רעיון מפרשת השבוע: מהו החטא ומהיכן הוא נובע  

חשוב על התועלת שאתה והחברה כולה תוכלו להפיק מן הכסף. השווה תועלת זו עם ההנאה קצרת הטווח שבאכילת עוגיות ועם כאב הבטן שיגיע אחריה. בנוסף על כך, בעוגיות לא ניתן לקנות מליון דולר, אבל בכסף תוכל לקנות עוגיות כאוות נפשך. לבסוף, בכסף אין לא שומן רווי ולא שומן צמחי מוקשה, אבל בעוגיות? ועוד איך!

אם הבחירה בהנאה קצרת טווח על פני תועלת לטווח הארוך היא כל כך לא הגיונית, מדוע עושים אנשים אינטליגנטיים רבים טעות כזאת בדיוק? מדוע מסכנים אנשים רבים כל כך קשר נישואין אוהב ומשפחה מאושרת בעבור כמה דקות של הנאה מחוץ לנישואין? מדוע מסתכנים אנשים כה רבים בלגימת האלכוהול הראשונה או במנת הסמים הראשונה, כאשר ידועים להם הסיכונים של התמכרות לטווח הארוך? מדוע בוחרים אנשים כה רבים במזון מהיר עתיר שומן, כאשר הם מכירים את מעלותיו ויתרונותיו של אכילה בריאה?

רוח השטות
חז"ל טוענים כי זוהי "רוח השטות". היא מעוותת את ראייתנו ומעמעמת את בהירות המחשבה שלנו. חכמינו הורונו שיהודי אף פעם לא עובר עבירה אל אם כן הוא נכנע לרוח השטות הזאת.1 משנה זו לקוחה מקטע מעניין בפרשת השבוע.

התורה מתארת את האישה ה'סוטה' שהיו לה קשרים מחוץ לנישואין והיא "טעתה בדרך" (סטה – בתנ"ך כתוב בכתיב "שטה" עם ש' רפה – "איש איש כי תשטה אשתו, ומעלה בו מעל".2 בפרשנותו, רש"י, הפרשן הנודע מן המאה ה-11, מבאר כי אדם כזה "סטה משביל הצניעות"). המלה "לסטות" (ועל-פי הכתיב התנכ"י "לשטות") קשורה במלה "שטות". בהתאם לאנלוגיה זו, חכמינו מלמדים כי קיים שביל של חוכמה ושביל של שטות. החוכמה מכתיבה צניעות, איפוק, אדיקות והגות. השטות מכתיבה את ההיפך. השביל החכם צריך להיות הבחירה הברורה, אבל רוח השטות שלנו דוחפת אותנו לסטות מן השביל הזה.

לעשות החלטה שגויה
בכל פעם שבה אנו עושים מצווה אנו יוצרים קשר אמיתי עם היסוד האלוקי. כאשר יד נותנת צדקה היא הופכת לכלי לאלוקות. כאשר מלים מקודשות זורמות אל הפה האומר תפילה, הוא הופך לצינור מוליך עבור אלוקים. כאשר הדעת מקבלת את גירוי המחשבה האלוקית, היא הופכת למיכל שמלא ביסוד האלוקי-שמימי.

כאשר אנו עושים מצווה אנו מתמזגים עם אלוקים והופכים לאחד עמו. אנו מושכים את נוכחותו של אלוקים לתוך לבנו, ואז תודעתנו ולבנו והופכים לישויות אלוקיות.

השוו בין חוויה זו לבין עשיית חטא. בבחירת שביל החטא אנו בוחרים לדחות את אלוקים ולהרוס את אחדותנו עמו. במקום להתמזג עמו, אנו נקרעים מעמו ויוצרים מחסום בינינו לבינו. בצד האחד יש אור, אהבה, קדושה, יופי ושמימיות. בצד השני יש חושך, מרחק, יומיומיות, חומרניות ונרקיסיזם.

צד אחד הוא שביל החוכמה, ואילו הצד האחר הוא שביל השטות. הראשון נותן השראה, ואילו השני מונחה על ידי התשוקה להנאה חושנית. האחד מוביל לאלוקים, ואילו השני – לעצמיות. האחד מציע לנו אושר נצחי, ואילו בשביל השני אין כל תקווה לגאולה.

אם תהיה הבחירה בידך, איזה היית מעדיף? את הנצחי והעמוק או את הזמני והחולף? אדם חכם היה בוחר בראשון, אך לעתים כה קרובות אנו בוחרים באחרון.

חישבו על המאמץ שאנו משקיעים כדי לחסוך כמה שקלים בתשלום המיסים. חישבו על האנרגיה שאנו משקיעים כדי לנצח במשחק ספורטיבי כלשהו שבו אנו עוסקים. השקלים שחסכנו לא יספיקו אפילו לרגע אחד, וחדוות הניצחון אף היא לא תהיה ארוכה מדאי. אלה הן הנאות כל כך חסרות משמעות, אולם אנו משקיעים בהן כל כך הרבה. מדוע איננו מיישמים את אותה מחויבות חזקה והתלהבות אמיתית כלפי הדברים שבאמת יש בהם משמעות?

מפני שרוח השטות שלנו משתלטת עלינו ומאלצת אותנו לפעול על פיה.

הטבע הנמוך
הטבע הנמוך שלנו הוא חושני וחומרני. הוא לא מסוגל להתחשב או להעריך את התועלת הרוחנית שכה קשה להבין אותה. טבענו הנמוך מחפש סיפוק מיידי.

זהו הטבע הנמוך שלנו. זוהי השטות. זהו המצב שאל תוכו אנו נולדים. אך אסור לנו להיכנע לו. עלינו להיאבק בו.

טבענו הנמוך עשוי שלא להבין את אלוקים ואת הנצח, אבל נשמתנו מבינה דברים אלו. מחובתנו לבחור בנשמה. לבחור בחוכמה ולא בשטות, בתועלת נצחית ולא בהנאה רגעית.

נשמתנו נשארת נאמנה לאלוקים אפילו כאשר לבנו ותודעתנו כבר אינם מאמינים בו. היא קיימת תמיד, אמינה ומהימנה. היא ממתינה לנו עד שנבחין בה ונשוב אליה.

מדוע לחכות?
שביל החזרה פתוח לנו תמיד, כי נשמתנו תמיד זמינה לנו. הודות לכך שהיא תמיד שומרת לנו אמונים בעקשנות, היא עשויה לסייע לנו להתגבר על רוח השטות שתוקפת אותנו ולהשיב לעצמנו את בהירות המחשבה.

הנשמה מוכנה ומזומנה, אבל היא צריכה לחכות לנו. עליה לחכות עד שנעשה שימוש בחופש שנתן לנו אלוקים. חופש הבחירה. החופש לבחור באלוקים. למה לחכות?