מצווה שלא להוסיף להכותו- מצווה תקצה' מתוך ספר החינוך ליום ח' סיון  

שנמנע הדין מהכות החוטא הכאות גדולות. ובאור זה הענין, כך הוא, שכל המחיב מלקות תכלית מה שילקה ארבעים הכאות חסר אחת, כמו שבאה בקבלה (ספהמ''צ להרמב''ם לאוין ש). ולא יכה לשום אדם עד שישער ההכאה שתהיה כפי יכלת המכה ושניו ומזגו וצורת גופו, ואם יכל לסבל הכאת גבול הענש כלו יכה, ואם לא יוכל לסבלו כלו יכה כפי יכלתו. ואין פחות משלש הכאות לעולם, ותכלית חשבון מנין המכות לעולם ארבעים חסר אחת, כמו שאמרנו. ובאה המניעה מהוסיף להכותו אפילו הכאה אחת על המנין הזה או על מה שישער השופט שיסבלהו, ועל כל זה נאמר (דברים כה ג) ''לא יוסיף'', וכן אמרו בספרי אם הוסיף עובר בלא תעשה, אין לי אלא שמוסיף על הארבעים, מנין על כל אמד ואמד שאמדוהו בית דין? תלמוד לומר לא יוסיף, פן יוסיף.

וחכמים הם חסרו אחת מהארבעים לגדר לאו ד''לא יוסיף'', כן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (סנהדרין יז, א), והוא תמה לפי הגמרא. וזה הלאו היא אזהרה מהכות כל איש מישראל, ואם התוטא זה אנו מזהרים עליו שלא להכותו, שאר כל אדם לא כל שכן? וחכמים זכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמז להכות, אמרו (שם נח, ב) כל המגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע, שנאמר (שמותב, יג) ויאמר לרשע למה תכה רעך.

שרש מצוה זו.
נגלה הוא לכל, שאינו בדין ואינו ראוי להכות בריה, כי אם כדי רשעתו ליסרו על פי בית דין.

מדיני המצוה.
מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין טז ב), כשאומדין את החוטא כמה מכות הוא יכל לסבל אין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש, אמדוהו שהוא יכל לקבל עשרים אין אומרין ילקה אחת ועשרים שהן משלשות, אלא ילקה שמנה עשרה. ומי שאמדוהו ללקות וכשהתחילו להלקות נתקלקל ברעי או במי רגלים, אין מלקין אותו יותר, שנאמר (דברים כה ג) ונקלה אחיך לעיניך מכיון שנקלה נפטר. נפסקה הרצועה קדם שגמרו להלקותו ואפילו במכה הראשונה פטור. כפתוהו על העמוד ונתק המיתרים בכחו וברח פטור. כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו, שנאמר ונקלה אחיך, כיון שנקלה אחיך הוא. ואף כל מחיבי כריתות שלקו אמרו זכרונם לברכה (מכות כג א) שנפטר מידי כריתתן. ויתר פרטי המצוה, מבארין במסכת מכות .

ונוהג אסור זה
לענין שלא להכות אחד מישראל, בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, אבל לענין אסור המוסיף במלקות אינו נוהג אותו הענין אלא בזמן ישוב הארץ, שהיה לנו בית דין הראויין להלקות. והעובר (רמב''ם שם יב) על זה והכה ר ישראל הכאה גדולה שיתחיב לו עליה תשלומין של פרוטה או יותר אינו מתחיב מלקות, לפי שהוא לאו שנתן לתשלומין, וקימא לן אין אדם לוקה ומשלם. ואם הכהו מכה קטנה שאין מתחיב עליה שוה פרוטה או יותר חיב עליה מלקות. ואומר אני שראוי לומר דין זה חדוש הוא שחדשה התורה.