פרשת ויצאבחלומו ראה יעקב: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". הזוהר אומר שהסולם מסמל את התפילה. התפילה היא כמו סולם, שבאמצעותה הנשמה עולה ומתקשרת עם הקב"ה. השלבים שבסולם מייצגים את שלבי התפילה, שבהם היהודי מתעלה מדרגה לדרגה, עד הדבקות בקב"ה עצמו בתפילת העמידה.
משל הסולם מכיל גם עיקרון מהותי בדבר אופייה של התפילה: אמנם "ראשו" של הסולם "מגיע השמימה", אך עם זה הוא "מוצב ארצה". בעת התפילה היהודי נדרש להתעלות ולהגיע לדבקות בקב"ה עצמו, ועם זה עליו לזכור בתפילתו גם את ענייני הגוף, שכן גם הגוף וענייניו הגשמיים צריכים לעלות בשלבי הסולם.
וכי לא מוטב להתנתק אז מענייני העולם הגשמיים ולחשוב רק על הקב"ה? למה נדרש שהסולם יהיה "מוצב ארצה"?
התשובה היא, שכל תכלית חייו של האדם בעולם הזה היא להחדיר את הקדושה האלוקית גם בעסקי החולין. גם כשיהודי עוסק בצרכיו הגשמיים עליו לזכור שהכול נובע אך ורק מהקב"ה, וש"הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".
אם לא יהיה החיבור הזה בין ה'ארץ' ל'שמים', עלול להיווצר מצב שבשעת התפילה אמנם יעלה האדם לדרגה רוחנית גבוהה ויגיע לדבקות בקב"ה, אולם אחרי התפילה, כשיחזור לעיסוקיו הגשמיים, ישכח את הדרגה הגבוהה שעמד בה בעת תפילתו. כדי שהתפילה תחדור לכל פעולותיו ואורחות חייו, היהודי נדרש שיהיו 'עיניו למטה' גם כשהוא עומד בשיאה של התפילה.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
