תורה גדולה בקטנה (פורים טבריה)  

בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, זכור שמו דַאהר אַל-עוּמַאר, שליט הגליל במאה ה-18, כמי שהזמין את היהודים להתיישב בעיר טבריה שתחת שליטתו, ובכך חידש למעשה את היישוב היהודי בעיר. בשנת תצ"ח (1738) נודע לאל-עומאר כי החכם היהודי רבי חיים אַבּוּלַעְפְיָה רבה של איזמיר מבקש לעלות לארץ ישראל, והוא הזמין אותו באופן רשמי להתיישב בעיר טבריה. היה זה שבעים שנה לאחר שבטל היישוב בעיר. רבי חיים נענה להזמנה וכשנתיים לאחר מכן (בשנת ת"ק), התיישב בטבריה עם כעשרים משפחות יהודיות. הוא בנה בעיר בית כנסת מפואר, בית מרחץ, בית בד להפקת שמן שומשום וחנויות רבות, אף עודד את העבודה החקלאית של בני הקהילה, והקהילה החדשה פרחה ושגשגה.

שנתיים לאחר מכן, החלו הצרות. עינו של סוּלֵימַאן פאשא שליט דמשק הייתה צרה בהצלחתו של דאר אל-עומאר, והוא החליט לעלות לגליל עם צבאו ולהורידו מכסאו. משך שמונים ושלושה ימים, מיום ט' באלול תק"ב ועד ד' בכסלו תק"ג, צר סולימאן על העיר טבריה וניסה להכניעה בכוח תותחים ומרגמות שירו על העיר ללא הרף. קורות המצור מתוארים באריכות רבה ביד רבי יעקב בירב, חתנו של רבי חיים אבולעפיה, בספר קטן בשם "זמרת הארץ" שכתב סמוך לאחר המצור. העיר טבריה הייתה מבוצרת בחומה עבה ומגדל מצודה, וסולימאן ניסה בדרכים שונות לכבוש את המגדל או להפיל את החומה.

לאורך ימי המצור פעל ר' חיים לחזק את יושבי העיר, בעוד אל-עומאר ידידו מנהל בתבונה רבה את צעדיו מול הצרים. כאשר התייאש סולימאן מכיבוש העיר ועזב עם צבאו בחזרה לדמשק, יצאו בני העיר לחגוג את הצלתם:

_ואז הלכו עַם בני ישראל לבית הכנסת בששון ובשמחה, וקם הרב ז"ל לדרוש להם כמנהגו בכל שבת, ודרש להם בשבח הנס, ואחר הדרוש קודם הקדיש בֵּרֵךְ הגומל בלשון רבים, וצווה להם שיענו אמן לצאת ידי חובה, ואחר כך גמרו את ההלל וקראו הלל הגדול עם נשמת כל חי עד סוף ישתבח, ושוררו בקול זמרה ונעים כבחגים ובמועדים, ועשו אותו יום משתה ושמחה"._

*פורים שמח!*

כך עשו מיד עם הצלתם, וכך גם קיבלו על עצמם לדורות:

_וקבלו כל אנשי טבריא עליהם ועל זרעם בהסכמת הרב נר"ו להיות עושים ביום ד' בחוש כסליו בכל שנה ושנה יום משתה ושמחה כיום פורים, על הנסים ועל הנפלאות אשר עשה האל יתברך אתם והוציאם ממות לחיים, ביום ד' לחודש כסליו שנת התק"ג ליצירה._

מאז ועד היום לא בטל היישוב היהודי בטבריה, ותושביה אכן נוהגים שמחה ביום ד' בכסלו ואין אומרים בו תחנון.

תקנת הקהילה בטבריה לציין יום חג על הצלתם, מעוררת כמה שאלות בשני מישורים: במישור החובה ובמישור הסמכות. ראשית, האם ניתן לתקן ימי חג חדשים? ואם ניתן, האם ישנה חובה לעשות זאת, כאות זכרון לנסי הצלה? שנית, מה תוקפה של תקנת הקהילה? האם היא מחייבת את כל בני העיר? האם היא מחייבת גם את צאצאיהם? ואם הם עברו לעיר אחרת?

המקור ההלכתי הפותח את הדיון בשאלה הזו, היא תשובתו של רבי משה אַלַשְׁקַר, מחכמי ישראל בדור גירוש ספרד. הוא נשאל במקרה דומה, אם כי בלי לציין את פרטיו, על תקנת עיר אחת לחגוג פורים מקומי (אולי קהילת לֶפַּאנטוֹ שביוון). תשובתו עוסקת ברובה במישור הסמכות, והוא מאריך לבסס את סמכותה של קהילה לחייב את בניה בתקנות מקומיות, כאלו שתוקפן יחייב אותם גם אם יעזבו את העיר.

באשר לשאלה האם צריך לתקן תקנה כזו מהר"ם אלשקר אינו עונה ישירות, אך הוא מתייחס בחיוב לתקנות כאלו ורואה בהן מנהג כשר וראוי, הנועד לפרסם את נסי ה' יתברך. בדומה לכך, מציין מהר"ם אלשקר, תיקנו חכמים ברכה מיוחדת בשעה שרואה אדם מקום שנעשה לו נס. מכיון שמנהג כשר הוא, יש ביד אנשי העיר את הסמכות לתקן אותו, וממילא הוא הופך חובה לכל בני העיר ולזרעם, עד סוף כל הדורות.

אין ספק שרבי חיים אבולעפיה קבע את 'פורים טבריה' בהשראת תשובתו של רבי משה אלשקר. אלא שידידו רבי חזקיה דִי-סִלְוָא בעל "פרי חדש" (חברו לספסל הלימודים בישיבתו של רבי משה גַלַנְטִי, הרב המג"ן), חולק על כך מכל וכל. בספרו הגדול על ה"שולחן ערוך", הקדיש בעל "פרי חדש" מחקר מקיף לתוקפם של מנהגים בכלל, ובו פרק על תוקפם של מנהגי חג מקומיים.

*לא כל יום פורים!*

לדעתו, מיום שחרב בית המקדש אין לתקן ימי שמחה כלל! ולדעתו, זו גמרא מפורשת. כוונתו לסוגיה במסכת ראש השנה, העוסקת במעמדה של 'מגילת תענית'. הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בשאלה אם לאחר שנחרב בית המקדש "בטלה מגילת תענית" וימי השמחה שבה אינם נוהגים עוד, או שמא לא בטלה המגילה וימיה עודם נוהגים. הסוברים שבטלה מגילת תענית, משווים את הימים שבה לארבעת הצומות שתיקנו נביאים על חורבן הבית הראשון (ט' באב, ג' בתשרי, י' בטבת וי"ז בתמוז). עם בניית בית המקדש השני, נשאל הנביא זכריה (היום, ד' בכסלו!) אם יש להמשיך לצום בימים אלו, והנביא השיב שלא, ואדרבה, כל אחד מהימים האלה "יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים". כאשר חרב בית המקדש השני, הפכו ימים אלו שוב לימי צום, כפי שמלמדת המשנה במסכת תענית. אם כן, כפי שארבעת ימי שמחה אלו הפכו עם חורבן הבית השני לימי צום, כך בטלים גם ימי שמחה אחרים, כמו הימים שבמגילת תענית.

על דעה זו מקשה הגמרא מימים המפורטים במגילת תענית, שנראה מהם שנקבעו לאחר חורבן הבית. לשון שאלת הגמרא היא: "קַמַּיְתָא בָּטוּל - אַחֲרַנָיְתָא מוֹסִיפִין" ?! והגמרא מתאמצת להקדים את מועד התקנה של ימים אלו לזמן שקודם החורבן.

והנה לנו גמרא מפורשת שאין לתקן ימי שמחה חדשים! כיון שנפסקה ההלכה שבטלה מגילת תענית, אם כן משתמע שגם אין להוסיף ימים חדשים.

מתוך כל זה קובע ה"פרי חדש" שכל מקום שנהגו יום חג לרגל נס והצלה שנעשה להם, הרי זה "מנהג טעות" שאינו מחייב כלל. לא את בני הזמן, וכמובן לא את בניהם אחריהם. כל מנהגי עשרות הקהילות השונות שקבעו ימי 'פורים שני' במהלך הדורות, כולם בטעות יסודם!

זוהי קביעה שקשה לקבל. לכן באו החכמים בדורות שלאחר מכן, וביקשו לדחות את טענת ה"פרי חדש". רבי משה סופר, רבה של פרשבורג ובעל "חתם סופר", מציע לערוך הבחנה בין ימי שמחה שנקבעו בשל אירועים הקשורים לבית המקדש, לבין ימים שנקבעו להלל והודאה על נסים וישועות. הראשונים, בטלו עם חורבן הבית כיון שזכרונם כבר לא מעורר שמחה אלא אבל על החורבן. האחרונים, לעומת זאת, אינם מושפעים כלל מחורבן הבית וממילא הם נותרו גם אחריו. ממילא אין להוכיח דבר מסוגיית הגמרא על מגילת תענית, כיון שהיא עוסקת בימי שמחה שנקבעו בהקשר לבית המקדש, ואלו אכן בטלו עם החורבן.

יתירה מזו, לדעת ה"חתם סופר", לא רק *שניתן* לקבוע ימי שמחה כאלו, גם *חובה* לעשות זאת, וחובה זו מן התורה היא! מנין?! מדברי הגמרא שקריאת המגילה בפורים נתקנה על סמך 'קל וחומר' משירת הים:

_ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן?!_

זהו אפוא מקורן של קהילות ישראל שציינו ימי 'פורים' נוספים. אמנם ה"חתם סופר" מדגיש שמן התורה החובה היא כללית בלבד, לציין את הנס לדורות, ואילו החכמים שבכל דור קובעים כיצד בדיוק לעשות זאת.