פרשת פנחס http://wind.prohosting.com/yakovn/parasha.htmמתוך האתר רעיונות על פרשת השבוע על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א
הקב"ה מצווה את משה: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ... וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר כז, יב-יג) ומה תגובת משה? "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה" (שם טו-טז) מסביר רש"י: "להודיע שבחן של צדיקים שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי צבור. לאמר - אמר לו השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו" דאגת המנהיג היא המשך הנהגת העם "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (שם יז). ואכן הקב"ה משיב למשה לפי בקשתו: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" (שם יח) כאן מתחילה הסתלקותו של משה רבנו מהעולם. "המאור הגדול", שהאיר פניהם של ישראל במשך 40 שנה במדבר, שלימד את העם תורה מצוות ודרך ארץ, עומד להחזיר את נשמתו לבוראה. אמנם דאג שיהיה מנהיג שימלא את מקומו, אבל כבר פרשו חז"ל על הפס': "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו" (שם כ) "מהודך - ולא כל הודך; נמצינו למדין פני משה כחמה פני יהושע כלבנה".
מעבר זה ממשה ליהושע פירושו ירידה במדרגת המנהיג הממונה על ישראל. אמנם היו עליות וירידות במשך ההיסטוריה, כפי שמובא בזוהר הק' שבימי שלמה המלך הלבנה עמדה בשלמותה, אבל הנהגה בבחינת "חמה" לא חזרה. כך מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א.
המשנה אומרת: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (אבות פ"א מ"א) משם והלאה תנאים, אמוריים, גאונים, ראשונים ואחרונים; זהו תהליך של ירידה מתמשכת בהשגת חכמת התורה; אמורא לא יכול לחלוק על תנא, גאון לא יכול לחלוק על אמורא וכן הלאה. הגמרא אומרת: "אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים" (שבת קיב
כך אומרים חז"ל על עצמם, ומה נאמר אנחנו? אלא שבכל זאת לא תמיד יש נסיגה. הזוהר הק' אומר (ח"א קיז, א) שבשנת שש מאות שנה לאלף השישי (שנת ת"ר - 5600) ייפתחו שערי החכמה ותתרבה החכמה בעולם. ובאמת המתבונן בהתפתחות המדע והטכנולוגיה ב-150 השנים האחרונות ייווכח שהיא מעל לכל פרופורציה לעומת השנים הקודמות מאז בריאת העולם. אולם, אומר הרב, מן הסתם כוונת הזוהר הק' היא בעיקר על חכמת התורה; גם בחכמת התורה נפתחו שערים שלא היו פתוחים בעבר. הרה"ג רש"ז אויערבאך זצ"ל היה אומר שלמרות ירידת הדורות המתוארת בפי חז"ל: "לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סידקית" (עירובין נג.) מתקופת הג"ר חיים מבריסק זצ"ל חלה תפנית ומהפכה בעולם התורה. רמת הלמדנות של בחורי ישיבה עלתה בצורה משמעותית והם יודעים לסבור סברה הרבה יותר טוב מבחורי ישיבה של פעם. כל זה למרות שאין לנו היום גדולי עולם כמו ה"מגן אברהם", "הגר"א" או רבי עקיבא איגר זצ"ל.
והנה, למרות התגברות כח לימוד התורה כאמור, חלה ירידה באהבת ה' וביראת שמים. בדורות קודמים למשל, אנשים פחדו לאחר לבית הכנסת ולפספס קדיש. הם הבינו שהפסד כזה פירושו הפסד שכר עצום לעוה"ב, למרות שבמהלך התפילה ישמעו קדישים נוספים. אפשר להגיד שבאופן כללי לא מחנכים היום לרעיון של הפסד ורווח לעוה"ב, לשכר ועונש על כל מעשה, למרות שהוא אחד מ-13 עיקרים "שהקב"ה מעניש לרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים". במודע או שלא במודע, חינוך לשכר ועונש נדחק הצידה, אולי משום שרואים בזה דבר שלא מתאים לאנשים "מתקדמים" כמו הדור שלנו; "לאנשים מימי הביניים היה מתאים לעבוד את ה' מתוך פחד מעונש, אבל אנחנו משכילים יותר וצריכים לעבוד את ה' מתוך הכרה ברורה שהוא אמת ותורתו אמת". מחשבה זו איננה מוטעת לגמרי שהרי הרמב"ם פסק שלא לקיים את המצוות כדי לקבל את הברכות הכתובות בתורה ולא לפרוש מהעבירות כדי להינצל מהקללות, "אין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ"(הלכ' תשובה פ"י ה"א) אלא שהשאלה היא האם אנחנו יותר טובים מ"עמי ארצות" שבתקופת הרמב"ם או לא. אולי בלימוד כן כפי שדיברנו אבל באמונה בשכר ועונש אנחנו רחוקים מהם כרחוק מזרח ממערב. הרמב"ם הדגיש שראוי לעבוד את ה' מתוך אהבה ויראת שמים ולא מתוך "אהבת השכר" ו"יראת העונש", אבל השאלה היא האם אנחנו מסוגלים לעמוד בזה; נראה לפי המציאות שללא צפייה לשכר ויראה מעונש אנו עובדים את ה' פחות. קמים בבוקר יותר מאוחר ועושים חשבון: "נו, הפסדתי קדיש אחד - לא נורא". יש אנשים שמגיעים תמיד בדיוק: "בדיוק לברכו" "בדיוק לקריאת שמע" "בדיוק לעמידה", בכך, אומר הרב, מתבטאת הירידה הגדולה בימינו. אילו היינו מקפידים יותר לחנך לידיעה והכרה של שכר ועונש המצב היה שונה לחלוטין. נכון שעדיפה מכל - יראת הרוממות, אבל קשה להשיגה והיא רפויה בידנו וממילא נשארים קרחים מכאן ומכאן. בתפילת נעילה של יוה"כ אנו אומרים (לפי נוסח אשכנז) "אין קץ לאישי חובותינו, ואין מספר לניחוחי אשמותינו" האומנם? מה מחייב אותנו בכל כך הרבה קורבנות? וכי בכל שבת אנו עוברים על ל"ט מלאכות בשוגג? וכי אנו אוכלים כמה "כזיתות" חֵלֶב כל יום, דבר המחייב קורבן? אלא, אומר הרב, הכוונה היא לאו דווקא קורבנות חטאת ואשם אלא על קורבנות עולה, שכידוע מכפר על ביטול מצוות עשה. זוהי כוונת הפייטן "אין קץ לאישי חובותינו", ישנם מצוות עשה רבות שחיובן בכל רגע ורגע ואנו מבטלים אותן: מצוות אהבת ה', מצוות יראת ה', מצוות תלמוד תורה, מצוות אהבת ישראל, ועל זה אנו חייבים "אין קץ" קורבנות עולה. אמנם קורבן אחד עולה מסוגל לכפר על כמה מצוות עשה ביחד, אבל מספר הגורמים לקורבן עולה הוא אין סופי.
אדם מטבעו, כשצרה פוקדת אותו הוא תמוה: "מה זאת עשה לנו אלוקים?" ומיד מוצא תירוצים: "הממשלה אשמה, התקשורת גרועה" וכדו'. השאלה היא האם "רק" הממשלה והתקשורת אשמים או שמא גם אצלנו משהו לא בסדר? האם התפילה שלנו היא באמת תפילה? האם אנחנו מרגישים שעומדים לפני מלך מלכי המלכים ומדברים אליו, או שמא רק קוראים מה שכתוב בסידור? שאלות אלו צריכות להיות כנגד עינינו תמיד והן אלו שתעזרו לנו להתחזק בעבודת הבורא.
שבת שלום
יצחק חלבה
לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה , ר' ישראל בן ר' אלחנן הכהן ארנטרוי , מרים שושנה בת אדלה, שלמה בן הלנה ת.נ.צ.ב.ה.
המעוניין לקבל כל שבוע את העלון בדואר אלקטרוני ניתן לשלוח בקשה למייל jalabe@neto.net.il ללא תשלום לזיכוי הרבים
השיחה נערכה על פי הבנתו של העורך. כל טעות או חסרון יש לתלות בעורך בלבד.
___
לוח תכנון שנתי לשנת תש"ע http://wind.prohosting.com/yakovn/r_downla.htm
גירסת הדפסה
שלח לחבר
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי
צל"ש
