מטרתו היא לחסל את מדינת ישראל, ואילו קליין רואה בנו, במשפחתנו, בילדינו, בחברינו, בבני משפחתו של רועי קליין ובבני משפחות נופלים אחרות מבניה של הציונות הדתית — סכנה גדולה יותר מאשר ארגון רצחני זה.
אנו רואים בך, עמוס שוקן, כבעלי העיתון, את האדם האחראי להידרדרות המוסרית של "הארץ". ההגנה על זכויות האדם בעיתונך מוגבלת להגנה על זכויות שונאינו ואלו הקמים עלינו כעם. כעולה ממאמרו של קליין — אנו, בני משפחתנו וחברינו (ה"דתיים הלאומים" בלבד) איננו נחשבים ל"אדם", ואין לנו זכות קיום. לשיטתך ולשיטת כתבך, אנו חשופים לנטרול או ניתנים לחיסול. האחראי על פרסום מאמר שטנה כזה הוא בעלי העיתון.
אינו מעלים על דעתנו, ואף איננו מצפים לכך, שעיתונכם יאפשר למאמר זה או אחר להסית נגד זרם כלשהו בחברה הישראלית — ובוודאי שלא נגד זרם כלשהו בחברה הפלסטינית — כפי שאיפשר לקליין להסית נגד הציבור הדתי־לאומי.
באמצעות כתיבתו הנמוכה עשה עמנו קליין חסד: הוא הזכיר לנו — בחג החירות — את גדלות הנפש המאפשרת לקבל החלטה מתוך חירות ממשית: לצאת מקהילת קוראי העיתון ולהפסיק לממן כותבים מסוגו.
אתם, בעיתונכם, תוכלו להמשיך ולהפיץ את משנתכם, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמצעות שלל כתביכם בקרב מחנה מצומצם, מתנשא, יהיר — או במונחים של קליין אליטיסטי — ובכך לטפח לעצמכם אידיאולוגיה שבינה לבין הערכים של הציונות ושל המדינה היהודית־הדמוקרטית אין ולא כלום.
משכך, הרינו להודיעך, לאחר 40 שנות מנוי (!), כי אין לנו כל עניין להמשיך ולהימנות עם מנויי עיתונך. לשמחתנו, גם כתבך "הקטן" מודה, כי אותנו לא ניתן לחסל, אך ברוב בורותו הוא לא ידע שזאת רק בשל העובדה ש"נצח ישראל לא ישקר".

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4025247