כשהיו בני ישראל במדבר, שלחו מרגלים לתור את הארץ. הם לא בחרו באנשי "מוסד" או באנשי ריגול; לא זאת הייתה מטרת שליחתם. הם שלחו אנשים צדיקים, כשכל הכוונה היא שיחזרו ויאמרו שעם ישראל יתגבר על אף הקשיים ולמרות הבעיות, ולכן בחרו דווקא בגדולי הדור. כשחזרו המרגלים, הם אמרו (במדבר יג:כז): "באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה. אפס כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם". משה ידע זאת, אך חיכה למסקנה של "עלה נעלה", של "לחמנו הם". אבל המרגלים - הרבנים הצדיקים - לא אמרו כך, אלא: "לא נוכל לעלות... ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם...ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (שם:לא,לג; יד:ה). חרה אפו של הקב"ה: "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות... אכנו בדבר..." (יד:יא-יב). ובדורנו - אותו הדבר. גדולי הדור מפחדים כחגבים - "אפס כי עז העם". הם לא מבינים ולא מאמינים שאותות ה' ותהליכי הגאולה באו כדי שנבטח בכוח ה' - נכבוש, נירש ונשמיד. ולכן גם הדור שלנו אינו זוכה לגאולה שלמה, כי אכן אינו ראוי.

וכי למה אמרו המנהיגים אשר דיברו את הדברים האלה? ההיו הם פושעים או מוגי לב? לא, חס וחלילה. הם דיברו על 'מציאות' ועל 'הגיון', והם חִרצו את 'העובדות' הברורות, שאין לחגב היכולת להלחם בענקים. למעשה, הם פסקו הלכה ש"פקוח נפש דוחה ארץ כנען..."