נאמר: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם" (דברים יא יח), ועל זה אומר רש"י מה פרוש 'ושמתם את דברי'? "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות: הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר: (ירמיה לא) 'הציבי לך ציונים'". כך אומר רש"י בשם הספרי. אם כן לפי פרושו של רש"י, יוצא שקיום המצוות בחו"ל, לא היה מובן מאליו. היה צורך בפסוק מיוחד בתורה, כדי שנדע שאע"פ שנצא לגלות - אעפ"כ יש להמשיך לקיים את המצוות. ומנין לרש"י הפרוש הזה? אמנם מה'ספרי'. אך נשאל מנין ל'ספרי' שכך פשט הכתוב? ההסבר הוא מצד ההקשר של הפסוקים.

נאמר: "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם" (שם שם יז) - "ושמתם את דברי אלה". כלומר למרות שתגלו עליכם לשים את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם - להניח תפילין. והמשך הכתוב בעצם מברר כי הסיבה היא, שלא יהיו חדשים כשנחזור שנאמר: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם" (שם שם כא). אם כן כל הפשט של הכתוב הוא ההקשר ההסתורי שלו. בין הגלות לבין הגאולה עלינו להמשיך להניח תפילין על מנת לשמור על קשר עם ארץ ישראל.

לכאורה, דברי ה'ספרי' תמוהים ביותר. אם אנחנו מתייחסים אל המצוות כאל חובה דתית. מה החשיבות של מקום? יכולנו לקיים את המצוות האלה בכל מקום?! אלא שכנראה הנחת היסוד של חכמי ישראל בעצם העובדה שהם שאלו: 'האם יש להמשיך לקיים את המצוות בחו"ל', כנראה שהנחת היסוד שלהם היא שאין היהדות דת, כי אם חוקה מדינית - חוקה מדינית של עם. ואין עם אלא אם כן הוא בארצו. והחוקה המדינית מחייבת אותו בהיותו בארצו. ועל כן לכאורה אין מקום לשמירת החוקים המיוחדים למסגרת המדינית הארץ ישראלית מחוץ לאותה המסגרת. אלא אם כן הדברים נעשים לשם זכרון. לשם שחזור, מתוך הצפיה לשוב אל הנורמליות.

לכן דברים עמוקים מאד רמזו לנו חז"ל בזה. שכל היסוד הדתי של המצוות ושל תורת ישראל בנוי הוא - ראשית כל על הזדהות עם גורלה הלאומי.