באמצע נאומו של משה רבינו, שבו הוא מספר מחדש את מעשה העגל, מופיעים שני פסוקים (י, ו-ז) המספרים את מותו של אהרון שחל ארבעים שנה מאוחר יותר, ומפסיקים את דברי משה: "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, שם מת אהרן ויקבר שם, ויכהן אלעזר בנו תחתיו. משם נסעו הגדגודה ומן הגודגודה יטבתה ארץ נחלי מים". כדי ליישב תמיהה זו כתב רד"צ הופמן זצ"ל בפירושו לספר דברים שבאמת לא נאמרו דברים אלה בזמן נאומו של משה, אלא שהוא הכניס אותם בתוך הפרשה על פי הדיבור בשעה שבא לכתוב את התורה. וגם זה תמוה, מה ראה הקב"ה להכתיב כן?
אלא שביקשה התורה לגלות לנו, כבדרך אגב וללא הבלטה, את סיבת מותו של אהרון ואי-כניסתו לארץ, שהיתה מפני שותפותו במעשה העגל, ומפני כבודו, הובאה בשטף הדיבור של משה, והובלטה תחתיה פרשת מי מריבה, שבה החטא מינורי. זהו דרכו של ספר דברים, להשלים את מה שנחסר בחומשים האחרים, וכך תורת ה' תמימה.
גירסת הדפסה
שלח לחבר
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי
צל"ש
