גדולי ישראל -הרב שלמה דוד יהושע וינברג  

בימי השואה
כהמשך להסכם ריבנטרופ-מולוטוב עבר מזרח פולין (אזור שנלקח בעבר מפולין וסופח לליטא ומכונה "ליטא הפולנית") כחלק מליטא לברית המועצות. ישיבות רבות עברו אז לוילנה שסופחה לליטא לאחר שהייתה מתרצ"ח (1938) בפולין, ועברו משם לשנחאי ובהן ישיבת מיר. חסידיו בארץ ובארצות הברית התחננו שיעבור גם הוא לוילנה ונשלח אליו שליח מיוחד לכך, אולם וינברג סירב ואמר שלא יוכל לעזוב את חסידיו.
לאחר כיבוש מזרח פולין בידי הנאצים ביוני 1941 הועבר הרב וינברג לגטו ברנוביץ, וזכה להערכה רבה מכולם: פעילי המחתרת השתמשו במרתפו כמחסן נשק וזכו לעידוד ותמיכה ממנו, וחברי היודנראט היו נועצים בו. הוא כיסה את פניו כדי להסתיר את זקנו כי סירב לגלחו. הרב וינברג הסתובב בגטו וסייע ככל יכולתו לחולים ונזקקים. הוא המשיך לנהוג כאדמו"ר בעריכת שולחנות והמשיך ללבוש את בגדיו החסידיים.
ב-ט' בטבת תש"ג חוסל גטו ברנוביץ לאחר שרוב יושביו נרצחו בידי השומרים האוקראינים בשושן פורים תש"ב, והשרידים כארבעים במספר הועברו למחנה הריכוז והעבודה קולדיצ'בו הסמוך לברנוביץ.
וינברג הקפיד על שמירת מצוות לחומרה גם בתנאי הגטו. בפסח נמנע מלאכול חמץ. בשבת התאמץ בכל מאודו למעט באיסורי מלאכה. במשך זמן מסוים השתחרר מעבודה בעזרתו של ד"ר זליג לווינבוך שאישר שהוא חולה. כשלא יכול היה יותר להשתחרר כחולה מצא פתרונות אחרים כמו לעבוד בסבלות כדי להימנע מאיסורי מלאכה בנגרות. כדי לא לעבור על איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, הוא הפסיק בהליכתו כל קצת פחות מארבע אמות. אכל מהמטבח הדיאטטי שהכין ד"ר לווינבוך כדי לשמור ככל האפשר על דיני הכשרות. אף שסיכן בכך את חייו, המשיך להתפלל 3 פעמים ביום ואף השתתמש בטלית ותפילין ששמר בסתר. דעתו הייתה שיש למסור את הנפש גם על איסורים מדברי חכמים. בצריף שבו היה רשד"י שכב בדרגש לידו יהודי מארגנטינה. כשראה בחורף שהרבי רועד מקור, נתן לו את מעילו. הרב וינברג היה מוכן לקבל רק אם יוכל להוציא את החוטים שהיה בהם חשש שעטנז, ובעל המעיל הסכים. לפני שהוציאו להורג את הרב וינברג, הוא הוריד מעליו את המעיל כי לא רצה למות על קידוש השם עם מעיל שהיה בו חשש שעטנז.
הרב וינברג נרצח יחד עם שמונה יהודים נוספים, והם נקברו בקבר אחים. הרב הלך למותו בגוף זקוף וראש מורם ואמר ליהודים שהלכו עמו: "מובא במדרש שהקב"ה צובע את לבושיו בדם ההרוגים על קדושת שמו, וכשמגיע יום הדין לובש אותו פורפורין לבוש צבוע)", והוסיף ביידיש: "מה יכול להיות חשוב יותר מאשר להיות רשום על לבושו של הקב"ה?" גם רעייתו ובתו שרה-אסתר נספו.
תורותיו פורסמו בשנת תשכ"ז בספר "זיכרון קדוש" בידי רבי שלום נח ברזובסקי (אז ראש ישיבת סלונים) שהיה חבר ילדות שלו. בספר זה הדפיס רבי שלום נח גם מאמר הקדמה בשם "בסוד קדושים" על השואה בראי החסידות וכן קונטרס "סיום התקופה", קונטרס זיכרון לקהילת סלונים בברנוביץ'.