להורדת אפליקציה:
פורום גילוי מסמכים אשכול 27344

ליה 07.01.1410:31

כך השתלט השמאל על בג''צ ומערכת המשפט - כל הפרקים

ערכתי לאחרונה בתאריך 07.01.14 בשעה 11:02 בברכה, ליה

האשכול יציג סידרת כתבות על השמאל שהשתלט על בג"צ ומערכת המשפט ומנהל משם את הפעילות הפוליטית שלו אחרי שאיבד את כוחו בכנסת.

כך מסכם עו"ד יורם שפטל את הסכנה שמהווה בג"צ במתכונתו הנוכחית להמשך קיומה של מדינה יהודית:

"ברק ובייניש שעמדו בראש בג"צ כמעט 2 עשורים, עיצבו אותו במודע ובמובנה כבית משפט פוסט ציוני מובהק שחייב לפעול נגד יהדותה של המדינה.

בג"צ חותר תחת הרוב היהודי במדינת ישראל!

ישראל היא מדינה יהודית ומדינת הלאום של העם היהודי, אך רק רוב מוחלט ומאסיבי של יהודים באוכלוסיית ישראל הוא המבטיח את יהודיות המדינה.

האוייב הערבי והשמאל הישראלי, בפועל ובשתיקה, בעזרת בג"צ פוסט ציוני עם פסיקות שחותרות תחת הרוב היהודי במדינת ישראל, עושים הכל כדי לבטל את יהדותה של המדינה באמצעות הכנסת לא יהודים רבים ככל האפשר לארץ.

כמו כן פועל בג"צ באופן לא חוקי כשהוא מבטל חוקים של הכנסת, כיוון שאין לו רשות לכך. החוק קובע שכל גוף שלטוני בדמוקרטיה אינו רשאי לעשות שום פעולה שהחוק לא התיר לו אותה במפורש".

סידרת הכתבות באשכול תציג את הבעיה ובהמשך גם את הפתרונות.

http://www.103.fm/programs/Media.as...


ליה 07.01.1412:01
1. כך השתלט השמאל על בג''צ ומערכת המשפט _ פרק 1 בתגובה להודעה מספר 0

ערכתי לאחרונה בתאריך 07.01.14 בשעה 12:05 בברכה, ליה



השמאל בישראל איבד את כוחו בכנסת אך לא השלים עם החלטה דמוקרטית זו של הבוחר הישראלי ובשיטות אפלות השתלט על בית המשפט העליון ועל כל מערכת המשפט על ידי החדרת אנשיו בלבד לשם ומשם הוא מנהל את הפעילות הפוליטית שלו, עוקפת הממשלה והעם.

את תהליך הפיכת בג"צ והמערכת המשפטית כולה על כל זרועותיה השונות למרכז פעילות של השמאל החל אהרון ברק לבצע משהתמנה לשופט בבית המשפט העליון.

אהרון ברק הוא אדם ערמומי וחסר עכבות, שפרופסורים ומומחים למשפט בעלי שם עולמי עמדו על שיפלותו ועל חוסר המוסריות וחוסר כיבוד החוק שלו.

פרופ' פוזנר דייק וכינה אותו דיקטטור ואדם שעבר על החוק אולי יותר מכל אדם אחר והישווה בינו לבין נפוליאון שלקח את כתר האפיפיור והניח אותו על ראשו. הוא מצא בו היבריס וחוצפה חסרת גבולות המעידה על זלזולו בעם בישראל ובתוצאות הבחירות והזהיר את מערכת המשפט האמריקנית מללמוד ממעשים נוראים אלה.

אהרון ברק הוא ניצול שואה ובשל חוויה משפילה ומזעזעת זו יכול להיות שראיית עולמו עוצבה באופן מעוות ובלתי הפיך ואם זה המקרה הרי שזו נכות נפשית.

ההלכה היהודית אוסרת למנות מי שהוא נכה פיזית או נפשית לעמוד בראש מערכת ציבורית כלשהי, שכן נכות נפשית או פיזית משבשות את התנהלות האדם והוא עלול לפגוע בהחלטותיו ומעשיו בטובת הכלל.

אהרון ברק הוא דוגמא מצויינת לכך שההלכה פועלת נכון, שכן הוא אחראי על הרס הפרדת הרשויות במדינת ישראל על ידי הפיכתה של מערכת המשפט לממשלת על באמצעות המהפיכה החוקתית השיקרית שביצע ללא רשות או סמכות מהכנסת.

אהרון ברק הרס את מערכת המשפט והפך אותה למרכז פעילותו הפוליטית של השמאל.

מצד אחד של המתרס עומדים אירגוני השמאל הממומנים במימון זר, פראי ופושע ללא שום פיקוח ממשלתי או אחר יחד עם מפלגות השמאל שעותרות ללא הרף בנושאים פוליטיים ומצידו השני של המתרס עומדת מערכת משפט פוליטית של השמאל ופוסקת פסקי דין לטובתם של אותם גורמים עלומים אלה שמטרתם חיסול המדינה היהודית וזכותה הגוברת על כל זכות אחרת - להתקיים!

סימוכין:

פרופ' פוזנר הסיר את המסווה מעל פרצופו של ברק.

פרופ' פוזנר : "אהרן ברק שודד-ים משפטי והחוק בשבילו הוא רק טיוטה. אהרן ברק שבר את השיא העולמי ביהירות שיפוטית. הוא האיש שהפר את החוק יום יום ויותר מכל אחד אחר. בביקורתו כותב פוזנר: לישראל אין חוקה, רק חוקי יסוד שחוקקה הכנסת ואותם הגדיר מחדש ברק כחוקה וקבע כי הכנסת אינה יכולה לבטלם.

מדובר ברעיון מדהים.

תארו לכם שהקונגרס האמריקאי יחוקק חוק כלשהו ובית המשפט העליון שלנו יחליט שלעולם אי אפשר יהיה לבטלו, כאשר החוק המדובר נחקק בתמיכת רבע בלבד מחברי הקונגרס, שהרי בישראל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נחקק בתמיכת 32 ח"כים בלבד. ברק אינו מנסה להגן על גישתו השיפוטית כי אם לוקח כמובן מאליו שלשופטים יש סמכות טבועה לגבור על חוקים. גישה כזאת יכולה להיות מתוארת כתופסת שלטון בכוח.

מערכת המשפט בישראל הרואה עצמה חופשיה לגבור על החלטות של הגורמים הנבחרים באופן דמוקרטי, מטשטשת בעצם את הדמוקרטיה.

בית המשפט בישראל הוא שיוצר את דבר החקיקה בישראל, תוך שהוא, בית המשפט, הופך את החוקים עצמם לטיוטה ראשונה שהוא חופשי לשכתבה.

ברק גם קבע כלל שאין לו אח ורע בחוק האמריקאי, שכל החלטת ממשלה הנחשבת 'בלתי סבירה' בעיניו ובעיני בית המשפט היא גם מטבעה בלתי חוקית. כך הוא קבע שביהמ"ש יכול לאסור על הממשלה למנות אדם לתפקיד כלשהו, אם עבר על החוק וגם אם קבל חנינה, או אם קיים חשד שעבר עבירה אתית; והוא גם יכול להורות על פיטורי שר בממשלה אם הוגש נגדו כתב אישום; ושביהמ"ש יכול להחליט אם לשחרר טרוריסטים במסגרת הסדר פוליטי; ושבכוחו לבטל פקודות צבאיות ולהורות לממשלה להזיז את גדר ההפרדה שאמורה למנוע מטרוריסטים מתאבדים לחדור לשטחי ישראל...

רק בישראל מעניקים השופטים לעצמם את הסמכות הזו, לביקורת שיפוטית מופשטת, מכוח עצמם, בלא הסמכה חוקתית או חקיקתית מפורשת, מפי הרשות המחוקקת.

זה מזכיר את נפוליאון שלקח את כתר המלכות מידיו של האפיפיור והניח אותו על ראשו בעצמו. ברק פשוט דרס את הדמוקרטיה ואת החלטות המחוקקים בישראל.

ברק פשוט ציפצף על החוק הכתוב ולש אותו כרצונו, באורח אנטי דמוקרטי מובהק, אולי דיקטטורי.

יכולים נבחרי העם לחוקק מה שיחוקקו, אבל ברק יהפוך את חקיקתם על פיה ויחליט על דעת עצמו, כאילו היה נפוליון מס' 2, בשביל אזרחי ישראל ומחוקקיה".

http://www.shofar.net/site/ARDetile...

שופט אמריקאי בכיר: אהרן ברק - מעין שודד-ים משפטי

http://www.haaretz.co.il/misc/1.155...

לעיון האשכול:

http://rotter.net/forum/gil/20101.s...

לעיון האשכול:

פרופ' דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג''צ!

http://rotter.net/forum/gil/27118.s...


ליה 07.01.1412:14
2. כך השתלט השמאל על בג''צ ומערכת המשפט - פרק 2 בתגובה להודעה מספר 0


אהרון ברק שינה את שיטת המישטר בישראל ללא סמכות או רשות מהכנסת. שינוי שיטת המשטר הוסתרה באמצעות הגדרה מטעה שהפילה את כולם בפח.

מה פירוש "מהפיכה חוקתית"? אין דבר כזה בדמוקרטיה! מה שבוצע זו הפיכה לא חוקית בדרכי מירמה.

עד היום לא טיפלה הכנסת במעשה ההפיכה הלא חוקית, מפחד תפירת תיקים לנבחריה, כפי שמעידה כתבת גל"צ אילאיל שחר, שהם אמרו לה בעצמם.

כאשר איבד השמאל את השלטון בישראל, חשב ברק להעביר את השליטה הפוליטית אל מערכת המשפט ובכך לעקר את שלטון המחנה הלאומי שזכה בבחירות הדמוקרטיות.

לשם כך השתמש בשני חוקי יסוד (חוק כבוד האדם וחרותו וחוק חופש העיסוק) שהועברו בכנסת על ידי דן מרידור שהיה בקשרים עימו ואולי אף לבקשתו.

חוק כבוד האדם וחירותו וחוק חופש העיסוק הם שני חוקים אמורפיים ומחוררים שאיפשרו לשופטים להכניס לתוך החורים כל פסק דין שהיה ברצונם תחת הכותרת: כבוד וחופש.

מיד משהתקבלו חוקים אלה בכנסת הם שימשו קרדום לחפור בו את הקבר לדמוקרטיה הפרלמנטרית של מדינת ישראל היהודית.

כדי לייצר מערך של אנשים שיפעלו לעיקור כוחה של הממשלה תמך אהרון ברק בהצעתו של הרמן שוורץ, יהודי אמריקני, להקים את תוכנית המשפטנים אותה מממנת גם הקרן החדשה NIF.

התוכנית הכשירה משפטנים שהקימו את רשת אירגוני השמאל שפעילותם העיקרית היתה והינה עתירה בלתי פוסקת לבג"צ לצורך עיקור פעולות ומטרות הממשלה וביטול חקיקה לאומית של הכנסת.

"הדמוקרטיה הפרלמנטרית" נכבשה והפכה על פי הגדרת הכובשים ל"דמוקרטיה חוקתית".

הדמוקרטיה החוקתית יוצרה באמצעות פסק דין בנק המזרחי של ברק הנשמע תמים לחלוטין ולא כך הוא.

לישראל אין כלל חוקה, בדיוק כמו שלבריטניה אין ולכן היא לא יכולה להיות דמוקרטיה חוקתית.

חברי הכנסת לא הבינו כלל את שהתרחש מתחת לאפם ומכל מקום היה מאוחר מדי, כיוון שבית המשפט פסק שמעתה כל חקיקה תיבדק על ידי בג"צ ותיפסל אם לא תעמוד באמות המידה של הנאורים אותם הוא מייצג בלעדית. מעתה החל תהליך שכל חוקי הכנסת וכל מעשי הממשלה אולצו לעבור בדיקות "מידתיות" שונות ומשונות.

בכך הושלמה ההשתלטות הלא חוקית על מערכת המשפט והשמאל שאיבד את כוחו בכנסת העתיק את פעילותו הפוליטית לבג"צ ולמערכת המשפט באופן מושלם.

מדינת ישראל הפכה מדמוקרטיה פרלמנטרית בה הפרלמנט קובע את מהלכי המדינה, לדמוקרטיה חוקתית, בה בג"צ ומערכת המשפט קובעים את מהלכי המדינה.

מדובר בדיקטטורה, בה בג"צ ואנשי מערכת המשפט והיועצים המשפטיים הנטועים בכל מקום, הם הקובעים בכל נושא פוליטי בו אמורה לטפל הממשלה, ללא יכולת לפטר או להיפטר מהם כאשר העם אינו מרוצה מתפקודם ומעשיהם.

סימוכין:

1.הכתבת המדינית של גלי צה"ל מספרת על תמיהתם של השרים על המינוי של עו"ד שי ניצן אך חוששים להצביע נגד. "זה עלול לסבך אותנו ואנחנו חוששים מחקירה בענייננו. יזכרו לנו וזה רק יסבך אותנו", אומרים השרים בשיחות הסגורות.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx...

2.מרידור אמר לפני הטקס: "זהו יום משמעותי עבורי. ברק השפיע על מערכת המשפט ועל החברה הישראלית. אנשים ברמה הזו לא מוצאים כל יום. יש מעטים כאלה בעולם וצריך להתגאות על כך שיש אדם כזה בתוכנו".

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/...

3.ארי שביט בראיון עם אהרון ברק:

שביט: יצרת דמוקרטיה חוקתית שהכנסת כלל לא התכוונה אליה!

ארי שביט לאהרון ברק: חשבת שאתה הופך באותו יום לאחד מהאבות-המייסדים של הדמוקרטיה הישראלית?

"בעצם מה שאתה אומר הוא שבית המשפט העליון יצר ב-95' את הדמוקרטיה החוקתית הישראלית על סמך החלטה של הכנסת, שהכנסת לא היתה מודעת לחלוטין למשמעותה".

http://www.mqg.org.il/%D7%A4%D7%A8%...

4.מי אתה דן מרידור?

-בכנסת ה-12 כיהן כשר המשפטים. בין השנים 1988–1990 לקח חלק במאמץ לחקיקת שני חוקי יסוד שנחקקו בשנת 1992.

-בסוף כהונתה של הכנסת ה-14 פרש מרידור מהליכוד ואף הכריז על כוונתו לרוץ לראשות הממשלה נגד בנימין נתניהו, אולם לבסוף חבר ליצחק מרדכי, רוני מילוא ואמנון ליפקין-שחק והיה ממייסדיה של מפלגת המרכז, שמטעמה נבחר לכנסת ה-15. בכנסת ה-15 כיהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

-בשנת 2002, לקראת סוף כהונתה של הכנסת ה-15 חזר מרידור לליכוד.

-הוא נתמנה לעמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה. (מכון של השמאל- ל).

-מרידור הביע תמיכה בקדימה בבחירות לכנסת ה-17‏.

-ב-9 בנובמבר 2008 הודיע על חזרתו לליכוד.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93...

5."מרכוס הקים את המכון הישראלי לדמוקרטיה ב- 1991. אולמרט-טורבוביץ-ברק והרפורמה הפוליטית ש-"מרכוס רוצה". אריק כרמון, שהתחזה לפרופסור, הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה".

http://www.news1.co.il/Archive/002-...

http://rotter.net/forum/gil/19930.s...

6.פרופ' דיסקין על חקיקת 2 חוקי היסוד על ידי הכנסת: "לדעתי חברי הכנסת נמנעים מלחוקק את החוקים המתאימים שיבטלו את השפעת חוקי היסוד חוק כבוד האדם וחוק חופש העיסוק, כמו גם את כל התוספות שחוקקו בהמשך על ידי חברי הכנסת שלא הבינו כלל לאיזו צרה הם מכניסים את המדינה במעשיהם, שכן החוקים הללו שימשו לחיסול שלטון הממשלות בישראל ולחיסול החופש של הכנסת לחוקק כרצונה וכחוק, בתור מייצגת ונבחרת של הציבור".

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P1...

7.תוכנית המשפטנים שמניבה את יבולי השמאלנים ששובצו כולם בשקט בשקט במערכת המשפט ב - 30 השנים האחרונות ובמקביל שובצו באירגוני השמאל של הקרן החדשה במימון זר לצורך עתירות לשותפיהם בבג"צ. (בתמיכת אהרון ברק והקרן החדשה).

פרס הרמן שוורץ למשפט וצדק חברתי

הקרן החדשה לישראל מעניקה אחת לשנה פרס בתחום קידום זכויות האדם וצדק חברתי בישראל: "פרס הרמן שוורץ למשפט וצדק חברתי" (מייסד קרן המלגות למשפטנים של הקרן החדשה לישראל). מטרת הפרס היא לעודד עשייה בכלים משפטיים לקידום זכויות האדם והצדק החברתי בישראל.

http://nif.org.il/programs/herman

http://www.law.tau.ac.il/Heb/_Uploa...

לעיון האשכול:

פרופ' דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג''צ!

http://rotter.net/forum/gil/27118.s...
ליה 07.01.1412:26
3. כך השתלט השמאל על בג''צ ומערכת המשפט - פרק 3 בתגובה להודעה מספר 0

ערכתי לאחרונה בתאריך 07.01.14 בשעה 12:29 בברכה, ליה



את היועץ המשפטי לממשלה נהגו לבחור ממשלות ישראל בעצמן עד שנת 1993.

במסגרת האסטרטגיה של השמאל להעתקת מוקד השליטה למערכת המשפטית העביר אהרון ברק את בחירת היועץ המשפטי לידי בג"צ.

מאז לדברי פרופ' פרידמן איבדו הממשלות את היכולת למנות יועץ משפטי וזה נזק בלתי נתפש ודבר חמור מאד.

אנשים רבים תוהים ואף מתרעמים על כך שממשלות ישראל בוחרות לעצמן תמיד יועץ משפטי לממשלה שהוא קילומטרים שמאלה מעמדותיהן האידיאולוגיות.

זאת משום שהציבור לא יודע שאת היועץ המשפטי לממשלה כופים על הממשלות 15 השופטים שבחרו את עצמם בעצמם לכהן במוסד הפעילות הפוליטית של השמאל - בג"צ.

אהרון ברק ביצע את ההפיכה השלטונית שלו להשלטת השמאל צעד אחרי צעד.

אחד הצעדים שלו היה מניעת יכולת הממשלה להמשיך לבחור לעצמה יועץ משפטי כשהעביר את משימת בחירת היועץ המשפטי לידי בית המשפט, כדי שהיועץ המשפטי לממשלה יוכל לשמש ידו הבוחשת של בג"צ בקרבי הממשלה.

ברק עשה זאת באמצעות "חקיקה" מטעם בית המשפט בפסק דין בעניין אחר, כי זו השיטה.

כך זה מתואר בויקיפדיה:

"בעת הדיון במשפט דרעי ב-1993 פסק בית המשפט העליון כי חוות דעתו המשפטית של היועץ היא שמחייבת את ראש הממשלה ואת הרשות המבצעת כולה. בעיני בג"צ היועץ הוא הפרשן המוסמך של הדין. בכך הגדיר בית המשפט העליון ועיצב את דמותו של היועץ כסמכות המשפטית המכרעת בשירות המשפט הציבורי הכפוף לפיקוח בידי בית המשפט העליון בלבד".

מאותו יום הפך תפקיד היועץ המשפטי לממשלה עוד מינוי שכופה השמאל.

ממשלת ישראל והכנסת הנבחרת הפכו מאותו יום לבובות חסרות משמעות, שנכנעות לכל הנחתה של היועץ שהפך על פי "חקיקת" בג"צ - "לסמכות המשפטית המכרעת הכפוף לפיקוח בידי בית המשפט העליון בלבד"...

השמאל בבג"צ השלים את השתלטותו על מדינת ישראל.

בספרו "הארנק והחרב" מתאר פרופ' פרידמן את האסטרטגיה של העתקת מוקד השליטה למערכת המשפטית.

הנה כך מתאר פרופ' פרידמן את המהלך הזה:

"המהפכה המשפטית התרחשה בכל החזיתות. המשפטנים סימנו כמטרה להעביר את השליטה האפקטיבית מידי הממשלה והכנסת לידי בית המשפט העליון, לידי היועץ המשפטי לממשלה ולידי הפקידות הבכירה בפרקליטות"...

"המאבק היה על כוח", מסביר פרידמן. "ברור שלבית המשפט יש מגמה ליברלית מובהקת והדבר בהחלט השפיע על ממשלות הימין. נתניהו היה תחת חקירה בפרשת בראון-חברון. הנזק הגדול ביותר שגרמה החקירה הזו הוא שהוא איבד את היכולת למנות את היועץ המשפטי לממשלה. מאז, הממשלות איבדו את השליטה במינויים וזה דבר חמור מאוד. ראו מה קורה היום: תפקיד פרקליט המדינה הוא תפקיד כל כך מרכזי ולממשלה אין שום השפעה עליו. לדעתי זה בלתי-נתפש".

את כל הדברים האלה חייבים לשנות בחקיקה בכנסת!

סימוכין:

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95...
‏‏
לעיון האשכול:

פרופ' דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג''צ!

http://rotter.net/forum/gil/27118.s...

ליה 07.01.1412:59
4. כך השתלט השמאל על בג''צ ומערכת המשפט - פרק 4 בתגובה להודעה מספר 0

ערכתי לאחרונה בתאריך 07.01.14 בשעה 13:06 בברכה, ליה



פרופ' פרידמן המשמש כפרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לחקר המשפט מאשים את בג"צ ומערכת המשפט בכך שיצרו מצב חוסר משילות בישראל על ידי הפרת איזון שלטונית יוצאת דופן שלא קיימת בשום מקום בעולם.

הבעיה נוצרה כשהשתלטה הרשות השופטת באמצעות בית המשפט העליון ובסיועם של מוסד הייעוץ המשפטי והפרקליטות על תפקידי הרשות המבצעת (הממשלה) והרשות המחוקקת (הכנסת), שיתקה אותן והחלה לבצע את תפקידיהן במקומן.

פרופ' פרידמן:

בג"צ ניכס לעצמו את תפקיד שומר המוסר על ידי הגבלת יכולת התפקוד של אלה שנבחרו לשלוט.

בג"צ אף החליט שזו זכותו להשפיע על הרכב הממשלה וכתוצאה מכך איבדה הממשלה את זכותה למנות למשרות אמון את מי שנראה לה ראוי לאמונה.

בג”צ רואה עצמו חופשי להתערב בכל מינוי בשירות הציבורי בעילה של חוסר סבירות וחוסר הסבירות הזה עשוי להתבטא בכל עניין שרק ניתן להעלות על הדעת.

בג"צ פסק שבחירת המועמדים תתבצע אך ורק על ידי ועדה (בראשות משפטנים) לאיתור מועמדים למינויים. ועדה זו חוקרת, בין היתר, תלונות אנונימיות שראויות למשטרים שלא היינו רוצים לחיות בהם.

סינון מועמדים והגשת מועמד יחיד לאישור הממשלה הפכו לנורמה.

הממשלה לא יכולה למנות את פרקליט המדינה המתאים לדעתה. פקיד מביא פקיד. פקיד בכיר מביא פקיד בכיר וכאשר השר חולק על הפקידות, הוא מסתכן בכך שעמדתו תהיה בלתי סבירה בעיני יועציו המשפטיים.

שר שלא מקבל את עמדת הבירוקרטיה, מסתכן בפנייה לבג"צ בטענה שהוא פועל באופן בלתי סביר. קרה אפילו שהיועץ המשפטי מתח ביקורת פומבית על ראש הממשלה. בארה”ב פקיד בכיר כזה היה מפוטר מיד.

בג”צ פוסל פעמים רבות וללא שום בסיס חוקי, מינויי מנכ”לים למשרדים ממשלתים או מינויים בכירים אחרים, בתואנה שהוא מגן על אמון הציבור במוסדות השלטון.

מעורבות זו של בית המשפט בהחלטות ממשלתיות פגעה קשה באמון הציבור בבתי המשפט, כיוון שמעורבות בית המשפט נעשית מטעמים שאינם קשורים לחוק כלשהו.

"משאיבדה הממשלה את סמכותה בענייני מינויים היא איבדה גם את יכולתה למשול", כותב פרידמן בספרו הארנק והחרב בעמוד 482.

שופט בית המשפט האמריקני לערעורים, ריצ'רד פוזנר, כתב במאמר ביקורת חריף על בית המשפט של אהרן ברק שלרעיון "שכל החלטה של הממשלה הנחשבת לא סבירה בעיני בג"צ היא גם לא חוקית, אין אח ורע בדין האמריקני".

פרופ' פרידמן מוסיף וקובע שבהתנהגותו הזו "בית המשפט הפך את עצמו לזירה מרכזית למאבקים פוליטיים" ומדגיש כי "אין תופעה כזו בשום דמוקרטיה אחרת".

לספרו קורא פרידמן הארנק והחרב על מנת להבהיר שמערכת המשפט אינה יכולה לקנות את אמון הציבור בכסף או באמצעות חרב. מי שלא זוכה לאמון הציבור הודות לתפקודו - אבוד.

אמון הציבור במערכת המשפט התדרדר לכך ש-36% בלבד נותנים בה אמון.

סימוכין:

1.http://mida.org.il/?p=22357



2.על פי סקר של אוניברסיטת חיפה רק 36% הביעו אמון ברשות השופטת בישראל / מ. גילת

"רק 36% מהנשאלים מסרו כי הם סומכים על הרשות השופטת בישראל 2013 לאור החלטות שיפוטיות לקויות בתיקים חשובים ועקרוניים".

http://www.israelhayom.co.il/articl...



לעיון האשכולות:

פרופ' דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג''צ!

http://rotter.net/forum/gil/27118.s...

בג''צ והיועץ המשפטי - ממשלת העל השרשורית של ישראל 2

http://rotter.net/forum/gil/24319.s...

ליה 08.01.1410:51
5. כך השתלט השמאל על בג''צ ומערכת המשפט - פרק 5 בתגובה להודעה מספר 0

ערכתי לאחרונה בתאריך 08.01.14 בשעה 11:00 בברכה, ליה



בג"צ הוא מפלגת השמאל שאיבד כוחו בכנסת והעתיק פעילותו לבג"צ.

באמצעות תרגיל מלוכלך שנקרא "צו ביניים" חוסם ומונע השמאל בבג"צ כל פעולה של הממשלה והכנסת שלא מתאימה לעמדותיו הפוליטיות.

צו ביניים הוא עוד תרגיל מלוכלך של השמאל בבג"צ ובו הוא משתמש שוב ושוב כשהוא רוצה להתערב בנושאים פוליטיים מבלי שיש לו נימוק כלשהו לצורך פסק דין.

פרופ' דיסקין טוען שכל נושא "צווי הביניים" שמוציא בג"צ חייב להיפסק והוא דוגמה לשינוי הנדרש.

צו ביניים זו הוראה שאסור לעשות, או שצריך להימנע מלעשות, או שצריך כן לעשות איזשהו דבר. היתרון לשמאל בבג"צ בשימוש בצו ביניים הוא שעד שהצו הופך להחלטי, יכולות לעבור שנים ולפעמים אף פעם אין צו החלטי ולכן אף פעם אין אפילו נימוקים לעתירות מהסוג הזה, אבל הצו בתוקף.

לדבריו צו ביניים זה למעשה מין תרגיל של בית המשפט העליון שהוא נוקט בו שוב ושוב כשהוא רוצה להתערב וקשה לו לתת הנמקות לפסיקה מוגדרת מסויימת התואמת את עמדותיו ואז הוא נותן צו ביניים וצו הביניים בעצם מתקיים.

כך הוא נמנע מלנמק את החלטתו ומשתמש בצו ביניים שעד שהצו הופך להחלטי יכולות לעבור שנים או שאף פעם אינו הופך להחלטי ונשאר במצב קבוע.

דוגמא לשימוש בצווי הביניים הללו ניתנה השבוע בדיון בכנסת על בניה ערבית לא חוקית והשתלטות על אדמות המדינה. בדיון בועדת חוץ ובטחון אמר רב סרן יותם בן ציון מהפרקליטות הצבאית, שבג"צ נקרא אמנם בית דין גבוה לצדק אך בבג"צ אין לא צדק ולא חוק.

להיפך. בג"צ לדבריו מסייע להשתלטות ערבית, פלסטינית ובדואית לא חוקית על אדמות המדינה ומונע מהמינהל האזרחי וממדינת ישראל לשמור על אדמות המדינה מפני השתלטות ערבית עליהן בכך שהוא מונע באמצעות צווי ביניים את מימוש צווי הגירוש וההריסה שהוצאו לגבי הפלישות ושוד הקרקעות והבניה הלא חוקית שלהם.

במהלך הדיון בכנסת הוצגו לנוכחים תצלומי אוויר ותמונות שגרמו להם תחושת דאגה רבה מאד מהמצב שהתפתח בשטח ועיקר הביקורת הופנתה למערכת המשפטית ובעיקר לשופטי בג"צ ובאופן מפתיע דווקא מפי הדוברים הממלכתיים האמונים על האכיפה והמשפט הצבאי.

נציגי המינהל האזרחי טענו כי ידיהם כבולות לאור צווי בית משפט ונציג הפרקליטות הצבאית, רס"ן יותם הר ציון, מתח ביקורת חריפה ביותר על בית המשפט העליון והאשים "שהביטוח הטוב ביותר של פלסטיני שבנה באופן לא חוקי הוא פנייה לבג"צ".

דבריו של רס"ן הר ציון, רמ"ד (ראש מדור) פנים בפצ"ר (פרקליט צבאי ראשי), מכוונים למציאות המתרחשת מיד אחרי מתן צווי ההריסה על ידי המינהל האזרחי, בה פונים הפולשים הפלסטינים לבג"צ בבקשה שיעכב את ביצוע צווי ההריסה עד למתן אפשרות לפלסטינים לזכות תגובה בבית משפט לטענות המינהל.

כמעט בלי יוצא מן הכלל, שופטי בג"צ נותנים צו ביניים אשר מקפיא את הליכי האכיפה ומאפשר למעשה את המשך ההשתלטות הלא חוקית.

אחד החסמים המרכזיים שמונעים את אכיפת החוק וסילוק הפלישות הוא השימוש לרעה שעושים הפלסטינים במוסד העתירות לבג"צ.

מאות עתירות תלויות ועומדות ולא מאפשרות את ביצוע פעולות האכיפה הנדרשות.

יש משהו לא נורמלי בזה שדווקא בית המשפט העליון האמון על החוק הוא שמאפשר לעבריינים להמשיך ולהשתלט על הקרקע בצורה לא חוקית באמצעות צווי ביניים.

גם עו"ד יורם שפטל מאשים את בג"צ בהנהגת משטר דיקטטורי המשתמש בצווי ביניים על מנת להחליט החלטות פוליטיות שלדבריו כבר 20 שנה אינן מתקבלות לא בכנסת ולא בממשלה אלא אך ורק בבג"צ.

לדבריו אפילו דבר כמו תוואי גדר ההפרדה לא נקבע במשרד הביטחון או בממשלת ישראל בהסכמת הכנסת, אלא בבית המשפט העליון, בבג"צ והעובדה שאין לנו עד היום גדר שלמה ומלאה זה רק בגלל עשרות צווי ביניים שהוציא בית המשפט העליון והם שמונעים את השלמת הגדר בירושלים ובכך מפקירים את העיר כולה לטרור, ורק פעילות מוצלחת במיוחד עם הרבה מזל מונעת מצב שבו בכל יום היה מעשה רצח באמצעות מתאבד בירושלים. בגלל בג"צ איש גם לא יודע מתי יקרה תהליך סיום הגדר כולה מחוץ לירושלים.

סימוכין:

1."השתלטות מכוונת על אדמות מדינה"

http://www.inn.co.il/News/News.aspx...



2.פרופ' דיסקין בראיון: "יש שלטון טרור ואימה של בית המשפט העליון"

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P1...



3.אנו חיים בדיקטטורה של בג"צ

http://www.inn.co.il/News/News.aspx...



4.לעיון האשכול:

פרופ' דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג''צ!

http://rotter.net/forum/gil/27118.s...


ליה 19.01.1409:17
6. כך השתלט השמאל על בג''צ ומערכת המשפט - פרק 6 בתגובה להודעה מספר 0

ערכתי לאחרונה בתאריך 19.01.14 בשעה 09:22 בברכה, ליה



כחלק מהאסטרטגיה של אהרון ברק להעברת הכוח מהממשלה והכנסת שנבחרות על ידי העם לידי בג"צ, ששופטיו נבחרים בועדה של 9 אנשים שבהם 3 שופטים, הוא החליט לנקוט בעוד תרגיל שמאלני שנקרא "זכות העמידה".

מדובר במושג משפטי שפירושו, שבית המשפט פותח את שעריו לכל מי שרוצה זכות לעמוד בפניו ולתבוע בנושאים שאינם פוגעים בו כלל. באמצעות הרחבת זכות העמידה עקף ברק את הממשלה והכנסת והחל לבסס את ממשלת בג"צ שקובעת מדיניות ואף מחוקקת במקום הכנסת באמצעות השחלת "חקיקה" בפסיקותיה.

עד שנות ה-90 של המאה העשרים נדרש עותר בבג"צ להראות נזק ספציפי שנגרם לו על ידי המדינה ולכן הוא עותר נגדה. הפסיקה קבעה שעניין אישי באינטרס ציבורי אינו מספיק כדי להעניק זכות עמידה.

אולם, בתהליך הדרגתי, הקלו שופטי בית המשפט העליון בדרישות זכות העמידה והשופט ויתקון השמיע את דעתו כי אין לקבוע מסמרות בעניין זה: "עלינו להשתמש בשיקול-דעתנו ולהכריע בכל מקרה על פי נסיבותיו". אחר כך הרחיקו שופטי בית המשפט העליון לכת ובריש גלי אמרו שגם עותר שלא יוכל להצביע על נגיעה אישית בו או על פגיעה אישית בו, יוכל להגיש עתירה לבג"צ.

היקפה של זכות העמידה נמצאת במחלוקת קשה בין תומכים למתנגדים, כאשר השמאל הפוליטי הוא זה שתומך בהרחבת זכות העמידה כדרך להגביר את כוח השופטים מול הממשלה והכנסת.

פרופ' מאוטנר שהוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, לשעבר דיקן הפקולטה, שבאוקטובר 2007, פורסם שמו כמועמד לכהונת שופט בבית המשפט העליון, ניסח זאת כך: "ההגמונים לשעבר הגיבו על כישלונם ב'פוליטיקה של הבחירות' בהעתקת המאבקים הפוליטיים שלהם לזירה של בית המשפט העליון והם עשו זאת בדרך של הגשת עתירות לבית המשפט, שנועדו לשבש את מהלכיו של השלטון הנבחר".

עכשיו משנפתחה הדרך על ידי מתן זכות העמידה הלא מוגבלת בבג"צ של אהרון ברק לעתירות של כל דיכפין ובכל עניין, יכול היה השמאל הפוליטי לעתור בסיטונות ועל כל דבר ונושא ללא כל הגבלה.

העתירות הסיטוניות של השמאל היו עבור בג"צ הזמנה להנחתה: "בית המשפט חבר לקבוצה היהודית-חילונית הניאו ליברלית ושיתף עמה פעולה באופן הדוק ועקבי לשם הגנה על הערכים המשותפים לקבוצה ולו" וזאת למורת רוחן ההולכת וגוברת של קבוצות אוכלוסיה אחרות בעם שלא הזדהו כלל עם ערכי השופטים ואפילו התנגדו להם בתוקף.

לדעתו של פרופ' פרידמן המשמש כפרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לחקר המשפט, הדבר נעשה פשוט כמלחמה פרימיטיבית ועיוורת על כוח ושליטה. לא יותר מ "דרוויניזים פוליטי", כהגדרתו, שפוגע במשילות של כל ממשלה באשר היא. זה התאפשר לדבריו בגלל שמלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון והמשבר הכלכלי של שנות השבעים והשמונים הובילו למשבר אמון בין העם לשלטון ושמגר וברק הריחו את החולשה של הדרג הפוליטי ועשו הכל על מנת לנצל את ההזדמנות ולנכס למערכת המשפטית כמה שיותר כוח וסמכויות.

העוצמה נרכשה על ידי הרחבה מוחלטת של זכות העמידה ופתיחת שערי בג"צ לכל דכפין, תוך שימוש מופרז בעילות אמורפיות כמו "סבירות" ו"מידתיות" שיצקו למעשה את התוכן לדוקטרינת "הכול שפיט" תוך הרחבה דרמטית של סמכויות בית משפט השלום במטרה לרכז את מירב הערעורים השוטפים במחוזי ולפנות את משאבי בית המשפט העליון לעיסוק בסוגיות ציבוריות וחוקתיות, מה שהפך אותו למעין בית משפט לחוקה מטעם עצמו.

כל זאת תוך פתיחת חקירות בלתי-פוסקות מטעם מערכת המשפט נגד נבחרי ציבור במטרה להלך עליהם אימים ולהחליש את כוחם, תוך גילוי מעורבות אקטיבית-פולשנית בכלל המינויים בממשלה ובשירות הציבורי ופסילת חוקים ויצירת חקיקה פסיקתית עוקפת כנסת.

"המאבק היה על כוח", מסביר פרידמן ותוך כדי המאבק ניכסו השופטים לעצמם עוד ועוד כוח. מקרה נתניהו שהיה תחת חקירה בפרשת בראון-חברון מדגים היטב את הנזק הגדול שגרמה החקירה הזו. בעקבותיה ראש הממשלה בישראל איבד את היכולת למנות את היועץ המשפטי לממשלה. מאז הממשלות איבדו את השליטה במינויים וזה דבר חמור מאוד. כתוצאה מכך גם את פרקליט המדינה שהוא תפקיד כל כך מרכזי לממשלה, אין לה רשות למנות ואין לה שום השפעה על המינוי".

בד בבד פותחה בפרקליטות "טכניקת הסיכול הממוקד של מינויים", כותב פרידמן. "הכלי הקטלני הזה כנראה לא הומצא בפארסת מינוי נגיד בנק ישראל בחודשים האחרונים.

יעקב נאמן נאלץ לפרוש מתפקיד שר המשפטים לאחר שהוגש נגדו כתב אישום מופרך בגין עדות שקר. מינויו של רובי ריבלין לאותו תפקיד סוכל ב-2001 לאחר שנפתח נגדו תיק חסר שחר.

חיטוט בעברם של מועמדים ופרסום דופי זה או אחר שנמצא בהם העכירו בשנים האחרונות את האווירה והגיעו לממדים ששיבשו לחלוטין את הליכי המינויים לתפקידים רבים בשירות הציבורי.

התערבות נוספת שנויה במחלוקת היתה בעניינו של דן חלוץ. בעת שהיה מפקד חיל האוויר התראיין חלוץ לעיתון "הארץ". היה זה לאחר חיסול ממוקד של בכיר בחמאס, שגרם להרג של 14 פלסטינים שהיו בסביבתו של המחבל. "מה הרגשת?" נשאל הקצין וענה: "מכה קלה בכנף...וזה הכל"...

העתירה שהוגשה בעניין ביקשה להשעותו עקב עמדתו המוסרית כפי שהשתקפה בראיון. בניגוד למצופה, בית המשפט לא זרק את העותרים מכל המדרגות. הוא דרש מחלוץ להתייצב ולשטוח את עמדתו: "לא רק אישור או הכחשה של הדברים, אלא גם את עמדתו הערכית של המשיב לגבי האמירות".

לאחר הסבריו של חלוץ והתנצלותו, העתירה נדחתה, אך המסר המאיים היה ברור".

פרידמן טוען ש"התעניינות זו בהשקפת עולמם ובערכיהם של אזרחים, דומה להתעניינותה של הכנסייה הקתולית בהשקפת עולמם של מאמיניה כדי לבדוק שמא אינם כופרים חלילה בדוקטרינה הכנסייתית. גם המשטר הקומוניסטי ראה את גודל הסכנה שבהענקת תפקידים ציבוריים לכאלה הכופרים בתורתו. בג"צ נושא את דגל הליברליזם...וההיסטוריה מלמדת על כך ש...ליברליזם קיצוני יכול לגלות סימני דורסנות מפחידים".

הצד השני של משוואת המינויים הוא ההדחות שכופה בג"צ.

לכן כפי שאומר פרופ' דיסקין ראש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית לשעבר ויו"ר ועדת המועצה להשכלה גבוהה למינהל ולמדע המדינה, שיש לצמצם ולהחזיר את ממדי זכות העמידה למידותיה בסוף שנות ה-90 ולא לאפשר לכל אדם או גוף לעתור בלי הרף לבית המשפט גם כאשר הוא אינו נפגע מדבר.

לדבריו, על מנת לצמצם את זכות העמידה, על הכנסת להשתמש באחת מהלכות בג"צ עצמו, שקבע לפני האקטיביזם השיפוטי את הגבול הברור במה אינו יכול לדון ולנסח הלכה כזו לחוק.

כך יושם קץ להתערבות בג"צ בתחומים שאינם שייכים לתחום הסמכות שלו ואינם סבירים.

ביטול זכות העמידה תמנע עתירות מהסוג הזה והתערבות לא לגיטימית בענייני המדינה.

http://rotter.net/forum/gil/27118.s...

סימוכין:

1.http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96...

2.http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P1...

3.http://rotter.net/forum/gil/27118.s...

4.http://rotter.net/forum/gil/27118.s...

5.עו"ד יורם שפטל פותח סדרת תכניות חדשה שעיקרה הדמוקרטיה בישראל, שלוש הרשויות השלטוניות ומעמדו של בית המשפט הגבוה לצדק: "בניגוד לרשויות האחרות הרשות השופטת כלל לא נבחרת על-ידי הציבור".

http://www.103.fm/programs/Media.as...




ליה 24.01.1407:25
7. כך השתלט השמאל על בג''צ ומערכת המשפט - פרק 7 בתגובה להודעה מספר 0

ערכתי לאחרונה בתאריך 24.01.14 בשעה 07:36 בברכה, ליה



ברק ובייניש שעמדו בראש בג"צ כמעט 2 עשורים, עיצבו אותו במודע ובמובנה כבית משפט פוסט ציוני מובהק שחייב לפעול נגד יהדותה של המדינה.

בג"צ חותר תחת הרוב היהודי במדינת ישראל באמצעות פסיקות הנוגעות לערבים ולמסתננים.

כמו כן פועל בג"צ באופן לא חוקי כשהוא מבטל חוקים של הכנסת, כיוון שאין לו רשות לכך. החוק קובע שכל גוף שלטוני בדמוקרטיה אינו רשאי לעשות שום פעולה שהחוק לא התיר לו אותה במפורש.

ישראל היא מדינה יהודית ומדינת הלאום של העם היהודי, אך רק רוב מוחלט ומאסיבי של יהודים באוכלוסיית ישראל הוא המבטיח את יהודיות המדינה.

האוייב הערבי והשמאל הישראלי, בפועל ובשתיקה, בעזרת בג"צ פוסט ציוני עם פסיקות שחותרות תחת הרוב היהודי - ציוני במדינת ישראל, עושים הכל כדי לבטל את יהדותה של המדינה באמצעות הכנסת לא יהודים רבים ככל האפשר לארץ.

בג"צ חותר תחת הרוב היהודי במדינת ישראל באמצעות הפסיקה שלו ולכן הוא כמעט וביטל את חוק האזרחות והכניסה לישראל, דבר שהיה מציף את ישראל במאות אלפי ערבים. חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג - 2003 הוא חוק ישראלי השולל הענקה של אזרחות ישראלית או תושבות בישראל, לפלסטינים תושבי יהודה והשומרון או רצועת עזה שהם בני זוג של אזרחים ישראלים.

5 שופטים הסכימו לבטל את החוק מול 6 שלא הסכימו, כשברק ובייניש הובילו את המחנה שרצה לבטל את החוק וחתר תחת יהדותה של המדינה.

האבסורד הוא שהשמאל שטוען שהוא רוצה כביכול מדינה יהודית ולכן רוצה היפרדות מהערבים ביו"ש ובעזה באמצעות הקמת מדינה ערבית בלב הארץ, למרבה הפליאה לא מוחה על הצפת המדינה בערבים ובמוסלמים אפריקנים באמצעות פסיקות בג"צ.

החוק אומר שכל גוף שלטוני בדמוקרטיה לא רשאי לעשות שום פעולה, למעט פעולה שהחוק התיר לו אותה במפורש.

אין שום חוק במדינת ישראל שמאפשר לבג"צ לבטל חוק של הכנסת ולכן בג"צ חורג מסמכותו ותוך רמיסת החוק נתן לעצמו את הרשות לחבל בחוקים של הכנסת.

בעולם יש בתי משפט שמותר להם לפסול חוקים של הפרלמנט וזאת משום שהחוקה התירה להם לפסול חוקים של הפרלמנט.

כשבג"צ פסל את החוק נגד הסתננות, הוא הפך את ישראל למדינת כל מסתנניה, בה להם יש זכויות הגוברות על זכויות אזרחי ישראל.

מהו אותו חוק הסתננות שבג"צ פסל, מה אומרים שופטי בג"צ בפסק הדין שלהם ואיך מתגברים על בג"צ?

בפסק הדין ההזוי טוענים השופטים שלא ייתכן שנפגע בזכויותיו של המסתנן לחיי חברה פה, לחיי משפחה פה, לעבודה על חשבון ישראלי שיפוטר למענו ולבריאות על חשבון הציבור.

מאיפה לוקח בג"צ את הרשות להגיד דברים כאלה בכלל?

הרי הזכויות עליהן מדברים השופטים הן אך ורק זכויות של אזרחי המדינה. כיצד זה מוקנה לשוהה לא חוקי שחדר למדינה באופן של ביצוע עבירה ובג"צ מקנה לו זכות לעבוד ולהינות מחיי חברה פה?

מבחינה משפטית יש להם רק זכות אחת והיא להיות מגורשים מהארץ למדינה שלישית שמוכנה לקבל אותם מרצונם. לא החוק כולא אותם כי אם הם עצמם.

בג"צ גם אומר בפסיקתו בנושא המסתננים, שיש לזכור שמאסר ללא קביעת אחריות פלילית צריך להתקיים רק במקרים נדירים בעוד בג"צ הוא אוייב החרות מספר אחת במדינה. מדובר בצביעות שלא תיאמן.

כל שנה נעצרים למעלה מ- 20.000 אנשים בטרם נקבעה אשמתם ובברכת בג"צ. במדינת ישראל בברכת בג"צ ועל פי פסיקתו נשלחים 20.000 אזרחי ישראל (ולא מסתננים לא חוקיים) למעצר ללא קביעת אחריות פלילית, אבל זה מותר כי הם לא סודנים. שם בג"צ לא חושב שיש בכך פגיעה בחיי המשפחה ובצריכת חיי התרבות והפנאי שלהם. זה משמיעים לנו השופטים האלה בבג"צ רק כאשר מדובר בפולשים לא חוקיים מאפריקה.

עוד ממשיך בג"צ ואומר שכליאתם היא פגיעה אנושה בזכויותיהם, בגופם ובנפשם ומגדיל ומתפלסף שהמסתנן אינו נכנס לארץ ומאבד את זכויותיו היסודיות.

אך המסתננים כלל אינם אזרחים ולכן אין להם שום זכויות ואפילו לא זכות להיות כאן מבחינה משפטית.

את המסתנן יש להכניס למעצר עד הרגע שיגורש.

אלה הן ההצדקות של בג"צ לביטול החוק נגד ההסתננות.

בג"צ משתמש ברטוריקה ליברלית שחוקה שמנותקת מחיי העם ותושבי השכונות אליהן פלשו המסתננים האלה.

לא יכול להיות ששופטי בג"צ יאסרו בשם זכויות אדם על מדינת ישראל לכלוא מסתננים ולגרשם.

לא יכול להיות שזכויותיהם יקודשו וזכויות השכונות והעם היהודי בארץ יקופחו. זכותנו לשמור על ארצנו היהודית. ערב רב אפריקני בארץ ישמיד את המדינה היהודית ולנו יש זכות לשמור על מדינה יהודית. נימוקיו של בג"צ לפסילה הם שכאשר אנחנו שוללים את זכויותיו של המסתנן הוא לא יכול להינות משלל הבחירות שמציעים החיים החופשיים ותרבות פנאי. בג"צ אומר לנו בפסק הדין ההזוי שלו, שלמסתנן שאין לו בכלל זכות להיות פה, אם נכניס אותו לכלא נמנע ממנו את זכותו לעבוד כאן על חשבון אזרח ישראלי שיפוטר בגללו. כל מסתנן שיעבוד כאן הרי לוקח עבודה של ישראלי, כלומר בג"צ גם מעדיף לתת זכות עבודה לסודאני על חשבון הישראלי.

הרטוריקה הזו של בג"צ מושמעת רק כשמדובר בסוגיות קיומיות של המדינה כדי לחתור תחת המדינה ולפגוע ביכולותיה להילחם על זכות הקיום שלה כמדינה יהודית.

בג"צ אוסר על צה"ל לקיים נוהל שכן. בג"צ ביטל את האפשרות לגרש אל מחוץ ליו"ש רוצחים ערבים. בג"צ ביטל את יכולת כוחות הבטחון להרוס בתי מחבלים. ו- 5 מתוך 11 שופטי בג"צ רצו לבטל את חוק האזרחות ולפתוח את שערי הארץ לזרימה אינסופית של ערבים לכאן.

אבל כלפי אזרחי ישראל החוקיים בג"צ הוא אויב החרות בשל מדיניות המעצרים שלו ובשל פסיקותיו. הוא זה שמאפשר כליאתם של אלפים של נאשמים שמשפטם לא הסתיים בגלל השופטים שעוברים על החוק המחייבם לשפוט מיום ליום. לא בארה"ב ולא באוסטרליה ניתן לעצור עד תום ההליכים. הן מקדימות את שופטי בג"צ בשנות אור. אנחנו בחשיכה שאין כמותה בשום מדינה דמוקרטית בעולם.

כאשר פרש מנהיג בג"צ אהרון ברק, הגענו למספר ההזוי של 99.9% הרשעות במשפטים פליליים. זו הירושה של הליברל הגדול לבית המשפט שלנו.

חוקי אוסטרליה וארה"ב לעומת זאת מאפשרים מעצר לא מוגבל בזמן למסתננים ואפילו לפליטים.

האם שופטי בג"צ חושבים ברצינות שרגישותם לחרות גדולה יותר מזו של שופטי ארה"ב ואוסטרליה? הם רחוקים שנות אור מהם וחשוכים ביחס אליהם.

אז מהי התרופה נגד בג"צ, שתחסום את יכולתו לבטל חוק נגד הסתננות?

יש לחוקק אותו כחוק יסוד. חוק יסוד הגנת המדינה מפני מסתננים. בג"צ פסק בעצמו שהוא לא יכול לעשות שום דבר מול חוק יסוד.

בחוק צריך שיהיו 3 סעיפים:

א.כל מסתנן ייעצר לפרק זמן בלתי מוגבל (ואז הם יסעו למדינה השלישית במהירות הבזק והארץ תתרוקן מהם).

ב.איסור העסקה גורף עם עונשים כבדים למעסיקים.

ג.איסור השכרת דיור למסתננים עם עונשים לעוברים על החוק.

כך יהיה בג"צ חסר אונים לחלוטין מול החוק הזה.

הגיע הזמן שכנסת ישראל תאזור עוז ותחוקק חוק כזה אם רוצים שהמדינה תמשיך להיות מדינה יהודית ולא אבדנו.

פרופ' דיסקין, ראש המחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית לשעבר ויו"ר ועדת המועצה להשכלה גבוהה למינהל ולמדע המדינה מתייחס אף הוא לביטול חקיקה של הכנסת על ידי בג"צ ואומר שבג"צ מרשה לעצמו לבטל חוקים של הכנסת והוא ביטל מעל 10 חוקים בנסיבות שנויות במחלוקת וזה קרה בתקופה קצרה, לעומת המצב בארה"ב למשל, ששם נפסלו 2 חוקים ב- 80 שנה. (בארה"ב בניגוד למצב בישראל, מתירה החוקה לבית המשפט העליון לעשות זאת).

לדבריו בית המשפט מתערב גם בנושאי מדיניות ובנושאים פוליטיים מובהקים כאשר חוק כבוד האדם וחירותו, או חוק חופש העיסוק מנוצלים לרעה לצורך התערבות הפוליטית - מדינית.

החוקים כבוד האדם וחירותו וחוק חופש העיסוק נוצלו ע"י ביהמ"ש על מנת להתערב בכל עניין, לכן הכנסת עשתה טעות! מי שהצביע בעד החוקים הללו מצטער היום.

באמצעות 2 חוקים אלה ביהמ"ש נטל לעצמו הרבה סמכויות וניתן להפקיע סמכויות כאלה ע"י חקיקה מתאימה, הוא מסכם.

באותו עניין כותב גם פרופ' פרידמן שהוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (1991) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים: "המגמה הרדיקלית של בג"צ בנושא זכויות אדם מייחסת משקל מירבי לזכויות של הפרט, תוך שהיא מתעלמת כמעט לחלוטין מהנזק הכבד לציבור ומהסכנות שההכרה בזכות מרחיקה הלכת של אותו פרט תגרום לפרטים אחרים או לכלל הציבור".

פרידמן מקדיש פרק מיוחד לנזקים שגרם בג"צ מאותה סיבה בהתערבותו בשיקולי ביטחון.

"לאחר חטיפת המחבלים דוראני ועובייד כקלפי מיקוח לשחרור הנווט השבוי רון ארד, הוגשה עתירה בדרישה לשחררם. ברק דחה בתחילה את העתירה. אך "פרסום פסק הדין היכה את הקהילייה המשפטית הבינלאומית בתדהמה וברק נלחץ מעוצמת הביקורת ושינה את עמדתו וכתב פסק דין המבטל את פסק הדין הקודם שלו".

התוצאה היתה שצה"ל חייב לשחרר את הטרוריסטים.

הכך נוכל להילחם באויבינו, שהם יחזיקו באנשינו ולנו לא יותר להחזיק באנשיהם?" תהה חשין בדעת המיעוט. לאחר ששוחרר דיראני במסגרת עיסקת טננבאום, התיר לו בית המשפט לתבוע פיצויים מהמדינה בשל עינויים שעבר לטענתו בכלא. תביעת הפיצויים המופרכת אושרה על ידי העליון, אך ההחלטה הסופית בדיון הנוסף שנערך בעניין טרם ניתנה.

בפסקי דין נוספים ביטל אהרון ברק את "נוהל שכן", הגביל מאוד את השימוש בסיכולים ממוקדים, דחה את מסקנות ועדת לנדוי שהתירה שימוש בנוהל "טלטולים" במקרה של מעצר "פצצה מתקתקת" וגרם לממשלה להוציא הון עתק בגלל פיסקי דין שהורו על העתקת גדר ההפרדה".

פרידמן מציין שאפילו דו"ח גולדסטון עשה שימוש בפסקי בג"צ כדי לתקוף את המהלכים המבצעיים של צה"ל.

"ההתערבות הגיעה לשיאה", לדברי פרידמן, "עם היציאה למבצע חומת מגן. לא פחות מעשרה פיסקי דין ניתנו באותה תקופה ובגללם נאלץ צה"ל להסביר, להצטדק ולהתדיין עם כל נודניק שהחליט להגיש עתירה.

קצינים בכירים שהתייצבו בבית המשפט שוחחו טלפונית עם הגורמים בשטח כדי למסור לשופטים את הפרטים הכי מעודכנים.

צווים מוחלטים לא ניתנו כיוון שבמהלך הדיונים המתישים צה"ל התמקח בניסיון להגיע לפשרות עם העותרים. "טוב הוא שהצדדים לעתירות לפנינו הגיעו להבנה", ציין בית המשפט באחת מן העתירות. "בית המשפט הפך למפקח העליון על הכוחות בשטח", מסכם פרידמן.

בג"צ כובל את ידי צה"ל.

לסיכום: על הכנסת לחוקק חוקים שיגבילו את התערבות בג"צ בכל תחומי חיינו. בג"צ לא נבחר על ידי הציבור על מנת למשול. את סוגיית ההסתננות יש לפתור אחת ולתמיד כהצעתו של עו"ד יורם שפטל באמצעות חקיקת "חוק יסוד מניעת הסתננות" שיכלול עונשים כבדים לעוברים עליו וכחוק יסוד יהווה קיר מגן לישראל, שאותו בג"צ הפוסט ציוני החותר תחת מדינת היהודים ינוטרל לחלוטין מלבטל!

סימוכין:

1.http://www.103.fm/programs/Media.as...

2.http://rotter.net/forum/gil/27118.s...

3.http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...

http://rotter.net/forum/gil/27118.s...

לעיון האשכול:

פרופ' דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג''צ!

http://rotter.net/forum/gil/27118.s...





ליה 30.01.1413:55
8. כך השתלט השמאל על בג''צ ומערכת המשפט - פרק 8 בתגובה להודעה מספר 0


צה"ל גמור!

בג"צ כובל את ידי צה"ל, אומר הפרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל, חתן פרס ישראל לחקר המשפט וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים - דניאל פרידמן ומתערב באופן ניהול המלחמה בתואנה שהוא מוודא שצה"ל "מקיים את דיני המשפט הבינלאומי" וכולם בצבא מבינים שרק היענות להצעותיו של בית המשפט עשויה למנוע מעורבות חריפה יותר של בג"צ באמצעות צווים החלטיים ולכן עושים הכל על מנת למנוע זאת.

כותב על כך גם המזרחן, ההיסטוריון והמשפטן ד"ר גיא בכור, ששימש כראש חטיבת לימודי המזרח התיכון בבית הספר לאודר לממשל, אסטרטגיה ודיפלומטיה של המרכז הבינתחומי הרצליה וקובע ש"אפשר לסכם ולומר שבג"צ ניצח לנו את הצבא ובעצם בג"צ ניצח לנו את הנצחון. כמו במלחמת לבנון האחרונה צה"ל כבר פשוט לא רוצה להילחם. זה הפך לצבא פציפיסטי ורק בלית ברירה שולחים מדי פעם את חיל האוויר לתקוף בעזה, בתגובה שבלונית, מפוהקת, ללא שאר רוח, ללא חשיבה, ללא שום תכנון.

זה כבר לא הצבא ששומר על האזרחים, אלא האזרחים ששומרים על הצבא, שחייליו מאופסנים בקסרקטינים כמו חיילי שוקולד שמורים היטב ואם חלילה בסיס טירונים ניזוק מקסאמים, אז מפנים אותו פנימה, אך את האזרחים כמובן, משאירים בשטח. בשיח הישראלי חיילים הרוגים שווים יותר מאזרחים הרוגים ולכן נזהרים בהם יותר.

מישהו התבלבל פה כי זהו "צבא ההגנה לישראל" ולא "ישראל להגנת הצבא".

איך הגענו למצב שהצבא שלנו, כן, צה"ל של כולנו, הוא גורם כמעט - פוליטי, המפעיל לחץ פוליטי שלא להתמודד צבאית; שבורח מעימות בכל החזיתות, כאשר בכירי הצבא לוחצים על הדרג הפוליטי להיכנס למשא ומתן שכולל ויתורים מסוכנים, העיקר לא להילחם?

איך איבד הצבא שלנו את ה"קילינג אינסטינקט" שהיה פעם למפקדיו, חדורי הבטחון העצמי, שהשמידו את חילות האוויר של צבאות ערב עדיין על הקרקע בשנת 1967?

איך קרה שהצבא אפילו חושש מעימות מוגבל עם כנופייה קטנה של טרוריסטים לא ממש מאומנים ולא בלבנון, אלא ברצועה הזעירה של עזה ולוחץ להמשך הרגיעה בכל מחיר, אפילו במחיר ריבונות חלקית סביב הרצועה ובמחיר הקרבת האזרחים?

איך כל זה קורה לנו, שואל ד"ר בכור, למרות מיליארדי השקלים שאנו משקיעים בצבא בשנה?

מדוע הביצועים שאנו מקבלים כל כך ירודים בחוסר המעוף שלהם, בינוניים, עם מטכ"ל מפוהק, מפונק, שמן מתקציבי ענק, שלא רוצה להתאמץ יותר מדי, ללכלך את הידיים, בדרך אל האזרחות ואל המנכ"לות באירגוני הסקטור הפרטי?

איך קרה שצבא המתוקצב בלא פחות מ-50 מיליארד שקל בשנה (2007), כאשר התקציב הזה אינו כולל את תקציבי המוסד, השב"כ, פיקוד העורף, משמר הגבול וסיוע לתעשיות בטחוניות במשבר, המסתכמים בעוד כמה מיליארדי שקלים, צבא כזה אינו פועל?

תשאלו בשביל מה אנחנו משקיעים סכום שהוא 17% מהתקציב הלאומי שלנו על אי עשייה ואפילו על אי הרתעה?

האם לא חבל על הכסף?

הסיבות לתוצאה המחרידה הזו הן:

1.עודף משפטיזציה גמר את היוזמה העצמית בצבא. למה להסתכן אחרי המלחמה בועדות חקירה מבזות בנוסח וינוגרד ואגרנט, בעריפת ראשים ובסיכון הקריירה כולה והרי כל עימות ייגמר ממילא בוועדת חקירה, כיוון שיהיו נפגעים.

בג"צ של אהרון ברק, כאשר זה הכריז שהכל שפיט, גמר את הצבא.

שום מפקד בכיר לא ייקח עוד סיכון. ההיפך!

כולם מסתתרים מאחורי היועצים המשפטיים.

האם בג"צ מרשה להפציץ בעזה?

מי ששולט היום בצבא אינו הרמטכ"ל אלא היועץ המשפטי לממשלה. מני מזוז הרי הכריז במלחמת לבנון האחרונה שזו היתה "מלחמה משפטית" ובמלחמה כזו אסור להמר, אסור להפתיע ואסור להציג גאונות צבאית שכן הדרג המשפטי צריך לאשר זאת קודם.

בג"צ ניצח לנו את הצבא ובעצם בג"צ ניצח לנו את הנצחון.

2.רסן של אירגוני "זכויות אדם" שמטרתם אינה בהכרח טובת ישראל, הקיף את הצבא שלנו בשני העשורים האחרונים. הם מגייסים כספים בחו"ל ומתפרנסים מלזנב בצבא מבפנים. כולם מכירים מי הם אירגונים אלה. באכיפת בג"צ האפקט שלהם בגימוד הצבא היה מרתיע ואפילו קטלני.

צה"ל יודע זאת ולכן הוא לא מעוניין לפתוח במערכה צבאית כלשהי, קטנה או גדולה, כי הוא יודע עם מי יש לו עסק, לא מבחינת האוייב, אלא היריב שבפנים והצרחות שיקומו כאן.

צה"ל פועל היום אך ורק על מיזעור נזקים ותבוסות ולא עוד על שיטת ההישגים והנצחונות.

האוייב קלט את התכונה המוזרה הזו שלנו והוא מנצל אותה כמובן. כך עשה נאסראללה במלחמת לבנון האחרונה כאשר מיהר להכתיר את העימות כנצחון שלו ואנו, מתוך תחושת הכשלון הפנימית, אמרנו אחריו אמן.

המונח פטריוטיות ואהבת המולדת משמשים למחבלים התקשורתיים (כהגדרת עו"ד שפטל) ככינויי גנאי והצבא מוצג כלא רלוונטי, נצלני, כובש ומטומטם.

כמה כיף להיות בעד השלום והפיוס בעולם! עם השיער המגודל וסימלי השלום.

אחח...איזה כיף במחנה הזה וכמה לא בוגר ולא אחראי.

כמה מצמרר היה לשמוע את יצחק רבין שר את "שיר לשלום" שנכתב בהשראת "שיער", דקות אחדות לפני שנרצח.

הקהל שלו לא רצה עוד מלחמות וצבא. הוא רצה הסדר שלום בכל מחיר.

בכל מחיר, אפילו של השמדתנו.

צה"ל יודע שהישראלים יקריבו את שדרות, את אשקלון ועוד ושאין לו גיבוי אמיתי בתקשורת צמאה לטרף ובג"צ ומשפטנים טורפים מחכים לו בפינה. זה מה שמונע ממנו לפעול, לא חיזבאללה ולא חמאס. הוא אינו מסתכל קדימה בחשש, הוא מסתכל לאחור על בג"צ ועל התקשורת והחשש הגדול ביותר שלו שהוא יישאר פשוט לבד.

מי שגוזז את מחלפותיו של צה"ל אינו האוייב - אלא בג"צ, אירגוני השמאל והתקשורת.

כל המזרח התיכון מחכך ידיים בהנאה לנוכח תהליך ההרס העצמי וסירוס הצבא הגדול באיזור. יש מי שעושה עבורם את העבודה בתוך ישראל.

מנהיגי ישראל יודעים שאין צבא להילחם עימו שכן בתוכו שתולים גורמי ההפרעה ולכן נכנעים בכל חזית אפשרית. זו הסיבה שאיבדנו את ריבונותנו מול פורעים בדואים ששודדים את האדמות, מול ערבים בגליל שבונים ללא היתרים, מול מסתננים לא חוקיים שמעזים פנים במקום להיות מסולקים משטח המדינה לאלתר, מול שר חוץ אמריקני חצוף ומול אירופה אנטישמית ששולחת לכאן מיליונים ומתפעלת פה בגיבוי בג"צ צבא חתרני מטעמה וללא כל בושה!

סימוכין:

1.http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...

2.http://www.gplanet.co.il/prodetails...

3.http://www.inn.co.il/News/News.aspx...

4.http://rotter.net/forum/gil/20135.s...

לעיון האשכול:

פרופ' דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג''צ!

http://rotter.net/forum/gil/27118.s...
ליה 10.02.1414:48
9. כך השתלט השמאל על בג''צ ומערכת המשפט - פרק 9 בתגובה להודעה מספר 0


פרופ' מאוטנר ששמו פורסם ב- 2007 כמועמד לכהונת שופט בבית המשפט העליון, קובע שמתקיים בישראל משבר חמור ומסוכן לדמוקרטיה בכל הנוגע למערכת המשפט, אליה העתיק השמאל את פעילותו אחרי שאיבד את כוחו בכנסת. לדבריו בג"צ הפך למוסד פוליטי של השמאל.

פרופ' מאוטנר שהוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב ולשעבר דיקן הפקולטה קובע שמתקיים בישראל משבר חמור שהוא מסוכן לדמוקרטיה, בכל הנוגע למערכת המשפט שהשמאל שאיבד כוחו בכנסת העתיק פעילותו הפוליטית אליה.

לדבריו המשבר חמור ומסוכן מאין כמותו כיוון שבית המשפט מוצא את עצמו כרגע במצב של אובדן לגיטימציה מוחלט אצל הקבוצות התרבותיות שלא מזדהות איתו.

השתלטות השמאל לצורך עקיפת השלטון הנבחר בישראל מתבססת על שליטה גם על תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, גם על אגף התקציבים של האוצר, גם על משרד מבקר המדינה וגם על בנק ישראל.

באמצעותם מנטרל השמאל את מדיניות הממשלה ואת נסיונות החקיקה בכנסת, אותם הוא מכשיל ומונע תוך שהוא משקץ ומנאץ את הפוליטיקאים והופך אותם בעזרת התקשורת המגוייסת לשרותו, לבזויים ונחותים כביכול, ביחס אליו.

לדבריו המערכת הפוליטית והמערכת המשפטית נמצאות במשבר חמור ואחרי 30 שנה של כיוון כזה מצידו של בית המשפט כדאי שנפתח חשיבה חדשה לגמרי לגבי איך הוא צריך לפעול ב- 30 השנים הבאות.

סימוכין:

1.פוליטיזציה של משפט, פרופ' מנחם מאוטנר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב

http://www.youtube.com/watch?v=MaGO...

להלן התמלול המלא:

קבוצת מלכי הגבעה של השמאל הפסידה הרבה מאד כוח בפוליטיקה וסובלת הפסדים פוליטיים גדולים מאד ומה שהיא עושה בעצם, היא העתיקה את הפעילות הפוליטית שלה במידה רבה מאד מהפוליטיקה של הבחירות, שהיא הפוליטיקה של הכנסת, למקום אחר - לבית המשפט העליון - והפכה אותו למוסד שממנו היא מנהלת פוליטיקה.

בראש העותרים לבג"צ חברי הכנסת של מר"צ והעבודה והעתירות שלהם תמיד על נושאים פוליטיים.

בג"צ הפך למוסד פוליטי.

זה חלק מתהליך.

בית המשפט העליון פה לא לבד. הקבוצה הזו העבירה את הכוח שלה לא רק מהפוליטיקה של הבחירות, מהכנסת, לבית המשפט העליון, היא העבירה אותו גם אל היועץ המשפטי לממשלה, גם אל אגף התקציבים של האוצר, גם אל מבקר המדינה, גם אל בנק ישראל.

כל הקבוצות האלה זה קבוצות לא נבחרות של פקידים שמופעלים על ידי הקבוצה הזאת כדי לנטרל את המערכת הפוליטית שפועלת למגינת ליבה של הקבוצה הזאת שאיבדה בכנסת הרבה מאד כוח.

זה ההסבר הראשון.

ההסבר השני הוא עליית תפיסה ניאו ליברלית במדינת ישראל.

ניאו ליברלים עויינים את הפוליטיקה של הבחירות והם עוינים בתי נבחרים והם אוהבים מקומות של פקידות ביורוקרטית משכילה שדומה להם. הם לא אוהבים את הפוליטיקה של הבחירות כי שם יש אנשים לא משכילים כמוהם, לא אנינים כמוהם ולא צרכנים של סגנונות חיים כמוהם, אלא כל מיני אנשים שהם יותר נמוכים במידרגים האלה מהם.

ולכן הם לא אוהבים את הפוליטיקה, ורוצים לתת הרבה יותר כוח לאנשים שדומים להם, המשכילים האנינים וכו'. נכון שהפוליטיקה בישראל עברה בשנים האחרונות בעיות חריפות של ירידה ברמה שלה וגם חוסר יציבות, אבל היא סובלת מבעיות חריפות ברמה שלה בגלל ההגיון הניאו ליברלי שהשתלט עליה והוא פריימריס במקום הועדות המסדרות.

ולכן הקבוצה הניאו ליברלית בישראל פועלת במהלך כפול.

מצד אחד שיקוץ וביזוי הפוליטיקה, שהיא הגורמת להורדת הרמה שלה בגלל הניאו ליברליזם בו היא דוגלת והיא כל הזמן משקצת ומנאצת את הפוליטיקה ומצד שני, היא מאדירה את כל הגופים הלא ליברליים ושוב זו אותה קבוצה. את בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה ואגף התקציבים ומבקר המדינה ואנשי בנק ישראל.

בית המשפט העליון קרוב תרבותית לקבוצה הזאת ונשמת אפו זה הגנה על הזכויות הליברליות.

הגנה על הזכויות הליברליות מה פירושה?

"זכות ליברלית" זה כמו אי מוגן בחומה.

יש לי את חופש הביטוי וחופש ההתאגדות ואת חופש התנועה, זה הכל כמו איים כאלה שמוגנים מפני חדירה של גורמים עוינים שיכולים לפגוע בי. זאת אומרת זאת הלוגיקה העמוקה של בית משפט ליברלי - לוגיקה של "איים מבוצרים".

כמטאפורה ניתן לומר שאותה קבוצה חברתית המתגדרת ביומיום בקהילות מבוצרות היא גם זו שמתגדרת בבית המשפט העליון ובמשפט ליברלי שנשמת אפו זה זכויות שהן כמו איים מגודרים.

לדעתי מלחמת התרבות, הצפיפות על הגבעה הפוליטית ועלייתה הנרחבת מאד של אידיאולוגיה ניאו ליברלית גורמים להבין שבעצם הועבר כאן הרבה מאד כוח לבית המשפט העליון.

הדמוקרטיה הישראלית נמצאית במשבר חמור לא רק בגלל מה שקורה במערכת הפוליטית שלה. היא נמצאית במשבר לא פחות חמור בגלל מה שקורה בבית המשפט העליון שלה.

אחרי 30 שנה של כיוון כזה מצידו של בית המשפט, בית המשפט מוצא את עצמו כרגע במצב של אובדן לגיטימציה כפול.

הוא איבד באופן כמעט מוחלט את הלגיטימציה אצל הקבוצות התרבותיות שלא מזדהות איתו ובראש ובראשונה הציונות הדתית והוא איבד הרבה מאד מהלגיטימציה שלו אצל הקבוצות שהכי מזדהות איתו, זה הקבוצות שקראתי להן ההגמונים הליברלים לשעבר, החילונים המשכילים המערביים. אין לי זמן לנתח למה קרה אובדן הלגיטימציה הכפול הזה אבל מה שאני רוצה לומר שלא רק במערכת הפוליטית יש לנו משבר.

יש לנו משבר לא פחות חמור כרגע עם בית המשפט העליון שהוא מוסד מדינה חשוב מאין כמותו. כדאי שנפתח חשיבה חדשה לגמרי לגבי איך הוא צריך לפעול ב- 30 השנים הבאות.


3.פרופ' מנחם מאוטנר מדבר על בג"צ של אחרי מהפך 77'

http://www.youtube.com/watch?v=KsxD...

ליה 23.03.1413:32
10. כך השתלט השמאל על בג''צ ומערכת המשפט - פרק 10 בתגובה להודעה מספר 0


נֶפּוֹטִיזְם הוא כינוי לנוהגם של בעלי שררה להעדיף במינוי למשרות את קרובי משפחתם, ידידיהם, חבריהם או מכריהם, על פני אנשים אחרים. לנפוטיזם במוסדות ציבוריים משמעות שלילית.

ארבעת ילדיהם של אהרן ואלישבע ברק הם בוגרי לימודי משפטים, וכולם עברו התמחות אצל משפטנים שהגיעו בהמשך לבית המשפט העליון. תמר ברק התמחתה אצל השופטת איילה פרוקצ'יה בבית המשפט המחוזי; אחיה של תמר, אבנר ברק, התמחה אצל ידידת המשפחה השופטת דורית בייניש בפרקליטות המדינה; האחות השלישית, אסתר ברק, התמחתה אצל שופט בית המשפט העליון תאודור אור; והרביעית, מיכל ברק, התמחתה אצל שופט בית המשפט העליון גבריאל בך.

נשיא בית המשפט העליון ברק לא חידש כאן חידושים גדולים. הוא הלך בדרכם של קודמיו לנשיאות בית המשפט. שני בניו של הנשיא מאיר שמגר התמחו אצל השופטים אהרן ברק ומרים בן פורת. שני בניו של הנשיא יואל זוסמן התמחו אצל שלמה לוין ואצל דוד ברטוב.

זוהי רק המשפחתולוגיה שבראש הפירמידה.

תקצר היריעה מלמנות את כל בני המשפחה של שופטים ואנשי פרקליטות שהתמחו אלה אצל אלה. רשימה קצרה על קצה המזלג: בנו של שופט בית המשפט העליון יצחק אנגלרד, אסף, התמחה אצל הנשיא ברק כחצי שנה; לימור טירקל, בתו של השופט העליון יעקב טירקל, התמחתה אצל השופט בדימוס מנחם אילון; דניאלה בייניש, בתה של שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש, התמחתה אצל נאוה בן-אור, המשנה לפרקליטת המדינה לעניינים פליליים, עמה עבדה בייניש כשכיהנה בתפקידים שונים בפרקליטות; ד"ר אריאל בן-דור, בנה של השופטת דליה דורנר, עשה את התמחותו בבית המשפט העליון אצל השופט שלמה לוין, ועוד הרשימה ארוכה.

"זהו בית משפט צר והדוק, מלוכד פנימית בנאמנות תקדימית. ומעל לכל, בקצה של תבנית צרה זו, במרום פירמידת הכח, הוצב נשיא השולט בכל מוקדי העוצמה, לא רק בבית המשפט העליון עצמו אלא במערכת המשפט כולה".

ואכן אהרן ברק הצליח לעצב את בית המשפט העליון בצלמו ובדמותו. בשנות כהונתו כנשיא מונו השופטים יעקב טירקל, דורית בייניש, יצחק אנגלרד, אליעזר ריבלין, אדמונד לוי, ואיילה פרוקצ'יה, כולם מומלציו שרצה לקדם.

סיפור קידומן של העוזרת של ביניש והעוזרת של אהרן ברק, מחדד את הרושם שהיושבים בראש המערכת לא מבינים מהן הנורמות המחמירות הנדרשות מהם. דנה כהן העוזרת המשפטית של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, נבחרה לכהונת רשמת בבית המשפט העליון. כדי לפנות לה את המקום מונתה העוזרת המשפטית של אהרן ברק וכיום רשמת בית המשפט העליון, גאולה לוין, לשופטת בתי הדין לענייני משפחה במחוז דרום.

יתכן שהשופטות החדשות ראויות מאין כמותן. יתכן שהן הטובות ביותר שניתן היה לבחור, אך בכל אופן הדרך החפוזה שבה הוכנסו לרשימת המועמדים, העובדה כי עוזרים משפטיים של נשיאי בית המשפט מקודמים על פני משפטנים ראויים מדלת העם, התחושה כי היה כאן טריק שנועד לסדר את הפאזל כאוות נפשה של נשיאת בית המשפט, מעלה טעם לפגם.

לולא ההיסטוריה העגומה של הנפוטיזם בבית המשפט העליון, לא היינו נדרשים כלל למינויים אלו. אבל די אם נזכיר כי בדרך פלא, לילדיהם של נשיאי ושופטי בית המשפט העליון תמיד נמצא מקום נחשק להתמחות.

דניאלה ביניש, בתה של הנשיאה הנוכחית, התמחתה אצל עו"ד נאוה בן אור, אז המשנה לפרקליטת המדינה. ביניש הבת התקבלה גם לעבודה בפרקליטות. קיבלה תקן מיד עם תום התמחותה והופיעה בבית המשפט העליון כפרקליטה באת-כוח המדינה. לאחר שבן אור פרשה מהפרקליטות, היא מונתה לשופטת בית המשפט המחוזי, כמובן בדחיפתה של הנשיאה ביניש, חברת הוועדה לבחירת שופטים.

ילדיו של הנשיא אהרון ברק התמחו אצל משפטנים שהגיעו לימים לבית המשפט העליון. תמר ברק התמחתה אצל השופטת אילה פרוקצ'יה, אז בבית המשפט המחוזי, ואחר כך – מונתה כמובן על-ידי הוועדה לבחירת שופטים שבה כיהן ברק לבית המשפט העליון. אגב, יובל פרוקצ'יה - בנה של השופטת, התמחה אצל השופטת דליה דורנר, שבנה, ד"ר אריאל בנדור, עשה את התמחותו בבית המשפט העליון אצל השופט שלמה לוין.

אבנר ברק התמחה אצל הנשיאה דורית ביניש כשהיתה בפרקליטות המדינה, ביניש הגיעה לבית המשפט העליון מיד לאחר המינוי של ברק (האב) כנשיא וכחבר המשפיע ביותר בוועדה לבחירת שופטים. אסתר ברק התמחתה אצל שופט בית המשפט העליון תאודור אור; מיכל ברק התמחתה אצל שופט בית המשפט העליון גבריאל בך. ואפילו אלישבע ברק, רעייתו, התמחתה אצל נשיא בית המשפט העליון, יואל זוסמן. ברק דאג למצוא מקום גם לבני חברים - בנו של שופט בית המשפט העליון יצחק זמיר, יורם זמיר, התמחה אצל אהרן ברק. וכך גם אסף בנו של יצחק אנגלרד, שופט בית המשפט העליון, והרשימה עוד ארוכה.

הריח העולה באפם של בני התמותה נוכח התופעה, רע מאוד...התוצאה על כל פנים עגומה: פני בית המשפט הושחרו שוב.

"מצב שבו בני משפחה של שופטים מצויים בפרקליטות אינו רק פוטנציאל לניגוד עניינים, אלא פוגע באמון הציבור במערכת המשפט. הנושא הזה מחריף והולך ככל שהדורות מתרבים וצריך לחשוב על כללים ברורים וסדורים כדי להרחיק את החששות הקיימים".

האם הנהלת בתי המשפט מרכזת מידע על קשרים חברתיים וכלכליים בין שופטים לגופים פרטיים?

"לא".

"ישאל השואל: היכן יוצב הגבול ומתי תיפסק אותה 'שרשרת' של ניגוד עניינים? משהו השתבש במערכת, משהו התערער בשיטה".

לא בעלי הכישורים הטובים ביותר נבחרים כפי שאמרה בביקורת נדירה השופטת בקנשטיין אלא בעלי הקשרים הטובים ביותר הם שמקבלים שם עבודה.

בקנשטיין: "יש להכניס אנשים ראויים ואותי מטריד מאוד העניין שהרבה מאוד שופטים נבחרים לפי קשרים ולא כישורים".

על העסקת קרובים בכלל נמסר בתגובת משרד המשפטים:

"שרת המשפטים וראשי המערכות השונות (הן במשרד המשפטים והן בהנהלת בתי המשפט) מודעים מזה זמן לבעייתיות שנוצרה בנוגע להעסקת קרובי משפחה, מבחינת מראית העין, באופן שמשפיע על תדמית המערכות ואמון הציבור בהן.

בשל כך ננקטו וננקטות פעולות למנוע הישנות של ניגודי עניינים ולו למראית עין".

האם אין למשרד כל כוונה לנקוט צעדים כלשהם ביחס לבעלי התפקידים המכהנים כיום בניגודי עניינים?

"אין לנו מה להוסיף מעבר למה שנאמר".

מלישכת עורכי הדין נמסרה תגובה כללית בלבד:

"הלשכה מתנגדת כמובן לכל מצב של ניגוד עניינים וכשלעצמו מצב כזה הוא גם עבירה על כללי האתיקה של הלשכה".

כך מתנהלים הדברים במערכת המשפט:

ב-14 במארס התפרסמה ב"גלובס" ידיעה מאת משה ליכטמן ולפיה ביקש בנימין נתניהו, אז שר האוצר, למנות את ימימה מזוז, היועצת המשפטית של משרדו, כנציגתו במועצת מינהל מקרקעי ישראל (המינוי טרם יצא אל הפועל). אחותה, שולה בן צבי, היא ראש האגף החקלאי במינהל, שהמועצה אמורה לפקח על עבודתה. יותר מזה, אחיהן הוא מני מזוז, היועץ משפטי לממשלה, ובתוקף תפקידו הוא משמש בעצם מבקר-על של המועצה שאחותו היתה מועמדת לכהן בה ואחות אחרת ממלאת בה תפקיד ניהולי.

מתברר שבמשפחת מזוז אין ניגודי עניינים.

לפי הכללים שנקבעו בוועדת שמגר ב-97', היועץ המשפטי לממשלה משמש "יועץ-על" לכל היועצים המשפטיים בשירות הציבורי, וכולם כפופים לו ולהחלטותיו מבחינה מקצועית. כלומר, כבר עתה ימימה מזוז כפופה מקצועית לאחיה. זה עוד לא הכל. לפי הגדרת סמכויותיו, החלטות היועץ המשפטי לממשלה הן "מעין שיפוטיות", כלומר הוא בעל סמכות לפסוק כמעין-שופט ביחס להחלטות של אחותו וגם ביחס לאשתו.

אלינער מזוז אשתו מכהנת כמשנה ליועץ המשפטי של המשטרה ומעצם הגדרת תפקידיהם, מובן שהיא והממונה עליה כפופים מקצועית לבעלה. משרד המשפטים טוען בתגובה: "היועץ המשפטי לממשלה אינו נדרש מתוקף תפקידו, ואינו עוסק בפועל בשום עניין אישי הנוגע לאשתו או לאחותו". השאלה מה זה "אישי". אם ראובן מתלונן במשטרה על שמעון והמשטרה מחליטה לא לחקור את תלונתו, בהודעה שראובן מקבל על החלטת המשטרה משובצת הערה שהוא רשאי לערער על ההחלטה אצל היועץ המשפטי לממשלה. גם במקרה זה החלטתו של היועץ תהיה "מעין שיפוטית".

האם בעיית הקשרים המשפחתיים נבחנה ונשקלה כשהוחלט למנות את מני מזוז לתפקידו? מי שהמליצו עליו היו חברי ועדת איתור בראשות השופט בדימוס גבריאל בך. "הנושא נדון בוועדה והוחלט שאין בכך כדי לפסול אותו מלכהן כיועץ המשפטי לממשלה", אומר בך בתגובה. "לא בכל מקרה אדם צריך להיפסל בגלל קרבת משפחה".

מבחן הכניסה העיקרי למועמד לכהונת שופט בבית המשפט העליון הוא בכך שהמועמד נושא בדמו את הצופן הגנטי של חסמב"ה - היא "חבורת סוד מוחלט בהחלט" הידועה.

אם אינך משתייך לאלה הנושאים בדמם את הצופן הגנטי הזה, לא תתקרב לבית המשפט העליון - גם אם אתה המוכשר שבמוכשרים להיות שופט מכל הבחינות האחרות.

סימוכין:

1.http://www.makorrishon.net

2.http://isra-family-court.blogspot.c...

3.http://www.haaretz.co.il/misc/1.105...

4.http://www.azriel.co.il/modules.php...

5.האג'נדה של העליון

http://www.news1.co.il/Archive/003-...

6.בקנשטיין: שופטים נבחרים לפי קשרים ולא לפי כישורים

http://www.news1.co.il/MemberLogin....








**************

לעיון האשכול

פרופ' דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג''צ!

http://rotter.net/forum/gil/27118.s...
ליה 28.04.1410:29
11. כך השתלט השמאל על בג''צ ומערכת המשפט - פרק 11 בתגובה להודעה מספר 0


תפקידו של צה"ל כפי שמגדיר אותו החוק הוא "להגן על קיומה של מדינת ישראל, שלמותה, ריבונותה ושלום תושביה ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה".

את הדבר הזה שינה אהרון ברק באמצעות השחלת 2 מילים לפסק דין מטעמו, בעתירה נגד גירוש גוש קטיף.

הוא הוסיף בעורמה וללא שום דיון בכנסת את המושג "תכליות מדיניות" לתפקידו של צה"ל ובכך הפך את צה"ל למכשיר פוליטי בידי ממשלות, תוך כדי שהפך את עצמו למחוקק במקום לשופט.

לצבא יש כוח עצום אך אין זה מתפקידו ומסמכותו לאכוף חוק או החלטה כלשהי. במדינה דמוקרטית אי אפשר לשלוח את הצבא לשבור שביתה למשל.

בכפר מימון, בימים 18 עד 20 ביולי 2005 התכנסו מתנגדים רבים מאד של הגירוש המתוכנן.

על פי החוק רק משטרת ישראל היא המופקדת על אכיפת החוק, שמירת הסדר הציבורי וביטחון הפנים במדינת ישראל.

שרון השתמש בצה"ל לביצוע פעולה משטרתית שרק למשטרה מותר לבצע על פי החוק במדינה דמוקרטית ואילץ את הצבא לפעול באופן הנוגד את תפקידו על פי החוק הקובע שעליו להגן על המדינה ועל ריבונותה ושלום תושביה מפני אוייב.

כתרגיל ניסוי לגירוש מתיישבי גוש קטיף, הפעילה הממשלה את חיילי צה"ל במקום את המשטרה, בכדי להטיל מצור משטרתי על כפר מימון, במטרה למנוע מאזרחים אפילו להתקרב לכבישים המובילים אל הכפר.

הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, המורכב מלמעלה מ- 150 עורכי דין ומשפטנים, עתר ביום 3 באוגוסט 2005 לבית הדין הגבוה לצדק, בג"צ, נגד השימוש בצבא למטרות אכיפת סדר ציבורי על אזרחי ישראל, כלומר שימוש בצה"ל כאילו הוא כוח משטרה.

העתירה נדחתה מיידית על ידי אהרון ברק. הוא לא רק דחה את העתירה אלא השתמש בעתירה על מנת להשחיל לפסק הדין שלו את שתי המילים: "תכליות מדיניות", באמצעותן הפך את צה"ל למכשיר פוליטי בידי ממשלות. לא עוד כוח לחימה אך ורק נגד האוייב, אלא גם כוח לחימה נגד אזרחי המדינה.

בפסיקתו, מצדיק שופט בג"צ אהרון ברק את השימוש שעשתה הממשלה בצה"ל כאילו הוא משטרה וקובע כי:

"ראוי והכרחי במקרים מתאימים לתגבר את כוחות המשטרה בחיילי צה"ל לשם הבטחת יישום ההתנתקות." (פסקה 70)

השופט הדגיש כי:

"התכליות המדיניות, הלאומיות והבטחוניות עליהם מבוססת תוכנית ההתנתקות, הן כבדות משקל". (פסקה 101)

שימו לב מה קרה.

השופט ברק הצליח להשחיל בלי דיון בכנסת, "תיקון" לחוק "ייעוד צה"ל" על ידי זה שהכניס לתוך פסיקתו את המושג "תכליות מדיניות".

מושג זה אינו נמצא כלל בניסוח החוק המקורי וכך, בהינף קולמוס, כאילו בלי לשים לב, הרחיב בג"צ את סמכותה של הממשלה להשתמש בצה"ל להשגת מטרות מדיניות פוליטיות!!! לפסיקה זו יש השלכות מרחיקות לכת.

מעתה אין הממשלה מוגבלת בשימוש בצה"ל, שהוא כוח צבאי בעל מערכות נשק אדירות להפעלתו כנגד אויבי המדינה.

בג"צ התיר לממשלה להשתמש בצה"ל ככל העולה על רוחה, לרבות שבירת שביתות ודיכוי כל גוף פוליטי, המתנגד למפלגת השלטון! פסיקה זו של השופט ברק היוותה את הבסיס המשפטי לשימוש בצבא הגנה לישראל לשם גירוש יהודי חבל עזה וצפון השומרון ולהריסת יישוביהם.

פסיקה זו מהווה עד היום בסיס משפטי להרס כל יישוב ונטישת כל חבל ארץ.

כיוון שפעולות אלה חורגות ממטרות צה"ל, החוק משנת 1986 מעניק את הזכות המלאה לכל חייל שלא להשתתף בהן!

הטלת ביצוע פעולות כאלה על חיילים יכולה להיחשב כפקודה שברור וגלוי לחייל שהיא אינה חוקית ועל כן הוא לא יישא באחריות פלילית בגינה.

אך מה קרה בפועל? חיילים אשר סירבו להשתתף בעצירת האזרחים המפגינים או להשתתף בהרס גוש קטיף נשפטו ונכלאו ונענשו ושמם הוכפש בתקשורת השכם והערב. התנהגות זו של הצבא שהפך לפתע לכוח משטרה באמצעות פסק הדין שלתוכו השחיל ברק את שתי המילים "תכליות מדיניות", לא היתה חוקית.

החיילים המסרבים יכולים לתבוע את המדינה על הנזקים שנגרמו להם ופיצויים על ישיבתם בכלא, על בסיס ניתוח משפטי זה.

כאשר עתרה המועצה האזורית חוף עזה לבג"צ בטענה שחוק ההתנתקות סותר את חוקי היסוד של מדינת ישראל, קבע אהרון ברק כי "התכליות המדיניות הלאומיות והביטחוניות עליהן מבוססת תוכנית ההתנתקות הן כבדות משקל. הן נועדו להגשים מה שנראה לכנסת ולממשלה כצורך חברתי חיוני ומהותי שיש בו, אם אמנם יתממש, כדי להצדיק פגיעה בזכויות האדם של הישראלים המפונים".

כך ביטל השופט ברק גם את זכויות האדם של המתיישבים היהודים!

3 שנים קודם לביטול זכויות האדם של היהודים, אסר אהרון ברק גירוש של מחבלים משכם לעזה בתואנה ש: "מספר זכויות אדם בסיסיות נפגעות בשל עקירתו הלא-רצונית של אדם מביתו והעברתו למקום אחר, גם אם העברה זו אינה כרוכה בחצייתו של גבול מדיני". כלומר, זכויות האדם של הערבים גברו ואף ביטלו שיקולים בטחוניים!

לא כך כשמדובר בזכויות האדם של יהודים. זכויות האדם של היהודים התבטלו בקלי קלות לצורך עקירתם מבתיהם.

על הכנסת מוטלת עכשיו חובה מיידית לתקן את החוק המגדיר את תפקידו של צה"ל, על מנת לבטל את "החקיקה" הלא חוקית של אהרון ברק ולעקר את התוספת הלא חוקית שלא חוקקה בכנסת: "תכליות מדיניות".

צה"ל לא נועד לשום תכלית מדינית של פוליטיקאים ושופטים, כי אם אך ורק לתכלית צבאית, לצורך הגנה על המדינה ועל אזרחיה מפני האוייב!

**************

סימוכין:

חוות דעת משפטית: שימוש בחיילי צה"ל להריסת בתים או לפינוי אזרחים ישראלים בכוח מישוב ביהודה ושומרון - פקודה בלתי חוקית בעליל. מרשתי, "המטה להצלת העם והארץ", מילאה את ידי להעביר אליך חוות דעת משפטית זו בנוגע לחוקיות ואי-חוקיות פעילות צה"ל כנגד מתיישבים ישראלים ביהודה ושומרון.

1. חוק-יסוד: הצבא קובע כדלקמן: מהות צבא-הגנה-לישראל הוא צבאה של המדינה".

2. ייעוד צה"ל שנקבע על פי החוק ופקודות מטכ"ל הוא: "להגן על קיומה של מדינת ישראל, שלמותה, ריבונותה ושלום תושביה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה.".

3. "הקוד האתי של צה"ל", אשר עוגן בפקודות מטכ"ל, קבע את מטרות צה"ל וערכי היסוד שלו כדלקמן:

"מטרת צה"ל היא, להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה."

"ערכי היסוד - הגנת המדינה, אזרחיה ותושביה - מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל, על עצמאותה ועל ביטחון אזרחיה ותושביה".

4. הצבא מחייב כל צעיר להתגייס אליו בגיוס חובה. החייל מתגייס ל"צבאה של המדינה" על מנת "להגן על קיומה ועצמאותה של מדינת ישראל". השימוש בצה"ל למטרות פוליטיות ומתן הוראות לצה"ל לבצע פעולות שמהותן ומטרותיהן הן פוליטיות, הינו בלתי חוקי בעליל. בדיוק כשם שפקודה לחיילי צה"ל לתקוף את הכנסת או להרוס בתים בגבעתיים היא פקודה בלתי חוקית בעליל, באותה מידה הפקודה לחיילי צה"ל להרוס בתים של אזרחי ישראל ביהודה ושומרון היא פקודה בלתי חוקית בעליל.

5. בג"צ קבע כי ניתן להשתמש בצה"ל, מעבר להגנה על המדינה, אך ורק להשגת "יעדיה הבטחוניים לאומיים של מדינת ישראל". בג"צ 7455/05 - הפורום המשפטי למען א"י, "קבוצת המשפטנים תשס"ה" ואח' נ' ממשלת ישראל ואח': "בנוסף לכוחו של צה"ל לפעול להגנת המדינה, הוא רשאי לפעול גם להשגת יעדיה "הבטחוניים-לאומיים"." הוראות שניתנו על רקע פוליטי, ממניעים ולשם השגת מטרות פוליטיות ברורות, כמו הריסת מאחז או בית במקום כלשהו, אינן יכולות להיחשב "יעדיה הבטחוניים – לאומיים" של מדינת ישראל, ועל כן אין לצה"ל סמכות למלא אותן. מכאן שפקודות הניתנות לשם יישום הוראות אלה הן פקודות בלתי חוקיות בעליל.

6. לגבי הטענה הנשמעת ממפקדי צה"ל כי "צה"ל הוא הריבון ביהודה ושומרון", הרי זו טעות מוחלטת. בג"צ קבע פעמים רבות כי המפקד הצבאי אינו הריבון ביהודה ושומרון. "נקודת המוצא הינה, כי בהפעלת סמכויותיו אין המפקד הצבאי יורשו של השלטון שניגף. אין הוא הריבון באזור המוחזק". (בג"צ 1661/05 - המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ראש הממשלה - אריאל שרון ואח').

וכן: "המפקד הצבאי אינו חופשי להגשים בשטח המוחזק על ידו בתפיסה לוחמתית כל פעולה שביסודה מונח שיקול ביטחוני. שיקול דעתו של המפקד הצבאי מוגבל על ידי המערכת הנורמטיבית שבמסגרתה הוא פועל, ושממנה הוא יונק את כוחו. אכן, המפקד הצבאי אינו הריבון בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית" (בג"צ 2056/04 - מועצת הכפר בית סוריק ואחרים נ' ממשלת ישראל ואח').

7.לגבי מצוות ישוב ארץ ישראל היא מצווה שבה מחויב כל יהודי, וחז"ל אומרים (תוספתא ע"ז פ"ד ה"ג) כי מצוה זו שקולה כנגד כל המצוות. פקודה לחייל יהודי לעבור על אחת ממצוות התורה, היא פקודה בלתי חוקית בעליל. כשם שחייל יהודי רשאי (ואף חייב) לסרב לפקודה לחלל שבת בכל מקרה שאינו פיקוח נפש (כפי שאמר הפצ"ר לשעבר, אלוף (מיל.) מנחם פינקלשטיין בכנס משפטנים), כך אין הוא רשאי למלא פקודה המהווה עבירה על מצוות ישוב ארץ ישראל, כגון הריסת בתים או גירוש יהודים.

8. ממשלת ישראל קבעה בהחלטתה מיום יז' תמוז התשנ"ד 26.6.94, כשאימצה את דו"ח ועדת שמגר בעניין הארועים במערת המכפלה, כי בכל הנוגע לאכיפת החוק והסדר באיו"ש: "בנהלים ייקבע, כי האחריות והסמכות לנקיטת הליכי חקיקה ומשפט לגבי מתיישבים יהודים וישראלים אחרים, היא של משטרת ישראל. לא יחול שינוי בהסדרים הקיימים בנושא זה לגבי התושבים האחרים באיו"ש." מכאן שאכיפת חוקי הבנייה ביהודה ושומרון, כמו בכל מקום במדינה, הינו תפקיד המשטרה ולא הצבא.

9. זאת ועוד – סעיף 53 באמנת האג הרביעית, בנוגע להגנת אזרחים במלחמה, אוסר על צבא לתפוס או לפגוע ברכוש פרטי של אזרחים. שימוש בצה"ל להריסת בתים ופגיעה ברכוש של אזרחים ישראלים מהווה הפרת הדין הבינלאומי, ועלול לחשוף כל חייל או מפקד המשתתפים בכך לסכנת העמדה לדין בכל מקום בעולם, בגין הפרת החוק הבינלאומי.

10. לא זו אף זו: הכנסת החילה בחוק (חוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשס"ז – 2007), את הדין החל בישראל על אזרחי ישראל באיו"ש. חוק התכנון והבניה התשכ"ה 1965 קובע הוראות וסדרי דין מפורשים לגבי צווי הריסת בתים, שחיילי צה"ל, ההורסים בתים של מתיישבים ישראלים באיו"ש, אינם עומדים באף לא אחד מהם.

11. בג"צ קבע לאחרונה, בעתירה מס' 7192/08 "המטה להצלת העם והארץ" נ' הרשות השניה לטלויזיה ורדיו ואח', כי "בעיקרון, עקירתו של אדם ממקום מגוריו פוגעת בכבודו, בחרותו ובקניינו. דירתו של האדם אינו רק קורת גג לראשו, אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי". לפיכך, חיילי צה"ל המשתתפים בעקירת מתיישבים והריסת בתיהם, פוגעים אנושות בכבודם, בחירותם ובקניינם של המתיישבים באיו"ש, ויש להפסיק זאת לאלתר ולהעמיד לדין את האחראים על כך.

12. סעיף 125 לחוק השיפוט הצבאי קובע: "אין חובה לקיים פקודה בלתי חוקית לא ישא חייל באחריות פלילית לפי הסעיפים 123 ,122 ו-124, אם ברור וגלוי שהפקודה שניתנה לו היא לא חוקית." בית המשפט העליון פסק, כי חובה על כל חייל לסרב למלא פקודה בלתי חוקית בעליל.

13. ברור שעל כל חייל מוטלת החובה לא רק לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, אלא גם להתריע עליה בפני חבריו. "המטה להצלת העם והארץ" מתכוון להגן משפטית על כל החיילים המועמדים לדין בהקשר זה. יש לאפשר לחיילים לקבל ייעוץ משפטי ולהיות מיוצגים בדין המשמעתי על ידי עורכי דין, בכל מקרה שהם עומדים בפני עונש מאסר כלשהו.

14.על הרמטכ"ל להורות לקציני צה"ל להימנע מלתת כל פקודה המורה לחייל להשתתף בהריסת בתים של אזרחים ישראלים באיו"ש, ואם ניתנה פקודה כזו, על פי הדין אין למלאה. כמו כן יש להורות על העמדתם לדין של המפקדים והחיילים שהשתתפו בהריסת בתים, בעקירת מתיישבים ישראלים או בפגיעה ברכושם, בגין מילוי פקודות בלתי חוקיות בעליל, בניגוד למצוות התורה, לחוקי מדינת ישראל, לדין הבינלאומי ולפסיקות בית המשפט העליון במדינת ישראל.

בכבוד רב,

אביעד ויסולי, עו"ד

http://www.mentalpreparation.org/BR...



2..שוב לא ניתן / אמירה דור

המניפולציות שאיפשרו את גירוש היהודים מגוש קטיף 2005

http://www.mentalpreparation.org/BR...



ליה 06.04.1614:13
12. כך השתלט השמאל על בג''צ ומערכת המשפט - פרק 12 בתגובה להודעה מספר 0

ערכתי לאחרונה בתאריך 06.04.16 בשעה 14:22 בברכה, ליה

הבעיה עם בית משפט אקטיביסטי היא שהוא מבטל את זכותו של העם להתוות את גורלו ותופעת הלוואי הבלתי נעימה של בית משפט אקטיביסטי כזה היא שהציבור חש שאין לו כל דרך להשפיע על המדיניות.



למרות מיטב מאמציהם של מעצבי דעת הקהל בישראל, לא ניתן יהיה להשתיק את הוויכוח ההולך ומתעצם נגד האקטיביזם השיפוטי. מעטות הן ההחלטות שתהיה להן השפעה גורלית יותר על דמותה של המדינה במהלך העשורים הבאים.

בית המשפט העליון בישראל פועל מבלי שקיבל לכך שום הסמכה מהכנסת כאילו אף פעולה של הרשויות אינה פוליטית מדי, שנויה במחלוקת מדי או זניחה מכדי לחמוק מהתערבותו הפעילה.

הוא חזק יותר מכל שלטון. הוא מאפיל בכוחו על המשטרה, על הרשות המחוקקת, וגם זו המבצעת.

הוא יכול במחי החלטה להזיז שר מכהונתו, ומפלגה מאפשרותה להתמודד.

את כוחו הבלתי רגיל ניכס לעצמו בג"צ בשל התיימרותו להציג עצמו כאילו הוא מעל לפוליטיקה.

שימו לב להבדל בין תפקידו של נשיא בית המשפט העליון בישראל לזה של עמיתו בארצות הברית בנוגע לסמכות לקבוע את הרכב חבר השופטים שידון בכל תיק.

בארצות הברית נידונים העניינים המגיעים לבית המשפט העליון בפני כל תשעת השופטים, אבל בישראל נידונים רוב העניינים בפני הרכב מצומצם הכולל שלושה או חמישה שופטים.

בניגוד לארה"ב, בישראל מוסמך נשיא בית המשפט העליון לקבוע אילו שופטים יטפלו בכל עניין וכך, למעשה, הוא יכול לקבוע את התוצאה שתתקבל בנושאים טעונים מבחינה אידיאולוגית. זו התנהגות מקוממת.

אם שופטי בית המשפט העליון נוהגים כפי שאנו רואים, כפוליטיקאים, יש להתייחס אליהם כאל פוליטיקאים ולכן האקטיביזם השיפוטי בישראל לא יוכל יותר להישאר בגדר נושא דיון אקדמי גרידא ואנו רואים שהדיון בנושא החל להגיע ביתר שאת לפורום הציבורי ולתקשורת הארצית.

יתד נאמן, העיתון היומי של הזרם החרדי הליטאי, פירסם על כך מאמר מערכת שהוקיע את ברק (הכוח המניע שמאחורי האקטיביזם הגובר של בית המשפט), כ"אויב מסוכן" הן ליהדות והן לדמוקרטיה:

תמה הדמוקרטיה, תם שלטון העם...ובג"צ מתיימר להחליט בשבילי ובשבילך מה מותר לנו לחשוב ועל מה מותר לנו להיאבק.

המסקנה היתה שברגע שהשופטים ייחשפו לביקורת ציבורית מרסנת, הם יאבדו את מעמדם...וכוחם יפחת בהתאם, שכן עמדותיהם האחידות של שופטי בג"צ שבחרו את עצמם בעצמם הוצגו כסכנה לאושיות הדמוקרטיה וכאיום על זכות האזרח לעצב את הארץ בה הוא חי. העיתונים החרדיים סיימו בקריאה למקד את המאבק ב"כוח הכוחות של השלטון החילוני, בית המשפט העליון".

הם קראו לנהל מערכה "חכמה" שתציג את הניסיון הלא-דמוקרטי, הלא-ישר והלא מתקבל על הדעת, של אדם בשם אהרן ברק לכפות על עם ישראל את דעותיו הרחוקות מדעות הרוב המכריע של האזרחים היהודיים בישראל ואמרו שיש להציג אותו בדמותו האמיתית, כסכנה לאושיות הדמוקרטיה הישראלית, כאיום על חירויות האזרח לבחור לעצמו את הדרך בה תנוהל ארצו, ליטול בכוח "הפיכה משפטית" את הסמכות שאינה שלו ולא ניתנה לו מעולם, משום שאיש לא בחר בו והוא לא הציג למבחן ציבורי אמיתי את רצונותיו השלטוניים.

בהמשך קבע הציבור החרדי ש"אהרן ברק הוא עובד מר"צ" ויצא בקריאה:

"תימנע רודנות הבג"צ וייבחרו שופטי בית המשפט העליון על ידי הציבור".

בתגובה יצא דן מרידור נגדם בביקורת מוגזמת ("מסע הסתה חמור וחסר תקדים בתולדות המדינה"), וראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז כי בית המשפט העליון הוא "אבן יסוד בחברה הישראלית, ולא ניתן לפגוע במוסד החשוב והמרכזי הזה".

העיתונות החרדית, מצידה, לא נסוגה מול הלחץ.

יתד נאמן, המשיך לפרסם כמעט מדי יום מאמרי מערכת שהצדיקו את עמדתו וחזרו על קריאתו לציבור להתייחס לברק כאל פוליטיקאי גרידא. עיתונים חרדיים אחרים הצטרפו גם הם למאבק. אך לבד מעיתונים אלה ומכמה פוליטיקאים חרדיים בולטים, לא נשמע כמעט אף קול שיגן על הדברים שנכתבו או אפילו על זכותם של העיתונים לאמרם.

אבל לאחר הפוגה של מספר שבועות שב הנושא ועלה.

הפעם היה זה עורך הדין דרור חוטר-ישי, יושב ראש לשכת עורכי הדין אז, שמצא עצמו בעין הסערה וגם הפעם הוצת הגפרור על ידי יתד נאמן, אשר פירסם ראיון ארוך עם חוטר-ישי שהתמקד בדעותיו על פעילותו של בית המשפט העליון.

מבלי לנקוב בשמו של ברק, האשים חוטר-ישי את בית המשפט בהתעסקות כה רבה בפעילויות לא-ראויות עד שאינו מספיק למלא את חובותיו הבסיסיות כבית משפט.

חוטר-ישי הבחין בין "צדק" ל"חוק", בטענה כי:

"בית משפט אסור לו לעשות צדק. בית משפט צריך לעשות רק משפט. הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות לבית משפט, זה ששופט יהיה חופשי לעשות כל מה שבדעתו וכל מה שנראה לו לפי השקפת עולמו כנכון וצודק.

בית משפט צריך רק לעשות משפט ואת הגדרת המשפט קובע רק המחוקק.

הוא קובע את הנורמות המשפטיות ואם הוא קובע נורמות שאינן נראות בעיני העם, העם יכול להחליף אותו ולשנות את הרוב בבית המחוקקים.

את השופטים העם לא יכול להחליף והם ממונים לכל החיים ולכן תפקידם איננו לקבוע נורמות של מוסר".

עורך הדין חוטר-ישי - כמו העיתונים החרדיים - תקף כאן את בית המשפט מטעמים דמוקרטיים, בטענה שאם השופטים אינם נבחרים על ידי העם ולעם אין כל אפשרות לגרום להדחתם, אסור בשום אופן שתפקידם במדינה דמוקרטית יחרוג אל מעבר ליישום החוק כלשונו.

השימוש באמת מידה של "סבירות", לדידו של חוטר-ישי, הוא בדיוק חריגה מעין זו, הנוגסת בחופש הפעולה של נבחרי הציבור וכתוצאה מכך גם בדמוקרטיה עצמה:

"אתה מתחיל לבדוק את הסבירות ואת המידתיות, ואתה בעצם אומר 'אני המנהל', כי אתה שם את שיקול דעתך במקום שיקול הדעת של השלטון המפורט בחוק".

במקרים כאלה בית המשפט לא רק מחליף את שיקול הדעת של הממשלה בשלו, אלא שולל מהציבור את זכותו לשפוט את צעדי הממשלה בעצמו ובמצב כזה, קשה שלא להסכים עם דבריו של כותב מאמר המערכת ביתד נאמן, ש"תם שלטון העם".

ההסתייגות מאקטיביזם שיפוטי היא בשל המצב שנוצר בו בית המשפט העליון מבסס את הכרעותיו על אמות מידה של "סבירות", או על זכויות שהוא עצמו יוצר.

לא זו בלבד שפסיקות מסוג זה מסבכות את הרשות השופטת בהחלטות השייכות לזרועות אחרות של השלטון, אלא הן מונעות בפועל מן הציבור הרחב את היכולת להשפיע בנושא.

הבעיה עם בית משפט אקטיביסטי היא שהוא מבטל את זכותו של העם להתוות את גורלו.

כשהרשות השופטת כופה על העם ערכים שלא קיבלו גושפנקה מפורשת מהרשות המחוקקת וכופה את תפישת ה"סבירות" שלה על תפקודם של נבחרי הציבור, היא נוטלת מהעם את מושכות השלטון ותופעת הלוואי הבלתי נעימה של בית משפט אקטיביסטי כזה היא שהציבור חש שאין לו כל דרך להשפיע על המדיניות.

אזרחים המשתמשים בכל האמצעים הפוליטיים - בחירות, שדלנות, הפגנות וכולי - כדי לשכנע ממשלה לפעול בדרך זו או אחרת, יחושו באופן בלתי נמנע תסכול כאשר יגלו שפירות מאמציהם הושמו לאל על ידי רשות שופטת בלתי נבחרת, על סמך עקרונות שאינם מבוססים בחוק.

מאחר שגוף לא נבחר אינו יכול לייצג את ערכיו של עם, כפי שנבחרי ציבור יכולים, כל כפייה של ערכים הנקבעים על ידי בית המשפט על צעדים ממשלתיים, פוגעת מן הסתם באמון הציבור במוסדות הדמוקרטיה - במיוחד בתרבות כה מגוונת ודינמית כמו זו שבישראל.

בטווח הארוך, האקטיביזם השיפוטי הורס את אמון הציבור בדמוקרטיה עד היסוד.

למרות מיטב מאמציהם של מעצבי דעת הקהל בישראל, לא ניתן יהיה להשתיק את הוויכוח ההולך ומתעצם נגד האקטיביזם השיפוטי.

כל עוד ידבק בית המשפט בגישתם האקטיביסטית של אהרון ברק ובייניש, הוא ימשיך לפגוע בנקודות רגישות אצל חלק ניכר מהציבור הישראלי וקריאות תיגר כמו זו של חוטר-ישי יישמעו ברמה ללא הפסק.

הבחירה הניצבת בפני הנהגתה הפוליטית והמשפטית של מדינת ישראל היא או לעודד את הדיון, כיאה לדמוקרטיה, או לחסום אותו מתוך זלזול בחופש ביטוי אמיתי ולהמשיך לחבל במאמצים לשנות את המצב.

אם תלך ישראל בדרך השניה, היא תמצא את שלטון העם מעורער על ידי רשות שופטת בעלת נטייה לכפות את תפישת העולם שלה על אוכלוסייה שאינה רוצה בה.

רע בהרבה יהיה הניכור הגובר בקרב אותם מגזרים בחברה הישראלית - חתך רחב באוכלוסייה שאינו מוגבל לקוראי יתד נאמן - שימצאו עצמם מתנגדים לשיקול הדעת של בית המשפט, אך נתקלים בהשתלחות מוסרית ומשפטית שוצפת כל אימת שהם מביעים את דעתם.

מדינת ישראל הגיעה לשלב שבו אינה יכולה עוד להרשות לעצמה להשתיק את הוויכוח בשאלת האקטיביזם השיפוטי.

סוף-סוף נפתח הדיון בנושא ואנו מצויים כעת על פרשת דרכים, שבה חובה עלינו להחליט אם הערכים העומדים בבסיס חוקי המדינה ימשיכו להיקבע על ידי קבוצה קטנה של שופטים לא נבחרים, או שמא שאלות חיוניות מעין אלה יוחזרו לליבון בפורום הציבורי.

מעטות הן ההחלטות שתהיה להן השפעה גורלית יותר על דמותה של המדינה במהלך העשורים הבאים.

סימוכין:

1. מינוי שופטים - הפתרון למשבר העליון

http://www.daat.ac.il/daat/ezrachut...

2.אקטיביזם שיפוטי והדיון שאיננו

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet...








ליה 16.04.1611:46
13. האשכול: כך השתלט השמאל על בג''צ ומערכת המשפט - פרק 13 בתגובה להודעה מספר 0

ערכתי לאחרונה בתאריך 16.04.16 בשעה 11:58 בברכה, ליה



פרופ' דיסקין מגדיר את שופטי העליון כ"בורים ועמי ארצות" כמו גם תאבי שלטון ואת ביהמ"ש העליון כ"אוליגרכיה כוחנית המשבטת את עצמה לדעת, וככזו המחליפה ללא כל זכות חוקית את המחוקק ומתערבת בעניינים ציבוריים שאין לשופטיה כל מושג בהם. לדבריו על המחוקק לשנות זאת".

באשר לטענה המופרכת שהפקדת סמכות המינויים במערכת המשפט בידי הכנסת תביא לפוליטיזציה פסולה של ההליך, התשובה היא פשוטה: אם הכנסת כשירה לשרת כנציגת העם לצורך כינון חוקה שבכוחה אף לחייב כנסת עתידית, יהיה זה מופרך ואף מגוחך לטעון שהיא איננה כשירה לאשר את המינויים לאותו גוף אשר יפרש את החוקה.

פרופ' אבי דיסקין, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית מאשים את הליכוד על שהוא מראה חולשה בפעולתו נגד שלטון בג"צ וחברי הכנסת שלו אינם פועלים לביטול המהפיכה החוקתית של אהרון ברק רק מטעמי נוחות ומטעמים של בון טון ונמנעים מלעשות מה שהם חושבים שהוא באמת ראוי ונכון לעשות, מתוך פחד מהתנפלות עליהם.

בביקורתו הוא קובע שאין זה ראוי שכך יהיה. בראיון לערוץ הכנסת, ביקר פרופ' אבי דיסקין, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית את המתרחש במערכת המשפט.

הוא דיבר בשקט ובנימוס, אבל הגדיר את שופטי העליון "בורים ועמי ארצות" כמו גם תאבי שלטון ואת ביהמ"ש העליון כ"אוליגרכיה כוחנית המשבטת את עצמה לדעת, כזו המחליפה ללא כל זכות חוקית את המחוקק ומתערבת בעניינים ציבוריים שאין לשופטיה כל מושג בהם".

פרופ' דיסקין הביא דוגמאות לבורות של שופטי ביהמ"ש העליון, שמשעינים את פסקי הדין שלהם על ציטוטים ורעיונות של הוגי דעות ופילוסופים, אבל עיון קל במקורות מגלה שהללו כתבו בדיוק הפוך ממה שהשופטים העליונים שלנו ציטטו והביאו בשמם.

היתה זו ביקורת אינטלקטואלית שכבר שנים לא ראינו על במותנו והיה בזה גם משהו עצוב, כאשר דיסקין סיפר כיצד בחוגים החברתיים שלו השופטים מקבלים תמיד גיבוי בלתי מותנה וכי הוא יודע שדבריו אינם ה"בון טון" המקובל בקרב מי שקובעים באקדמיה את תקציבי המחקר, המינויים ומסלולי הקידום.

יש לפורר את שלטון החונטה האוליגרכית הזו ולהשיב את מערכת המשפט לידינו.

לשם כך על הכנסת לחוקק חוק שיקבע שאך ורק הממשלה היא זו שבוחרת שופטים כפי שעושים בכל העולם הדמוקרטי ולא הם בוחרים את עצמם באמצעות ועדה בה הם שולטים בעקיפין, ורק לאחר שייערך להם שימוע עומק בכנסת.

ערבי יוכל לשמש בתפקיד אך ורק אם שירת בצה"ל והוא מוכן לעמוד דום למשמע ההמנון היהודי - התקווה - ומבין ומקבל שזו מדינה יהודית. ח"כ יריב לוין מהליכוד מציע שהחוק יקבע שנשיא בית המשפט העליון ייבחר ע"י הכנסת. לדבריו "דרך זו תבטיח מתן ביטוי הולם להשקפות הרווחות בציבור ותחזק את כוחה של הכנסת מול הרשות השופטת".

ואשר לטענה המופרכת שהפקדת סמכות המינויים במערכת המשפט בידי הכנסת תביא לפוליטיזציה פסולה של ההליך, התשובה היא פשוטה: אם הכנסת כשירה לשרת כנציגת העם לצורך כינון חוקה שבכוחה אף לחייב כנסת עתידית, יהיה זה מופרך ואף מגוחך לטעון שהיא איננה כשירה לאשר את המינויים לאותו גוף אשר יפרש את החוקה.

מנגנון דמוקרטי חדש לבחירת שופטים חיוני לא רק לשימור מעמדו של בית משפט החשוף לביקורת ציבורית גוברת. הוא אף ימלא תפקיד חשוב בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית בכללותה.

בין התופעות המסוכנות ביותר העלולות לאיים על משטר דמוקרטי בולטת התפתחותה של תחושה בקרב העם שדעתו אינה נחשבת, שאין לו כל שליטה על מושליו וכי אין טעם אפוא שייטול חלק בענייני ציבור.

השיטה הנוכחית למינוי השופטים בישראל מעודדת בדיוק את התפשטותה של מחלה זו, שכן המסר שלה הוא שאין להותיר בידי נציגיו הנבחרים של העם את ההחלטות החשובות ביותר ושמשום כך הרכב בתי המשפט חייב להיקבע בידי ועדה סגורה.

עד היום מתקיימת תופעה שממשלת "ימין" ממנה רדיקלים סמולנים חסרי כישורים לרמטכ"ל, נגיד הבנק, פרקליט המדינה ולא מדובר באליטה כי אם בכנופיה פיאודלית כמו בירדן, מצרים וסוריה.

ולמה ממשלת "ימין" ממנה רדיקלים סמולנים חסרי כישורים לרמטכ"ל, נגיד הבנק, פרקליט מדינה ו...כל דבר אחר? מפני שהליכוד הוא מפלגה שנשלטת בידי רדיקלים סמולנים אשכנזים מיישובים של 2-3 העשירונים העליונים ואילו הבוחרים הם בדיוק ההפך. הליכוד הוא הונאה אחת גדולה. לא ברור למה ממשיכים להצביע למפלגה הזו.

סימוכין:

1.האקדמאים / אברהם פריד

http://www.news1.co.il/Archive/003-...



2.פרופ' אבי דיסקין בתוכנית קפה הפוך (ערוץ הכנסת) עם עמנואל הלפרין, בנושא אקטיביזם שיפוטי, ינואר 2010. לדבריו אין בישראל דמוקרטיה ומערכת המשפט הפכה לממשלת ומחוקק על.

האוליגרכיה המשפטית והפרת הפרדת הרשויות בישראל:

http://www.izs.org.il/heb/?father_i...



3.הצעת חוק של לוין: נשיא ביהמ''ש העליון ייבחר ע''י הכנסת

ידיעות אחרונות (12.1.10): "ח"כ לוין בהצעת חוק חדשה - הכנסת תבחר מחליף לבייניש".

לוין: "דרך זו תבטיח מתן ביטוי הולם להשקפות הרווחות בציבור ותחזק את כוחה של הכנסת מול הרשות השופטת".

ציטוט מדף הפייסבוק של הח"כ.

4.חוק השקיפות בהליכי מינוי שופטים לביהמ"ש העליון

ביום ראשון הקרוב תעלה הצעת חוק להנהגת שקיפות בהליכי מינוי שופטים לבית המשפט העליון ובמינוי הנשיא והמשנה לנשיא בית המשפט העליון.

החוק שיזמו חברי הכנסת יריב לוין וזאב אלקין מהליכוד, מבקש לקבוע הליך של שימוע בפני ועדת החוקה של הכנסת למועמדים לבית המשפט העליון ולכהונת נשיא או משנה לנשיא בית המשפט העליון, כדי לחשוף בפני הציבור את עמדותיו והשקפותיו של כל מועמד

מדוע חשוב לדעת מהן השקפותיו של שופט בעליון והאם זה לא עניינו הפרטי?

בית המשפט העליון הוא הערכאה השיפוטית הכי חשובה בישראל. חשוב שעם ישראל יידע מהן עמדותיו של השופט שיושב בעליון – כדי שהרכב השופטים בבית המשפט יהיה המאוזן ביותר שאפשר, ויתן ביטוי הולם לכל חלקי העם. צריך לזכור ששופטי העליון הם גם שופטים בבג"צ ובשנים האחרונות בג"צ נדרש להכריע בסוגיות ציבוריות חשובות ביותר, שנוגעות לביטחון המדינה, מוסר, ציונות, דת ומדינה ועוד.

איך בחרו עד היום שופטים לבית המשפט העליון?

ישנה ועדה לבחירת שופטים, אך ההרכב שלה יוצר מצב בעייתי שמעניק לשופטים החברים בוועדה רוב חוסם, שמונע מאנשים עם תפיסה שונה מזו המקובלת על השופטים עצמם, את האפשרות להתמנות לתפקידי שיפוט בעליון. החוק החדש יחייב הליך שימוע לכל שופט שייבחר ע"י הוועדה כמועמד ראוי ותהיה לו האפשרות לפסול מועמד אם יימצא שעמדותיו והשקפותיו מפרות את האיזון העדין של בית המשפט העליון

מדוע הליך השימוע צריך להתבצע דווקא בפני חברי כנסת? למה לא בפני וועדת מומחים?

משום שהכנסת היא בית הנבחרים הישראלי – העם מחליט מי יהיה חבר כנסת, והליך השימוע יאפשר לנציגי העם לשמור על האיזון החשוב כל כך גם ברשות השופטת.

ומה קורה במקומות אחרים בעולם?

מסתבר שישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה שופטים בוחרים שופטים לבית המשפט העליון. בארה"ב, צרפת, אנגליה, קנדה, אוסטריה, אוסטרליה, יפן, ניו זילנד, דרום אפריקה, שבדיה, אירלנד, ליטא וצ'כיה – בוחרת המערכת הפוליטית את נשיא בית המשפט העליון ובדר"כ גם את הרכב השופטים בו.

ובישראל? בישראל, השופטים בוחרים את השופטים!

http://www.myisrael.org.il/action/1...



5.התמונה המצורפת לכתבה היא של השופטת שנבחרה על ידי בייניש להחליף אותה. דפנא ארז ברק עליה אמר בן ארי שעוד נתגעגע לפרוקצ'ה כשנלמד להכיר את פסיקותיה.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93...
ליה 12.12.1723:40
14. כך השתלט השמאל על בג''צ ומערכת המשפט - פרק 14 בתגובה להודעה מספר 0

ערכתי לאחרונה בתאריך 13.12.17 בשעה 00:17 בברכה, ליה

המחטף והמחדל: הקנוניה שהולידה את המהפכה החוקתית / רן ברץ / מידה

זכויות האדם הביסו את הדמוקרטיה

אהרן ברק שלח את אוריאל לין לכתוב ספר שיכשיר בדיעבד את חוקי היסוד שקידם כיו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט ב-1992. לין מנסה להגן על "המהפכה החוקתית" ככל יכולתו, אבל בפועל משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה: הוא מוכיח שתהליך חקיקת חוקי היסוד היה מסכת של הונאה והטעיה

כידוע בוודאי לרובכם, בוקר אחד קם ארתור דנט למראה בולדוזרים שעמדו להרוס את ביתו על-מנת לבנות במקומו מחלף. במחאה נמרצת, נשכב ארתור מול אחד מהם (צהוב), עד שפקיד העירייה ניגש אליו והעיר:

"היית בהחלט זכאי להגיש כל הצעה או מחאה בזמן המתאים, אתה יודע".

"בזמן המתאים"? זעק ארתור, "בזמן המתאים? לראשונה שמעתי על כך אתמול…".

"אבל מר דנט, התכניות זמינות במשרד התכנון המקומי מזה תשעה חודשים".

"כן, כששמעתי על כך נחפזתי מיד לראותן. לא בדיוק יצאתם מגדרכם כדי להסב אליהן תשומת-לב, נכון? אני מתכוון ממש להגיד משהו למישהו".

"אבל התכניות מוצגות שם…".

"מוצגות? בסופו של דבר נאלצתי לרדת למרתף כדי למצוא אותן".

"זו מחלקת התצוגה".

"עם פנס".

"אה, ובכן, כנראה שהאורות התקלקלו".

"וכך גם המדרגות".

"אבל ראה, מצאת את ההתראה, לא"?

"כן", אמר ארתור, 'מצאתי. היא הוצגה בתחתית של ארון מגירות משרדי נעול, שתקעו בשירותים שיצאו משימוש, עם שלט על הדלת שאומר: "זהירות, נמר".

נזכרתי שוב ושוב בפתיחה הזו של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" תוך כדי הקריאה בספרו של אוריאל לין: לידתה של מהפכה (בהוצאת 'ידיעות ספרים').

לין מנסה לשכנע את הקורא שחוקי היסוד 'כבוד האדם וחירותו' ו'חופש העיסוק' נחקקו ב-1992 מתוך מודעות מלאה של הכנסת למשמעותם, אך בפועל הוא בעיקר מדגים שאם הייתה התראה על מהפכה חוקתית, היא הוצגה בארון הנעול בשירותים שיצאו משימוש במרתף החשוך של הכנסת, אלו עם המדרגות המקולקלות והשלט "זהירות, ברק".

אותנו – אלו שביתם הפרלמנטרי הוחרב עבור המחלף המהיר לבית-המשפט העליון – זה משכנע בערך כמו את ארתור דנט.

אפולוגטיקה מגויסת

כבר בפתיחת ספרו חושף לין את הסיבה האינטלקטואלית העמוקה שגרמה לו לכתוב את הספר: "אהרן ברק הציע לי לכתוב על כך ספר". במופת של אחווה מוסיף אהרן ברק הקדמה לספר שהוא עצמו הזמין, בה הוא סומך עליו את ידו ("אוצר בלום" של "ידידי הטוב אוריאל") ואף מסביר מדוע ביקש אותו – כדי שלין ייצור את הרושם כי:

"ברור היה לחברי הכנסת כי חוק היסוד אותו הם מכוננים [כבוד האדם וחירותו] עומד מעל לחקיקה הרגילה, והוא מבוסס על קיומה של ביקורת שיפוטית לגבי חוקתיות החוק … חשובים במיוחד, מבחינה זו, דבריו של אוריאל לין, כי הפירוש שנתן בית-המשפט העליון … למעמד העל-חוקי של חוק היסוד ולקיומה של ביקורת שיפוטית … תאם את תפיסתם המשפטית של חברי הכנסת שעסקו בכינונו של חוק היסוד. חברי כנסת אלה שיקפו את עמדת רוב רובם של חברי הכנסת". [כל ההדגשות כאן ולהבא שלי, ר.ב.]

ברק אם כן, מבקש מלין שני דברים: (1) שינקה אותו מאחריות למהפכה החוקתית של 1995 בטענה שהיא התרחשה ביודעין כבר ב-1992, ו-(2) שינקה את חוקי היסוד מבעייתיות דמוקרטית, בטענה שגם אם הם נחקקו ברוב קטן בהצבעות של פחות מחצי מחברי-הכנסת, בעצם תמך בהם רוב מוחלט.

לין משתדל מאוד להיות חייל ממושמע. כבר ב'ראשית דבר' שלו הוא מהדהד את דברי מצביא המהפכה:

"חוקים אלה לא היו זוכים למעמדם החוקתי אלמלא הקנה להם בית המשפט העליון, בהנהגתו של פרופ' אהרן ברק, את המשמעות העמוקה והמרחיבה – בדיוק המשמעות העמוקה והרחבה שאנו, המחוקקים, התכוונו וכיוונו אליה".

אבל לין רק "משתדל מאוד". בפועל, לצד האמירות הכלליות ברוח ברק, שזורים בספר כחוט השני תיאורים ופרטים הסותרים אותן כליל ומוכיחים את ההפך הגמור.

הסיבה לכישלון האינטלקטואלי הזה היא שלין אחוז בצבת של דילמה.

למען אהרן ברק שולחו, הוא רוצה להציג את הליך חקיקת חוקי היסוד ב-1992 כעניין שגרתי שהיה ידוע במלואו ומובן לכל. מצד שני, האגו של לין מתקשה לעמוד במשימה. שוב ושוב הוא מתפתה להציג את עצמו – וברור שמבחינתו זו האמת – כתחבולן ערמומי, שהעביר את החוקים המהפכניים בגאונות של פרלמנטר-על, שידע בדיוק מה להגיד ומה להסתיר כדי להצליח במשימה שבה נכשלו קודמיו ההגונים והישרים.

ניגש, אם כן, לדיון עצמו.

איך מקדמים חוקה

לזכותה של ישראל יש לזקוף את העובדה כי במשך עשרות שנים ההיסטוריה שלה בכל הנוגע לחקיקת "חוק-יסוד: זכויות האדם" הייתה משעממת להפליא.

בתמצית, החל משנות ה-60 היו מספר ניסיונות לחוקק חוקי זכויות אדם, אך כולם נכשלו, כולל דן מרידור כשר המשפטים ב-1989. את השמאל אפפה אווירת נכאים, עד שלפתע בשנת 1992 עברו שני חוקי זכויות אדם: חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו. שני החוקים הללו לא רק היו חוקי זכויות אדם בתחפושת, הם גם הציבו לראשונה את הנוסחה הבעייתית "יהודית ודמוקרטית" כעניין משפטי.

אז איך קרה הנס? איך זה שממשלת שמיר דווקא, קואליציית ימין-חרדים מובהקת, העבירה חוקי יסוד שהפכו ב-1995, בפסק-דין 'המזרחי', ל"מהפכה חוקתית" שמשרתת מאז ועד היום את תפיסת-העולם הפרוגרסיבית?

התעלומה הפוליטית הזו אופפת את האירוע מאז אותו לילה מר ונמהר ב-1992.

כדי להבין את האופן שבו עבר 'חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו' (שבו אתמקד), רצוי להכיר את אמה הורתה: ההצעה של דן מרידור שכשלה ב-1989. 'חוק-יסוד: זכויות היסוד של האדם' של מרידור הוגש כהצעת חוק ממשלתית, וכלל אוסף נרחב ומפורש של זכויות, והוגדר בו הליך מפורש של ביקורת שיפוטית: הרכב של שבעה שופטים בבית-המשפט העליון, "ישב גם בבית-משפט לחוקה, ואם עלה … ספק בדבר תוקפו של חוק … תובא השאלה לפני בית-המשפט לחוקה".

לא רק שההצעה של מרידור הייתה מפורשת, הוא גם הציג אותה בכנסת ב-20 ביוני באופן מפורט. מרידור הסביר מעל הפודיום כי "הצעת חוק יסוד: זכויות היסוד של האדם", יחד עם חוק יסוד החקיקה, כמעט משלימה "את החוקה הדרושה לישראל". הוא הסביר כי החקיקה הזו "נדונה בממשלה", אבל מעבר לכך, "היא גם פורסמה בציבור. בכוונה פרסמתי אותה בציבור, כי אני חושב שהנושא הזה ראוי לדיון ציבורי מקיף מאוד". "אם זה יתקבל" הוסיף מרידור ואמר, "תהיה זו בהחלט מהפכה במשטר הקונסטיטוציוני של ישראל, לא רק בתחום של זכויות האדם, אלא גם באיזון בין הרשויות השונות".

הנה כי כן, יושר והגינות בהצעת החוק. אך אליה וקוץ בה: מרידור נכשל בהעברת החוק.

מבחינת אוריאל לין, איש ליכוד שעתיד להיות יו"ר ועדת 'חוק חוקה ומשפט' והמקדם המרכזי של חוקי היסוד ב-1992, הכישלון של מרידור מוכיח שהשקיפות היא טקטיקה שגויה.

משהו חדש מתחיל

ב-15 למרץ 1990 נפלה ממשלת האחדות (אחרי "התרגיל המסריח" של שמעון פרס), והליכוד התחייב שלא לקדם את החוק. הכל נראה אבוד, אלא שאז הגיע ח"כ אמנון רובינשטיין (שהיה באופוזיציה), ובזכות יצירתיות וגמישות מוסרית הצליח לתחבל עם לין תחבולה פרלמנטרית שהחייתה את 'חוק יסוד: זכויות האדם'.

"בתחילת 1991", כותב לין, "הגעתי עם רובינשטיין להסכם החשאי שהוא יזם: הוא יפצל את הצעת החוק של מרידור לארבע הצעות חוק קצרות נפרדות, ויגישן כהצעות חוק פרטיות מטעמו". רובינשטיין לא רק "הגה את השינוי", הוא גם "דיווח על כך לשר המשפטים [מרידור] עימו עבד בתיאום". ניכר כי בשלב זה מרידור כבר השליך מאחורי גוו את כללי המשחק ההוגן; הלאה השקיפות והיושר, המטרה מקדשת את האמצעים.

זה היה, אם כן, המנגנון החדש לקידום החוק של מרידור:

במקום דיון ציבורי – הסכם חשאי; במקום 'חוק יסוד: זכויות אדם' מפורש ורשמי – פיצול חקיקה; במקום הצעת חוק ממשלתית, כראוי לחוקה – ארבע הצעות חוק פרטיות; במקום שקיפות – קנוניה.

אחד הקשיים שעמדו בפני לין היה ההסכם הקואליציוני, שדרש שחקיקה תיעשה בתיאום עם החברות בקואליציה. אך לא אדם כלין ייתן למכשול חוקי קטן כזה לעצור בעדו: "רובינשטיין לא היה כבול להתחייבויותיו של המערך או הליכוד … הוא היה חופשי לעשות כרצונו", מסביר לין הערמומי, ומוסיף: "איתרתי – או אלתרתי – פרצה בחומה", והיא היכולת לקדם את ההצעה ולקבל את ההסכמה הקואליציונית "תוך כדי דיוני הוועדה".

לין אף הבטיח לחרדים ש"לא אביא את הצעות החוק לקריאה שנייה ושלישית ללא הסכמתם" – הבטחה שלא יקיים.

כדבריו, היה ללין, "צוהר הזדמנות צר, אך עם הרבה התמדה הוא נוצל עד תום".

כעת החלו לין ורובינשטיין לסמן ולסנן בוועדה את המכשולים להעברת החוקים. ההסכם החשאי יצא לדרכו: לתת חוקה לישראל – בלי לספר לה.

שקוף וידוע כמו חור שחור

הטענה המרכזית של לין היא שכולם ידעו והבינו מה משמעות החוק, משום ש"לא היה דיון אחד שבו לא הובהר כי אנו מעניקים לבתי המשפט את סמכות הביקורת השיפוטית … את ההרשאה לבטל חוקים שיפגעו בזכויות אלה". דיונים התקיימו בקריאה הטרומית, בוועדת 'חוק חוקה ומשפט' בראשותו, בקריאה הראשונה, ובקריאות השניה והשלישית.

נפנה אם כן לבחון את הטענה של לין, על-פי האמור בספרו שלו.

בקריאה הטרומית אין בחוק דיון ממשי. לין עצמו מספר:

"יו"ר הישיבה, ח"כ נוואף מסאלחה מהעבודה, אף ביקש מרובינשטיין לנמק את הצעתו ממקום מושבו ולא מעל הדוכן, על מנת לחסוך בזמן. באותו שלב הוא לא הבין, כנראה, שמדובר בצעד קטן לשינוי היסטורי, וחס על שעות השינה של הח"כים".

בשלב זה, אם כן, אין שום הבנה שמדובר ב"שינוי היסטורי", ולא מובהר לאיש שמדובר ב"מהפכה חוקתית". בהתאם לכך הצביעו על חוק היסוד רק 13 ח"כים, כולם בעד. כך יצאה "חוקת זכויות האדם של ישראל" לדרך.

ועדה 'חוק, חוכא ואטלולא'

לין היה מאוהב בשני דברים עיקריים: הכוח שהיה לו כיו"ר ועדת 'חוק חוקה ומשפט', וחקיקת זכויות האדם. את תפקידו ההיסטורי הוא מתאר כך:

"הופקד בידי כוח רב … זו הייתה משאת נפש עבורי: הפיכת זכויות היסוד של היחיד לזכויות יסוד חוקתיות … גמרתי אומר בליבי ללמוד משגיאותיהם של קודמיי, לא ליפול לאותם בורות – ולבנות גשרים מעל כל הפערים … לא תהיה זו יהירות לומר כי שלטתי שליטה מלאה במלאכת החקיקה ביוני 1990"

זוכרים את טענתו שהביקורת השיפוטית הובהרה בכל דיון? ובכן, האמת היא שלין בעצמו מכריז שהמטרה העקרונית שלו, ה"שליטה המלאה" שלו במלאכת הוועדה, הוקדשה להיפך הגמור:

"השאלה שבה התלבטתי הייתה: כיצד ניצור מצב משפטי שמעניק את כוח הביקורת השיפוטית לבתי-המשפט, בלי שתתעורר התנגדות עזה בכנסת ובלי שהדבר ייראה כהעברת סמכות החקיקה מהכנסת לבתי-המשפט".

מכאן עולה כי הטשטוש של משמעות החוק, שילווה – כפי שנראה – את חקיקת חוקי היסוד לכל אורכה, הוא מכוון.

לא רק שלין מטעה כשהוא אומר שהמשמעות החוקתית הובהרה, אלא שחלק מהדיונים שהוא מנהל בוועדה עסקו באופן שבו הדבר יוסתר מהח"כים. מדובר בביזוי גמור של הכוח שהופקד בידי לין, שאמור להרחיק ממנו לנצח כל הגדרה כ"ליברל" או "דמוקרט".

מעבר לכך שלין רצה להעביר מהפכה חוקתית "מבלי שהדבר ייראה", מסתבר כי הוועדה כלל לא תפקדה כמי שדנה בחוקה לישראל.

בדיונים רבים היו חסרים רוב החברים, ומיעוט בלבד מחברי הוועדה, שרובו מהאופוזיציה, היה מודע למה שבאמת קורה. הדוגמאות לכך רבות. למשל, בדיון הראשון, שלין קורא לו "מכונן", השתתפו רק ארבעה ח"כים: לין, רובינשטיין, וירשובסקי, ויצחק לוי. הדיון לפני הקריאה הראשונה ב-28 באוקטובר, היה, לדברי לין, "קצרצר". רוב חברי הוועדה מהליכוד נעדרו מהישיבות, מצב שלין לא טרח לתקן. וכן הלאה.

בתחבולות תעשה לך חוקה

בוועדה המצומצמת של לין התקיימו, בין השאר, דיונים מפורשים בטקטיקה של הטעיית הכנסת.

למשל, השם עצמו של החוק המקורי, "זכויות אדם", הציב בעיה, וצריך היה למצוא כיוון חדש. "היה לנו ברור", מספר לין, "שהמונח 'כבוד האדם וחירותו' יחזק את הצעת החוק, שכן איש לא יעז לחלוק על הערכים הללו".

מעבר לכך, אומר לין, היה למונח עוד יתרון חשוב: "ידענו גם שהכותרת 'כבוד האדם וחירותו' תעניק משנה כוח לחוק בכל הליכי הפרשנות שיוענקו לו בעתיד".

במילים אחרות, לין ורובינשטיין טורחים למצוא שם שהכנסת תבין באופן אחד, כעניין מוסרי וערכי, אבל שהם יודעים היטב שבית-המשפט יפרש באופן חוקתי. זו איננה תיאוריה פרשנית, אלא מה שלין אומר בעצמו. למשל:

"הלכנו עוד צעד קדימה: הצבנו את כבוד האדם בראש סולם העדיפויות. כערך עליון. ערך המעניק השראה לכל החוק ולכל פרשנות עתידית. משלב זה כבר ברור היה שניתן לנסח את הצעת החוק כולה על דרך הצמצום, בהגדרות רחבות, הסוככות על זכויות שלא פורטו במפורש".

במילים אחרות, לין מודה שהצמצום וההפשטה הניכרים בניסוח חוקי היסוד (שלא היו בהצעת החוק המקורית של מרידור) נועדו להרחיב את כוח הפרשנות המשפטית, כדי שבית-המשפט בעצמו יוסיף זכויות שאם יוזכרו בחוק יקשו על העברתו.

באחת הישיבות הוצע בוועדה לחזור לנוסח ההצעה המקורית של חוק מרידור בנוגע לבית-משפט לחוקה – דרישה הגונה והגיונית, לאור העמימות שיצר הנוסח של חוקי היסוד. אבל לא אדם כלין יתבטל בפני היושרה. הוא התנגד נחרצות, ונימוקו עימו: "הכללת הסעיף הזה עלולה להכשיל את העברת החוק כולו".

דבר דומה קורה למשל בסוגיית השוויון.

גם כאן הוועדה המצומצמת של לין החליטה שלא לנקוב בשם המפורש כדי שלא תהיה התנגדות בכנסת, מתוך הבנה ברורה שבית-המשפט ממילא יכניס אותו פנימה. ובלשונו:

"אנחנו ויתרנו בוועדה על הכללת עקרון השוויון … היה ברור לחלוטין שניסיון להכללה מוגדרת ומפורשת של עקרון השוויון כגוף בחוק, כפי שנכון היה לעשות, יגרור התנגדות תקיפה וגורפת של המפלגות הדתיות … בעיני ובעיני שותפי, לא היתה חשיבות יתרה בהזכרת עקרון השוויון – משעה שכבוד האדם הפך לערך מרכזי בחוק … הוא חבק את ערך השוויון בין אדם לחברו, והפך למחייב מבחינת רשויות המדינה".

כלומר לין מודה שהיה נכון לפעול אחרת, אבל הוא הטעה את הכנסת מתוך הבנה שבית-המשפט כבר יפרש באופן מרחיב.

לנוכח הדברים הללו, השאלה היא למה בדיוק לין מתכוון כשהוא אומר שהכול היה ידוע?

אם החוק בכוונה מסתיר את משמעותו בניסוחים עמומים, מה ידוע ולמי?

הרי אפילו כשנאמרו בוועדה דברים מפורשים, כמו למשל דברי משה שחל בוועדה ב-17 לפברואר: "אני משאיר לבית המשפט, שהוא יקבע לגבי ערכיה של מדינת ישראל, גם הדמוקרטיים וגם היותה מדינה יהודית, וגם לעניין התכלית הראויה", לין בעצמו מודה כי "מלבדי השתתף בדיון מספר מצומצם של חברי הוועדה".

ניתן כעת לסכם את שלב הדיון בוועדות.

מעט מאוד ח"כים, שהיו חלק מחבורת הסוד החוקתי המוחלט בהחלט, הבינו מה קורה.

הוועדה, מבחינת לין בעצמו ולפי דבריו, הייתה אמורה לייצר נוסח שמסתיר את הפרשנות החוקתית שהוא העריך שבית-משפט יאמץ בשתי ידיים, קרי, ביקורת שיפוטית והרחבת היקף הזכויות הלא מפורשות בחוק. בזכות ההסתרה הזו, לין העריך שהוא יוכל להעביר את החוקים בכנסת.

והכנסת הייתה תוהו ובוהו

עם כל הכבוד לדיוני הוועדה ורוחה החתרנית, השאלה החשובה היא כמובן מה קרה בכנסת. האם בקריאות השונות בכנסת פעלו מקדמי החוק באופן ישר והגון, או שהמשיכו את רוח הוועדה?

לין מעיד כי בקריאה הראשונה, כמו בטרומית, "לא רבים נכחו באולם בתחילת הדיון, אך מספר הנוכחים עלה במשך הזמן". אלא שמסתבר שגם זה לא מדויק, מפני שלין מסכם: "לא רבים מחברי הכנסת נכחו בדיון ההיסטורי הזה … באופן מיוחד בלטה במליאה נוכחות דלה של חברי כנסת מהליכוד".

אם זה "דיון היסטורי", מדוע לא נכחו רבים?

אולי משום שאיש ממקדמי החוק לא התריע בפני הציבור והכנסת שמדובר במהלך חוקתי ומהפכה ביחסים שבין הרשויות.

הם לא, אבל הייתה נוכחות של אדם אחד בכנסת שהתנגד נחרצות לחוק, מפני שהבין את מה שמכוון לא נכתב בו. היה זה מיכאל איתן, שזעק במהלך הדיון:

"מהיום והלאה כל חוק שהכנסת תחוקק, ניתן יהיה לפסול אותו בנימוק שהחוק הזה פוגע בחוק יסוד … ומול כולנו, כמחוקקים, יעמדו שלושה או חמישה שופטים עליונים, והם יקבעו שהחוק שאנחנו חוקקנו אינו תקף".

כיצד מגיב לכך לין היום?

"איתן צדק … בתחום הפרדת הרשויות נוצר מימד חדש – הענקה של סמכות הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת לבתי-המשפט. ואולם, בו-זמנית הוא טעה לחלוטין, כאילו הייתה זו אי-הבנה וכאילו מי שדנו בחוק – אם בוועדה ואם במליאה – לא הבינו את השוני החוקי".

וכעת שימו לב לסתירה הנפלאה של לין:

"לא העלמנו, לא הסתרנו ולא צמצמנו את הדילמה. ההפך הוא הנכון: המשמעות הייתה ברורה וחשופה לעין כל … היתה למיכאל איתן תרומה חשובה לחוק … הוא פירש בקולו העז את משמעותו האמיתית".

התמיהה עולה מאליה.

אם זו "משמעותו האמיתית" של החוק, ואם היא "לא הוסתרה ולא צומצמה" ו"הייתה ברורה וחשופה לעין כל", למה איתן היה צריך "לפרש אותה"? ועוד יותר גרוע: אם הכל ידוע ומפורש, למה זו "תרומה חשובה"?

בסתירה זו מתברר הכל.

איתן אמנם פירש נכון את כוונת "חבורת סוד חוקתי מוחלט בהחלט", אלא שבזמן אמת הם לא הודו בכך, אלא להיפך. כפי שמיד נראה, לין עשה כל שביכולתו על-מנת להכחיש בכנסת שזאת משמעות החוק. כך שאיתן לא יכול למרק את מצפונו של לין בדיעבד.

לין הטעה ביודעין את הכנסת, ומן העובדה שח"כ אחד חשף זאת לא עולה ש"כולם ידעו" – הן בשל מיעוט המשתתפים, והן מפני שמול איתן עמדו נציגי הוועדה שטענו את ההיפך הגמור, כולל ח"כ אוריאל "לא הסתרנו" לין.

זכויות האדם מביסות את הדמוקרטיה

הגענו אל הקריאות השנייה והשלישית. לין מתאר את המציאות הפוליטית שעמד בפניה: "הייתה לי תמיכת האופוזיציה כולה, אך עדיין לא זכיתי בתמיכת הקואליציה". מכאן תתחיל שרשרת נסיבות שתאפשר לחוקי היסוד לעבור ללא כל מודעות או פיקוח משמעותיים – ואפילו אז, וזו נקודה יוצאת מגדר הרגיל, בסופו של דבר האופוזיציה תהיה זו שתעביר את חוקי היסוד.

ב-4 בפברואר 1992 אישרה הכנסת את ההליכה לבחירות. לין זיהה מיד את ההזדמנות: "כשיודעים שהכנסת מתפזרת … חופש החקיקה גדל … זו הייתה הזדמנות נדירה. אסור היה להחמיצה". כמו שאומרים, חוקה מעבירים במחטף או לא מעבירים בכלל.

אבל הייתה ללין בעיה. האופוזיציה תמכה, אבל המפלגות הדתיות לא התלהבו, וגם בליכוד "התגלו ניצני התנגדות". אלא שללין היו מהלכים בליכוד: "משקל הנגד היה דן מרידור … בני בגין, אהוד אולמרט ורוני מילוא", שאליהם התווסף רובי ריבלין ש"גייס את קשריו המשפחתיים" כדי לעשות נפשות אצל הרב שך. במפד"ל היה ללין את יצחק לוי, שהיה, מסיבות השמורות עימו, תומך נלהב בחקיקה.

הקריאות השנייה והשלישית של 'חוק יסוד: חופש העיסוק' התקיימו ב-3 למרץ. "לא נכחו במליאה חברי כנסת רבים במיוחד", מספר לין. ואמנם, החוק משוריין ברוב של 61, אבל הצביעו בעדו רק 23, בלי מתנגדים ונמנעים, בשעה ארבע לפנות בוקר. מבחינת לין, זהו רגע חגיגי, היסטורי, דרמטי: "מגילת זכויות האדם של ישראל יצאה לדרך" הוא מתפייט. את החגיגה מקלקלים רוב עצום של חברי-הכנסת, שכנראה לא חלקו איתו את הרגע ההיסטורי המאושר ולא טרחו להגיע להצבעה.

בשלב זה הוצב מכשול בפני 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'. לפני שעלתה הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית, דרשו החרדים להסיר אותה בישיבת הנהלת הקואליציה. זה היה חלק מההסכם הקואליציוני, וכזכור לין התחייב להם "שלא אביא את הצעות החוק לקריאה שנייה ושלישית ללא הסכמתם". "למרבה המזל", הוא מסביר, "נכחו בישיבה גם דן מרידור ובני בגין". בזכות התערבותם הבקשה של החרדים נדחתה, ואבירי שלטון החוק הביאו לכך שההסכם הקואליציוני הופר.

לין מסביר את חולשת החרדים שאפשרה לו לא לעמוד בהבטחותיו ובהסכם הקואליציוני: "מועד הבחירות לכנסת כבר נקבע. את הממשלה אי-אפשר היה להפיל יותר … כל מרצו של יצחק שמיר הופנה למערכת הבחירות המתחממת … חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עבר, ברגע האחרון ממש, גם את המשוכה הקואליציונית". עכשיו אנחנו מבינים מדוע "כשהכנסת מתפזרת … חופש החקיקה גדל" – כי לין ושאר אבירי זכויות האדם מרגישים בנוח להפר הסכמים והבטחות קואליציוניות.

כך, ב-17 במרץ הגיע 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' למליאה, בשעה ארבע ושש-עשרה דקות לפנות בוקר. במליאה ישבו 54 ח"כים. שוב קם לחוק הפרשן מיקי איתן שמזהיר את הבית מפני מחטף חוקתי. אבל הפעם לין עונה לו בתוקף:

"אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית-המשפט העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע ב'חוק יסוד: החקיקה', או ב'חוק יסוד: זכויות האדם', שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית-משפט לחוקה, ואין מוקם בית-משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים".

איתן ענה לו שיש הבדל, מפני שבית-המשפט (דאז) לא יכול לפסול חוקים. אבל לין מסרב להודות בכך. הוא מספר בגאווה איך בתשובתו לאיתן "הוספתי דברי הרגעה", והוא מצטט את עצמו עונה לטענה הנכונה של איתן: "אין צורך לפסול חוקים. לא פוסלים חוק".

לין, אם כן, מטעה ביודעין. הוא יודע שהשאלה העומדת על הפרק היא הביקורת השיפוטית. והרי כבר ציטטנו את לין מודה:

"איתן צדק … בתחום הפרדת הרשויות נוצר מימד חדש – הענקה של סמכות הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת לבתי-המשפט".

אבל באותו דיון, בזמן שהוא אמור היה לייצג את החוק ואת משמעויותיו כיו"ר הוועדה שהכינה אותו להצבעה – לין לא הודה. ההיפך הוא הנכון, הוא התפלפל והתחמק בתירוצים טכניים, וסירב להודות אז במה שהוא מודה בו כיום, שאיתן פשוט צדק. איתן אומר "בית-המשפט יפסול חוקים", ולין אומר "אין צורך לפסול חוקים", ו-"אין מוקם בית-משפט לחוקה".

כל זה איננו השערה פרשנית. לין מודה בכך בפירוש. הוא מסביר היום שהוא פעל בהתאם לתובנה שלו אז:

"לא לציין בחוק במפורש שמוענק לגוף חיצוני הכוח לבטל חוקים של הכנסת … ציון מפורש של סמכותו [של בית-משפט] לפסול חוקים … ייתכן שהיתה מתנופפת כמטלית אדומה מול עיני חברי הכנסת – ומכשילה את החוק. עד היום אני משוכנע שלא טעיתי בעניין זה".

כמה שקרית, אם כן, טענתו של לין: "לא היה דיון אחד שבו לא הובהר כי אנו מעניקים לבתי המשפט את סמכות הביקורת השיפוטית". ובאותו דיון גורלי, כשבכנסת שוב נשאלו שאלות קשות, הפעם על-ידי מעט החרדים שהיו במליאה וחששו מהעצמת בית-המשפט, שוב ענה להם לין:

ואני אומר לחברי הבית: בואו נעשה את הניסיון. הכוח לא הועבר למערכת בתי המשפט. הכוח נשאר בבית הזה.

עד כאן לין.

ומה עם אביר שלטון החוק, שר המשפטים דן מרידור?

הוא ודאי טרח לעדכן את הכנסת בדעותיו, בהסכם החשאי עם רובינשטיין ולין שהביא לפיצול הצעתו המקורית, בכך שמדובר בחוק שלו שמופיע בשם אחר ובאמצעים אחרים? ובכן, לא. מרידור טרח דווקא להדגיש בכנסת עד כמה החוק לא מהפכני.

"ההצעה איננה מהפכנית במובן זה שהיא קובעת, שגם בזכויות האלה, הקבועות כאן, ניתן לפגוע, ניתן להגביל אותן. איך? בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, בחוק שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש. ההצעה אינה מהפכנית גם במובן זה שהיא משמרת את הסטטוס–קוו לגבי כל הדין הקיים".

כל זה כמובן לא ימנע ממרידור להצהיר רק חודש וקצת לאחר מכן, בטקס השבעת שופטים, את האמת:

כך קיבלה הכנסת את 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' … זוהי מהפכה קונסטיטוציונית של ממש … מעתה תהיינה זכויות אלה מוגנות אף נגד חקיקה שרירותית של הכנסת עצמה … זו הפעם הכנסת, בסמכותה כממשיכת האסיפה המכוננת, המחוקקת חוקי יסוד, הגבילה בחוק יסוד את כוחה של הכנסת כמחוקקת ראשית ואסרה עליה לפגוע בזכויות היסוד המוגנות.

כי לשופטים דן מרידור מציג את כל האמת, אבל בפני הכנסת, כנראה שלדעתו אין בכך צורך.

לו רק היה טורח מישהו ממקדמי החוק להסביר את המשמעות האמיתית של חוקי היסוד בכנסת, באופן הגון ומפורש, אולי היה לין יכול לטעון כי "לא העלמנו, לא הסתרנו … המשמעות הייתה ברורה וחשופה". אבל ברור מעבר לכל ספק, מדברי לין עצמו, כי זהו שקר גס. לא רק שזה לא נכון, אלא שחבורת הסוד פעלה באופן מכוון ושיטתי נגד גילוי הדברים.

בסופו של דבר החוק עבר ברוב של 32 מול 21. הצביעו בעדו באופוזיציה:

'עבודה': חיים בר-לב, שלמה הלל, שבח וייס, עמנואל זיסמן, דוד ליבאי, סלאח טריף ועדנה סולודר (סה"כ 7); מר"צ: שולמית אלוני, יוסי שריד, מרדכי וירשובסקי, דדי צוקר, ורן כהן, יאיר צבן, חיים אורון, וחסיין פארס, אמנון רובינשטיין, אברהם פורז. (סה"כ 10); חד"ש: תמר גוז'נסקי, האשם מחאמיד, ומוחמד נפאע (סה"כ 3).

הצביעו בעדו בקואליציה:

'ליכוד': אהוד אולמרט, בני בגין, גדעון גדות, יגאל הורביץ, דן מרידור, יהודה פרח, חיים קופמן, יעקב שמאי, אברהם שריר, דן תיכון, אוריאל לין (סה"כ 11); מפד"ל: יצחק לוי.

הסיכום הזה פשוט מדהים.

לא רק שממשלת ימין-חרדים העבירה את חוק היסוד ברוב קטן של פחות ממחצית חברי הכנסת, אלא שהצביעו בעד חוק היסוד רק 12 חברי קואליציה, ו-20 חברי אופוזיציה. פירוש הדבר שהחוק הזה עבר בזכות רוב אופוזיציוני של השמאל, השמאל הקיצוני, וערבים. לא יאומן כי יסופר.

אירוע היסטורי סודי

החוקים עברו, אך גלי המהפכה ההיסטורית לא שטפו את הציבור הרחב. לין עצמו מודה ש"התקשורת לא התרגשה מהעברת חוקי היסוד". וכיצד לין מסביר שלמרות ש"הכל היו מודעים לחשיבותו וחדשנותו" של החוק, כל כך מעט חברי-כנסת הגיעו להצבעה? ובכן, אומר לין, "ייתכן שלא הבינו את גודל השעה ואת השינוי הרציני שאנחנו מחוללים בדמוקרטיה ובמשפט הישראליים".

אז האם חברי-הכנסת "היו מודעים" או שמא "לא הבינו את השינוי הרציני … בדמוקרטיה"? ללין כנראה לא ברור. אבל אנו מבינים שחברי-הכנסת לא היו כל כך "מודעים לחשיבותו וחדשנותו" של החוק, לא מעט בשל המאמצים הגדולים שעשה לין בעצמו לשכנע אותם שכלל לא מדובר במהפכה או בשינוי חוקתי גדול.

ניסיון אחר להסביר את הכשל הפרלמנטרי של מיעוט המצביעים מגיע משותפו לקנוניה של לין, פרופ' אמנון רובינשטיין. במאמר "סיפורם של חוקי היסוד", שפרסם ב-2012 כחלק מז'אנר "הכשרת המהפכה בדיעבד", הוא כותב:

"מיעוט הנוכחים בהצבעות הנ"ל לא נבע מהעדר הבנה של חברי הכנסת לגבי משמעות החוקים, אלא מנסיבותיהם של ההצבעות – העובדה שהן התקיימו בימי הפריימריז לקראת הבחירות לכנסת השלוש-עשרה".

טענה מעניינת. אבל הורסת אותה העובדה הפשוטה שיום לאחר מכן הצביעו על חוק יסוד אחר, הבחירה הישירה, והפלא ופלא: פריימריז או לא, להצבעה זו הגיעו 88 ח"כים, והיא עברה ברוב של 55 מול 32. מדוע? הסיבה פשוטה. מפני שבניגוד לשני חוקי היסוד, חברי-הכנסת הבינו את חשיבות ההצבעה הזו.

על כל פנים, רובינשטיין במאמרו, שלא אנתח כאן, זהיר וישר יותר מלין. הוא לפחות מודה:

"ממשלת שמיר החדשה הייתה כאמור ממשלה חלשה וחסרת שליטה בקואליציה שממנה הורכבה. כתוצאה מכך שררה בכנסת מעין אנרכיה, שאפשרה לחברים יחידים בה למרוד בממשלה ולהוביל לשינויים מהפכניים בנושאים חוקתיים".

זה בהחלט נכון. לא ידיעה, הבנה וסדר עומדים לפנינו, לא יושר והצגת דברים נאותה, אלא היפוכם הגמור: אנרכיה ומרד של "חברים יחידים", לצד הסתרה וכחש של אותם "אנרכיסטים", שהעלימו מהכנסת את העובדה שחוקי היסוד הם למעשה, כפי שרובינשטיין אומר, "מרד".

רובינשטיין לא לבד בהודאתו זו. אפילו הגורו הנשגב, אהרן ברק, אמר ב-1995 כי "המהפכה החוקתית עברה בשקט, כמעט בהיחבא", וחיים רמון, שהיה יו"ר סיעת העבודה כשעברו חוקי היסוד, הודה כי:

"אפילו חבר-הכנסת אמנון רובינשטיין, בוודאי לא אני – לא חשבנו שתהא פרשנות כפי שבית המשפט פירש ושעל-פי החוק הוא רשאי לפרש. אני קורא למהפכה החוקתית הזאת: מהפכה חוקתית באקראי, כי המחוקק לא התכוון לה".
רמון צודק וטועה. הכנסת בוודאי לא התכוונה, אבל חבורת סוד חוקתי מוחלט בהחלט, כן.

נותר רק לשאול האם, כדברי אהרן ברק בהקדמתו לספר של לין וכדברי רובינשטיין, "אין ספק שרוב סיעות הבית וחבריו תמכו" בחוקי היסוד. הטענה הזו חשובה ל"אנרכיסטים", מפני שהיא אמורה לענות לכך שבפועל הצביעו מיעוט קטן מחברי-הכנסת, ולכן נוצרת בעיה דמוקרטית לקרוא להם בפה מלא "חוקה". אבל אם מבחינה נורמטיבית תמכו בחוקי-היסוד רוב הח"כים, המהפכה לכאורה כשרה.

ובכן, מעבר לכך שהטענה הזו פסולה עקרונית – בסיס החקיקה הוא הצבעה בפועל, ולא רוב תיאורטי – עובדתית, אין שום הוכחה לכך שהיו 61 ח"כים שתמכו בחוק. למעשה עירער עליה מיסודה לין בעצמו, בזמן אמת. כאשר באחת מישיבות הוועדה שבראשותו עלתה הצעה שחוקי היסוד יעברו רק ברוב של 61, לין טרפד אותה מיד, והוא מנמק: "סיכויינו לגייס 61 אצבעות וסיכוייה של הצעת החוק להיעשות לחוק – היו זעומים".

בא לברך ויצא מקלל

זהו אם כן סיפורה האמיתי של המהפכה החוקתית, מפי אחד ממחולליה. זהו האופן המביש שבו ישראל קיבלה "חוקה". בניגוד לכוונתו, לין מצייר תמונה עגומה ומדאיגה של מחטף מכוער מצד מקדמי 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו', לצד מחדל גדול של מי שסובלים ממנו מאז ועד היום.

בעקבות החוק התעצם כוחו של בית-המשפט העליון – מעבר לכל גבול מקובל בדמוקרטיה כלשהי בעולם – כאשר בפסיקה תקדימית ב-1995 הסמיך את עצמו לפסול חוקים גם על-סמך 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו' (למרות שהחוק לא שוריין). ואכן, מאז ועד עתה, קצרנות החוק ועמימותו המכוונים מאפשרים לבית-המשפט העליון להתערב בכל דבר ועניין. המזימה עלתה יפה.

הספר של לין, הוא לפיכך, חיבור טראגי-קומי מבחינה אינטלקטואלית. הוא בא לברך אבל יוצא מקלל. הוא בא לספר על שקיפות, אך משקף את הקנוניה. הוא בא להכשיר את המהפכה, אך חושף את חטאיה. סיפורה של "המהפכה החוקתית" של ישראל מעולם לא היה עלוב ורדוד יותר.

רק מעט לאחר שנחקקו חוקי היסוד כתב אהרן ברק:

המשפט הישראלי לאחר מרץ 1992 – מועד כניסתם לתוקף של שני חוקי-היסוד – שונה באופן מהותי מזה שהתקיים לפני כן. התפקיד השיפוטי לבש לבוש חדש. לשופטים, ובעיקר שופטי בית-המשפט העליון, הוענק מכשיר רב-עוצמה, אשר בכוחו לשנות את פני החברה הישראלית …

מעתה, בית-המשפט יוכל לא רק לפרש חוק הנוגד את עקרונות היסוד, אלא גם להצהיר על בטלותו. בכך העניק העם לשופטיו מכשיר רב-עוצמה. עתה, שנתן לנו העם את הכלים – נעשה את המלאכה.

אמר, ועשה.

לין מסביר שהוא היה מעוניין שברק יפרש כך את הדברים, ופעל כך שאחרים לא יבינו את המשמעות האפלה הזו של שינוי שהוא לא רק חוקתי אלא של "פני החברה הישראלית". אבל אפילו לין מודה ש"לא דמיינתי כראוי את מוטת כנפיו העתידיות" של החוק.

על-כל-פנים, היו מי שכן ראו את הנזק והמשבר שעתידים להתחולל בדמוקרטיה הישראלית, בעקבות העובדה שחוקי היסוד מעניקים:

חופש גמור לשופט לשפוט על-פי השקפת העולם האישית שלו, כל אימת שבעניין המובא לפניו כרוכות סוגיות לבר-משפטיות, כגון המדיניות הכלכלית המתבטאת בחוק הכנסת או מדיניות חברתית או אמונות ודעות השנויות במחלוקת ציבורית.
את הדברים החריפים הללו לא כתב פרשן סתמי, אלא נשיא אחר לשעבר של בית-המשפט העליון, משה לנדוי. כנראה שהוא שייך לימים שבהם היה מתאם בין אופי שיפוטי ויושרה.

הדברים המפורשים של ברק, רובינשטיין, לין, ומרידור, שנאמרו מיד לאחר שעברו חוקי היסוד, אל מול השתיקה הרועמת שלהם לפני כן, לא מותירים מקום לספק שחוקי היסוד עברו תוך הסתרה והטעיית הכנסת.

חברי-הכנסת לא נרמזו אפילו על "מהפכה קונסטיטוציונית של ממש" או על "מכשיר רב-עוצמה … לשינוי פני החברה הישראלית", אלא להיפך, הרגיעו אותם והרדימו אותם ותירצו להם והתחכמו איתם.

מדובר בשחיתות אנטי-ליברלית ואנטי-דמוקרטית של קומץ ח"כים, הרואים את עצמם כ"בני אור" ושומרי צדק, שבשיתוף פעולה עם קומץ שופטים תאבי כוח, חטפו את חוקת ישראל ושמו את הדמוקרטיה הישראלית ללעג וקלס.

כן, זה מפחיד, זה מייאש וזה מתסכל. ממש לא היינו רוצים להאמין. לכן טוב שיש את הספר של לין, שמוכיח את הדברים.

http://mida.org.il/2017/07/21/%D7%9...

תגוביות:

1.המחטף הבזוי והמכוער באמצעותו החוקים האלו עברו, כמו שמתואר ומוכח במאמר, מעיד כאלף עדים על המטרות הרודניות ועל שלטון המיעוט של השמאל שאותם נועדו החוקים ופרשנותם המסולפת לקדם.

למה הכנסת לא שינתה את המצב הזה מאז? תשאלו את כל הבריונים של השמאל ששולטים במוקדי הכוח בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפט והאכיפה, שמהלכים אימים ומחסלים כל מי שמעיז להרים ראש ולקרוא תיגר על הדיקטטורה שהם הקימו, ורוב הח"כים מפחדים, הגם שלא בצדק (ראה מקרה כחלון שמכר להם את נשמתו).

עם זאת אני חושב שזה די ברור שזה רק עניין של זמן עד שהכנסת תשים סוף לאבסורד המטורף הזה. היום הזה קרוב יותר מאי פעם והרודנים הקטנים של השמאל יודעים זאת היטב.

ובכלל, חוקה צריכה להתקבל בהסכמה לאומית רחבה (70% לפחות) של העם, ובמשאל עם או בגוף שנבחר ע"י העם במיוחד למטרה הזאת.

2.ברק זיהה את חולשת הדעת ורפיון הידיים של ממשלת שמיר בסוף דרכה, ולפי מיטב המסורת הבולשביקית הפעיל את האידיוטים השימושיים שלו כדי לירות לעצמם (ולנו…) כדור ברגל. לאוריאל לין, בעיקר כאיש ימין, נוח יותר כיום להציג כל מיני מצגי תחכום. הוא אפילו זוכה על כך לתשבוחות מהמאסטרו ברק. אבל בסופו של דבר הוא לא היה יותר מפיון קטן (ואידיוטי) בשרותו של רב האמן האמיתי אהרון ברק. ממרחק השנים אפשר לקבוע בצער: זה היה פיגוע אסטרטגי על דרכה של מדינת ישראל, פיגוע שעוד שנים רבות יחלפו עד שנוכל לתקן את הנזקים האדירים שלו, אם בכלל.

זה גם תמרור אזהרה ענק למה שעלול לקרות ברגעים של חולשת דעת של הימין, רגעים בהם בכל מיני דרכים אפשר לייצר מהלכים שנזקם יימשך לשנים ארוכות מאד.

3.רוב הציבור נפגע שוב ושוב מפרשנותם המרחיבה ופורצת הגדר של שופטי העליון את חוקי הפלא הללו.

4.חוק כבוד האדם לא מגן על יהודים ומדינתם. ההיפך. ראשי הכנסיה הנקראת בג"צ משתמשים בו כמו בגלגל העינויים של האינקוויזיציה. חוק כבוד האדם (הערבי והמסתנן) וכבודו (של המחבל) – לא שומר על זכויות האדם אלא משמש מכשיר אינקוויזיציה לחיסול הזכויות למדינה יהודית לעם ישראל. זה השימוש היחיד שלו.

5.יש לבטל חוקים אלה גם אם זה יהיה באותו רוב ולחוקק חוק שכל חוק יסוד חייב ברוב של 80 ח"כ או רוב של 61 או יותר, מבלי שאפשר לעקוף חוקים באופן זה. יש להקים בית משפט לחוקה ששופטיו יהיו מייצגים את רוב העם ללא רמאות וביושר, מפני שמהות הדמוקרטיה היא שלטון הרוב.

6.כחלון הוא הגורם היחיד לכך שהכנסת לא מחוקקת חוק שיחזיר את בג"צ לידי העם היהודי ולגודלו הטבעי ולפעילותו האחת: שפיטה ולא עוד שלטון.

כחלון הצבוע, הדו-פרצופי, שמאתרג עצמו באמצעות התרפסות לבג"צ ולשמאל מונע השבת השלטון לעם. מי שקורא את חוק כבוד האדם (הערבי והמסתנן) וכבודו (של המחבל) מבין שערמומיים ורמאים חוקקו אותו. זהו חוק מלא חורים שלכל חור ניתן להכניס מה שמתחשק לשמאלנים שיושבים בבג"צ כממשלת על, שעושה צחוק מהכנסת ומהעם. יש לבטל כפי שהמליץ פרופ' דיסקין את החוק הממאיר הזה, המקדם חיסולה של המדינה היהודית בקלות ויום יום עוד, באמצעות פסיקות הזויות, רעות, מרושעות, מקוממות ומנטרלות, שפוסקים חבר שופטים שבחרו את עצמם באמצעות ועדת דילים אפלים, שבראשה הם יושבים. לא לחינם ביקש שודד הים המשפטי והדיקטטור המחליא אהרון ברק מלין הערמומי, לכתוב ספר שיכשיר את השרץ הזה שנקרא חוק כבוד האדם וחרותו (כאילו) וחוק חופש העיסוק. ברק מבין שמתקרבת סופה במהלכה יושב השלטון הפרלמנטרי לעם ישראל ויבוטלו כל הררי החקיקה המזיקה למדינת היהודים והעם היהודי. הוא מנסה לחסום את הסופה המתקרבת באמצעות ספר שמציג את אוריאל לין ומעשיו בקנוניה עם מרידור ורובינשטיין.

כתב פרופ' מאוטנר (ועוד רבים רבים חכמים וטובים אוהבי עמם וארצם) כדלקמן:

השמאל, שאיבד כוחו בכנסת, העתיק פעילותו לבג"צ ומשם מנהל את פעילותו הפוליטית. לישראל אין בית משפט ומערכת משפט. בישראל גנב השמאל את השלטון באמצעות מעשי עורמה שפלים ותו לא.

לצערנו בממשלה הנוכחית עם איילת שקד החכמה והנחושה שמבינה את מעשה המירמה שעורך השמאל, בהשתמשו בבית המשפט ובחוקי היסוד (כאילו), שעברו באמצעות 32 אצבעות מתוך 120 – כדי לשלוט במדינה, לחסום החלטות כנסת וממשלה ולמנוע כל פעולה של מחנה הימין – עורך מתרפס השמאל – כחלון – סיכול ממוקד למחנה הלאומי. מי העיוור שבוחר באדם כזה בכלל? מי?

בגלל כחלון לא מסולקים מפה המסתננים ומתרבים על חשבוננו. בגלל כחלון לא הורסים בתי מחבלים מיידית, כי בג"צ תוקע כל החלטה. בגלל כחלון הורסים יישובים ביהודה ושומרון, כי בג"צ תקע תוקע ויתקע כל חקיקה וכל שינוי וכל מה שהמחנה הלאומי ישאף לבצע ולשנות על מנת להציל את המדינה היהודית ואת העם היהודי בציון. כחלון שם רגל למחנה הלאומי.

כחלון מזדהה עם השמאל כדי לאתרג את עצמו. האם יש צביעות רבה יותר ומזיקה יותר בפוליטיקה בישראל מזו שלו? לא!

7.צריך לטפל בחומרי הלימוד בפקולטות למשפטים בישראל. כל נשטפי המוח בכורח שם, משננים את הספרים ושטיפות המוח של שודד הים המשפטי והדיקטטור, שעבר על החוק יותר מכל אדם אחר – כהגדרת פרופ' פוזנר את אהרון ברק ומעשיו. לומדים רק את הספרים שלו.

קיראו: הערות לנאומו של אהרן ברק 1/7/09

אהרון ברק והקרן החדשה מאת: קרולין גליק 02/07/2009

מספר הערות על נאומו בשבוע שעבר של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק.

1 – המעמד – ברק נשא את נאומו באירוע של הארגון הפוסט ציוני "הקרן לישראל החדשה". הקרן מממנת את פעילותם של עשרות ארגונים אנטי ציונים מתעאיוש ועד עדאללה, מהתנועה לזכויות האזרח ועד גוש שלום ובצלם. מלבד העוינות של כל ארגונים אלו כלפי ישראל, המשותף ביניהם הוא שהם הפכו לקבלני העבודה העיקריים של ברק ביישום ה"מהפכה השיפוטית" שלו בבית המשפט. לאורך כל השנים בהן קידם את תפיסתו הרדיקלית לפיה "הכל שפיט", היו אלו הארגונים של הקרן החדשה שהגישו עתירות לבג"ץ כדי שברק יפסוק נגד אושיות הציונות – מצה"ל ועד הקרן הקיימת לישראל – ובאופן זה כרסמו ביכולתם של המדינה ומוסדותיה לקדם את הריבונות היהודית בישראל.

2- הסרת המסכה – בנאומו ברק חשף את עצמו כמה שסוציולוגים מכנים "אוטו-אנטישמי". באומרו כי "אני חושב כי אם תשאלו יהודי אם הוא מצדד בשוויון לערבים, הוא ייאמר שכן, כמובן. ואם תשאלו אותו האם אתה בעד גירוש הערבים, הוא יגיד שכן, כמובן – והוא לא ירגיש שיש סתירה בין אמירות אלה," חשף ברק את עמדותיו האמיתיות כלפי בני עמו. לא רק שהוא רואה בכולנו גזעניים, הוא משליך עלינו את הכוונות המוצהרות של אויבינו – אותם אנשים שהוא החליט שעליו לשמור עליהם מכל משמר כנשיא בית המשפט העליון וכמחולל המהפכה השיפוטית.

3- הסכנה לדמוקרטיה ציונית – הנאום חשף את הסכנה הגלומה במהפכה השיפוטית שלו. הרי בקביעתו שהעם היהודי היושב בציון עם גזען ומסוכן הוא, ובקביעתו כי מלבד הזכות לעלות לישראל אסור ליהודים לראות את עצמם כבני המקום הזה באופן מיוחד המבדיל בינם לבין הערבים, ברק הבהיר כי הלכה למעשה הוא מתנגד ללאומיות היהודית שהיא הציונות. הוא מתנגד לנורמות ולערכים שלנו. הוא הבהיר כי כשופט מספר אחת בישראל הוא פעל – במסגרת המהפיכה השיפוטית שלו – להכריח אותנו לפסול את הנורמות והערכים שלנו ולקבל את הנורמות וערכים ה"נאורים" יותר שלו – ערכים ונורמות המבוססים על פסילת הנורמות והערכים המסורתיים שלנו ואף על פסילת זכותנו לשמור עליהם. בטיפשותנו התמימה הסמכנו אותו ואת שכמותו לעשות זאת, באמצעות הוועדה למינוי שופטים בה הוא שלט ובמסגרתה הצליח למלא את בית המשפט העליון וערכאות נמוכות יותר באנשי שלומו.

4- ח"כ אורי אריאל – מן הסתם, הנאום הראה בבירור עד כמה היה חשוב שמתנגדיו של ברק תפסו סוף סוף את השליטה בוועדה לבחירת שופטים. כל עוד אנשי שלומו של ברק – שמונו על ידו – מהווים את רוב השופטים בארץ בכלל ובבית המשפט העליון בפרט, אורח חיינו והזכות שלנו להגדיר את העדפותינו והאינטרסים שלנו באופן חופשי יישארו תחת מתקפה בלתי פוסקת משופטים השותפים לגישה העויינת של ברק כלפי העם יהודי. כמו כן, אין כל ספק כי ביטול שלטון השופטים הוא צו השעה. אסור להפסיק את המאבק נגד בג"ץ במינויו של ח"כ אורי אריאל לוועדה לבחירת שופטים. חיוני לחולל רפורמה שלמה במערכת המשפט כמו גם בפרקליטות המדינה שנועדת לצמצם את סמכויותיו של בית המשפט העליון על ידי איזונים ובלמים של הכנסת והממשלה. כמו כן, יש להכפיף את היועץ המשפטי לממשלה לממשלה ולהפסיק את המנהג הפסול לפיו יועצים משפטיים אינם כפופים לגופים בהם הם משרתים וממונים על ידי וועדה חיצונית ולא על ידי אותם אנשים שהם אמורים לשרת. כל עוד נבחרי העם נשארים כפופים בפועל לשופטים ממונים שרואים עין בעין עם ברק, לאף ממשלה ולאף כנסת לא תהיה האפשרות לקדם מדיניות העולה בקנה אחד עם האינטרסים של מדינת ישראל כפי שאלו באים לידי ביטוי בקלפי.

5 – סדקים בברנז'ה – נאומו של ברק חשף גם סדקים מעניינים בתוך הברנז'ה התקשורתית שעד עכשיו הלכה שבי אחריו.

הצד האנטישמי המוצהר – מצד אחד ישנה מערכת "הארץ", שהריעה לו במאמר מערכת על דבריו "האמיתים והחריפים" ורק התאוננה כי לא עשה די במהלך 11 שנות כהונתו כנשיא בית המשפט העליון למען זכויות הערבים ונגד זכויות היהודים. שני דברים מעניינים עולים במאמר זה. ראשית, גם עיתון "הארץ" וגם ברק מתייחסים למושג "מדינת כל אזרחיה" כדבר תיאורטי. אבל אין הדבר כך. הרי מאז הקמתה, או לפחות מאז ביטול החוק הצבאי בכפרים הערביים בשנת 1966, ישראל מתקיימת כמדינה יהודית של כל אזרחיה – יהודים ולא יהודים כאחת. הרי, מה חסר בישראל כיום מלהיות מדינה של כל אזרחיה? התשובה – כלום. עצם העובדה שברק ומערכת "הארץ" מנפחים שטות כמו שאיפה לדבר שקיים כבר 43 שנה לפחות רק מראה עד כמה הם חיים בבועה שהם בעצמם יצרו כדי להצליף במדינה שהם לא אוהבים.

וזה מוביל אותנו לדבר המעניין השני במאמר של "הארץ". בסופו של דבר, העניין המטריד ביותר בנוגע לתפיסת העולם של ברק ושכמותו הוא העובדה שהיא איננה משקפת ולו במעט את המציאות בשטח במדינת ישראל. היא משקפת את התפיסה האידיאולוגית-פוליטית של מיעוט מיזערי מבחינה מספרית של האוכלוסייה היהודית בארץ החי בבועה קטנה ביותר בצמוד לקמפוסים של האוניברסיטאות שלנו. ואנחנו – הרוב המוחלט – אפשרנו למיעוט ההזוי הזה לתפוס את השלטון ולקבוע לנו נורמות במשך כמעט שנות דור באמצעות העיתון שלהם שהוא "הארץ", בית המשפט העליון שלהם באמצעות ברק והשופטים-מטעם שהוא מינה, וכמה עשרות ארגונים קיקיוניים של הקרן החדשה ושל האיחוד האירופי שמממנים עתירות לבג"ץ השכם וערב, עתירות שנועדות במודע לפגוע באושיות המדינה. וכל זה עשינו על חשבון הנציגים שאנחנו בחרנו משום שקיבלנו את השקר לפיו כל הפוליטיקאים מושחתים ו"פוליטיים" ועלינו להקשיב לגורמים "מקצועיים" שהם "אובייקטיבים".

זעקת האנטישמים הסלקטיביים – מול האהדה לה זכה נאומו של ברק מ"הארץ" הופיע מאמר גינוי חריף ב"גלובס" שנכתב על ידי עורך "הארץ" ו"גלובס" לשעבר מתי גולן. מה שמעניין במאמרו של גולן – אשר נושא את הכותרת "עלילת הדם של אהרון ברק", הוא שגולן, שמיהר לראות בנאום מעשה אנטישמי, בסך הכל שותף לעמדותיו האנטישמיות של ברק בדרך כלל. גם הוא רואה סתירה גדולה מאוד בין היהדות לבין הדמוקרטיה.

למשל, במאמר שפרסם גולן במרץ 2005 ב"ג'רוזלם פוסט" כתב את הדברים הבאים על הציונות הדתית ועל מתיישבי עזה שהיו אז מיועדים לגירוש: "דת ודמוקרטיה פשוט לא הולכים יחד. דמוקרטיה מצריכה ראש פתוח, חופש הבחירה, היכולת לבקר. דת לעומת זאת מבוססת על צייתנות כמעט עיוורת לכוהניה. מה שחלק מהאוכלוסייה הדתית המתנחלית רוצה הוא לקבל את העוגה הדמוקרטית שלו – וכמאמינים, לקבל את העוגה האנטי-דמוקרטית שלו גם כן".

כפי שברק עיוור למציאות בישראל כך גם גולן עיוור לבסיס הרעיוני של הדת היהודית. אילו היה חושב לרגע, היה מבין כי הדעה שלו מנותקת לחלוטין מהדת היהודית ששורשה מאבק ודיון ומרד. אבל כמו ברק, גולן כאיש שמאל אינו מעוניין בעובדות. מה שמצחיק הוא, שכאשר מבינים את עמדותיו של גולן, מבינים גם שהכעס שלו כלפי ברק בעקבות נאומו לא נובע ממחלוקת עקרונית על מהות העם היהודי בין השניים, אלא מכעסו של גולן כי בדבריו, ברק לא עשה את האבחנה השמאלנית הסטנדרטית בין יהודים "טובים" כמו גולן לבין יהודים "רעים" כמו אנשי ימין ויהודים דתיים. זה מה שמוציא אותו מדעתו. אנחנו, אנשי האפלה שכבר שנים מקימים צעקה נגד ברק והרודנות השיפוטית האנטי-דמוקרטית שהוא הפעיל נגדנו יכולים רק לחייך ולתהות האם מישהו בשמאל האטום שלנו סוף סוף יתעורר? תשימו אותי במחנה הספקנים.

8.האבא והאמא של הבעיות המרכזיות שאנו חווים במלחמה מול הטרור הערבי = אהרון ברק.

9.עובדה מעניינת היא שכל שר משפטים שניסה לעשות רפורמה כלשהי במערכת מצא את עצמו מואשם במשהו, מרמון עד פרידמן. שימו לב שמדובר באנשי שלומה של מערכת המשפט, אבל בשנים שהם הצביעו על בעיות, זאבי הפרקליטות תפרו להם תיק עם (רמון) או בלי (פרידמן) קשר למציאות. האמת היא שאיילת שקד היא הראשונה מיני רבים שמצליחה להתעמת עם המערכת הזאת ו(בינתיים) לשמור על הכסא.

10.לא יאומן. אני קורא למרד.

11.אכן המאמר מדהים! הוא מאשש את תחושת הבטן הפנימית של הציבור במהלך שנות ה-90 וראשית שנות האלפיים, שמשהו רע ועקום עובר על מדינת ישראל. השפעתו של חוק זה הגיעה כמעט לכל היבט בחיינו, החל מדיני אישות וכלה בפריחת התפיסות הפוסט ציוניות ותום האידיאולוגיה. כיום, לנו הציבור, נשאר רק התענוג לראות את פניהם של מחוללי המהפכה הזו הולכים ומאבדים את החיוך, כשהם רואים איך יציר כפיהם הולך ומאבד איבר אחר איבר, כמו עכביש המאבד תחילה את רגליו, עד לסוף בו מנותק ראשו מגופו.

12.התמיהה הכי גדולה היא איך לא מצליחים לשנות את מה שאהרון ברק הדיקטטור יצר!

13.בקשת סליחה פומבית מרובינשטיין. אני מבקש את סליחתך על כך שהטעתי אותך לחשוב שאני מעריך אותך. באמת הערכתי. עתה מתברר מספרו של חברך שאהרון ברק גנב לאור דימדומים ואילו אתה גנב בלילה. כיוון שהתואר גנב נחשב פחות בעיניך, ראוי שתדע – אינך דמוקרט!

14.לא יאמן איך גנבו לנו את הדמוקרטיה.

15.האמת היא שלאור בג"צ שביטל את חוק מיסוי דירה שלישית, בתואנה שתהליך החקיקה היה פגום, בג"צ של היום, אם היה בוחן את דרך חקיקתם של חוק יסוד כבוד האדם וחופש העיסוק, היה צריך לבטלם.


ליה 16.12.1712:53
15. יועץ משפטי או מלך עליון? בתגובה להודעה מספר 0
דברים שנשא שופט בית המשפט העליון מני מזוז לאחרונה, חושפים את עומק הפגיעה בשלטון החוק שיוצרים דווקא אנשי המשפט.

1. בעולם העתיק היו חוקים. מלכים רבים חוקקו קובצי חוקים שהקדום ביותר מביניהם המוכר לנו הוא חוקי אור-נאמו, שחוקקו לפני כ-4,000 שנה.

פחות או יותר באותה תקופה, מעט יותר מאוחר, חוקקו חוקי אשנונה, וכמה מאות שנים לאחר מכן חוקקו חוקי חמורבי המפורסמים. כך שעצם התופעה של חוק איננה חידוש בעולמנו.

אם כן, החידוש של העת החדשה איננו בעצם חקיקתם של חוקים. החידוש של העת החדשה הוא במושג אחר - "שלטון החוק".

מה פירוש "שלטון החוק"? ההנחה בחלקים נרחבים של העולם העתיק וגם אחר כך היתה שהמלך הוא הסמכות העליונה, ולכן מי שכפוף לחוק הם הנתינים, לא המלך. המלך הוא השליט והחלטותיו הן החוק, או אם תרצו מעל החוק.

בעת החדשה, עם היחלשותה של המונרכיה האבסולוטית, המציאות השתנתה ונוצר המושג של "שלטון החוק". החוק יותר חזק מכל אחד וגם השליט העליון כפוף למרות החוק. כך השלטון מפסיק להיות עניין של גחמה, ונוצר מעין בסיס נורמטיבי משותף שעל בסיסו כולם עובדים, קטן וגדול, חלש וחזק.

כמובן שהציור הזה הוא קודם כל מאוד סכמטי ומעבר לכך גם די נאיבי, אבל בגדול זה הרעיון של שלטון החוק.

2. ביום ראשון השבוע נערך באוניברסיטת בר אילן כנס לרגל פרישתו של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון השופט אליקים רובינשטיין, במסגרתו נשא דברים גם מי שהחליף את רובינשטיין בתפקיד היועמ"ש ואחר כך הפך לעמיתו בבית המשפט העליון, השופט מני מזוז.

מזוז ציין בפתח דבריו כי תכנן לדבר על נושא אחר, אך במקום זאת ידבר על "התוקף המחייב של חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה ומה המשמעויות שלה".

את דבריו פתח מזוז ממש בתובנה שאותה הצגנו כאן, "התשתית הרעיונית של הכלל הזה היא עיקרון שלטון החוק, ושלטון החוק המשמעות שלו היא שהחוק מחייב לא רק את האזרח אלא בראש ובראשונה את השלטון עצמו. חוות הדעת משקפת לשלטון את החוק, כלומר מה שמחייב את השלטון זהו החוק ולא חוות הדעת". עד כאן נשמע בהחלט הגיוני.

אולם, אז טען מזוז שמהתשתית הרעיונית נגזר מה שהוא מכנה "כלל הכרעה מוסדי", שאומר שחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה כאשר לדברי מזוז "התשתית הרעיונית נשארת מאחורה". זה כבר מתחיל להישמע חשוד.

בהמשך החשד הופך כבר לחתיכת בעיה כאשר מזוז אומר את המשפט הבא, "היועץ המשפטי נתקל בדברים לא מעטים שבהם למרות שאין תשובה ברורה האינטואיציה המשפטית שלו אומרת לו שזה דבר לא חוקי, ולמרות שהוא לא יכול להצביע על חוק או על פסק דין שמבסס את זה, הוא צריך לעמוד מאחורי אמירה שכזו".

3. אתם הבנתם את זה? החוק כבר איננו אוסף החוקים ופסיקות בתי המשפט. גם "האינטואיציה המשפטית" של היועץ המשפטי לממשלה הופכת להיות חלק מהחוק. כלומר, יש לנו כאן אדם שהוא צריך לזכור חלק מהרשות המבצעת, הוא אפילו לא שופט, שהאינטואיציה שלו היא בעלת מעמד של חוק.

מדובר בהפיכה גמורה של הרעיון של שלטון החוק על ראשו. במקום מצב שבו החוק כצורתו מחייב את כל אזרחי המדינה, כולל את מוסדות השלטון, כעת קם מישהו שהוא מעין מחוקק בודד, האינטואיציה שלו היא החוק.

4. תאמרו, ממילא אם לא מדובר במשהו שהוא מובן מאליו סביר להניח שחוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה תגיע בפני בית המשפט, ואז השופטים, שבידיהם כוח הפסיקה, יכריעו האם האינטואיציה המשפטית שלו צדקה או טעתה.

אלא שמזוז ממש לא רוצה שבית המשפט יתערב ליועמ"ש בחוות הדעת שלו ויבחן האם הוא קבע קביעות נכונות. מזוז מודה שלבית המשפט "סמכות" לערוך ביקורת שיפוטית על כל החלטותיו של היועמ"ש, אבל הוא רוצה שבית המשפט יזהר מאוד בביקורת הזו.

וכה אמר מזוז: "בית המשפט חייב להיות רגיש למחיר הנלווה לביקורת השיפוטית שלו על היועץ המשפטי לממשלה, המחיר הנלווה במובן שכל החלשה של היועץ המשפטי לממשלה דרך הביקורת השיפוטית המחיר שלה עלול להיות הרבה יותר יקר מהרווח של אותה ביקורת. יועץ משפטי שבית המשפט יקבע שחוות הדעת שלו מוטעית עלול להיפגע המעמד הציבורי שלו ויותר חשוב המעמד שלו מול רשויות השלטון והיכולת שלו מכאן ולהבא לכפות על השלטון לפעול כחוק".

אתם מבינים את זה? היועץ המשפטי נתן חוות דעת על פי "אינטואיציה".

בית המשפט חושב שהאינטואיציה הזו שגויה, כלומר: היועץ המשפטי לממשלה המציא עקרון חוקי שלא קיים וכפה אותו על הממשלה. ההיגיון אומר שאנחנו נרצה מאוד שבית משפט יתקן את הטעות, אבל זה לא מה שמזוז רוצה. מזוז רוצה שבית המשפט יותיר את הטעות על כנה, וזאת למען "מעמדו של היועץ המשפטי".

אז נכון, עד כדי טענה שלפיה היועץ המשפטי הוא גם מעל השופטים מזוז לא הגיע, אבל הוא מגיע קרוב מאוד לטענה שגם כאשר היועץ המשפטי לממשלה טועה - הוא צודק.

5. כאשר בעוד מאה או מאתיים שנה יחקרו החוקרים את התקופה שחיינו בה, הם עשויים לקשור באופן ברור בין האדישות שמגלה חלק ניכר מהציבור לחשדות לשחיתות בצמרת השלטונית של מדינת ישראל, ובין ההיבריס של אנשי החוק שאותו מייצגים דבריו של מני מזוז.

נכון, המשטרה, היועמ"ש, הפרקליטות ובית המשפט הם גופים נפרדים, אבל בעיניו של האזרח הקטן זו מערכת אחת גדולה, שנושאת את שלטון החוק ברוממות לשון, אבל בפועל שיטת התנהלותה היא בדיוק ההיפך משלטון חוק.

אם רוצים להשיב את אמון האזרחים בשלטון החוק, צריך קודם כל להשיב את עצם שלטון החוק לחיינו, שלטון החוק ולא שלטון הפרקליטים, היועמ"שים והשופטים.

https://www.inn.co.il/News/News.asp...

תגוביות:

1.במדינות דמוקרטיות שלטון החוק פרושו שכל אחד במדינה,כולל זרועות השלטון, כפוף לחוק. במדינת ישראל פרושו של מושג זה הוא שלטון השמאל הקיצוני שלא נבחר ע"י הציבור. מוקדי הכח הנשלטים ע"י החבורה האנטישמית הזו אינם כפופים לחוק. לצערי נתניהו יחד עם כחלון אינם נלחמים בתופעה זו ואפילו משתפים פעולה עם כוחות הרשע. יש אנשים תמימים החושבים שמערכת המשפט בארץ פועלת לטובת העם. גם בבריה"מ היו הרבה אנשים תמימים שהאמינו שסטלין פועל לטובת העם. בדרך כלל הם התפכחו לאחר שנשלחו לגולאג.

2.זאת שחיתות שיפוטית. פשוט לא מאמין לשטויות שלו ושל כל הבג"צ המשוקץ.


ליה 19.12.1714:41
16. ועדה חשאית פוסלת קידום שופטים ללא סמכות בחוק / רויטל חובל בתגובה להודעה מספר 0
שתי שופטות בדימוס, הפועלות מטעם נשיאת בית המשפט העליון, מסננות מועמדים לבתי המשפט המחוזיים לפי קריטריונים לא ידועים. אישורן הוא תנאי הכרחי לדיון בקידום בוועדה למינוי שופטים

לפני כחודש רשמה הקואליציה הישג חשוב, עם בחירתם של נורית קורן מהליכוד ורוברט אילטוב מישראל ביתנו לנציגי הכנסת בוועדה למינוי שופטים, בהתאם ל"דיל" שנועד להבטיח לימין רוב בוועדה. אבל בדיקת "הארץ" מגלה כי החלטות הנוגעות לקידום שופטים מתקבלות במידה רבה על ידי גוף אחר: ועדה פנימית שבה חברים שני שופטים בדימוס ושסמכויותיה אינן מעוגנות בחוק מסננת את המועמדים לקידום לפי קריטריונים לא ברורים. הפוליטיקאים ונציגי עורכי הדין בוועדה למינוי שופטים אינם מודעים לקיומה של הוועדה המצומצמת.

רשימת השופטים המיועדים לקידום, המובאת לפני תשעת חברי הוועדה למינוי שופטים ומתפרסמת בציבור, מורכבת בעיקרה על ידי נשיא בית המשפט העליון, אף שהחוק מאפשר גם לשר המשפטים או לשלושה חברי ועדה שהתאגדו להציג מועמדים. עתה נחשף כי מדובר למעשה ברשימה מצומצמת, המגובשת לאחר סינון של "ועדת השניים" העצמאית. שמות שופטים שלא אושרו על ידי הוועדה אינם מועלים על ידי נשיא העליון לדיון בוועדה למינוי שופטים — הגוף היחיד שהוסמך לתפקיד זה בחוק.

ישיבת הוועדה למינוי שופטים, בשבוע שעבר. החברים אינם מודעים למיון

כיום מכהנות בוועדת השניים שופטת בית המשפט העליון לשעבר עדנה ארבל ושופטת בית המשפט המחוזי בירושלים לשעבר אורית אפעל־גבאי.

הוועדה הוקמה בתקופת כהונתה של דורית ביניש כנשיאת בית המשפט העליון, בעקבות תלונות שופטים שטענו כי לא קודמו מכיוון שאינם מוכרים או מקורבים לראשי המערכת. בשל כך העניקו לה שופטים את הכינוי "ועדת המקופחים".

במערכת המשפט הגדירו אותה ועדה מייעצת, שמטרתה להקל על נשיא העליון להכיר את פועלם של שופטי השלום, אך עם הזמן המלצותיה הפכו מחייבות וכיום אישורה מהווה תנאי הכרחי לקידום. בכירים במערכת המשפט זוכרים רק מקרים חריגים ספורים שבהם קודמו שופטים למרות חוות דעת שלילית של הוועדה.

מבדיקת "הארץ" עולה כי ועדת השניים מתנהלת בלא נהלים כתובים וכי חבריה לא מקבלים שכר. השופטים לשעבר קוראים שלושה פסקי דין שמגישים להם המועמדים לקידום, מקבלים המלצות משופטי בתי משפט מחוזיים (שבהם נדונים ערעורים על החלטות שופטי השלום) ומגבשים חוות דעת חורצות גורל. אף שגורמים רשמיים במערכת המשפט אמרו ל"הארץ" כי לוועדת השניים אין קריטריונים כתובים, שופטים מעידים כי תנאי הסף לדיון בה היה עד לא מכבר ותק של שבע שנים כשופט שלום, רף שהועלה באחרונה לעשר שנים. גם תנאי זה לא נקבע בחוק.

"הוועדה למינוי שופטים מורכבת מתשעה חברים ולא משניים", אמר ל"הארץ" אדם המעורה בעבודת הוועדה, "מישהו פה התבלבל". לדבריו, "אנחנו מגלים עכשיו שמישהו מאכיל אותנו בשמות, ממיין בשבילנו וגם מחליט.

השופטים אומרים לשאר חברי הוועדה 'חשבתם שאתם הוועדה, אבל בעצם אתם בוחרים מתוך רשימה שאנחנו קבענו את הרכבה', כי אם אין אישור של ועדת השניים זה בכלל לא מגיע אלינו. זאת קומבינה גאונית מצדם".

במערכת המשפט מספרים על לא מעט שופטי שלום שלא עברו את ועדת השניים והתלוננו על כך לפני נשיאי בתי המשפט שבהם הם מכהנים. "לפעמים אומרים לשופטים לבוא עוד שנתיים, רק כי הוותק לא מספק אותם, והמערכת מקדשת את זה", אומר שופט. "יש שופטים שיש להם המלצות נהדרות ולא מוכנים להעלות אותם לפני הוועדה האמיתית למינוי שופטים, כי הם לא עברו את ועדת השניים".

אדם נוסף אומר כי "היום, במקום שזה יהיה מסלול שייתן פתרון למקופחים, הוא הפך להיות דרך לחסום מועמדים, שגם לא יודעים למה חוסמים אותם.

בפועל, הרכב בית המשפט המחוזי נקבע בדרך עלומה. בלי נהלים, בלי החלטה מנומקת ובלי דרך לתקוף אותה".

הביקורת על ועדת השניים מצטרפת לסימני השאלה שהעלתה לשכת עורכי הדין בנוגע לקורס ההכנה לשיפוט, שעוברים עורכי דין המיועדים להתמנות לראשונה למשרת שופט.

הקורס, שלביו ומשקלו בהליך הבחירה אינם מעוגנים בחוק, אף שכמו ועדת השניים הוא מהווה סינון סף. כמו בוועדה המצומצמת, גם בקורס נתונה ההכרעה בידי שופטים. הוא נמשך שבוע ובסיומו נושרים יותר משני שלישים מהמשתתפים.

יו"ר הלשכה החדש, עו"ד אפי נווה, דורש כי גם נציגי הלשכה ישתתפו בקורס, כך שלא יישאר בשליטה מלאה של השופטים. מנגד נשיאת העליון, השופטת מרים נאור, מתנגדת לשילוב מלא של עורכי דין בקורס, מחשש שבעקבותיהם יבקשו גם פוליטיקאים דריסת רגל בו.

שרת המשפטים איילת שקד נעתרה לבקשת נווה להעלות את הנושא בדיון הוועדה לבחירת שופטים בשבוע שעבר, שבו הוחלט כי הנושא יועלה להצבעה לאחר שהשופטים ועורכי הדין יגישו מסמכי עמדה מסודרים.

נציגי הלשכה טענו בדיון כי הקורס פוסל למעשה שישה־שבעה מכל עשרה עורכי דין המשתתפים בו, בלי שתהיה ללשכה אפשרות לפקח על הנעשה בו. לפי הסטטיסטיקה שהציגו, העוברים בהצלחה את הקורס הם ברובם אנשי הפרקליטות או עוזרים משפטיים לשופטים, מה שלטענת נציגי הלשכה מצביע על צורך בהתערבותה. לדבריהם, הדבר מקנה לשופטים עדיפות מובהקת על שאר החברים בוועדה למינוי שופטים ושליטה ברשימה המוצגת לפניה.

לדברי מקור המכיר את הוועדות, "מדובר למעשה בשני מסלולים עוקפי ועדה סטטוטורית. יש מסלול עוקף לשלום ויש מסלול עוקף למחוזי. ברגע שהשיקול של הנשיא הוא אם שופט עבר את ועדת השניים ומי שלא עובר אותה לא נכנס לרשימה, הוא בעצם מציג לחברי הוועדה רשימה סגורה.

השופטים כבר מיינו והחליטו בעבור שאר חברי הוועדה מתוך מי הם יבחרו. נכון ששאר חברי הוועדה יכולים להגיש אותם בכל זאת, אבל מעטים המועמדים שיכולים לגייס שלוש חתימות של שלושה חברי ועדה".

הנהלת בתי המשפט מסרה בתגובה כי "הנושא אינו מאפשר מתן תגובה תוך שעות ספורות ולכן אין בכוונתנו להגיב לשאילתה". בהנהלת בתי המשפט לא השיבו לשאלה מתוקף איזה חוק פועלת הוועדה המצומצמת.

https://www.haaretz.co.il/news/law/...

תגוביות:

1.החונטה מבשלת, בודקת וממנה רק את אנשי שלומה בכל מערכת המשפט! מי שנחשד בימניות יסונן בראיונות ובמבחנים ואם תתגלה ימניותו רק בהמשך הוא יסונן ע"י ועדת השתיים. כך במשך עשרות שנים ואין פוצה פה ומצפצף...שהרי אמר אדוננו ברק "ישנו הציבור הנאור וישנו ההמון הפשוט. מעגל השיפוט מרחביה.

2.רק הנושאים חן בעיני הוד רוממותה, מעלת כבוד השופטת...ועדת חקירה ממלכתית עכשיו!

3.אם זה לא פאשיזם בולשביקי אז מהו פאשיזם בולשביקי?

4.פרופ' גביזון נמצאת בשמאל אך נחשדה ע"י השליט העליון אהרון ברק כבעלת "אג'נדה", להבדיל כמובן ממנו ומחבריו לכס. דמותו של בית המשפט הישראלי היא לפי כל כללי השמאל הקיצוני באירופה ומי שאינו מודפס באחת מפקולטות המשפטים באוניברסיטה העברית או באוניברסיטת ת"א אינו רשאי לחדור למערכת הזאת...זה כל הסיפור והוא מסביר את צורתה של מדינת ישראל בכל היבט: בטחוני, כלכלי, חברתי. הכל נגזר בסוף לפני תפיסת השמאל!!!

5.בית המשפט העליון בישראל זה פשוט בזיון. מפנה אתכם לספרה של נעמי לוויצקי "העליונים". מאפיה סגורה של משפטנים מנותקים ועדיין לא שמו לזה סוף. מערכת המשפט זקוקה לרוויזיה מקפת כולל הפרקליטויות. פוחדים להרים שם אבן כדי שלא יתגלה מה קורה מתחת.

6.רוויזיה בדרך בחירת שופטים עכשו! חובה לבחור שופטים בפרלמנט בלבד.

7.אם זה אכן נכון, מן הראוי לעלות על בג"צ עם די 9

8.שתי שופטות שאף אחד לא בחר או הסמיך לכך מסננות מועמדים לוועדת מינויים? שתי השופטות פוסלות מועמדות של אנשי מקצוע לגיטימיים מבלי שאיזה מנגנון הסמיך אותן לכך. לפי אילו קריטריונים? מי המועמדים שנפסלים ומדוע?

9.אם זה לא פלילי, אז אני לא יודע מה זה פלילי...

10.והשמאל מקדש את מערכת המשפט הזאת שפגמיה רבים מספור ועמוקים להחריד.
0 מלחמה בשחיתות. 0 במלחמה בפשיעה אלימה. 0 סיוע לאזרח מול עוולות מוסדות שלטון וגופים גדולים. 0 נגישות לחסרי אמצעים. 0 בקיצור הליכים והתנהלות יעילה. 0 הפרדת רשויות. 0 שקיפות. 100 באקטיביזם, חריגה מסמכות ופוליטיזציה ועל הסעיף האחרון הזה השמאל הפך אותה לעגל זהב.

11.בסוף מוטי יוגב יקבל פרס ישראל...

12.התשובה לכל מי שאומר שהימין בשלטון: חונטת מלכי הכיתה מעבירה לבחירה רק את חבריה. מכיוון שהפקידות והדרגים המקצועיים נשלטים ע"י אלו שהיו שם קודם (קרי מפא"י), הועדות השונות מעבירות לבחירה מועמדים שלהם. לדרג הפוליטי יש פחות השפעה. הוא יכול לבחור רק בין בין שמאל לשמאל קיצוני (כמו ועדות פרס ישראל או סל התרבות).

13.פשוט לא ייאמן. הרי זה מה שהימין טען מאז ומתמיד, לא? שותיקי מאפיית רחביה וקשישיה מנהלים את מערכת המשפט לפי ראות עיניהם, משכפלים את עצמם, כופים את השקפתם... כלל לא מפתיע, כמובן, שהקומבינה התקמבנה בעת כהונתה של האידאולוגית והמוטה ביותר מבין נשיאי בית המשפט העליון, דורית בייניש, זו שכפתה פעם אחר פעם את דעתה על המערכת, שבימיה התרחשו שתיים מהשערוריות הגדולות בתולדות המשפט בישראל, ההרשעות נוסח אליס בארץ הפלאות שחטפו רמון וקצב מפי שופטים שספגו היטב את "רוח המפקדת", לפיה יש לרמוס את המשפט בשם האידאולוגיה, שכאשר היתה פרקליטת המדינה ניפקה את ההנחיה המופקרת בכוחה נמנעת הפרקליטות מהגשת תלונות נגד מתלוננות שוא. למה אני מדבר על עבירות מין? כי כאן קל וברור לראות את הטייתה של בייניש והאופן בו הפכה את המשפט קרדום פוליטי לחפור בו. בתחומים אחרים, פחות ברורים ושקופים, כמו קן צרעות המינויים שהתגלה עכשיו... נו, מה לעשות. צריך לבדוק, לברר. אולי להקים ועדת חקירה. אם יש צורך, להגיש כתבי אישום. ממשל תקין, אתם יודעים. אם נשיא המדינה יכול לעמוד לדין, נשיאת ביהמ"ש העליון גם היא אינה חסינה, לא כן? אם יש שרת משפטים בירושלים - שמעתי שיש - הגיעה עת ניעור!

14.הקריטריונים דווקא מאוד ברורים: מקדמים חברים מהחונטה. מערכת משפט מסואבת, רקובה וחלולה.

15.כנופיית שלטון החוקן והכל שריר וקיים כדת וכדין, גלאט כשר, בהשגחת הבג"צ והבד"צ. הכל רקוב מבפנים.


ליה 11.01.1809:48
17. נשיאת העליון אסתר חיות מזהירה: הדמוקרטיה מסוכנת / איפרגן / מידה בתגובה להודעה מספר 0
במכתב ששיגרה חיות לעמיתיה היא מסגירה את תפיסת עולמה: נבחרי הציבור הם סרח עודף, השלטון שייך לפקידים “מקצועיים”

בעקבות תוכנית “עובדה” מן השבוע שעבר, שעסקה בהתנהלות הוועדה לבחירת שופטים, שיגרה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות מכתב אל “נשיאות ונשיאי בתי המשפט” לשעבר. במכתבה טענה חיות כי שיתוף-פעולה בין נציגי לשכת עורכי-הדין ובין שלושת שופטי העליון בוועדה הוא לגיטימי ו”מקצועי”, בעוד ששיתוף פעולה דומה בין נציגי לשכת עורכי-הדין ובין הגורמים הפוליטיים בוועדה איננו לגיטימי.

במילותיה של חיות:

“שיתוף פעולה בין לשכת עורכי הדין ובין השופטים הוא שיתוף פעולה בין שני הגורמים המונחים בראש ובראשונה משיקולים מקצועיים בבחירת המועמדים האיכותיים ביותר לתפקיד”.

“לעומת זאת”, ממשיכה חיות –

“שיתוף פעולה בין לשכת עורכי הדין ובין הגורמים הפוליטיים בוועדה, כברית מוצהרת, טומן בחובו סכנה כי הבחירה תחתור לקידום אג’נדה פוליטית על חשבון שיקולים מקצועיים. פוליטיזציה של מערכת המשפט עלולה לערער לחלוטין את יסודותיה כמערכת עצמאית ובלתי תלויה. בכוונתי לעשות כל הניתן כדי להגן על עצמאותה של הרשות השופטת וכדי למנוע פוליטיזציה שלה”.

אי-אפשר להגזים בחומרת השקפת-העולם שמבטאת הפיסקה הזו.

דבריה של חיות מגלמים בצורה טהורה את התובנה העמוקה העומדת בבסיס ההפיכה האנטי-דמוקרטית שמדינת ישראל עוברת מאז “המהפכה החוקתית” של אהרן ברק בשנות התשעים.

אם נפרק את הטענה, חיות אומרת למעשה שלושה דברים: (1) שיקולים פוליטיים אינם לגיטימיים; (2) פוליטיקאים מונעים משיקולים פוליטיים, ולכן אין לסמוך על שיקול דעתם, ו-(3) גורמים לא פוליטיים מונעים אך ורק משיקולים מקצועיים, ועל-כן אפשר לסמוך עליהם.

לא צריך להיות קורא נאור. מספיק בהחלט להיות קורא סביר כדי לשאול: אם-כך, מדוע בכלל צריך נבחרי ציבור בוועדה? אם מקצועית אין להם מה לתרום, ואם הם רק יכולים להזיק בשיקוליהם הפוליטיים – אזי הם מיותרים לגמרי. זה למעשה מה שאומרת חיות בהרבה מילים סביב הנקודה: נבחרי הציבור הם סרח עודף בוועדה לבחירת שופטים.

דבריה של חיות הם תמצית תפיסת האוליגרכיה הפקידותית, בעיקר הפקידות המשפטית, שפשתה במדינת ישראל. על-פי התפיסה הזו, אנשי מקצוע לא נבחרים הם שצריכים לקבל את מירב ההחלטות הציבוריות, מאחר שהם אינם נגועים בשיקולים פוליטיים, ובמקביל יש לצמצם את מעורבות נבחרי הציבור בהחלטות הציבוריות.

הטענה שהחלטות ציבוריות הן סוגיה “עניינית” עם הכרעה “אובייקטיבית”, בניגוד להבנה הדמוקרטית הברורה-מאליה שההחלטות הללו הן עניין פוליטי שמשקף ערכים שהציבור רוצה לקדם, מסתירה אידאולוגיה מסוכנת.

התפיסה האוליגרכית שחיות מבטאת נשענת על מסורת אנטי-דמוקרטית ידועה: נבחרי הציבור מייצגים המון נבער, ומאחר שהם צריכים להיבחר על-ידי אותו המון שוב, אין לסמוך עליהם.

כמובן, התפיסה הזו היא עניין פוליטי מובהק.

אנשים בעלי דעות וערכים מסוימים טוענים שהכוח השלטוני צריך להימסר לידיהם, משום שאנשים אחרים, בעלי דעות וערכים אחרים, הם מושחתים ולא-ענייניים ולכן יש לשלול מהם את השלטון.

בישראל הגישה הזו קיבלה את התווית “שומרי הסף”, שבחסותה אנו חווים השתלטות של אוליגרכיה משפטית על כל מוקדי הכוח הפוליטיים.

כך ניתן להבין את פעולות מבקר המדינה, הבודק פעולות של משרדי ממשלה בזמן פעולתם ומשתק אותם.

כך ניתן להבין את עוצמתם של היועץ המשפטי לממשלה והיועצים המשפטיים של משרדי הממשלה.

זה מה שמסביר את פסיקותיהם השערורייתיות של בתי הדין לעבודה, הפועלים על סמך השקפת עולם פוליטית מובהקת. וכמובן, זה מה שעומד מאחורי המהפכה החוקתית של בית-המשפט העליון.

גם חיות, מסתבר, היא נציגה מובהקת של “המהפכה החוקתית” ה”לא-פוליטית” והאנטי-דמוקרטית הזו וגם היא שטופת אידיאולוגיה לא-דמוקרטית, עד כדי כך שדבריה לא נשמעים לה אפילו ברמז כחתרנות פוליטית מהסוג הגרוע ביותר.

אבל האמת היא שהכתובת איננה חיות, אלא נציגינו במוקדי השלטון, שלהם מסרנו את כוחנו הריבוני על-מנת שייצגו אותנו.

מתי הם יתעוררו מתרדמתם ויתחילו להילחם על הדמוקרטיה? כמה קריאות קרב אידיאולוגיות אנטי-דמוקרטיות הם צריכים עוד לשמוע לפני שיקומו ויעשו מעשה?

https://mida.org.il/2017/11/30/%D7%...

תגוביות:

1.שיקולים פוליטיים הם פסולים כמובן. כלומר, הם פסולים רק אם הם נעשים על ידי פוליטיקאים. שיקולים פוליטיים של שופטים הם טובים וראויים כמובן. בעצם, למה רק ראויים? שיקולים פוליטיים של שופטים הם ממש תמצית השלמות והאלוהות עלי אדמות. מה לא ברור פה? מי שעדיין לא הבין את העיקרון הקדוש והנאור שמיושם כאן, שישאל את מרדכי קרמניצר ומשה נגבי והם כבר יסבירו לו הכל.

2.תראו את השיטות השפלות שלהם: קודם הם שמים מקלות בגלגלים של המחנה הלאומי ומשתילים את אנשיהם בעמדות הכוח, כדי שיפריעו למחנה הלאומי לממש את המדיניות שלו ואז הם עושים את המוות לכל מנהיג לאומי אמיתי, כדי שלא יוכל לשלוט על פי המנדט שנתנו לו האזרחים בבחירות חוקיות ואחר כך הם מאשימים את המחנה הלאומי ואת מנהיגו, בכך שהם מאפשרים למושתלים בעמדות הכוח להרוס את הדמוקרטיה.

3.פעם חשבתי כי העומדים על המקפצה וממטירים עלינו בקשת עושים זאת מתוך זלזול בנרטבים למטה. יותר ויותר נהיר לי כי הם פשוט איבדו את השליטה על הסוגרים.

4.מה שהגברת מתכוונת וגם כנראה חותרת אליו זה שישראל צריכה להפוך לרפובליקה וזה דורש חוקה ואז בג"צ ושופטיו שכרגע הם השליטים דה פקטו, יהפכו לשליטים דה יורה.

5.אוי אוי אוי – הדמוקרטיה הרב תרבותית של האדם הנאור תוצר האולטרה סמול של בית המשפט העליון בסכנה, מה יהיה?

6.מילא שהעליונים דיקטטורים, אבל חשבנו שהם לפחות דיקטטורים בעלי מנת משכל גבוהה. המכתב הזה הוא שטחי, רדוד וילדותי. אין השקפת עולם מקצועית.
אין בו שום קריטוריון מציאותי אובייקטיבי. כבר מזמן הגעתי למסקנה. אין לשמאל שום תשובה אמיתית לפשע הבג”צ אז מנסים להיראות כאילו עומדת מאחוריהם איזה השקפת עולם, כשהם לא מאמינים במילה ממה שהם עצמם טוענים.
זו פשוט העמדת פנים כאילו שאמרו משהו חכם וכאילו שיש ויכוח ענייני.

7.על פי החלטה עלומה, שמקורה אינו ידוע, יצאו אנשי המשטרה, במוצ”ש האחרונה, כשהם נחושים ו’חמושים’ בהרבה אומץ לב, למנוע, בכוח הזרוע, את ההפגנה השבועית של תושבי דרום תל אביב, ליד ביתה של נשיאת העליון, אסתר חיות.

הפגנות אלו, המונות כמה עשרות מתושבי הגהינום, הקרוי ‘דרום תל אביב’, קשישים וקשישות ברובם, הפכו כבר למסורת. הן החלו לאחר שבג”צ פסק, במפורש, לטובת חופש הביטוי. פסיקת הבג”צ מלפני כחודשיים, קבעה כי ניתן לקיים הפגנות גם ללא קבלת אישור מראש מהמשטרה.

העתירה ההיא הוגשה על ידי תושבי פתח תקווה ששגרת חייהם נפגמה בשל ההפגנות שנערכות בסמוך לביתו של היועץ המשפטי לממשלה. בזכות פסיקה זו מתקיימות ההפגנות ליד ביתו של היועמ”ש (והן כמובן מכוונות נגד נתניהו, שם הן מותרות מלכתחילה).

ההפגנות, האחרות, בראשות שפי פז, שביקשה ואף קיבלה רשיון לעריכתן לפנים משורת הדין, “נולדו” ממצוקה אמיתית בה נתונים האנשים בדרום ת”א. הן הפכו לחלק משגרת מוצ”ש, תחילה ליד ביתה בשכונות רחביה בירושלים, של מרים נאור. כאן ניתנה המחשה לעליונות חופש הביטוי על פני אי נוחות של שכנים כנאמר בפסיקה הנ”ל.

מסתבר שלא עוד.

ליד ביתה של נשיאת ביהמ”ש העליון אסתר חיות, בצהלה, עולם אחר. סדר אחר. צפון תל אביבי שם שכנים אחרים. קצרי רוח יותר, אנינים יותר. חופש הביטוי? פסה”ד של הבג”צ? הצחקתם אותם. זכות זו ניתנת אך ורק להפגנות המיועדות לחבוט בנתניהו, אך לא במחאה כנגד משפח העיוועים של העליון, בכל הקשור למסתננים מאפריקה. שהרי כאמור, השלווה הביתית החמה אל מול הטלוויזיה, המפגש המשפחתי הבלתי מופרע, הם החשובים מכל. כך כנראה דרשו וגם קיבלו שכניה של חיות.

אפרטהייד, בהפוך על הפוך. צדק לשחורים בלבד!!!

המפגינים הקשישים ליד ביתה של חיות, אינם מרופדים בכספים רבים המזומנים להם על ידי עמותות, שוחרות צדק מזוייף, בוטה, בנוסח של אפרטהייד, בהפוך על הפוך – צדק לשחורים בלבד, כגרסתו של ביהמ”ש העליון.

מערכת המשפט חייבת לפשפש במניעיה. היא חייבת זאת קודם כל לעצמה. מה גרם לה לנהוג כפי שנהגה? ההפגנות בפתח תקווה לוו בקמפיין מכוער וגס רוח כנגד נתניהו. כרזות מנוסחות באופן נבזי, “נתניהו אשם עד שתוכח חפותו”, כרזות המשוות בין ההחזרה הצפויה לאוגנדה או לרואנדה למשלוח יהודים לאושוויץ, מיני “יצירות” שריחן בואש למרחוק, קולות מלווים בציוד הגברה משובח ליוו את ההפגנות הללו. גם הכסף דיבר כאן.

כל זאת בעוד אחותן הענייה ואנשיה הקשישים מגורשים בגסות ממקום עומדם ליד ביתה של חיות. המארגנת והרוח החיה בפעילות זו, שפי פז, אף נעצרה ע”י המשטרה והורחקה ממקום ההפגנה למשך שבועיים.

בסיכום המעצר של פז נכתב כי העילה היא “מסוּכנוּת לביטחונו של אדם/ציבור/מדינה”, ובהודעה הרשמית שפרסמה משטרת תל אביב נרמז כי מעצרה של פז קשור יותר ברעש שתושבי דרום תל אביב מקימים בשכונתה של הנשיאה: “המשטרה תאפשר את חופש המחאה אך תגלה אפס סובלנות למעשי אלימות (?) ופגיעה במרקם החיים התקין של האזרחים”, נכתב. מעשי אלימות? בהפגנה המאוישת בנשים המצויות בעשורים השישי והשביעי לחייהן? חברים יקרים במשטרת ישראל, אמרו את האמת: העילה היחידה למעצרה של פז היא “פגיעה במרקם החיים התקין” של תושבי צהלה ותו לא.

התנהגות המשטרה בסיכול ההפגנה ליד ביתה של חיות מאיימת לסכל את הגשמתו בפועל של חופש הביטוי במרחב הציבורי בישראל.

הציבור חייב להביע את מחאתו על השימוש באמצעים שבהם השתמשה המשטרה, כדי למנוע הפגנה ראויה, על פי כל דין, ולאפשר המשך קיומן במקום שנבחר לכך, מול ביתה של נשיאת העליון, באשר היא.

8.די לשקרים. הגורם הנקרא ברמיה ה”יועץ המשפטי לממשלה” אינו נבחר או מתמנה ע”י הממשלה, אינו מחוייב לעזור לממשלה ליישם את אשר נראה לה נכון, נהפוך הוא. הגורם הזה עושה הכל כדי להפריע לממשלת ימין ליישם מדיניות שבה בחרו רוב אזרחי ישראל.

9.הגיע הזמן לפרק את בית המשפט העליון בגלל חוסר האמון של הציבור בו. יש לבחור שופטים חדשים בשיטה חדשה.

10.אותם בולשביקים שהמציאו את הקומוניזם שולטים פה ושולטים בארה"ב ובאירופה.

11.חיות היא סמול קיצוני על פי פסיקותיה. היתה בעד ביטול החוק המגן מפני הצפה ערבית ע"י זכות שיבה בתחפושת. היתה אחת מחמישה עורכי דין שמינו עצמם לשופטים באמצעות ועדת דילים אפלים וכמעט ביטלה את החוק האוסר על ערבים לייבא לכאן עוד ערבים כשהם מתחתנים. היא תמכה בביטול החוק המגן על המדינה היהודית. מכאן ברור שמדינה ליהודים מעניינת אותה כקליפת השום. ואיפה היא כשהמשטרה מונעת משפי פז להפגין מול ביתה? החיות הזו תמכה בפסק דין בהפגנות של החלאות מני נפתלי ואלדד יניב מול ביתו של מנדלבליט. מערכת המשפח של מדינת ישראל חטופה בידי סמולנים, קומוניסטים, בולשביקים מהזן הנחות ביותר ומסכנת את קיום המדינה. כל השופטים הם סמולנים קיצוניים שבחרו את עצמם בעצמם.

אומר פרופ' דיסקין שאי אפשר להגדיר את ישראל מדינה דמוקרטית ושמפחיד לחיות כאן במצב הנוכחי בו הסמולנים שולטים מבג"צ וממערכת המשפט.

לא מפליאה אותי כלל הירידה במוטיבציה להתגייס לקרבי ולצה"ל בכלל.

כל הורה נורמלי יגיד היום לילדיו שילכו להתברג באיזה משרד כדי שלא יסתבכו מחר עם תיק רצח שיקרי וסמולני כמו אלאור עזריה.

שופטים מטורללים ומערכת רקבון מצחינה מנהלת את צה"ל ואת כל המדינה.

למה ליפול לציפורניהם? אסתר חיות – איזה מבט יש לה.

וזיכרו היטב שמי שמשריין את הסמול בבג"צ זה הצבוע לקקן הסמול – כחלון - לצורך איתרוג עצמי.

מדינה בהתאבדות.

מכירת חיסול כללי. וזה כחלון שדורש להוסיף לחוק ההגנה על המדינה היהודית את המילה "שיוויון", כי הוא רוצה שיהיה לנו ראש ממשלה ונשיא ערבי כדי שנהיה סוף סוף המדינה הערבית ה– 23.

מי שיצביע כחלון יצביע בעד שלטון הסמול מבג"צ, בעד הרס ההתיישבות, בעד מדינת כל מסתנניה ובעד חיסול המדינה כמדינה יהודית.

12.המחנה הלאומי בכנסת יכול בקלות לבטל את ה’הפיכה החוקתית’ של אהרן ברק ולהחזיר את הריבונות משופטי בג”צ אל הכנסת. ההחלטה על חוק יסוד כבוד האדם התקבלה ביתרון פשוט של מספר מצביעים זעום בעד, מול מספר מצביעים זעום נגד. עתה שהחוק משמש להפיכה חוקתית, באמצעות בדיקות הזויות של בג”צ אם כל חוק הוא סביר או מידתי (המצאה של השופטים הללו שבחרו את עצמם בעצמם), על הכנסת בהצבעה פשוטה לבטל את אותו חוק יסוד.

13.אשר לטענה שהפקדת סמכות המינויים במערכת המשפט בידי הכנסת תביא לפוליטיזציה פסולה של ההליך, התשובה היא פשוטה:

אם הכנסת כשירה לשרת כנציגת העם לצורך חקיקת חוקים שבכוחם אף לחייב כנסת עתידית, יהיה זה מופרך ואף מגוחך לטעון שהיא איננה כשירה לאשר את המינויים לאותו גוף אשר יפרש את החוקים שהיא חוקקה.

מנגנון דמוקרטי חדש לבחירת שופטים חיוני לא רק לשימור מעמדו של בית משפט החשוף לביקורת ציבורית גוברת. הוא אף ימלא תפקיד חשוב בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית בכללותה.

בין התופעות המסוכנות ביותר העלולות לאיים על משטר דמוקרטי בולטת התפתחותה של תחושה בקרב העם שדעתו אינה נחשבת, שאין לו כל שליטה על מושליו וכי אין טעם אפוא שייטול חלק בענייני ציבור.

השיטה הנוכחית למינוי השופטים בישראל מעודדת בדיוק את התפשטותה של מחלה זו, שכן המסר שלה הוא שאין להותיר בידי נציגיו הנבחרים של העם את ההחלטות החשובות ביותר ושמשום כך הרכב בתי המשפט חייב להיקבע בידי ועדה סגורה.

ממשלת "ימין" ממנה רדיקלים סמולנים חסרי כישורים לרמטכ"ל, נגיד הבנק, פרקליט המדינה.

ממש לא מדובר באליטה כי אם בכנופיה פיאודלית כמו בירדן, מצרים וסוריה.

לעיון האשכול:

יש לחסל את בג''צ במתכונתו הנוכחית. אך ורק ממשלות ישראל תבחרנה את השופטים!

http://rotter.net/forum/gil/27766.s...


ליה 04.02.1817:42
18. שקד נגד אהרון ברק: ''עוד לא סיימנו ללקק את הפצעים מהמהפכה שלך'' בתגובה להודעה מספר 0
שרת המשפטים הסירה את הכפפות מול נשיא בית המשפט העליון לשעבר: "כל יריב אידיאולוגי שלך הוא מבחינתך קבוצה ריקה, ואני לדעתך פסולה מלשמש אפילו נער מזבח"

איילת שקד כבר ידועה כשרת משפטים דעתנית שלא מהססת להגיד את דעותיה, ואף לא להתעמת עם בכירי מערכת המשפט שתפיסותיהם והשקפת עולמם שונות משלה. הערב (שבת) היא יצאה נגד אולי הבכיר שבהם, שופט בית המשפט העליון לשעבר הפרופסור אהרון ברק, שנחשב לאבי המהפכה החוקתית ולאיש שהכניס את התפיסה לפיה "הכל שפיט", לפיה בית המשפט רשאי ואף מחובתו להתערב בכל נושא.

בעקבות ראיון שהעניק ברק בסוף השבוע לתקשורת, בו הביע את חששו מהכיוון אליו הולכת הממשלה ואף ביקר את השרה שקד, כתבה שקד בחשבון הפייסבוק שלה פוסט ארוך ונוקב בו היא משיבה לו.

"קוראי הראיונות איתך אינם יכולים לפספס את העובדה המצערת שעבורך אוכלוסיית העולם מתחלקת לשתי קבוצות: הקבוצה שמסכימה איתך והקבוצה שלא מבינה (לא חלילה אותך; פשוט לא מבינה). מצער לגלות כל פעם מחדש שיריב אידאולוגי שמבין משהו, ואולי אף מחזיק בתפיסה שונה של צדק הוא קבוצה ריקה מבחינתך", כתבה שקד.

"פסולה מבחינתך אפילו כנער מזבח"

שקד תקפה את המהפכה החוקתית של ברק וכתבה: "אמרת שאם חוק יסוד החקיקה יעבור זה יחזיר את המשפט הישראלי 25 שנה אחורה". התכוונת בוודאי למהפיכה החוקתית שחוללת ושהדמוקרטיה הישראלית עוד לא סיימה ללקק את הפצעים שזו יצרה בה.

ובכן, החדשות הטובות הן שלצד חוק זה גם שאר העניינים שאני עמלה עליהם בשלוש השנים האחרונות, מקדמים אותנו לקראת יישור המסילה שהתעוותה לפני חצי יובל. כל יום במשרד המשפטים אני מתקדמת עוד צעד ביצירת אלטרנטיבה דמוקרטית למהפיכה החוקתית".

שקד אף תקפה תקפה את המינויים לבית המשפט העליון בתקופת ברק, שלטענתה הדיר משפטנית מצוינת כמו רות גביזון: "לאורך שנותיך כנשיא בית המשפט העליון מינוייך היו כל כך מגוונים ונטולי חשיבות לענייני אג'נדה ושאר ירקות, שעמדת על רגליך האחוריות כדי שרות ("יש לה אג'נדה") גביזון, לא תמונה לשופטת עליון. אחת המשפטניות המבריקות בישראל נפסלה על ידך. מדוע בעצם"?

לדבריה, ברק הציג אותה כ"אשת קש: שרת משפטים שלא מבינה שדמוקרטיה ללא זכויות אינה דמוקרטיה". ולדבריה, "זה לא משנה שאותה שרה אמרה, וחזרה ואמרה, ש"זכויות אדם מקודשות בעיניה".

ההתעקשות שלה לכבד את מלוא הזכויות לצד עמידה עקבית על חשיבות עקרון הרוב היא לצנינים בעיניך, ומרגע שהיא אינה מוכנה להקריב את עקרון הרוב על מזבח זכויות האדם היא פסולה מלשמש מבחינתך אפילו כנער מזבח".

לסיום כתבה שרת המשפטים: "יש דבר אחד שאני מסכימה איתך: אין סתירה בין היותה של ישראל יהודית ודמוקרטית. רק שכאן דרכינו נפרדות: אני דבקה בהפרדת רשויות ובדמוקרטיה אמיתית של שלטון הרוב לצד זכויות אדם; אתה תמשיך כנראה לדבוק בדרך של פרשנות מרחיבה ככל הניתן שמביאה אותנו היישר למחוזות עריצות המיעוט".

http://www.maariv.co.il/news/law/Ar...

תגוביות:

1.אהרון ברק כונה בפי שופט עליון בארה"ב "שודד ים משפטי" או בלשון אחרת פאשיסט שהתעלם מהפרדת הרשויות בדמוקרטיה המערבית, שהשתלט על שתי הרשויות המחוקקת והמבצעת. ההשתלטות נעשתה בעורמה רבה דרך "מהפכה חוקתית" שקרית ודמיונית שהומצאה ע"י ברק ויושמה באופן לא חוקי וכן בביסוס שילטונם של יועצים משפטיים בכל הרשויות, הכפופים למעשה לבית המשפט העליון ולגחמותיו. גם מהלך זה נעשה באופן לא חוקי וכגחמה של ברק. אהרון ברק הרס את מערכת המשפט בישראל וביטל כל סיכוי לצפות את תוצאות ההליך המשפטי וביטל כל יסוד לוודאות במשפט.

2.סוף סוף נמצאה אישיות שעונה לאהרן ברק מבלי להשתחוות ולהתנצל בפניו על עצם העובדה שמעזים לחשוב אחרת ממנו. מי שפגע בדמוקרטיה ובעיקרון הפרדת הרשויות הוא דווקא ברק, שהפך את הרשות השופטת לרשות-על מחוקקת.

3.במשרד המשפטים צריך לעשות עבודה רבה לשיקום ההריסות שהרס ברק במשך חצי יובל. הפנסיונר ממשיך בסורו. אבל זה כבר לא יעזור לו. העם התפכח.

4.שרת המשפטים, היא האישה החזקה היום במדינה. מדהימה. הגיע הזמן שיבינו שבית המשפט העליון הוא מושחת ביותר. צריך לבדוק מי באמת מנהל אותם כיוון שהם בעצם רוצים לנתק את מדינת ישראל מהיהדות וצריך לבדוק כל שופט ובאיזו כת הוא נמצא כולל כת הבונים החופשיים.

5.חזקי ואמצי איילת שקד במלחמתך להצלת הדמוקרטיה מידי שודד הים וכנופייתו אשר שדדו אותה מהעם.

6.כל הכבוד. אילו השופט ברק היה בעת שהוכרזה המדינה, ספק אם היתה יהודית היום.

7.אהרון ברק הוא כבר זקן וסנילי ובהתאם לכך יש לקרוא את הראיון עמו בסוף השבוע. אכן יקח לנו זמן רב לתקן את כל הכשלים והנגעים שהביא למערכת המשפט הישראלית.

8.איילת מבינה טוב מאד שזכויות האדם של יהודיי מדינת ישראל נשדדו על ידי שופטי ישראל לטובת ערבים, בדואים, סודנים ואריתראים. איילת שקד תחזיר עטרה ליושנה. לא עוד גזילת זכויות אדם של יהודים והפקרתן לטובת בדואים, ערבים, מסתננים אריתראים, סודנים ושמאלנים קיצוניים.

9.הנזק שהשמאל עשה הוא כמעט בלתי הפיך. אבל הימין בסופו של דבר ייתגבר ויתקן...אהרון ברק הוא קשקשן ודיקטטור שכמעט הרס את מדינת ישראל!

10.כל הכבוד לאיילת שקד. מילים כדורבנות. אהרון ברק הרס כל חלקה טובה.

11.האויב של העם הם השמאל ושופטי בית משפט העליון.

12.הגדרה מדוייקת. מדינת ישראל מלקקת את הפצעים לאחר הנזקים האדירים שגרם לה הפיראט המשפטי אהרון ברק. האיש שיצר יש מאין דיקטטורה משפטית שאין לה על מה לסמוך מבחינה חוקית ואין לה אח ורע בשיטות מימשל בעולם.
לך הביתה מגלומן!

13.גם את פרופסור נילי כהן, אחת המשפטניות המעולות והטובות במדינת ישראל הוא פסל כי לא התאימה לאג'נדה שלו וחשש כי לא תרקוד לפי חלילו.

14.תפנימו סמולנים. העם בישראל בחר ממשלה שחובתה ליישם את האידיאולוגיה שלה. שהסמול החשוך יאכל את הכובע ויקבל את החלטת הרוב! שקד נפלאה!!!

15.ברק בנה שלטון-על שמסרס את חוקי הכנסת והממשלה בשם האג'נדה של גילדת ה"עליון". כמו שודד ים הוא שדד את יכולת חקיקת החוקים מהכנסת וסירס חוקים שהם הם הבסיס לשימור הזהות היהודית של המדינה ובטחונה של המדינה שהיא דמוקרטיה מתגוננת.

16.בג"צ ידוע כסניף של מר"צ.

17.ברור שכל מילה של השרה איילת שקד שווה זהב מול הליצן שהרס את מערכת המשפט ברק.

18.איילת חזקי ואמצי. את כמו דבורה הנביאה שהפעם נלחמת נגד ברק להצלת ישראל מאובדן זהות יהודית ודמוקרטית. דרך ברק אינה דמוקרטית במובן העמוק ולכן גם אינה יהודית.

19.הגיע הזמן למהפכה.

20.הזכות לביטחון אזרחי המדינה היהודית היא זכות אדם בסיסית בישראל, אשר לא נשמרה ע"י הטרור השיפוטי.

21.איילת שקד, את אישה גדולה, ענקית. ואתה שאינני רוצה לומר את שימך, אתה איש קטן ומתוסכל. צא לנו מהווריד.

22.אותו ברק אהרון ייזכר לדראון עולם בעיני רבים.

23.בשנות השלושים של המאה הקודמת מנהיג של מדינה מרכז אירופאית שרף את בית הנבחרים וסגר אותו ובכך הפך למנהיג כל יכול וחסר כל מגבלה. אהרון ברק חיסל את בית הנבחרים של ישראל בדרך הרבה יותר אלגנטית.

24.מדהימה, חדה כתער, ראשת הממשלה הבאה.

25.אהרון ברק שדד את זכויותיו של העם היהודי במדינתו והשתלט עליה תוך תמיכה באויביה.

26.איילת שקד את יקרה מפז. שתיזכי בכל ברכה שקיימת!

27.זכינו שיש לנו שרת משפטים אמיצה וישרה. ואכן אהרון ברק לא ביצע מהפכה חוקתית, אלא הפיכה חוקתית.

28.בעוד כמה שנים הוא יעלם - אבל חובה לשרש את מורשתו הנלמדת באוניברסיטאות. דמוקרטיה אינה שלטון האליטות המשפטיות. דמוקרטיה זה שלטון הבחירות בקלפי. בתי המשפט והשופטים אמורים לשפוט על בסיס החוקים שהכנסת מחוקקת ולא להילחם בהם או להמציא חוקים.

29.אהרון ברק הוא מגלומן עם ניצנים של אנטישמיות.

30.ברק הוא בריון ועושה שיימינג נגד מי שאיננו בדעתו או שיבוט שלו.הוא רק עושה זאת בשפה גבוהה. הוא ערס פואטי.

31.אהרון ברק, אהוד ברק, וברק אובמה שלושה נוכלים וגונבי דעת. האחד הבעיר את המזרח התיכון, אחד את המערכת המשפטית, והשלישי בנה את החיזבאללה בחפזונו לצאת באופן חד צדדי מלבנון. הם ייכנסו לדפי ההיסטוריה לדראון עולם כמי שגרמו לכאוס במדינתם ובעולם על ידי תפיסת עולמם המעוותת.

32.אהרון ברק עבריין שמקומו בכלא.

33.אהרן ברק ראש משמרות המהפיכה של כנופיית שלטון החוק.

34.ברק כפה על עם ישראל דיקטטורה שיפוטית שמשרתת את הרעים באוייבינו. לא בשביל זה הקמנו מדינה.

35.מה אתם רוצים מאיש השמאל הקיצוני שהפך את בג"צ לסניף מר"צ בירושלים? יש להאשים את מי שהסכים שיהודי כזה ישלוט בנו, בתחפושת של שופט עליון.

36.שופטי בג"צ וחסידיהם ב"אמנות", בתקשורת, ב"אקדמיה" ובכלל – זו גילדה סגורה של מקורבים לצלחת - שמזינה את עצמה והולכת וקטנה בתוך החברה הישראלית. זו כת סגורה שתוצאות החלטותיה הם כמו הילודים של אורגיה בתוך המשפחה – ילדים מעוותים ומפגרים כתוצאה מנישואי קרובים. התברר שאתם חבורת קומוניסטים, ששואפים להחליש את מדינתו הקטנטונת היחידה של העם היהודי.

37.היא לא לימדה אותו משפטים. היא הבהירה לו מה זאת דמוקרטיה ואת זה היא יודעת. כמעט כל אזרח שני ברחוב חושב שבג"צ הוא גוף שאין בינו לבין הצדק שום דבר. זה אהרון ברק. שחצן חסר בושה שהרס את בית המשפט העליון.


ליה 03.03.1818:42
19. רונית פוזננסקי- כץ! עלינו על דעותיו של אביך הנרי והסיפור המשפחתי בתגובה להודעה מספר 0
הכירו את הנרי פוזננסקי, אביה של השופטת רונית פוזננסקי־כץ, ואת דעותיו הנחרצות על מנהיגי המדינה

לשופטת רונית פוזננסקי–כץ, כוכבת פרשת המסרונים מהשבוע האחרון, יש אבא בשם הנרי (צבי) פוזננסקי. הבחור אוחז בלוק משיחי, אבל דעותיו הפוליטיות דווקא בשמאל. הנה כמה דוגמאות שליאורה ליקטה מעמוד הפייסבוק שלו:

"סוף־סוף התפניתי לכתוב על נאום השתיקה של בנימין נתניהו. עקבתי בעניין רב אחרי הנאום, ובייחוד אחרי הקטע שבו ביבי שתק וארשת פניו הייתה ממש מפחידה. חשבתי לעצמי שברגע זה מנהיגי איראן החליטו לזנוח את תוכנית הגרעין שלהם, הפלשתינאים ויתרו על הקמת מדינה, חיזבאללה החליט לגדל פרחים בגינה והחמאס הניח את נשקו. וכל זאת עקב הפנים המפחידות של ביבי והשתיקה הרועמת. גונבה שמועה לאוזני שאפילו שרה נבהלה לרגע. ואז חשבתי לעצמי, חבל שביבי לא שותק יותר, זה בהחלט עדיף על ביבי מדבר. אמא'לה. ועוד משהו, בטוח שביבי יכול להחליף את אל פצ'ינו בנאום המפורסם בסרט 'ניחוח אישה'".

ועוד דוגמית: "נקודת האור היחידה במינוי ליברמן היא שכמו כל מינוי של ביבי, זה סופו הפוליטי של ליברמן, נחמת עניים!!!". גם יובל שטייניץ זוכה לעצה מעניינת: "אני מציע לשטייניץ להתחיל לחפש מקום עבודה חדש, הוא העז לשכוח להזכיר את הוד מעלתו. הוא בדרכו להצטרף לרשימה ארוכה של ליכודניקים אשר חנם סר בעיני הוד מעלתו, מה עוד שבעברו היה איש שלום עכשיו. הלך עליך, יובל!".

ועל ההסכם עם טורקיה עם קריצה נוספת לשטייניץ: "מחשבה. איך זה שמדינת ישראל עומדת לשלם למשפחות המחבלים של המרמרה, הלא זה אחד הפשעים החמורים של אבו מאזן. יכול להיות שכספי הגז העתידיים מכשירים את המהלך? או אולי הם לא היו כלל מחבלים?". ואיך לא, קצת ביבי ואיראן: "אני תוהה על התבונה המדינית של ראש ממשלתנו, הדורש סנקציות על איראן בשל הפרה של החלטת מועצת הביטחון. אני מכיר עוד מדינה במזרח התיכון אשר מתעלמת ומפרה החלטות של מועצת הביטחון. גם עליה יש להטיל סנקציות?".

ואי אפשר בלי תרבות: "לדעתי יש להוסיף סעיף בחוק הלאום המחייב את מנהיגי המדינה לנאום אך ורק בעברית בכל אירוע רשמי. שמעתי היום את מירי רגב מלינה על צה"ל ואני מסכים איתה, היא הגיעה שם לדרגת תת־ אלוף!!!". ויש מחמאות גם לאיילת שקד: "כשהאו"ם השווה את הציונות לגזענות, קמה צעקה גדולה בישראל. כששרת המשפטים קובעת שאכן הציונות משמעותה עליונות זכויות היהודים בארץ ישראל על פני הזכויות של כל מיעוט אחר, מה זה אם לא גזענות".

גם האמא פנינה פוזננסקי מחרה מחזיקה אחריו: "מצחיק שראש הממשלה שאינו ממלא אחר החלטות בית המשפט בנושא פינוי התנחלויות מטיף מוסר לרופאים שאינם ממלאים אחר החלטות בית המשפט".

כאמור, זה רק המיטב. יש עוד הרבה.

במהלך התחקיר על המשפחה הצטערה ליאורה לגלות שפנינה וצבי איבדו בחודש ינואר האחרון את בנם יוסי, אחיה של רונית, ששינה את שם משפחתו לסגול. הוא נפטר ממחלת הסרטן והותיר אחריו אלמנה, עירית, ותאומות. השופטת פוזננסקי נשואה לשרגא כץ, בן 50, יזם שנחשב בקרב חברי ילדות שלו לגאון. הוא במקור מקריית ביאליק. הוריה של השופטת מתגוררים באתונה.

עירית סגול, אלמנתו של האח יוסי ז"ל, בתגובה בשם המשפחה: "אני מתנצלת אבל לא מתאים. גם לא לגבי ההורים. דיברתי איתם כרגע. רק סיימנו את ה–30 השבוע. עדיין עמוק באבל, מקווה שאת מבינה".

תודה, עירית. הבנתי שההורים גרים ביוון. אני כותבת על הסטטוסים שהאבא פרסם בפייסבוק.

"ליאורה, בבקשה סליחתך, כולנו עדיין באבל. שיהיה בהצלחה".

http://tmi.maariv.co.il/celebs-news...

תגוביות:

1.אם עד לפני שבוע היה לציבור עוד קצת אמון במערכת החוק והמשפט בישראל עכשיו גם זה כבר הלך. תפנימו טוב טוב. אנחנו מדינת עולם שלישי, בראש ובראשונה בגלל מערכת המשפט הכל כך מושחתת בישראל.

כמו במאפיה מגינים על עצמם. אף אחד מהם לא נפתח נגדו תיק על כלום. לא השופט האנס כהן, לא 9 מתוך 17 ניצבים במשטרה, לא שופטים, לא רות דוד, והם עוד מצפים שנאמין שהם לא מושחתים ורקובים מהשורש. תיראו ביוטיוב את הסרט "לתפור חף מפשע". לא תאמינו כמה השחיתות עמוקה ורחבה.

2.ממש לא קנוניה. ממש לא. רק צירוף מקרים רנדומלי לחלוטין...משטרעעע ושופטים מהתח...ממש לא מנסים לתפור פה תיקים. ממש לא...

3.הציבור הרחב לא סתם תומך בביבי. כולם יודעים שהשמאל יעשה הכל בכדי לפגוע בו ממש כמו מאפיה. לשמאל יש ייצוג בלעדי בבתי משפט, בתקשורת ובאקדמיה ולאיש ימין אין כניסה.

4.שימו לב היכן גדלה. אבא פוזננסקי שירד ליוון מתברר כתומך מדינה שקוראת לחסל את ישראל. "סנקציות על איראן בשל הפרה של החלטת מועצת הביטחון? אני מכיר עוד מדינה במזרח התיכון אשר מתעלמת ומפרה החלטות של מועצת הביטחון. גם עליה יש להטיל סנקציות"?

השופטת הנופחת פוזננסקי: אז מתברר שגדלתי כמו שופטת גילדה טיפוסית אצל נפולת של נמושות שמשליכים מעצמם את השנאה על ישראל??? הכי טוב לעשות פרצוף של מופתעת.

5.הבנתי את בית הגידול של השופטת. בושה.

6.כשהעיתונאים כתבו נגד ביבי זה בסדר, הם עושים עבודה עיתונאית. כשהם כותבים מי השופטים שלו, הם פתאום נהיו גועליים.

7.זה מסתדר יופי עם הקנוניה נגד נתניהו!!! כולם חוברים להפיל את נתניהו. זו לא דמוקרטיה! זו חבורה מושחתת!!!

8.האבא שחינך את זו שגוזרת גורלות של אנשים מצהיר בריש גלי שהוא מתנגד לסנקציות על אירן, מדינה שקוראת להשמדת ישראל.

9.למידע ערך עיתונאי גדול בהרבה מזה של חיטוט בדעותיהם של יאיר נתניהו.
חשוב לציבור לדעת את הרקע והקרקע של אלה ששופטים אותו וגוזרים את גורלו.
אלה שעושים קנוניות ומורחים את המשפט במקום צדק ל"פרצוף מופתע".

10.החמצת את העיקר שזה האח שלה, שלומי פוזננסקי, מפעיל מנוף, קיצוני, שמאלני, פנאטי. מדובר באדם הזוי ששונא ומתעב את אנשי הימין. אבא שלו מתון לעומתו. פוזננסקי עולה לשידור אצל נתן זהבי ומדבר שם דברי צחנה כלפי אנשי בטחון, צבא וימין.

11.אם יבדקו שופט שופט, יבינו את מה שכבר ברור לכולם: ההרכב האנושי של השופטים בארץ הוא בעייתי וזה אחד הגורמים לבעיות בביטחון האישי בארץ (קלות העונש מול עבריינים ופושעים), חוסר יכולת לטפל בטרור (משפטיזציה של הטרור נגד יהודים), חוסר הרתעה (עם שופטים כאלו, הערבים לועגים לכושר העמידה של היאהוד).

האמוק והאובססיה של השמאל הבולשביקי-פשיסטי למנות ברוב המקרים שופטים לא בשלים, לא חכמים במיוחד, עם אידיאולוגיה בולשביקית מבית אבא ואמא ולעיתים אף אנטישמית (נגד דתיים, ימנים ומזרחיים), מביאה למצב שמערכת המשפט מוצפת בשופטים מדושני עונג (עבדים כי ימלוכו) השייכים לפרופיל אחיד ואינם מתאימים לשיפוט ואולי אף לכל תפקיד ציבורי אחר. לשם לצערי הולך חלק נכבד מכספי נפגעי המערכת הזו ומערכות ציבוריות אחרות בשליטת השמאל הבולשביקי (זה שחטף ילדים וביצע טרנספר ליהדות המזרח לאיזורי מדבר וגבולות, כדי שישמשו כמגן חי וכמשרתי הקיבוצים).

12.ברור! הבארנז'ה של הסמול מאשימה, שופטת ותולה! אפשר בכלל לצפות לצדק?!

13.יש כלל. אצל שמאלנים הפייסבוק פרטי. אצל ימנים הוא ציבורי.

14.מעשה אבות (שמאלנים-שונאי ביבי) סימן לבנים. כנראה שגם השופטת המושחתת פוזננסקי מערבת פוליטיקה במשפט ולכן עצרה אנשים סתם כך ל- 10 ימים. זה תמוה. חמור. צריך לחקור אותה על מעשים פליליים ולא בדין משמעתי. זה טיוח אחד גדול. לכן אין אמון לציבור במערכת אכיפת החוק: משטרה, פרקליטות ובתי משפט.

15.מרק טווין אמר שכדי להתחיל לחנך מישהו צריך להתחיל עם סבתו.
כאן אתם רואים שאכן הוא צדק ויש קשר מקדים בין סיבה לתוצאה. לא במקרה קיבלנו מאחורי הקלעים ריאליטי במשפט ממש כבטלוויזיה, שבה החשודים הם שחקנים בעל כורחם. זו היתה רק דגימה שמישהו פירסם והדמיון של כולנו יכול לנחש מה מתרחש בטלפונים אחרים...מסתבר שכוח משחית וכשהוא ללא
מיגבלות...גם השחיתות עלולה להרקיע שחקים.




ליה 09.03.1812:02
20. כך הפך היועץ המשפטי לממשלה לידו הבוחשת של בג”צ בקרבי הממשלה בתגובה להודעה מספר 0
תגוביות:

1.יוסף חריש היה יועץ משפטי בין השנים: 1993-1986.

ב- 1993 הוגש כתב אישום נגד שני חברי ממשלה ממפלגה בקואליציה.

היועץ דרש לפטרם וראש הממשלה יצחק רבין סירב מאחר שרוב נבחרי הציבור נדרשים על פי חוק להתפטר רק לאחר הרשעתם.

היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש סירב לייצג את ראש הממשלה בבג”צ על שום אי חוקיות עמדת ראש הממשלה רבין לדעתו.

על פרקליטת המדינה דורית בייניש הוטל תפקיד כפול. לייצג הן את היועץ המשפטי והן את ראש הממשלה.

אהרן ברק שהיה בעת ההיא סגן נשיא בית המשפט העליון, קבע שהשאלה אינה באם חרג חריש מסמכויותיו בסירובו לייצג את הממשלה, אלא האם החוק מתיר לראש הממשלה להתעלם מחוות דעתו של היועץ המשפטי...

הממשלה טענה שכפל התפקידים שקיבלה בייניש לבצע – מונע את ייצוגה הנאות.

אהרון ברק טען שהממשלה זכתה בייצוג מיטבי ושעל היועץ המשפטי לממשלה לייצג את ראש הממשלה על פי התפישה המשפטית שלו.

לשיטתו של אהרון ברק, שודד הים המשפטי והדיקטטור, כהגדרת פרופ' פוזנר – היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך היחידי של הדין כלפי הרשות המבצעת ודעתו היא הקובעת תמיד והיא על כן עמדתה הרשמית של הממשלה והרשות המבצעת כולה.

בכך קבע ברק שודד הים המשפטי והדיקטטור כי היועץ המשפטי לממשלה איננו עוד היועץ המשפטי של הממשלה, אלא הפוסק העליון הבלתי מעורער והמחייב עבורה, בענייני משפט.

בית המשפט העליון הגדיר את היועץ כסמכות המשפטית המכרעת בשירות המשפט הציבורי.

ברק שודד הים המשפטי אף קבע באותה הזדמנות שהיועץ המשפטי לממשלה כפוף אך ורק לבג”צ, תוך ביטול השיקולים הפוליטיים של השלטון.

מאותו יום הפך כוחו של היועץ המשפטי חסר גבולות.

עד אותו יום יכלה הממשלה לא לקבל את המלצותיו ואף לבחור להגן על עצמה בבית המשפט באמצעות עורך דין אחר, כיוון שברור שבין משפטנים קיימים חילוקי דעות ודעות שונות ואף הפוכות בכל עניין ונושא.

מיום זה ואילך בו בית המשפט העליון קבע שעמדת היועץ היא סופית ואין דרך לשנותה, למרות שאינה אלא חוות דעת – הוא חסם את יכולת הממשלות לפעול על פי האידיאולוגיה שלהן, כיוון שכל היועצים המשפטיים האלה מונחתים על הממשלות מטעם השמאל ובג”צ, נוצר המצב בו אנו שרויים, שבג”צ והיועץ המשפטי הינם ממשלת העל במדינת ישראל היהודית.

כך שינה אהרון ברק באמצעות פסיקה הזויה מטעמו המתחפשת לחוק – את המצב במדינה והפך את עצמו ואת תואמיו המשובטים לשליטי העל והדיקטטורים, ששולטים והורסים את הדמוקרטיה ואת אמון העם בבחירות החופשיות שתוצאותיהן כלל אינן משנות בשום דרך.

כך הפך היועץ המשפטי לממשלה לידו הבוחשת של בג”צ בקרבי הממשלה, לשליט העל ולמנהל המדינה בשם בג"צ ולראש הממשלה בפועל.

זו גניבת שלטון בערמומיות.

2.כך העביר אהרון ברק הערמומי את בחירת היועץ המשפטי מידי הממשלה לידי בג"צ בשנת 1993

אנו שומעים תכופות את הטענה שבנימין נתניהו הוא אשר בחר ומינה את מנדלבליט ליועץ משפטי לממשלה.

לא ולא. זו טענה מוטעית ושיקרית. כל המומלצים להיות יועצים משפטיים לממשלה ממונים בעקיפין ובעורמה רבה על ידי בג”צ. יועץ משפטי כבר משנת 1993 לא יכול להיבחר ע”י ראש ממשלה כי אהרון ברק הדיקטטור ושודד הים הלא דמוקרטי והורס מערכת המשפט, הוא שפסק באמצעות פסק דין ערמומי שראש ממשלה לא יוכל עוד לבחור לממשלתו יועץ משפטי.

חייבים לדעת.

קראו:

כך השתלט השמאל על בג”צ ומערכת המשפט – פרק 3

את היועץ המשפטי לממשלה נהגו לבחור ממשלות ישראל בעצמן עד שנת 1993.

במסגרת האסטרטגיה של השמאל להעתקת מוקד השליטה למערכת המשפטית העביר אהרון ברק את בחירת היועץ המשפטי לידי בג”צ.

מאז לדברי פרופ’ פרידמן איבדו הממשלות את היכולת למנות יועץ משפטי וזה נזק בלתי נתפש ודבר חמור מאד.

אנשים רבים תוהים ואף מתרעמים על כך שממשלות ישראל בוחרות לעצמן תמיד יועץ משפטי לממשלה שהוא קילומטרים שמאלה מעמדותיהן האידיאולוגיות.

זאת משום שהציבור לא יודע שאת היועץ המשפטי לממשלה כופים על הממשלות 15 השופטים שבחרו את עצמם בעצמם לכהן במוסד הפעילות הפוליטית של השמאל – בג”צ.

אהרון ברק ביצע את ההפיכה השלטונית שלו להשלטת השמאל צעד אחרי צעד.

אחד הצעדים שלו היה מניעת יכולת הממשלה להמשיך לבחור לעצמה יועץ משפטי כשהעביר את משימת בחירת היועץ המשפטי לידי בית המשפט, כדי שהיועץ המשפטי לממשלה יוכל לשמש ידו הבוחשת של בג”צ בקרבי הממשלה.

ברק עשה זאת באמצעות “חקיקה” מטעם בית המשפט בפסק דין בעניין אחר, כי זו השיטה.

כך זה מתואר בויקיפדיה:

“בעת הדיון במשפט דרעי ב-1993 פסק בית המשפט העליון כי חוות דעתו המשפטית של היועץ היא שמחייבת את ראש הממשלה ואת הרשות המבצעת כולה. בעיני בג”צ היועץ הוא הפרשן המוסמך של הדין. בכך הגדיר בית המשפט העליון ועיצב את דמותו של היועץ כסמכות המשפטית המכרעת בשירות המשפט הציבורי הכפוף לפיקוח בידי בית המשפט העליון בלבד”.

מאותו יום הפך תפקיד היועץ המשפטי לממשלה עוד מינוי שכופה השמאל.

ממשלת ישראל והכנסת הנבחרת הפכו מאותו יום לבובות חסרות משמעות, שנכנעות לכל הנחתה של היועץ שהפך על פי “חקיקת” בג”צ – “לסמכות המשפטית המכרעת הכפוף לפיקוח בידי בית המשפט העליון בלבד”…

השמאל בבג”צ השלים את השתלטותו על מדינת ישראל.

בספרו “הארנק והחרב” מתאר פרופ’ פרידמן את האסטרטגיה של העתקת מוקד השליטה למערכת המשפטית.

הנה כך מתאר פרופ’ פרידמן את המהלך הזה:

“המהפכה המשפטית התרחשה בכל החזיתות. המשפטנים סימנו כמטרה להעביר את השליטה האפקטיבית מידי הממשלה והכנסת לידי בית המשפט העליון, לידי היועץ המשפטי לממשלה ולידי הפקידות הבכירה בפרקליטות”…

“המאבק היה על כוח”, מסביר פרידמן. “ברור שלבית המשפט יש מגמה ליברלית מובהקת והדבר בהחלט השפיע על ממשלות הימין. נתניהו היה תחת חקירה בפרשת בראון-חברון. הנזק הגדול ביותר שגרמה החקירה הזו הוא שהוא איבד את היכולת למנות את היועץ המשפטי לממשלה. מאז, הממשלות איבדו את השליטה במינויים וזה דבר חמור מאוד. ראו מה קורה היום: תפקיד פרקליט המדינה הוא תפקיד כל כך מרכזי ולממשלה אין שום השפעה עליו. לדעתי זה בלתי-נתפש”.

את כל הדברים האלה חייבים לשנות בחקיקה בכנסת!

סימוכין:

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95...
‏‏
לעיון האשכול:

פרופ’ דיסקין: צריך שהכנסת תאפשר לעצמה את יכולת ההתגברות על פסיקות בג”צ!

http://rotter.net/forum/gil/27118.s...

לעיון:

http://rotter.net/forum/gil/27344.s...

* קראתי והחכמתי הגיב:

שאלה אליך

האם אין שום דרך לבטל את המחטף של בג"צ ולהחזירו ליעודו המקורי והאם הלחץ המתמשך יניב פרי . והאם מיעוט השמאל וריבוי הימין יניב פירות לטובת העם . והאם חלילה בג"צ ישלוט לנצח? אשמח לקבל ממך תשובה

* כך צריך לשנות את המצב:

על פי השיטה האמריקנית, כל המועמדים לכס השיפוט הפדרלי, לרבות לבית המשפט העליון, מתמנים על ידי הנשיא, שנבחר באורח דמוקרטי ומינויים כפוף לאישור הסנאט, שחבריו נבחרים גם הם בבחירות כלליות בכל מדינה ומדינה.

מועמד שנבחר על ידי הנשיא מופיע בפני הסנאט במסגרת שימוע ציבורי פתוח, המעניק הזדמנות לסנאטורים לחקור עד תום כל נושא שיראו לנכון בנוגע לכישורי המועמד, ניסיונו, הפילוסופיה המשפטית שלו והקו האידיאולוגי המנחה אותו.

השימוע מתנהל כישיבה פתוחה של שאלות ותשובות והוא עשוי להימשך שעות, ימים או אף שבועות.

בעקבותיו מתנהל דיון פתוח בין הסנאטורים ולבסוף נערכת הצבעה לאישורו או לדחייתו של המועמד.

נוהל אישור הסנאט מחייב כל סנאטור “להבטיח שמועמד לכהונת שופט יקדם את התפישה החוקתית של הסנאטור ולא יחתור תחתיה…השקפותיו החברתיות, הפוליטיות והמשפטיות של המועמד הן כולן רלוונטיות”.

ברבות השנים, הצלחתה המוכחת של השיטה האמריקנית שכנעה את רוב רובן של המדינות הדמוקרטיות בעולם לאמץ שיטה דומה.

אף שהמשטרים הדמוקרטיים השונים מגוונים מאוד ביחסם לתפקיד בתי המשפט ולאופן בחירת השופטים, ההנחה המשותפת לכולם היא שהערכאה העליונה תהיה קשובה לערכי היסוד של האומה ותכבדם, רק אם הסמכות לבחירת שופטיה תהיה מופקדת בידי נציגי הציבור הנבחרים.

במדינות מסוימות, בית המחוקקים הוא שבוחר את שופטי בית המשפט העליון.

בגרמניה, למשל, מחצית השופטים בבית המשפט הפדרלי נבחרים על ידי הבית העליון של הפרלמנט (הבונדסראט), יתר השופטים מתמנים על ידי ועדה של הבית התחתון (הבונדסטאג).

בשווייץ נבחרים שופטי בית המשפט הפדרלי בידי הפרלמנט, שעליו מוטלת החובה להבטיח ייצוג נאות לשלושת המגזרים הלשוניים של המדינה.

בארצות אחרות, הרשות המבצעת, שנבחרה באורח דמוקרטי, היא הממלאת את התפקיד המרכזי במינוי השופטים.

בשבדיה, למשל, כל שופטי בית המשפט העליון מתמנים על ידי הממשלה.

הליך דומה נהוג באוסטרליה, בקנדה, בבלגיה ובנורבגיה, שבהן להלכה, שופטים נבחרים על ידי המלך או נציגו, אף שבפועל הממשלה היא המציעה או המאשרת את המינוי.

ביפן, חמישה-עשר שופטי בית המשפט העליון נבחרים על ידי הממשלה. כדי להבטיח שהמינויים משקפים את ערכי האומה, חייבים שופטים אלה לזכות גם באישור הציבור בבחירות הכלליות הראשונות שלאחר מינויים.

כמה מדינות אחרות בחרו בדגם משולב של מינוי שופטים, כגון זה של ארצות-הברית, שבו מעורבים בית המחוקקים והרשות המבצעת גם יחד.

בצרפת, למשל, מתחלקים הנשיא וראשי שני בתי המחוקקים של הרפובליקה בסמכות למנות את תשעת חברי המועצה החוקתית – כל אחד מהם ממנה שלושה.

באוסטריה, מחצית מחברי בית המשפט נבחרים על ידי הממשלה הפדרלית, והמחצית השנייה על ידי הפרלמנט.

אותם דגמים חוזרים על עצמם ברחבי העולם הדמוקרטי.

הסמכות העיקרית במינוי שופטים ניתנה לנבחרי ציבור באיטליה, באירלנד, בדנמרק, בהונגריה, ביוון, במקדוניה, בסלובניה, בסלובקיה, בספרד, בפולין, בפורטוגל, ברפובליקה הצ’כית וגם ברוב המדינות הדמוקרטיות שנולדו מהתפרקות ברית-המועצות, כמו אסטוניה ולטביה.

גם מחוץ לאירופה וצפון-אמריקה, מדינות דמוקרטיות חדשות וותיקות כאחת כללו הוראות מפורשות המקנות את סמכות המינוי לנבחרי ציבור.

זהו, למשל, המצב באורוגואי, בארגנטינה, בבוליביה, בדרום-אפריקה, בדרום-קוריאה, בוונצואלה ובקוסטה-ריקה.

ברחבי העולם, פיתחו דמוקרטיות שונות מגוון תהליכים לבחירת שופטים, כל אחת בהתאם לתכונות המייחדות את מסורותיה ואת המבנה החוקתי שלה.

אולם כולן שותפות לעקרון היסוד שלפיו נושאי משרה שיפוטית חייבים לעמוד לפני מינויים במבחן דמוקרטי וכן להבנה שאין לפגוע כהוא זה בעצמאות המלאה של השופטים מרגע תחילת כהונתם.

בישראל, לעומת זאת, השופטים נבחרים על ידי – עצמם.

לנוכח הקטסטרופה הזו אך ורק 61 מנדטים לליכוד יעשו את העבודה ויביאו את השינוי המיוחל:

בגלל המנוול, הצבוע, הלקקן לבג"צ ולשמאל – כחלון – לא מתבצעת כרגע חקיקה מתקנת ומהפיכה יסודית במערכת המשפט. אם הציבור ישכיל בבחירות הבאות לתת את רוב המנדטים לליכוד, כדי שלא יצטרך מזיק כמו כחלון – יש סיכוי לשינוי. זה יקרה כשלמפלגה גדולה ימנית יהיה מספיק כוח ולא נפצל את הקולות למפלגות אווירה מיותרות ומעוותות שלא תורמות כלום ולא משפרות כלום, אלא להיפך חוסמות ומונעות תיקון המצב.

בגלל אהרון ברק האיש מכוער הנפש, שממצה באישיותו ובמבטו את כל הרוע האנושי בג"צ הפך למוסד שנוא על הציבור הרחב שמתעב את פסיקותיו שאינן אלא חקיקה במסווה של פסיקה.

אמר פרופ’ דיסקין שהוא ממש מפחד מבג”צ כי יש ממה לפחד והוא אמר בכך הכל.

אמר פרופ’ מאוטנר: בג”צ אינו אלא שלטון השמאל שאיבד כוחו בכנסת והעביר את פעילותו הפוליטית לבג”צ משם הוא מנהל את הפוליטיקה שלו.

בג”צ זה גניבת שלטון ולא בית משפט.

https://mida.org.il/2018/02/06/%D7%...




ליה 16.03.1814:01
21. מנדלבליט חשוף לסיכון ופרישה / יואב יצחק / ניוז 1 בתגובה להודעה מספר 0
הסיכון: בתקופה שהיועמ"ש נדרש להכריע בתיקי נתניהו שלוש קלטות נפיצות מוחזקות בידי המשטרה והפרקליטות הקלטות מתעדות שיחות שקיים מנדלבליט בהן הדליף מידע לוינר ולאשכנזי ושיבש החקירה בפרשת הרפז שידור הקלטות עלול להציג את מנדלבליט כמאכער, לפגוע אנושות במעמדו וביוקרתו, ולאלצו לפרוש מכהונתו כיועץ המשפטי לממשלה שי ניצן הוא האיש שמונע מסירת הקלטות, והוא האיש שמונע קבורת הקלטות בהסדר טיעון עם הרפז

▪ ▪ ▪

היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, נתון, ממש בימים אלה, ובעת שהוא אמור להכריע בתיקי ראש הממשלה בנימין נתניהו, בסכנה שאין להמעיט בחומרתה. מתחת לפני השטח רותחת הלבה. מנדלבליט חשוף לפרסומים מביכים - שלוש קלטות מפלילות, העלולות להציגו ולהביכו כמי ששיבש הליכי חקירה ומשפט בפרשת בועז הרפז; וכמי שפעל כמאכער בעת שכיהן כפרקליט הצבאי הראשי בצה"ל.

ב-News1 חשפנו מידע, לפיו: "מנדלבליט שיבש החקירה בפרשת הרפז; הדליף לאשכנזי ווינר מידע שקיבל כפצ"ר". עתה אנו מגלים, כי המידע מתועד בקלטות, ששידורן עלול לסכן המשך כהונתו של מנדלבליט כיועץ המשפטי לממשלה. הקלטות המוחזקות עתה עלולות להפליל גם את חברו של ניצן, ניצב (בדימ.) יואב סגלוביץ'.

המידע המתועד

שלוש הקלטות הינן מחודש אוגוסט 2010, הימים הראשונים לפרשת הרפז:

1) קלטת ראשונה - מנדלבליט ואשכנזי מדברים על המסמך המצוי בידי אשכנזי (באותו שלב הוסתר המסמך מהיועמ"ש יהודה וינשטיין ומהמשטרה), ומנדלבליט מנחה את אשכנזי להמתין כדי שהוא, מנדלבליט, ישן על זה לילה;

2) קלטת שניה - מנדלבליט מדליף לארז וינר, עוזרו של הרלמטכ"ל, פרטים מתוך שיחתו עם היועמ"ש וינשטיין, ומוסר לו שהוא הפנה את חוקרי המשטרה לחפש ולבקש את המסמך מידי עיתונאים שהחזיקו במסמך;

3) קלטת שלישית - מנדלבליט מדליף לאשכנזי פרטים משיחה נוספת עם וינשטיין, וכן משיחה שקיים עם ראש אגף החקירות באותה עת ניצב יואב סגלוביץ', שציין באותה שיחה כי נערכות שיחות עם בא-כוחו של הרפז, ד"ר יעקב וינרוט, באפשרות להגיע להסדר טיעון מהיר עם הרפז, הסדר שייתר את הצורך בהמשך החקירה ובעדויות הבכירים, ובהם אשכנזי ווינר.

יודגש: השיחות הנ"ל עם אשכנזי ווינר הוקלטו ברשת הצה"לית, בלא ידיעתם.

הקלטות נתפסו על-ידי המשטרה, והוגשו לפרקליטות וליועמ"ש וינשטיין כחלק מתוצרי החקירה. עד עתה נשמרו הקלטות בכספת, ולא הושמעו לשום גורם מן החוץ.

חומרתן ידועה לחלק מהגורמים העוסקים במלאכה.

דובי שרצר, לדוגמה, שעסק בחקירה זו בתפקידו הקודם כחוקר ביחידה הארצית לחקירות הונאה, כינה את מנדבליט: "האלוף העלוב".

ההנחה היא, ששידור הקלטות ברדיו ו/או בטלוויזיה ו/או ברשת האינטרנט, יציג את מנדלבליט כמאכער, וכמי ששיבש ביודעין הליכי חקירה ומשפט.

ברי, כי זו עלולה להיות כה אנוש למעמדו ויוקרתו של מנדלבליט כיועץ המשפטי לממשלה.

בינתיים, מרחף האיום מעל ראשו של מנדלבליט.

ויש סימנים ראשונים לכך שהקלטות-האיומים עובדים.

מנדלבליט "מיישר-קו" עם גורמים מליטנטיים במשטרה ובפרקליטות - בעיקר נגד נתניהו ורעייתו שרה נתניהו, מתבטל בפני גורמים מסוימים (שמותיהם בידי הח"מ), ואף נאנס לגונן על כמה גורמים מפני חקירות ומיצוי הדין נגדם.

שי ניצן מכשיל וחותר תחת מנדלבליט

שלוש הקלטות מוחזקות בימים אלה בידי המשטרה והפרקליטות.

שופט בית משפט השלום בתל אביב, שאול אבינור, הורה לפרקליטות להעביר את כל חומרי החקירה הרלוונטיים לידיו של בועז הרפז, נגדו הוגש כתב אישום בפרשה. הפרקליטות מתמרנת, ועד עתה היא ממאנת להעביר את הקלטות. המאבק המשפטי בעיצומו.

התובעת בתיק זה, עו"ד טוני גולנברג, היא המייצגת את פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) שהגישה את כתב האישום נגד הרפז. משיחות פנימיות שקיימה עו"ד גולדנברג עולה, כי פרקליט המדינה שי ניצן הוא שמקבל את ההחלטות המהותיות בתיק זה. במיוחד בשתי הסוגיות שלהלן:

הסדר טיעון - שי ניצן טרפד נוסחים שונים של הסדר טיעון שהוצעו עם הרפז, כאלה שהיו מקובלים על-ידי חלק ניכר מהפרקליטים שעסקו בפרשה. התחושה הרווחת: שי ניצן, המבקש להתמודד בעתיד על כהונת שופט בית המשפט העליון, מושך זמן. כל-זמן שתיק הרפז מוחזק באוויר ולא סוכם הסדר טיעון, מוחזק מנדלבליט במקום רגיש. ניצן מונע קבורת הפרשה בהסדר טיעון, דבר שמתחזק את הסיכון כלפי מנדלבליט;

שלוש קלטות - שי ניצן עוצר העברת הקלטות לידי הנאשם ובאי-כוחו.

במצב זה, וכל עוד הקלטות לא שודרו, מוחזק מנדלבליט במקום רגיש. בידיו של ניצן.

ברי, כי בנסיבות אלה, חייב מנדלבליט להיות נחמד כלפי שי ניצן, להוקיר לו תודה, ולשעות ל"עצותיו" החכמות. כולל בתיקים רגישים ונפיצים בהם נחשד שי ניצן בפעילות בלתי תקינה ו/או אף בשיבוש הליכי חקירה ומשפט. "יד רוחצת יד".

בית המשפט העליון דחה עתירה לפסילתו של מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בשל חלקו בפרשת הרפז, על-אף קביעותיו של היועמ"ש הקודם, יהודה וינשטיין.

נדחתה גם עתירה למנוע ממנדלבליט כל עיסוק בתיקי נתניהו, בשל זאת שכיהן תחתיו כמזכיר הממשלה. דא-עקא, השופטים לא נחשפו לקלטות, אלא לתוכנן החלקי בלבד. הדעת נותנת, כי שידור הכתבות בתקשורת יחולל מהומה ציבורית - שתשמוט את הקרקע ותנגוס באופן אנוש בלגיטימיות של מנדלבליט להמשיך ולכהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, קל וחומר בתיקי החקירה נגד בנימין נתניהו.

מנדלבליט נתון כאמור בסיכון.

בכוחם של פרקליט המדינה שי ניצן, ופרקליטים נוספים בפרקליטות, וכן בכוחם של גורמי משטרה שנחשפו לתוכנן ו/או מחזיקים בקלטות, להביא או להגיש או להסכים לפרסום הקלטות - מה שעלול "ליירט" את מנדלבליט ולאלצו להתפטר מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. מנדלבליט מנהל, לפחות עם חלק מהגורמים הנ"ל, פגישות ודיונים כמעט מדי יום, כולל בעניינים הרגישים ביותר בתקופה זו: תיקי החקירה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. בנסיבות אלה, שבהן הוא אנוס להתנחמד אליהם, הוא נאלץ בנוסף לשמוע בכובד ראש ו/או לאמץ את השגותיהם וחוות דעתם, גם כאשר מיותר הדבר בעיניו, וגם כאשר דעתו שונה בתכלית.

http://www.news1.co.il/Archive/002-...

תגוביות:

1.אם הכתוב בכתבה הוא נכון הרי יש כאן רעידת אדמה פוליטית ומנדלבליט צריך להיות מושעה ובוודאי אין לו מה לקבוע בפרשות נתניהו ואין מה לצפות מאדם שנסחט לתת החלטה ניטרלית ומאוזנת.

זו שערוריה שאין כדוגמתה.

זהו מידע שאמור לזעזע את המדינה - גורלו של ראש ממשלה נתון בידי אדם שנסחט בידי אדם שעליו אישית מוטל לכאורה צל של עבירות מרמה כשהכל כמובן ניזון מהכתבה והאחריות לאמינות הכתבה היא בידי כותבה.

אישית כהערת בינים: מר יואב יצחק, אמין ביותר, ישר וחוקר מס 1 במדינה.
מה שלא ברור לי זה מדוע לא פונים להקמת ועדה ממלכתית בלתי משוחדת או לבג"צ (אופציה של ברירת מחדל)?

מדוע אין יואב יצחק מציף את הכתבה בפני כל גורם תקשורתי לרבות ערוץ 2 עיתון ישראל היום או להתראיין באמצעי התקשורת? בקיצור, למה לא מקימים קול זעקה גדולה?

2.גם בית המשפט מושחת. האם שכחתם את תיאומי העמדות שנתגלו במסרונים (וזה רק מה שהתגלה במקרה) ואיך חיות עברה עבירה בכך שבחרה לא לגלות מידע כביכול מפליל שהגיע אליה? ובנושא הפרקליטות המושחתת...הממ רות דוד? רות עבור...

3.למה זה לא מתפרסם וכולם שותקים? למה תחקיר כה מעמיק וכה יסודי של יואב יצחק מושתק ולמעט ערוץ 20 ושפטל ברדיו 103 אפ אם, איש אינו מדבר על כך. לא מראיינים איש ופשוט מעלימים מתחת לשטיח. חוצפה ורמייה!

4. עכשיו הכל ברור למה הנסחט מנדלבליט סגר את פרשת רות דוד בהחלטה כזאת הזויה!!!

5.זו הסיבה שהיועץ נותן חופש פעולה כמעט גמור למשטרת להב לחקור ראש ממשלה ואת רעייתו בכל זמן ובכל מצב. הם אוגרים חומרים שהופכים לחומרי חקירה בהתאם לעיתוי או לצורך מסויים. ברצותם חקירה תואט וברצותם היא תואץ. כנופיית סדיסטים אכולת שינאת ישראל ששולטים בחיינו, שכפו את עצמם כמו אנסים. לא היה כדבר הזה באף מדינה בעולם הנאור ולא בארצות הברית של אמריקה, שם שני בתי הנבחרים, הסינאט והקונגרס, היו מבקשים שימוע דחוף לכל המעורבים, שימוע שמשודר בשידור חי לאזרחי המדינה. יש הרגשה בלתי ניתנת להסבר מלא מיומו הראשון של היועץ - עוף מוזר - ולא מובן. הוא עוד יגיש כתב אישום ובזה יחפור את קיברו במו ידיו, על מתנות? סיגרים? שמפניות? סיקור אוהד? איזה בית משפט יקבל את זה?

6.הפרקליטות והמשטרה עכשיו מאיימים על מנדלבליט שיפרסמו את הקלטות נגדו, אלא אם כן יתמוך בהרשעת נתניהו ויפילו? זו שחיתות (עוד אחת) שעליה צריכים להיות מודחים ראשי הפרקליטות והמשטרה, מ י ד! על כך שהפרקליטות והמשטרה הופכים את המדינה למדינת עולם שלישית - העם צריך לצאת במרי אזרחי!!!

7.פרקליטות ומשטרה מושחתים. לפרק אותם לגמרי.

8.לא יאמן כיצד כל קברניטי המשק פונים שמאלה, גיוס טואטלי, מפתחים שינאה תהומית, ללא בושה וללא מסכה לא חוסכים במאמצים לא כשרים ולא מוסריים כלפי ר"מ נתניהו. קונספירציה שלמה להפלת ר"מ בישראל.

9.אין פליאה על כך שלמשטרה יש תיק על כל איש ציבור כדי שבבוא הזמן כאשר נוח לה או כאשר לא ישמע "לעצותיה" תפתח את התיק והאדם יואשם (היא הודתה שיש לה תיקים על חברי כנסת ברגע שהם נבחרים) ואולי יודח. על זה נאמר מדינת משטרה - היא מחזיקה כמעט את כל חברי הכנסת "בביצים". זה כמו בברית המועצות של סטלין.

10.הפרקליטות ומערכת המשפט רקובות מהיסוד. את כל זה יודע כל אזרח נורמלי במדינת ישראל. כאשר שופטים נבחרים בשיטת "חבר מביא חבר" ולפי אג'נדה משותפת לכולם שרובה שמאלנית ואם אתה חושב אחרת מהם, אין לך כל סיכוי להתמנות לשופט בבית המשפט העליון, או כאשר נשיא בית המשפט לשעבר שאומר "שבית המשפט העליון זה משפחה" זה אומר הרבה על הריקבון שיש במערכת המשפט. לאט לאט נחשף כל הלכלוך שם ואיך שהם מכסים אחד על השני וסוגרים תיקים פלילים כאשר מדובר באחד מהם. כאשר "הקרן לישראל חדשה" תומכת כלכלית בסטודנטים ישראלים שלומדים בחו"ל על מנת להשתילם במערכות הכוח והשלטון במדינת ישראל כולל בפרקליטות זה מבהיר לכולנו את עומק השחיתות והריקבון במערכת הפרקליטות והמשפט וכל מי שמעז לצאת נגדם, לוקח סיכון אישי שיתפרו לו תיק פלילי כמו שעשו ליעקב נאמן שמונה לשר המשפטים ונאלץ להתפטר!!!

11.שמאל=איום קיומי. סיפור מצוץ מהאצבע מבית היוצר של הפשע המאורגן של השמאל הבולשביקי שעושה הכל בכדי לתמוך בניסיון ההפיכה שלו. זה עלול להיגמר ברצח. כרגע, משלב כותרות, עברו בשמאל לסחיטה באיומים. מדובר באנשים דמוניים שחשוב שיסולקו מפעילות בישראל ללא אפשרות חזרה. אם אכן היו קלטות כאלו, מנדלבליט לא היה ממונה ליועמ"ש מראש. השאלה הגדולה שמרחפת ומטרידה היא האם שי ניצן הוא חלק מהפשע המאורגן של השמאל.

12.כאשר המשטרה תרצה בכוח לאיים על היועץ המשפטי בכדי ללחוץ אותו לקיר שיאשר העמדה לדין, זה ממש ייראה מחטף והציבור לא יוותר רבותיי וזה יהיה לא נעים, כי יש סיכוי וסיכון שאנשים ייתלו בכיכרות העיר.

13.פרקליטות המדינה נחטפה והיא שבויה בידיהם של מעוותי דין.

14.נא לדייק. המפכ"ל דודי כהן וראש אגף החקירות דאז סגלוביץ, שמשחק אותה היום "פוליטיקאי נקי" במפלגת המריונטות של האיש מסיירת "במחנה", יהיר לפיד, ביצעו עבירה פלילית של שיבוש חקירה והפרת אמונים ע"י עדכון חשוד לפני חקירה, גבי הנעלב אשכנזי, בעדויות שכבר נגבו, תוך הסתרת הפגישה.

15.השיטה הישראלית: עומדים במעגל וכל אחד מחזיק אקדח טעון כנגד האחרים. במקרה הטוב כולם יורידו את הנשק. במקרה הרע כולם מתים. מאז הימים שאהרון ברק שם אקדח לראשו של רבין ומאז הימים שניהלו דו קרב בפרקליטות המדינה ובמשטרה, פיתחו את השיטה של סחיטה באיומים. אלדד יניב מתמחה בהפצת השיטה ואצלו כל אחד במעגל ראוי למוות. היום זה מנדלבליט ומחר זה השופט שצריך להרשיע את ביבי.



ראו גם: סגלוביץ' ודודי כהן הדליפו לאשכנזי ממצאי חקירה לסכל הפללתו בעדותו

סגלוביץ' ודודי כהן הדליפו לאשכנזי ממצאי חקירה לסכל הפללתו בעדותו

בשלהי 2014 נחקרה שוב רונית אשכנזי, רעייתו של הרמטכ"ל. הפעם על-ידי צוות חדש במשטרה. וכאן ציפתה לה הפתעה: החוקרים שכבר הבינו כיצד ליהטטו בצוות הקודם, שאלו את רונית באשר ליחסים האישיים בין סגלוביץ' לבין אשכנזי. וזו אישרה כי בין אשכנזי לסגלוביץ' יש יחסים אישיים, כולל ביקורים בביתו של אשכנזי ושיחות אישיות.

החוקרים הציגו שאלות אלה גם בעקבות קלטת שהתגלתה, ממנה עלה: סגלוביץ' ודודי כהן הופיעו באוגוסט 2010 בביתו של אשכנזי, והציגו בפניו כמה שאלות. למרבה ההפתעה, התברר לחוקרים כי רונית אשכנזי - שהייתה חשודה גם היא יחד עם בעלה - נכחה ברקע, שמעה את השאלות ואף התערבה בתשובות. קולה נשמע מפורשות בהקלטה.

בנסיבות אלה ברור: סגלוביץ' ודודי כהן העניקו לאשכנזי יחס ידידותי מאוד, ולא פעלו באמת כדי להגיע לחקר האמת.

יואב סגלוביץ' (שכיהן כראש אגף החקירות) ודודי כהן (שכיהן כמפכ"ל) קיימו פגישה סודית עם גבי אשכנזי (הרמטכ"ל) והדליפו לו לפני עדותו מידע וממצאים מחקירת מעורבים בפרשה שכבר נחקרו אשכנזי גילה בעדותו (בטעות) את דבר הפגישה: "...דיברתי עם דודי עם דודי ועם סגלוביץ'. הם באו אלי להודיע לי פחות או יותר מה הממצאים שלכם" בניגוד לדין: עדותו המפלילה על דבר הפגישה הושמטה מהפרוטוקול; פגישת אשכנזי עימם הוסתרה ונמחקה מיומן הרמטכ"ל

יצב (בדימ.) יואב סגלוביץ', שהצטרף בימים האחרונים למפלגת 'יש עתיד', שיבש הליכי חקירה ומשפט בפרשת הרפז, במאמץ למנוע הפללתו של הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי. כך נודע ל-News1. סגלוביץ' פעל בזדון ובאופן מתוכנן, ומשיקולים אישיים, לאחר שקודם לכן הביע התנגדות נחרצת לפתיחת חקירה בפרשה. גם בימים אלה פועל סגלוביץ' להכשיר את דמותו של אשכנזי כאיש ציבור - בטענה שהוא טוהר מכל חשד בחקירות בפרשת הרפז, ולכן הוא כשיר לדעתו להצטרף למפלגת 'יש עתיד'. סגלוביץ' לא פעל לבדו.

מפכ"ל המשטרה דאז, דודי כהן, פעל יחד עמו כדי לחלץ את אשכנזי מהבור השחור. מהרישומים שהתגלו עולה, כי דודי כהן קיים 51 שיחות בטלפון עם אשכנזי, בחלק מהן הדליף מידע מוכמן מהחקירה. סגלוביץ' פעל גם הוא בדרך מושחתת זו, כולל קיום פגישות כאמור ובחישות מעל ראשם של החוקרים בצוות החקירה.

המסמכים שאנו חושפים כאן, לראשונה, מעידים על עבריינות סדרתית מצד סגלוביץ' וכהן ומצד גורמים נוספים שסייעו להם בשיבוש החקירה. מסמכים אלה מעידים, מעבר לכל ספק: סגלוביץ' וכהן ביצעו עבירה פלילית מתוך מוטיבציה אישית כדי לחלץ את ידידם אשכנזי מאימת הדין, וכדי להטיל את האחריות הבלעדית לזיוף על בועז הרפז. דבר השיבוש התגלה באקראי, מתוך הקלטה שתיעדה חקירתו, נוכח טעות שביצע אשכנזי בחקירתו - כפי שנבהיר בהמשך. סגלוביץ' נמנע ממתן תגובתו למרות שהתבקש ליתן התייחסות.

סגלוביץ' פעל באופן מתוכנן

מבדיקת News1 עולה, כי מרגע שדעתו של סגלוביץ' נגד חקירה לא התקבלה, ולאחר שהיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין נאלץ להורות על קיום חקירה - נוכח הלחץ הציבורי והחשדות שהועלו בפניו, פעל סגלוביץ' בחתרנות כדי לסכלה, וכדי למנוע חקר האמת. נביא להלן את הפרטים המרכזיים, כסדרם:

א) סגלוביץ' מונה בינואר 2009 לתפקיד ראש אגף חקירות ומודיעין. בתחילת 2010 הוא נדרש להוביל את חקירת פרשת הרפז, ובכלל זאת את החקירה נגד הרמטכ"ל אשכנזי. אלא שדעתו של סגלוביץ' לא הייתה נוחה, כאמור. הוא התנגד לחקירה ופעל לסכלה;

ב) חקירת הפרשה רוכזה בידי היחידה הארצית לחקירת פשיעה חמורה ובינלאומית (יאחב"ל), עליה היה אחראי סגלוביץ', מתוקף תפקידו. זו גבתה עדויות מאישים שונים שנחשדו ביצירה/בזיוף מסמך הרפז, וכן מהצוות הבכיר בלשכת הרמטכ"ל ובלשכת שר הביטחון;

ג) סגלוביץ' ידע, בזמן אמת, על התמונה המצטיירת ועל החשדות שעלו והתגבשו נגד אשכנזי, כולל שיבוש הליכי חקירה בתחילת הפרשה מצד גבי אשכנזי ומצד רעייתו רונית אשכנזי. הוא הקצין הבכיר שליווה מקרוב את צוות החקירה, הוא הקצין שקבע מי ייחקר בשלב א' ובשלבים המאוחרים יותר, והוא האיש שקיבל לידיו את ההודעות שנגבו מהעדים שזומנו;

ד) סגלוביץ' ניצל מעמדו לרעה. הוא ידע היטב, כי החשדות למעורבות אשכנזי מחייבים חקירתו באזהרה. הוא ידע היטב על הסתירות שכבר התגלו, בין גירסאות שהשמיע אשכנזי באמצעות מקורביו, לפיהן לא הכיר מקרוב את הרפז, לבין המציאות - אשכנזי הכירו היטב; גם רעייתו רונית אשכנזי הכירה היטב את הרפז, נפגשה עימו, שוחחה איתו לעיתים קרובות ביותר, וגם קיימה עימו שיחת שיבוש בטלפון קווי לאחר שנפתחה החקירה, כדי לתאם עמדות. סגלוביץ' ידע על-כך היטב, ולכן פעל באופן חשאי וחתרני כדי לעדכן את אשכנזי במידע ובממצאים שהתגלו ולהכינו ליום שייקרא לעדות;

ה) ממידע שהובא ל-News1 עולה: אשכנזי מסר עדות ביום 28.08.10 בפני רפ"ק ניב ארזי. במעמד זה נכחו: ראש צוות החקירה ניצב דודי מנצור, ותת-ניצב חיים איפרגן. חקירתו החלה בשעה 20:30 והסתיימה ב-23:15. אשכנזי נשאל שוב ושוב על המידע שהיה בידיו על המסמך ותוכנו. אשכנזי דחה את החשדות נגדו, לרבות שאלות שעלו - האם סייע לגורם מסוים "לבשל" את תוכנו של המסמך, שנועד לפגוע בשר הביטחון אהוד ברק וברמטכ"ל המיועד יואב גלנט. במעמד זה גילה אשכנזי לחוקרים כי הוא שוחח בנושא זה עם סגלוביץ' ועם דודי כהן בפגישה שקיימו עימו, שלא במסגרת החקירה (הפגישה התקיימה ככל הידוע ביום 26.08.10, יומיים לפני חקירת אשכנזי), והכחיש בפניהם את הטענות נגדו. אשכנזי גילה להם, כאמור, בטעות ו/או בתום לב:

אפילו דיברתי עם דודי עם דודי ועם סגלוביץ'. הם באו אלי להודיע לי פחות או יותר מה הממצאים שלכם...".

ראו מסמך א' - תמליל מההקלטה הנחשפת רק עתה.

ה) הנה-כי-כן: הרמטכ"ל אשכנזי העיד על-כך שקיבל דיווח/עידכון מסגלוביץ' ומכהן, בכירי המשטרה אז, על הממצאים שכבר התגלו בפניהם ועל החשדות נגד אשכנזי עצמו. מעדותו עולה מפורשות: השניים הכינו את אשכנזי לקראת חקירתו-עדותו, ועשו זאת למטרה אחת: לסכל חקירת האמת, למנוע "נפילתו" של ידידם ולחבל במיצוי הדין נגדו. השאלה האם הפגישה התקיימה בנוכחות כל השלושה (אשכנזי-סגלוביץ'-כהן), או שכל אחד מהם נפגש עם אשכנזי בנפרד, עדיין לוטה בערפל.

ו) דבר הפגישה שהתקיימה בין סגלוביץ'-כהן לבין אשכנזי, כפי שהודעה בחקירה מפיו ובעדותו של אשכנזי, לא נרשם בפרוטוקול החקירה. ואם נרשם, הרי שפרט מפליל זה הושמט מהפרוטוקול. לראיה: הפרוטוקול המקורי (להבדיל מהפרוטוקול המתומלל מתוך הקלטת החקירה-העדות, שלא ניתן לשנותו אלא בחבלה מכוונת) אינו כולל שום אזכור של דבר הפגישה עליה דיווח אשכנזי לחוקרים.

ראו מסמך ב' - התמליל המקורי שאינו כולל את הדיווח של אשכנזי על פגישתו עם סגלוביץ' ודודי כהן.

ז) צוות החקירה נדהם מהמידע שהובא בפניו על השיחות שקיימו סגלוביץ' וכהן עם אשכנזי, מאחורי גבם של החוקרים. ולא בכדי:

סגלוביץ' וכהן לא דיווחו רשמית על הפגישה עם אשכנזי;
סגלוביץ' וכהן לא רשמו זכרון דברים, כמתחייב בנסיבות אלה;
בלשכתו של הרמטכ"ל אשכנזי מחקו מיומנו את עצם קיום הפגישה הנ"ל. המחיקה בוצעה על-ידי עוזרו, ארז וינר.

המידע הנחשף כאן ב-News1 מלמד על שיבוש והדחה בחקירה פעילה. לא על-ידי חוקר זוטר, ולא על-ידי עורך דין בעייתי, אלא על-ידי שניים מהבכירים ביותר מקרב גורמי אכיפת החוק. על-אף זאת, ולמרות החשיפה ב-News1, קטנים הסיכויים שגורמי אכיפת החוק (המפכ"ל הנוכחי רוני אלשיך? פרקליט המדינה שי ניצן?) יבצעו את מלאכתם כמתחייב מהחוק. נזכור נא: רבים מהם רוקדים יחד הורה ומחזיקים זה את זה במקום רגיש.

פערים בין המסמכים

נעיר כאן: קיימים פערים משמעותיים בין שני המסמכים - בין תמליל ההקלטה לבין הפרוטוקול שנרשם על-ידי החוקר. שכן, דבריו של אשכנזי לא נרשמו בפרוטוקול החקירה באופן מדויק. מאידך-גיסא, דבריו של אשכנזי על אודות פגישות-השיבוש לא נרשמו בכוונה תחילה. לא פעם אחת, אלא מספיק פעמים. לראיה: לקראת סוף עדותו נזכר שוב עניין הפגישה:

- חוקר: המפכ"ל היה אצלך;

- גבי אשכנזי: וסגלוביץ'...

למרות זאת, כאמור, גם איזכור זה - שאמור היה להקפיץ את היועץ המשפטי לממשלה ואת פרקליט המדינה, וכמובן את הפרקליטים המלווים - לא נרשם בפרוטוקול המקורי שתיעד את החקירה ושעליו הוחתם אשכנזי, ולא בכדי. נעשה מאמץ מצד החוקר להסתיר עובדות אלה, כדי לחפות על סגלוביץ' ועל דודי כהן - שמא תידרש חקירה נגדם בחשד לשיבוש הליכי חקירה ומשפט.

ניצן. שיבש חקירות. מי יורה על חקירה

המידע שהובא לעיל, המעיד על עבירות חמורות שבוצעו במהלך החקירה הרגישה, מחייב פתיחת חקירה נגד סגלוביץ' ונגד דודי כהן, בחשד לשיבוש הליכי חקירה, מתוך מניעים אישיים, זרים ופליליים. המידע הנ"ל מחייב חקירה נגד אישים נוספים שנטלו חלק בשיבוש ובסיכול חקר האמת.

אלא שאנו מצויים בבעיה: היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שנחקר שלא בצדק וטוהר לחלוטין בפרשת הרפז, לא יוכל לעסוק בפרשה זו; על פרקליט המדינה שי ניצן, שצבר רקורד מושחת ופלילי בשיבוש בדיקות-חקירות אחרות, לא ניתן לסמוך שיפעל לחקר האמת.

https://www.youtube.com/watch?v=j-k...

מסמך א' - המסמך המפליל: תמליל ההקלטה - גבי אשכנזי הודה בטעות על דבר ההדלפה שקיבל מסגלוביץ' ומדודי כהן

מסמך ב' - תיעוד מקורי של עדות גבי אשכנזי (ממנה הושמט המידע המפליל על הפגישה שקיימו עימו סגלוביץ' ודודי כהן)

http://www.news1.co.il/Archive/002-...


ליה 21.09.1819:42
22. במירמה ובשקר ריסק אהרון ברק את עצמאות הממשלה והכפיף אותה לחוות דעתו של היועץ בתגובה להודעה מספר 0
בשנים האחרונות היוצרות התבלבלו עד כדי כך שנדמה כי תפקידו העיקרי של הייעוץ המשפטי לממשלה אינו סיוע לממשלה בקידום מדיניותה אלא הפעלת כוח מאזן לשאיפותיו של הדרג הפוליטי, משל היה רשות רביעית שתפקידה להתמודד עם שלוש הרשויות האחרות.[18]

פתיחתו של 'בשם החוק', ספרה ההיסטורי של דינה זילבר העוסק במוסד היועץ המשפטי לממשלה, נותנת ביטוי מדויק לתפיסה זו הרואה ערך חיובי בעימות בין היועץ המשפטי לממשלה ללקוחותיו הישירים, שרי הממשלה.

כיצד נוצר המיתוס? נקודת ההתחלה היא הנקודה שבה צויד "שומר הסף" בכלי רב עוצמה: הטלת החובה על הממשלה לנהוג על פי דעתו של היועץ המשפטי שלה.[21] המסע שלנו מתחיל באגרנט.

בעקבות מחלוקת חריפה שנתגלעה בתחילת שנות השישים בין היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, לבין שר המשפטים, דב יוסף, הוקמה ועדה מיוחדת בראשות השופט שמעון אגרנט. מטרתה של הוועדה היתה הבהרת סמכויותיו ומעמדו של היועץ המשפטי לממשלה. ארבע מתוך חמש מסקנותיה של הוועדה נגעו באופן ספציפי לשאלות מן התחום הפלילי; ואילו מסקנתה החמישית התמקדה בשאלה שונה לחלוטין: האם חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה? זה לשונָה – וכדאי מאוד לדייק במילותיה, מפני שכעבור עשרות שנים נעשה בה שימוש מעוות:

אם אין כל הוראה מפורשת בחוק בעניין הנדון, הרי מחייב הסדר הטוב במדינה כי בדרך כלל תתייחס הממשלה לחוות הדעת המשפטית של מי שממלא את התפקיד של היועץ המשפטי לממשלה, ושלו הכשרה של שופט בית המשפט העליון, כאל חוות דעת המשקפת את החוק הקיים.

אלא שהוועדה לא הסתפקה בכך ומיד הוסיפה:

עם זאת רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים, לפי שיקול דעתה שלה.[22]

אך למרות בהירותם של הדברים היה מי שהתעקש שלא להבינם כפי נמסרו. היועמ"ש לשעבר יצחק זמיר סילף שהייצוג של המדינה בבתי המשפט מופקד כולו בידי היועץ המשפטי לממשלה בלבד. מכאן שאם רשות ממשלתית היתה מסרבת לפעול על פי חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה לא היה מי שיגן על עמדתה בבית המשפט.[24]

זמיר היה אפוא הראשון לעוות מכל וכל את הכלל הפשוט שנקבע באגרנט ולטעון שעיוות זה מייצג לא רק את הנכון בעיניו כי אם את הנאמר באגרנט.

במקום שיקול דעת מלא של הממשלה לסטות מחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה – זמיר ציין כי מדובר בחובה גמורה לנהוג על פי חוות דעתו של היועץ ללא כל אפשרות לסטות ממנה.

זמיר סילף את המסקנה הברורה של הוועדה במסגרת הרצאה, והנה בא השופט אהרן ברק ועיוות אותה במסגרת פסק דין בבית המשפט העליון.

ב-1993, שבעה חודשים לאחר שזמיר פרסם את דו"ח אגרנט ואת הערת העורך שלו, פרסם בית המשפט העליון את פסק דינו בפרשת סגן השר רפאל פנחסי. פסק דין זה עסק בעתירה נגד ראש הממשלה רבין שביקש להימנע מפיטורי פנחסי, בניגוד לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש שעמד על חובתו של רבין לפטר את סגן השר. במסגרת עתירה נגד רבין וסירובו לפטר את פנחסי קבע ברק את הדברים האלה:

אמת, עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה שונה היתה מעמדתו של ראש הממשלה. הם ביקשו לשכנע זה את זה, אך הדבר לא עלה בידם. במצב דברים זה, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג לפנינו את ראש הממשלה על פי תפישתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה. הטעם העומד ביסוד גישה זו נעוץ בהשקפה כי היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת… השקפה זו יונקת חיותה מהמסורת החוקתית שלנו. מסורת זו גובשה בדו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (1962) [דו"ח ועדת אגרנט; ג"ב]. מאז היא הפכה לחלק מהמשפט הנוהג בישראל.[25]

ברק הפך לחלוטין את מסקנות הוועדה, הציג היפוך זה כחלק מהמשפט הנוהג בישראל ופסק על פיו.

ועדת אגרנט קבעה כי הממשלה איננה חייבת לקבל את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה – ואילו ברק פסק שהיא חייבת גם חייבת, ובכך ריסק את עצמאות הממשלה והכפיף אותה לחוות דעתו של היועץ.[26]

מדהימה העובדה שברק חותם קטע זה בפסק דינו תוך שהוא תומך את חידושו, הסוטה לחלוטין מהמקובל מזה שלושים ואחת שנים, בהפניה למקור משפטי מתאים המוכיח כי פרשנותו ביחס לאגרנט היא המשכה של מסורת פרשנית מוכרת: הוא מסביר שדבריו מסתמכים על הרצאה משנת 1986 בנושא "היועץ המשפטי לממשלה והמאבק על חוקיות השלטון".

מדובר בלא אחרת מאשר הרצאתו של זמיר; כאמור, זו ההרצאה שבה עיוות זמיר את מסקנות ועדת אגרנט, ואשר ברי לכל כי חזר מטענתו המרכזית בה בספר שפרסם שבעה חודשים לפני פרסום פסק דינו של ברק בעניין פנחסי.

אלא שאת הנעשה אין להשיב, ומיתוס שומר הסף התקדם שלב נוסף.

כעת הוא מגבש גרעין קשה ראשון שלא ניתן יהיה עוד להכחישו, ועל אף העובדה שבשקר יסודו – יחייב את הממשלה בכל עניין ובכל נושא לפעול לפי חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. מכאן לא תהיה עוד חזרה.[27]

לחובה לסייע לממשלה יתלווה מעתה והלאה צל מאיים:

המשפטן הציבורי חייב לפעול כיועץ ומסייע לגיבוש המדיניות של השר והמנכ"ל ולעשות ככל הניתן ליישומה, ובמקביל עליו לשמש כשומר הסף מפני הפרת החוק ופגיעה בשלטון החוק. חובתו של המשפטן הציבורי היא לחוות דעה מקצועית, כנה ומבוססת, לפי מיטב שיקול דעתו, וללא מורא מן הדרג הנבחר והממונה.[28]

הוועדה מזהירה אפוא כל יועץ משפטי בשירות הציבורי לבל ייקח חלק בהפרת החוק ופגיעה בשלטון החוק במסגרת שיתוף פעולה אפשרי בינו לבין לקוח המשנה שלו, הלא הוא השר הממונה עליו.

ניסוח זה הופך את השרים לחשודים עד שתוכח חפותם. מיתוס היועץ המשפטי כשומר סף הולך ומתפתח, והפעם באווירה די נוחה: הוא בן האור היחיד בארצם של בני החושך.

שר המשפטים באותה עת, דניאל פרידמן, הבין מה מתרקם לנגד עיניו והוציא מיד מכתב שבו הסתייג בחריפות מהקביעה שלפיה הציבור הוא שולחו האמיתי של היועץ המשפטי: הציבור כולו פועל באמצעות הממשלה שהיא אחראית הן על הייעוץ המשפטי והן על יתר העובדים.

פרידמן התנער במכתבו גם מהקביעה כי היועץ משפטי משמש שומר סף מפני השר הממונה עליו:

האמירה אשר לפיה על היועץ המשפטי לשמש "שומר סף" מדגישה את תפקידו כבלם, כאילו הממשלה ושריה ואולי עובדים נוספים במשרד צפויים בכל רגע לעבור על החוק, בבחינת לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ". הביטוי "שומר סף" הוא אכן נפוץ בהקשר הזה, אולם הוא מעביר את הדגש לתפקיד הבלם ומעמיד בצל את תפקידו המרכזי של היועץ, היינו לקדם ביעילות את מדיניות המשרד בהתאם לחוק.[29]

ותיאורו של היועץ המשפטי כשליחו של הציבור המהווה את לקוחו האמיתי נגוז.

במקום כל אלה קבעה הממשלה, בתמונת ראי מושלמת לדו"ח אברמוביץ המקורי, כי "המשפטן הציבורי חייב [ההדגשה במקור. ג"ב] לפעול כיועץ ומסייע לגיבוש המדיניות של השר והמנכ"ל ולעשות כל הניתן ליישומה במהירות וביעילות במסגרת החוק".[31]

לכאורה, ניצחון בולט לעמדתו של פרידמן הרואה את היועצים המשפטיים כמי שתפקידם לסייע בידי שרי הממשלה לקדם את מדיניותם. לכאורה, ניצחון גם לעמדה המסרבת לראות בשרי הממשלה חשודים פוטנציאליים ש"שומר הסף" אמור להציל את הציבור מפניהם. אלא שלכאורה בלבד. המיתוס לא מתבלבל וממשיך להתגלגל.

חצי שנה לאחר שהממשלה דחתה דחייה מוחלטת את הניסיון של אברמוביץ לקדם את תיאור תפקידו של היועץ המשפטי כ"שומר סף", פרסם היועץ המשפטי לממשלה הנחיה נוגדת.

ההנחיה, שמספרה 9.1000, דורשת מכל יועץ "להקפיד להיות 'שומר סף' כדי להבטיח כי פעילות המשרד ונושאי המשרד בו תתבצע בו על פי הדין וכללי המנהל התקין. על היועץ המשפטי למשרד לפעול לשם קיומו וחיזוקו של שלטון החוק".[32]

במכתב שהוציא מייק בלס, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, לכל היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה בעניינה של הנחיה זו הוא קבע כי ההנחיה "מיישמת את המלצות הצוות הבינמשרדי… אשר אומצו בהחלטת ממשלה".[33]

בכך הכתים בלס את קובץ הנחיות היועץ בכתם נורא.

הנחיה 9.1000 כוללת הרבה דברים, אבל בוודאי שהיא אינה מיישמת את החלטת הממשלה בנקודה שבה התגלה הפער הידוע שבין הוועדה לממשלה. להפך: היא הופכת אותה על פיה.

מה היה לנו כאן?

הממשלה החליטה החלטה מסוימת, מנוגדת להחלטה המקורית של ועדת אברמוביץ; היועץ המשפטי לממשלה הנחה את יועצי המשרדים הנחיה הפוכה, החוזרת להחלטה המקורית של הוועדה; והמשנה ליועץ, בלס, שהיה בעצמו חבר מרכזי בוועדה, הרהיב עוז והציג את הנחייתו של היועץ המשפטי כתואמת את החלטת הממשלה, בהיפוך גמור מן האמת. וכאן הבן כמובן שואל: האם רק שגגה נפלה פה?

שגגה או זדון – למיתוס זה לא אכפת. הוא ממשיך לצמוח.

משלב זה והלאה מתקבע ברמה הציבורית כי יועץ משפטי בממשלה הוא "שומר הסף" של הממשלה, וכן מתקבעת "העובדה" שטענה זו אומצה על ידי הממשלה.

הדוח שלא תוקן, אף שנקבע כי יתוקן, זמין לכל קורא במרשתת – והחלטת הממשלה זוכה כאמור להתעלמות בנקודה הקריטית.

הנחיית היועץ שהועברה ליועצים המשפטיים בשירות הממשלה, תוך מסירת מידע לא-מדויק עד כוזב, עדיין בתוקף ונחזית להיות על דעת הממשלה.[34]

קצת קשה להאמין, אבל עד העשור הקודם בתי המשפט בישראל מעולם לא הכירו ביועץ המשפטי כשומר סף.

אין זאת משום שהביטוי הזה לא היה שגור על לשונם: בתי המשפט ידעו עוד קודם לכן לזהות בעלי תפקידים אחרים ככאלה הנושאים גם במשימה של שמירת הסף. כך למשל ראו בתי המשפט בשרי הממשלה שומרי סף ביחס לתחום אחריותם,[35] ואת עצמם ראו כשומרי סף של הדמוקרטיה וחזרו על אבחנה זו שוב ושוב.

דווקא את היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה הם לא תפסו ככאלה עד העשור הקודם. חיפוש קל בכל מאגר משפטי יוכיח זאת. אין ולו החלטה שיפוטית אחת שבה הגדיר בית המשפט שלפני העשור הקודם את היועצים המשפטיים כשומרי סף.

יותר מכך, עד העשור הקודם היועץ המשפטי לממשלה עצמו לא תפס את תפקידו כשומר סף. את זאת יוכיח חיפוש בקובץ הנחיות היועץ המשפטי לממשלה. המסמך הראשון של קובץ הנחיות היועץ המשפטי לממשלה שבו בוחר המוסד הזה להגדיר את עצמו כשומר סף מופיע אך ורק במהלך העשור הקודם; בהנחיה 9.1000 הנזכרת לעיל, זו שביקשה בשנת 2009 לשוב ולסמוך את עצמה על אותה קביעה בדו"ח אברמוביץ שהממשלה דחתה. עד אליה לא ניתן למצוא בקובץ הנחיות היועץ כל התייחסות להיותו שומר סף.

הביטוי "שומר סף" התחדש כבר במהלך העשור הקודם, הרי באותה תקופה הוא כלל לא התייחס ליועץ משפטי במגזר הציבורי. הביטוי נולד בארה"ב בשנת 2002 בהקשר צר ביותר, עלה לישראל דרך בתי המשפט המחוזיים כנוגע אך ורק לעורכי דין בחברות בעלות מניות, ניסה לחדור באמצעות דו"ח אברמוביץ גם לתחום הייעוץ המשפטי לממשלה ונבלם באופן ברור בידי הממשלה.[37] באותה תקופה רק אינסטנציה אחת הכירה במעמד היועץ המשפטי כשומר סף: היועץ המשפטי עצמו – באותה הנחיה מפורסמת, הנחזית לכזו המיישמת את החלטת הממשלה בנושא אך למעשה הופכת אותה ומסלפת אותה. השילוב המוכר של חתול, שמנת וחובת שמירה מעולם לא הוליד תוצאות גרועות כל כך.

מאז מחטף דו"ח אברמוביץ ופרסומה של הנחיית היועץ משנת 2009, הגדרתו החדשה של היועץ כשומר סף חלחלה לכל המערכות והן הפנימו אותה בתוך שנים אחדות.

רוח גבית תקשורתית[38] תרמה רבות למהלך שגובה מיד באמצעות כוח פוליטי מאותו צד בפרלמנט שרוב הציבור התמיד שלא לבחור בו;

כוח המרוצה מאוד מהגבלת כוחו של הרוב, ומבקש להעתיק את מרכז הכוח השלטוני וההכרעה המעשית בשאלות שבמדיניות מהשדה הפוליטי, שבו הוא ניגף שוב שוב, אל השדה הפקידותי הממונה שבו סיכוייו גדולים בהרבה.

גם כאן הבדיקה הסטטיסטית מאירת עיניים. כדי להבין עד כמה מושג זניח ושולי שמעולם לא זכה לתשומת לב ציבורית נעשה מרכזי כל כך בשיח הפוליטי, ובאיזו מהירות זה קרה, אפשר להתרשם ממספר הופעותיו של הביטוי "שומר סף" בדיוני הכנסת. לא נרחיק עדותנו עד לדיוני הוועדות השונות, ונסתפק במסגרת זו בנתונים המבוססים על סקירת דיוני מליאת הכנסת בלבד. בכנסת ה-17, ה-18 וה-19 הביטוי "שומר סף" מופיע בממוצע במהלך חמישה דיוני מליאה בכל קדנציה. לעומת זאת, בכנסת הנוכחית, הכנסת ה-20 (2015 ואילך), הביטוי חוזר ביותר משישים דיונים שונים של מליאת הכנסת, ובמאות רבות של הופעות שונות.

מדובר בזינוק של יותר מ-1,100 אחוזים.

קל להבחין כי שנים אלה הן בדיוק התקופה שמושג שומר הסף עובר מטמורפוזה.

לא רק מבחינת הנכחתו והיקף השימוש בו במסגרת השיח הפוליטי, אלא גם מבחינת הפרשנות שבית המשפט העליון יוצק לראשונה למושג זה: פרשנות המיישרת קו באופן מלא עם התפיסה של ועדת אברמוביץ שנדחתה, ומבססת עצמה על דברי יצחק זמיר, שכפי שראינו חזר מהם, ועל הנחיית היועץ שעל אף סטייתה מהחלטת הממשלה בנושא מציגה עצמה כמיישמת אותה.

התנפחותו של מושג "שומר הסף" בבית המשפט העליון לאורך השנים 2015–2017 מרהיבה ממש.

הנה למשל פסק דינו של השופט אליקים רובינשטיין שניתן לפני כשנתיים, ובו הוא מרחיב את מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה ומזהה בין היותו "שומר הסף של הממשלה" להיותו שומר האינטרס הציבורי:[39]

אחד ה'כובעים' שלראש היועץ המשפטי הוא אינטרס הציבור, הבא לכלל ביטוי בשימוש בפקודת ההתייצבות. זו לשונו של סעיף 1 לפקודה: ראה היועץ המשפטי לממשלה, כי זכות של מדינת ישראל או זכות ציבורית או עניין ציבורי מושפעים או כרוכים, או עלולים להיות מושפעים או כרוכים, בהליך פלוני שלפני בית משפט או לפני פקיד מסדר כמשמעותו בפקודת הקרקעות (סידור זכות הקניין), רשאי הוא, לפי ראות עיניו, להתייצב באותו הליך ולהשמיע דברו, או להסמיך במיוחד את נציגו לעשות זאת מטעמו.

אליקים רובינשטיין מבצע קפיצה משפטית אדירה ותולה הררים בשערה. מהעובדה שהמחוקק נתן בידיו של היועץ המשפטי לממשלה רשות להתייצב לדיון משפטי, על אף שהמדינה אינה אחד הצדדים בתיק, וזאת במקרה שעניין ציבורי נפגע, מסיק רובינשטיין את המסקנה הלא מתבקשת לפיה היועץ אחראי על האינטרס הציבורי.

מה שהיה בדו"ח שמגר לאחריות על האינטרס הציבורי בכל הנוגע להליך הפלילי ולכמה עניינים נוספים שעוגנו בדברי חקיקה ספציפיים, הופך כעת במחי יד שיפוטי לאחריות על מכלול האינטרסים הציבוריים במדינת ישראל.

מקריאה זהירה בדברי רובינשטיין, המבקש להרחיב אחריות זו על האינטרס הציבורי ככל שרק ניתן, כלל לא ברור מדוע נדרשת ממשלה בישראל:

הלשון רחבה מאוד, ודומה כי היא משקפת כוונה ברורה מאוד של המחוקק ל'שיק פתוח' של התייצבות היועץ… כביכול 'השמים הם הגבול'. ומכאן לטעמי ככל שירבה היועץ בשימוש בכך, לשם האינטרס הציבורי הרחב, הריהו משובח.

פסק דינה של השופטת ענת ברון באותה עתירה מהווה אף הוא דוגמה מוצלחת להרחבת המושג בשנים האחרונות:

הלכה מושרשת היא שהיועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של החוק כלפי רשויות המנהל וחוות דעתו מחייבת אותן… אכן, היועץ המשפטי לממשלה, כמו גם נציגיו במשרדי הממשלה השונים, הם שומרי הסף של שלטון החוק ופעילותם ככזו חיונית בכל רשות מרשויות המדינה. פירושו של דבר שהיועמ"ש, בפרשנותו את הדין הקיים, איננו רק "מייעץ"; הוא גם "מפקח" על הממשלה (זמיר כרך א', בעמוד 106), משמש עבורה כ"כלב שמירה" של שלטון החוק (זמיר – חוקיות השלטון, בעמוד 412).[40]

ברון מותחת קשת מלאכותית בין שתי נקודות שאין ביניהן כל קשר, ובכל זאת החיבור ביניהן נראה כמעט טבעי. היא מדלגת בין פסק דין פנחסי הקובע כי חוות דעתו של היועץ מחייבת את הממשלה לבין קביעה חדשה מאוד שלפיה היועץ המשפטי משמש שומר הסף של הממשלה.

הקשת המלאכותית שנוצרה מכשירה את הקרקע להגדרת שומר סף הנדרש לשמש "מפקחה" של הממשלה ו"כלב השמירה" שלה – של לקוחתו הישירה! – לקראת הרחבת סמכויות חדשות תחת כנפיו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה. בשתי פסיקות נוספות (המצטרפות בסך הכל לשלוש היחידות שבהן הכתיר העליון את היועץ בכתר חדש זה) שב בית המשפט וקבע כי היועץ המשפטי לממשלה הוא שומר הסף של הממשלה.

המיתוס התגבש כעת באופן שלם וסופי.

ממיתוס לאתוס

עם הענקת הגושפנקה השיפוטית מצד בית המשפט העליון לרעיון המיתי של היועץ המשפטי לממשלה כ"שומר הסף", אנו מגיעים אל נקודת הזמן הנוכחית.

זוהי נקודת הזמן שבה, על בסיס המיתוס שהתפתח, סופח תפקידו החדש של היועץ המשפטי לממשלה תחומי אחריות שמעולם לא היו לו ושב ונוצק לתוך תבניות אידאולוגיות חדשות שיכשירו בתורן את המהלך הבא.

הדבר בא לידי ביטוי בתיקוני חקיקה חדשים מהשנים האחרונות, שאך מתבקשים מעצם הגדרת היועץ המשפטי לממשלה כשומר סף, בכתיבה האקדמית, ובפסיקה השותפה לעיצובו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה ומשקפת את התפתחותו.

מה מזמן לנו העתיד הקרוב? הניצנים כבר נראים בארץ.

בתחום החקיקה מבקש לאחרונה מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה, כיאה לנגזר מעצם תפקידו החדש, להיכנס שוב ושוב למשבצת משגיח הכשרות של הממשלה.

אין מדובר עוד בנורמה שהתחדשה בשנות התשעים ולפיה חוות דעתו של היועץ מחייבת את הממשלה בסופו של התהליך. כעת מדובר בבלימת תהליך העבודה הממשלתי עוד בתחילתו, ובשל עילות חדשות לחלוטין. נדמה שרק לעיתים רחוקות מצליחה הכנסת לראות את הנעשה בתמונה רחבה ולדחות את ניסיונות התרחבותו של מוסד היועץ.

כך, למשל, במסגרת תיקון לחוק השבת נכסים של נספי השואה שתוקן בכנסת ה-20, נקבע כי הממשלה חייבת להתייעץ עם היועץ המשפטי לממשלה לפני חלוקת כספים לצורך הנצחה. ברור לחלוטין כי התפיסה העומדת מאחורי יצירת המעמד החדש והתקדימי היא שבכל הנוגע לחלוקת כספים (ולא רק כספי תמיכות כפי שעולה מחוק יסודות התקציב) לא ראוי שהממשלה תפעל ללא פיקוחו של "שומר הסף" שלה.

דוגמה נוספת היא חוק השירות האזרחי שתוקן בשנה שעברה. חובת ההתייעצות מתגלגלת בחוק זה לגרסה משודרגת: עתה החובה היא לא רק "להתייעץ" אלא גם לקבל את הסכמתו המלאה של היועץ המשפטי לפני הקצאת תקן מתנדב בשירות לאומי לאחת המטרות שתקנים אלה מיועדים להן. ההנחה היא, שוב, שחלוקה של משאב ציבורי חייבת לעבור את אישורו של היועץ. ללא פיקוח ייעוצי אין לדעת מה יעוללו השרים.

לצד הצלחותיו של הייעוץ המשפטי בכנסת האחרונה להביא לידי ביטוי במסגרת החקיקה החדשה את היותו שומר הסף של הממשלה, במקרים שהדגמנו ובמקרים נוספים, היו גם ניסיונות שנבלמו בזכות חברי הכנסת. בלימה זו אינה מעידה על ריסון שאיפתו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה להתרחב ולתפוס שטחים חדשים. היא פשוט מעידה על כך שהכנסת לעתים מתעשתת, נכנסת לעובי הקורה ומצליחה להבחין ביער המתעצב לנגד עיניה באמצעות שתילה שיטתית של עץ אחרי עץ.

דוגמה מוצלחת לכך, מהשנה האחרונה אף היא, היא ניסיונו של מערך הייעוץ המשפטי לממשלה לגזור מתפיסת "שומר הסף" את חובתו של שר הפנים לקבל את הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה בטרם יעשה שימוש בסמכותו לשלול את תושבותם של מחבלים מורשעים.

ניסיון זה נבלם במסגרת הדיונים בוועדת הפנים של הכנסת.[41] ניסיון נוסף להכפפה גורפת של החלטות שר ליועץ המשפט התרחש אך לאחרונה במסגרת דיוני ההכנה של חוק הקולנוע, לגבי חלוקת כספי הקרנות, ואף הוא נגדע באיבו.

לצד ניסיונות ברורים אלה להתרחבותו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה, הממשיכים להיעשות ברוח האתוס והמיתוס שצמחו בשנות העבר ומכשירים פעולות אלו, משהו ברמת הרטוריקה החל להשתנות בשנים האחרונות. היועץ המשפטי הנוכחי, ד"ר אביחי מנדלבליט, מביע מדי פעם בפעם עמדה שונה מזו שהיתה מקובלת על חלק מיועצי העבר, ומבקש להבהיר כי תפקידו העיקרי של יועץ משפטי לממשלה הוא לסייע לממשלה לקדם את מדיניותה. דוגמה לכך היא התבטאותו בנאומו בכנס לשכת עורכי הדין באילת ב-4 באפריל 2016:

נקודת המוצא לבחינה המשפטית היתה התפיסה הבסיסית בה אני אוחז, שבאה לידי ביטוי גם בדו"ח שמגר הנוגע למוסד היועץ המשפטי לממשלה, ולפיה תפקידו של היועץ המשפטי הוא לסייע לממשלה ולרשויות המדינה לממש את מדיניותן, ככל שהדבר הוא אפשרי בגבולות החוק. על פי תפיסה זו, גם באותם מקרים שבהם נדרשתי לקבוע כי קיימת מניעה משפטית מנקיטת צעד שלטוני מסוים, פעלתי בשיתוף הדרג הנבחר על מנת למצוא דרך פעולה חלופית, אשר מגשימה ככל הניתן – וגם אם לא באופן מלא – את המדיניות המבוקשת, תוך עמידה בדרישות החוק.

רטוריקה רעננה זו, שנראה כי אינה מחלחלת לדרגי הייעוץ המשפטי בשדרתם הרחבה, אינה מייתרת כהוא זה את חובתן של הממשלה והכנסת לנצח במאבקן החדש במסגרת חוק היועצים המשפטיים שמובילה שרת המשפטים איילת שקד.

החוק מבקש לקבוע כי מעתה היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה ימונו באמצעות ועדת איתור שתגיש את המלצותיה לשר, והשר יהיה זה הממנה אותם. עד היום מונו היועצים המשפטיים למשרדים באמצעות ועדת מכרזים – הליך המשאיר את הלקוח המרכזי ללא אפשרות להכריע בשאלת נציגו. הצעת החוק של שקד תרכז במושב הקרוב של הכנסת תשומת לב ציבורית בשאלות היסוד שנגענו בהן, ושאלת לקוחו של הייעוץ המשפטי לממשלה צפויה להגיע לנקודת הכרעה, שלא לומר נקודת רתיחה. זו יכולה להיות שעתה היפה של הכנסת בהיפוך המגמה שסקרנו.

הפסיקה, החקיקה והכתיבה האקדמית והעיתונאית מובילות למקום ברור. הכיוון נבחר באופן מודע, ואין לקבל טענה כאילו מדובר בצירוף מקרי של אירועים מצטברים. בנקודה זו אין כמו המלומדים כדי לזהות נכוחה את מגמת הדברים, את התמונה הכללית המתקבלת מצירופם הנוקדני של צו לצו וקו לקו.

לא המשך פיתוחה הטבעי של מסורת רבת שנים לפנינו, כי אם בחירה מודעת לנטוש את המסורת ארוכת השנים שאפיינה את יחסי הממשלה ועורך דינה ולאמץ מודל חדש, וזאת על מנת להתמודד עם שינויו של "האקלים הפוליטי".

את הביטוי האחרון נטלתי מדבריו הברורים של יצחק גלנור בספרו משנת 2013. דברים שהם דוגמה מצוינת לעניין שלפנינו:

לדעתנו, באקלים הפוליטי השורר בשנות ה-2000 ובמצב העגום של שלטון החוק, מומלץ לאמץ גישה רחבה הרואה ביועץ המשפטי לממשלה "שומר סף" של הדמוקרטיה.[42]

האקדמיה מזהה את תהליך העומק בשעה שחברי הכנסת והממשלה נתונים בחלקם במרוץ היומיומי אל הטווח הקרוב. מה שנבחרי הציבור ראו לא פעם כתיקוני חקיקה נקודתיים מצטרף לתמונה רחבה יותר של החלטה מודעת לבנות את מוסד היועץ המשפטי לממשלה כמוסד הנושא בתפקיד "שומר הסף" במדינת ישראל.

*

אבקש לסכם את דבריי במילותיו העצובות של אלקסיס דה-טוקוויל.

במקורן הן מתייחסות לאשר נגלה לעיניו בביקורו בארה"ב של המאה ה-19, אך דומה שאין מדויקות מהן לסכם את הבעיה של ישראל במאה ה-21 שהצגנו פה.

האתוס של המשפטן הציבורי בישראל, והמיתוס של שומר הסף שהוא יונק ממנו, מרחיקים את נבחרי הציבור מכל אפשרות ממשית לעצב את ההסדרים המשפטיים והפוליטיים בדרך שהציבור הישראלי ביקש מהם לעצב בשליחותו:

אין המשפטנים מבקשים למגר את השלטון שהקימה לה הדמוקרטיה, אך משתדלים הם בלי הרף להנחותה במגמה שאיננה מגמתה, באמצעים הזרים לה מעיקרם.[43]

המשפטנים הם כוח שכמעט ואין חוששים מפניו, שבדוחק מבחינים בקיומו, שאין לו דגל משלו, שבגמישות מרובה הוא מסתגל לדרישות הזמן ומתאים עצמו בלי התנגדות לכל תפניותיה של החברה. אבל כוח זה אופף את החברה כולה, חודר לכל המעמדות הכלולים בה, משפיע עליה בחשאי, לש אותה בלי הפסק בלי ידיעתה, עד הוא מעצב אותה לפי רוחו.[44]

[1] בעמוד 51 בפרוטוקול ישיבת הממשלה מיום 28.10.1962, הזמין באתר ארכיון המדינה במרשתת.

[2] דינה זילבר, "'המון דברים יפים ראו עיניי': מחלקת הבג"צים כאתר של חינוך משפטי", מעשי משפט, ט (1), 2017, עמ' 157.

[3] שם, עמ' 158.

[4] יצחק זמיר, "היועץ המשפטי לממשלה: משרת הציבור ולא משרת הממשלה", בתוך יצחק זמיר (עורך), ספר קלינגהופר: על המשפט הציבורי, ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1993, עמ' 542.

[5] רות גביזון, "היועץ המשפטי לממשלה: בחינה ביקורתית של מגמות חדשות", פלילים ה (2), תשנ"ז, עמ' 42.

[6] בתי המשפט בארה"ב קבעו כי הגוף הממשלתי הוא הלקוח של עורך-הדין הממשלתי (ועם זאת הדגישו, כפי שהדגשנו גם אנו, כי על עורך-דין המייצג לקוח ממשלתי לפעול כדי לקדם את האינטרס הציבורי ולא את האינטרסים המפלגתיים או האישיים של הגוף). לסקירה מוצלחת בעניין ראו ממ"מ (מחלקת המחקר של הכנסת), "מעמדם ותפקידם של יועצים משפטיים במשרדי ממשלה – סקירה משווה", 2011, עמ' 3, הערה 6.

[7] זילבר, "המון דברים יפים", עמ' 162.

[8] שם, עמ' 163.

[9] שם, עמ' 168.

[10] אסנת מנדל, "על עבודת הפרקליט במחלקת הבג"צים", מעשי משפט, ב (2009), עמ' 61.

[11] שם.

[12] אהרן ברק, "שלטון החוק", בתוך שמעון שטרית (עורך), חידושים והתפתחויות בחקיקה ובמשפט: קובץ ההרצאות בימי העיון לשופטים תשל"ו, ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1977, עמ' 25.

[13] בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור פ"ד לה (1) 421, 432.

[14] מנדל, "על עבודת הפרקליט", עמ' 63.

[15] דינה זילבר, ביורוקרטיה כפוליטיקה, שריגים-ליאון: נבו, תשס"ז, עמ' 99.

[16] שם, עמ' 176 ועמ' 181.

[17] עידו באום, "'מי שמכם': התפטרותו של אבי ליכט – סדק בסכר לקראת קריסה", TheMarker, 14.5.2018.

[18] בעניין זה ראו את דבריו היפים של השופט נעם סולברג במסגרת בג"ץ 43/16, תנועת אומ"ץ – אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' ממשלת ישראל, בעניין מינויו של ד"ר אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה. סולברג מבקש להבחין בין תפקידו העיקרי של היועץ לבין סיטואציה חריגה העשויה להתעורר מעת לעת: "אין לכחד ולא להתעלם מ'כובעיו' השונים של היועץ המשפטי לממשלה ומתפקידיו המגוונים, גם בתחום אכיפת החוק, המחייבים אותו לעמוד בפרץ, לעיתים גם לנקוט גישה לעומתית. ישנם מצבי קיצון שבהם נאלץ היועץ המשפטי לממשלה להתמודד חזיתית אל מול גורמי ממשל ונושאי משרה, מגדולם ועד קטנם, הפועלים שלא כדין… ברם, אין לתת לפתולוגיה להשתלט על הנורמה, ולא החריג יקבע את הכלל. הכלל איננו לעומתי, אלא שיתוף פעולה פורה בין הממשלה לבין היועץ המשפטי לממשלה בישום מדיניותה כדין".

[19] דינה זילבר, בשם החוק: היועץ המשפטי לממשלה והפרשות שטלטלו את המדינה, אור-יהודה: דביר, תשע"ג, עמ' 11.

[20] מתוך הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 6.1007, "הגשת עדויות על דרך תצהיר בהליכים אזרחיים מטעם המדינה" (זמינה באתר משרד המשפטים). הנה מלוא סעיף 2ב שממנו נטלנו את הציטוט: "מאפייני הייצוג על ידי מייצג המדינה – מייצג המדינה בערכאות הוא גורם מקצועי, המשמש גם כ'שומר סף' והמופקד על שמירה על שלטון החוק ועל האינטרס הציבורי. בכלל זה מחובתו של מייצג המדינה להביא בפני בית המשפט את מלוא התשתית העובדתית הרלוונטית, בין אם היא נוחה ובין אם אינה נוחה לעמדת המדינה".

[21] למחקרים המצביעים על ייחודיותו של המקרה הישראלי בכל הנוגע לחובתה של הממשלה לנהוג על פי חוות דעתו המחייבת של היועץ המשפטי לממשלה ראו איתן לבונטין ורות גביזון, "עמדתו 'המחייבת' של היועץ המשפטי לממשלה", ספר שמגר: מאמרים, תל-אביב, לשכת עורכי הדין: 2003, א, עמ' 6, וכן אביעד בקשי, הייעוץ המשפטי והממשלה: ניתוח והמלצות, ירושלים: פורום קהלת, תשע"ה, עמ' 10–14. זמין במרשתת.

[22] הדו"ח המלא מופיע בספר קלינגהופר: על המשפט הציבורי, עמ' 421–449.הקטע המצוטט – בעמ' 448.

[23] פרוטוקול ישיבת הממשלה 28.10.1962.

[24] יצחק זמיר, "היועץ המשפטי לממשלה והמאבק על חוקיות השלטון", עיוני משפט יא (3), תשמ"ו, עמ' 417.

[25] בג"ץ 4287/93 אמיתי – אזרחים למען מנהל תקין וטוהר המידות נ' יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, עמ' 473.

[26] משה בן זאב, שהיה היועץ משפטי לממשלה במהלך שנות השישים, ביקר את פסק דין פנחסי וטען כי על אף העובדה שברק ביקש לתאר את פסיקתו כהמשכה של מסורת ותיקה פסק דינו סוטה ממנה סטייה חמורה: "התרחש כאן עיוות קונסטיטוציוני. אומנם כיוון שבג"ץ פסק כפי שפסק, הדין הוא כפי שפסק. אולם כשמגרדים את השטח רואים שזהו דין התלוי על בלימה. בגץ דיבר בשמה של מסורת חוקתית שגובשה בדו"ח המשפטנים, אולם הוא לא כיבד את אותה מסורת אלא הקצין אותה. בעשותו כן הוא לא פעל בשם ערכי יסוד של החברה הישראלית או בשם עקרונות חוקתיים חשובים. בסך הכול, כפי שציינה זאת ועדת המשפטנים זה 'עניין של סדר טוב במדינה'. וכך בפרופורציות אלה צריך היה להשאירו". מתוך מאמרו של בן-זאב "היועץ של המדינה או של הממשלה", ספר בן זאב: מבחר כתבים, עמ' 632– 633; מובא אצל זילבר, בשם החוק, עמ' 142.

[27] לצד העובדה שבתי המשפט מעולם לא חזרו בהם מקביעתו של ברק בפסק דין פנחסי, חשוב לציין כי עמדתה של "הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו", בראשות השופט שמגר, שהתפרסמה חמש שנים לאחר פסק הדין בעניין פנחסי, הייתה שונה לחלוטין. ועדת שמגר שבה וצידדה בעמדת דו"ח אגרנט שלפיה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה אינה מחייבת את הממשלה וציינה כי "לא ראינו לחלוק על ההבחנות הנשענות על הגדרתה של האחריות הממלכתית הכוללת אשר בה נושאת הממשלה. היא אינה גורעת כמובן, כשלעצמה, מן האחריות המשפטית, הפרלמנטרית והציבורית של הממשלה" (עמ' 44). יש לציין כי השופט שמגר היה חלק מהרכב השופטים שדנו בעניינו של פנחסי. אף כי שמגר לא חלק על ברק במסגרת פסק הדין עצמו, חמש שנים לאחר פרסום פסק הדין הוא הבהיר שעמדתו שונה לחלוטין.

[28] דו"ח הצוות הבין-משרדי לבחינת סוגיות הנוגעות למערך הייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה, עמ' 6 ועמ' 8. זמין במרשתת (חיפוש "דוח אברמוביץ" יוביל אליו).

[29] שר המשפטים דניאל פרידמן, מכתב אל מנכ"ל משרד החוץ אהרן אברמוביץ בעניין דו"ח הצוות הבין-משרדי לבחינת סוגיות הנוגעות למערך הייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה, 13.11.2008. זמין בארכיון המדינה.

[30] סיכום דיון בראשות ראש הממשלה בנושא המלצות הצוות הבינמשרדי לבחינת מערך הייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה שהתקיים בלשכת ראש הממשלה ביום 17.12.2008. זמין בארכיון המדינה.

[31] החלטת ממשלה 4528 מיום 1.3.2009.

[32] הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 9.1000

[33] מכתבו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מלכיאל בלס, אל היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה מיום 27.10.2009 בעניין הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מס' 9.1000 ומס' 9.1001.

[34] לניסוחה של הנחייה 9.1000 בשנת 2009 קדם נוסח המופיע לראשונה כבר בשנת 2002. אומנם הביטוי "שומר סף" מופיע בו, אלא שנוסח זה מעולם לא נחזה להיות כזה המקובל על הממשלה כפי שהדבר הוצג בנוסח החדש בשנת 2009. למעשה, לנוסח לא קדם שום דיון ציבורי, שכן כפי שמיד ניווכח – העשור הקודם מתאפיין בשימוש ראשוני במושג זה, אלא שמשמעותו במסגרת פסיקת בתי המשפט באותה תקופה הייתה שונה מזו המקובלת בשנים האחרונות.

גם אם נניח בצד את השאלה הכללית בדבר מקור סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה לפרסם הנחיות מסוג זה, ולא נשאל כיצד מתיישבת פעולתו של היועץ המשפט כמחוקק, בלי שאיש הסמיכו לכך, עם הכלל שלרשות מנהלית יש רק הסמכויות שהוקנו לה, מה שקרה בשנת 2009 הוא יוצא דופן וחריג אפילו ביחס לאנומליה הרגילה המלווה את מוסד הנחיות היועץ. משעה ששאלת היותו של היועץ המשפטי "שומר סף", מושג שלא היה מוכר עד אותה עת ומשמעותו נותרה עמומה, חודדה לראשונה, וזאת ברמה הגבוהה ביותר, ונדחתה על ידי הממשלה – לא ניתן היה עוד להפטיר כאשתקד; ובוודאי שאסור היה באיסור חמור להציג את נוסחה החדשה של ההנחיה כאילו הוא על דעת הממשלה ובכך לראשונה להעניק לגיטימציה להנחיית היועץ.

[35] ראו לדוגמה בג"ץ 8093/03 סרגיי ארטמייב נ' משרד הפנים ואח', פ"ד נט (4) 577.

[36] ראו פסקה 307 לחוק: https://www.gpo.gov/fdsys/pkg/BILLS...

[37] טענתו של אברמוביץ כי תשלום המיסים על ידי הציבור גוזר חובת נאמנות ישירה של הייעוץ המשפטי לממשלה לציבור, וזאת שלא באמצעות תיווכו של הדרג הפוליטי, היא למעשה ניסיון קיצוני להחיל את המודל התאגידי האמריקני על מודל מנהלי ישראלי. הטענה מבקשת לראות במשלם המיסים מעין בעל מניה במדינה, ומכך לגזור את ניתוקו של הייעוץ המשפטי לממשלה מלקוחו הישיר, הממשלה. בהקשר זה צריך לומר שהמודל האמריקני מצומצם ביותר, ומעולם לא הורחב לתחם המנהלי; עוד צריך לומר כי הוא מצטמצם למקרים של ביצוע עבירות, ולא לשום עניין אחר הקשור בהגדרה רחבה של האינטרס הציבורי; ולבסוף צריך לומר שהציבור הכללי הוא ציבור שאינו מסוים, ומכך נגזרות בעיות רבות בכל הקשור בגיבוש עמדתו ועמידה על רצונו המדויק. עניין זה אינו מאפשר לפעול כלפיו באופן אפקטיבי בדרך דומה לפעולה אפשרית כלפי ציבור בעלי מניות בחברה ציבורית.

[38] לדוגמאות מייצגות: עידו באום, "שומרי הסף של שלטון החוק: מחלקות משפטיות במשרדי ממשלה מיובשות מבחינה תקציבית", TheMarker, 16.7.2009; זאב סגל, "חיזוק שומרי הסף", הארץ, 23.11.2009.

[39] דו"ח שמגר עמד על היותו של היועץ המשפטי לממשלה "שומר האינטרס הציבורי", אלא שצמצם זאת לתחום הפלילי, בכובעו של היועץ כראש מערך התביעה, ולעוד עניינים מוגדרים אחרים שעוגנו בדברי חקיקה ספציפיים. אלא שלאורך השנים ניתן להבחין בזליגה בעייתית בכל הנוגע לסמכויות היועץ מהתחום הפלילי לשאר התחומים. תפיסת היועץ כשומר האינטרס הציבורי כעניין שניתן להצדיקו בתחום הפלילי, אך בשום אופן לא את זליגתו לתחום האזרחי, היא רק אחת מהן. דוגמה נוספת לזליגה זו היא קובץ הנחיות היועץ; קובץ שראשיתו בהנחיית התובעים מטעם המדינה, וסופו בהנחיות העוסקות כמעט בכל נושא ועניין, קטן כגדול. קובץ הנחיות נתפס ככזה הנהנה ממעמד של "דין" המחייב את רשויות המדינה.

[40] בג"ץ 5134/14, התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' מועצת מקרקעי ישראל.

[41] עידן יוסף, "קיש: לא אסכים שליועמ"ש יהיה וטו על החלטות שר", News1 (חדשות מחלקה ראשונה), 28.2.2018.

[42] יצחק גל־נור ודנה בלאנדר, המערכת הפוליטית בישראל: שנים ראשונות, מבנה מוסדי, התנהגות פוליטית, בעיות לא פתורות, הדמוקרטיה בישראל, תל-אביב: עם עובד, 2013; עמ' 355.

[43] אלקסיס דה-טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשס"ח, עמ' 280.

[44] שם, עמ' 284.

https://hashiloach.org.il/%D7%94%D7...