הלכות צדקה פרק לד' סעיף ד' - קיצור שולחן ערוך כַּמָּה יִתֵּן הָאָדָם צְדָקָה. שָׁנָה רִאשׁוֹנָה הַמַּעֲשֵׂר מִן הַקֶּרֶן. מִכָּאן וָאֵילַךְ יִתֵּן מַעֲשֵׂר מִן הָרֶוַח שֶׁהִרְוִיחַ כָּל שָׁנָה, , זוֹ הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית. וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּתֵּן חֹמֶשׁ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה מִן הַקֶּרֶן, וְאַחַר כָּךְ כָּל שָׁנָה חֹמֶשׁ מִן הָרֶוַח. וְאַל יְבַזְבֵּז אָדָם יוֹתֵר מִן הַחֹמֶשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ הוּא אַחַר כָּךְ לַבְּרִיּוֹת. וְדַוְקָא כָּל יְמֵי חַיָּיו. אֲבָל בִּשְׁעַת מוֹת, יָכוֹל אָדָם לִתֵּן עַד שְׁלִישׁ רְכוּשׁוֹ צְדָקָה. אֵין לַעֲשׂוֹת מִמַּעֲשֵׂר שֶׁלּוֹ דְּבַר מִצְוָה, כְּגוֹן נֵרוֹת לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ שְׁאָר דְבָרִים לְמִצְוָה, רַק יִתְּנוּהוּ לַעֲנִיִּים. וְאִם נִזְדַּמְּנָה לוֹ מִצְוָה לִהְיוֹת בַּעַל בְּרִית, אוֹ לְהַכְנִיס חָתָן וְכַלָּה עֲנִיִּים לַחֻפָּה וְכַדּוֹמֶה וְכֵן לִקְנֹת סְפָרִים לִלְמֹד בָּהֶם, וּלְהַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים לִלְמוֹד בָּהֶם, אִם לֹא הָיָה יְכֹלֶת בְּיָדוֹ, וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָהּ מִצְוָה מֵמָּמוֹן שֶׁלּוֹ, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מִמַּעֲשֵׂר. אִם קוֹנֶה סְפָרִים מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר, צָרִיךְ לִזָּהֵר לְהַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים, אִם לֹא כַּאֲשֶׁר הוּא צָרִיךְ לָהֶם, אֲזַי הוּא קוֹדֵם. וְגַם יִזָּהֵר לִכְתּוֹב עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר, לְמַעַן לֹא יַחְזִיקוּ בָּהֶם בָּנָיו אַחֲרָיו (סִימָן רמ"ח).