שלום חבר
קטע ממכתב שהתפרסם באתר וואלה
מאת: סיגל לוי

/.אינני יודע מילים מהן נולדת תפילה/ כל המילים אבדו בקולי והיו כאלמות אפלה"
/.אך עדיין רואות עיני זהר עיניו של ילד. ועוד רואות עיני : כוכב אין דומה לו בזוהר
ואמהות דאוגות פנים נוהגות אל האור ילדיהן הקטנים./ מה יהיה עליהם ? מה יהיה ? שמעו
/שמחתם הנושמת כאביב, שנדמה כי לא יחלוף עד עולם./ כרוע אכרע לפני דמות אלוהים
/אף אם מעיני נעלם. / אל נא תרע לתמימים. /הם אינם יודעים מדוע ברק פוגע בעץ
הנושא את פריו לתומו./ אל נא תרע לתמימים הם אינם יודעים מדוע אדם מחלל את צלמו
."------- אינני יודע מילים מהן נולדת תפילה. כל המילים אבדו בקולי והיו כאלמות אפלה
( אברהם חלפי )

כל חלל שמת מכה גלים של אבל וכאב לא רק בין בני משפחתו וחבריו ...
.הקרובים, אלא גם במעגלים נוספים של אנשים שהכירו אותו, אפילו הכירות שטחית וקצרה
בפיגוע הזה שבו אבדו את חייהם 17, ברובם חיילים, נרצח גם דניס בליומין מחדרה, בן 20 היה במותו
דניס היה עולה חדש- ישן. הוא עלה לארץ לפני כעשר שנים עם הוריו ואחיו. המשפחה עברה לחדרה, האב מצא
,עבודה במקצועו כמהנדס והאם, מורה למוסיקה במקצועה, עבדה כקופאית בסופר מרקט. אחיו הבכור של דניס
סרגיי נישא והקים משפחה. רוב הזמן עבדו הוריו של דניס קשה וכך גם אחיו. הילד המופנם והרגיש שהיה
.רוב הזמן לבד לאחר שעות בית הספר, מצא עניין רב בלימודי המחשב ועד מהרה הפך דניס ל"פריק" של מחשבים
בעניין זה , לא היו לו מתחרים. בין היתר הפך דניס למנהל פורום מחשבים באינטרנט. חברי הפורום ביניהם
ליאור חן, (14), הכירו את דניס היטב. הם נהגו להתייעץ עמו בכל בעיה בה הם נתקלו שקשורה לרזי המחשב
".וסודותיו ודניס סייע להם ברצון רב. " יום אחד, " מספר ליאור, "פגשתי בדניס בכנס של חברי הפורום
התחברתי אתו והזמנתי אותו להגיע אלי הביתה. ". דניס נענה ברצון וכך התוודע לבני המשפחה, ביניהם
טלי שהייתה אז כמעט בת 15. " כשהוא בא בפעם הראשונה הסתכלתי עליו והדבר הראשון שחשבתי
.היה : ואוו, איזה בחור יפה. הוא היה גבה קומה עם עיני תכלת ושיער בהיר. כמעט מיד התחברנו
,בהתחלה נהלנו שיחות באמצעות הצ'טים אחר כך מהר מאוד עברנו לשוחח בטלפון. היינו מדברים שעות
ידעתי עליו כל פרט והוא ידע עלי הכל. בשלב מסוים התחלנו להיפגש. הרגשתי שאני הולכת ומתאהבת
,בו. אי אפשר היה שלא לאהוב אותו : הוא היה גבוה, יפה וכל כך טוב. תמיד התייחס אלי בעדינות
מחפש איך לרצות. אף פעם לא הגיע כשידיו ריקות, למרות שהוא לא הגיע ממשפחה עשירה. דניס נאלץ
לעבוד אחרי הלימודים כדי לממן את כל האביזרים והפריטים שרכש למחשב שלו ואפילו כדי לקנות
,לעצמו מערכת סטריאו. זה לא הפריע לו. לא היו לו הרבה חברים אז. הוא היה מין טיפוס כזה של זאב בודד
סוליסט. כשהגיע הרגע להתגייס לצה"ל, הוא היסס קצת. מסיבה משפחתית, דניס יכול היה להשתחרר מחובת הגיוס
אבל הוא רצה לתרום ולהיות כמו כולם". בשלב זה משתתקת טלי כיום בת 16, ועיניה מתמלאות דמעות. " אמרתי
לו שלא ילך לצבא. אבל הוא בכל זאת הלך. בהתחלה היה לו קשה להסתגל למשמעת. הוא היה מיואש. הוא נהג
להתקשר כל ערב ולדבר איתי. היה לי קצת קשה עם זה אבל ידעתי שהשיחות הללו עוזרות לו. אני ומשפחתי
בקרנו אותו בטירונות, נהגנו להגיע לכל מקום שבו הוא היה. ההורים שלי מאוד אהבו אותו. הוא היה כל
.כך טוב ותמים. היה בו משהו עדין, לא מחוספס, אירופאי כזה. זה מה שכל כך מצא חן בעיני
הוא לא היה כמו הצברים הישראלים שדקה אחרי שהם מכירים אותך הם כבר דוחפים ידיים. הוא היה ביישן כזה,
מהוסס. זה כל כך שבה אותי. האמת שבכלל לא חיפשתי חבר, אבל פתאום זה קרה ככה בלי הכנה מוקדמת. כמעט
שנה וחצי אני מכירה אותו, את המשפחה שלו. כל בוקר הוא התקשר אליי והיינו מדברים. כשהיה לו חופש
.מהצבא ובסופי שבוע היינו נפגשים. היינו הולכים לסרטים, אוכלים במקדונלד. דניס היה משוגע על מקדונלד
לפעמים הלכנו לבריכה ביחד. לאחרונה הוא השתנה מעט, " מספרת טלי. " מבחור מופנם ורגיש הוא הפך להיות
,קצת יותר פתוח. הוא סיפר לי שהוא הסתגל לצבא ושיש לו חברים ישראליים סוף סוף. המפקדים אהבו אותו
.הוא היה חייל טוב. פתאום החיים התחילו לחייך אליו קצת. נראה היה שדברים מסתדרים עבורו. שמחתי בשבילו
דניס סיפר לי שהוא ניצל משני פיגועים . " מי יודע אם אשרוד את השלישי " אמר . הוא לא שרד אותו
בשעה 7:10 בבוקר דיברתי אתו בפעם האחרונה. הוא סיפר לי על סרט שראה. חמש דקות אחרי כן הוא כבר לא
היה בין החיים. ללוויה שלו הגיעו המון אנשים. הייתה לו לוויה צבאית מלאה. המון חיילים הגיעו. גם
המפקד שלו ואלוף פיקוד צפון. אני חושבת שהוא היה שמח לדעת שכל כך הרבה אנשים אהבו אותו. פעם הוא
".אמר לי : " אם אני אמות בטח יהיו שני אנשים בלוויה שלי . הוא טעה. היו מאות