תרבות

אדיר מילר

מירי בוהדנה

חני נחמיאס

יעל בר זוהר

אורנה דץ

צביקה הדר

סופי צדקה

עינת ארליך

אורלי ווינרמן

סנדי בר

יואב שווייד

דודו טופז

רבקה מיכאלי

אורנה בנאי

שלמה ארצי

דן שילון
איור: שלמה כהן

ספי ריבלין

מתי כספי

ריטה

מוצר חדש: WET ג'ל לחות טבעית לגוף

1.05.2005 13:12 צרכנות

מוצר חדש: WET ג'ל לחות טבעית לגוף

מאת: שוש מיימון

כשקבלתי את הדוגמית של המוצר לא כל כך הבינותי במה מדובר עד שעיינתי בדף הוראות לשימוש. מסתבר שמדובר בג'ל שהוא בעצם קרם לחות בעיקר כשאתם נמצאים ביחד ורוצים לפנק אחד את השני.
אי לכך הוא משווק במגוון טעמים.

היצרנים מבטיחים לנו שסוגי הג'ל השונים מיוצרים על בסיס מים, בטוחים לשימוש, מוסיפים לחות להענקת תחושה טבעית ומסייעים להגברת ההנאה בעת קיום יחסי מין.
הג'ל נמכר בכמה גרסאות:
Wet Original- הג'ל הקלאסי של Wet. .
Wet Platinum- הג'ל היחיד על-בסיס סיליקון. .

שני סוגי ג'ל נוספים מיועדים לאניני הטעם:
Wet Passion Fruit – בטעם פסיפלורה, פרי התשוקה.
Wet Pina Colada– קוקטייל הקוקוס המרענן.

יתרונות נוספים: ג'ל הסיכוך בטעמים מומתק במיוחד כדי שלא יותיר טעם מר בפה לאחר השימוש.
הג'ל לא משאיר כתמים, מעניק תחושה מיוחדת של משי נוזלי מבלי להפוך לדביק והוא נותר חלק ולא שמנוני גם מתחת למים!

ויסקי- סרט עגמומי על אנשים עגמומים עם מסר עגמומי

1.05.2005 13:10 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

ויסקי- סרט עגמומי על אנשים עגמומים עם מסר עגמומי

מאת: שוש מיימון

'ויסקי', סרט אורוגוואי שנוצר בתקציב של חצי מליון דולאר וגרף 33 פרסים בפסטיבלים חשובים בעולם, הוא מה שקורין 'סרט פסטיבלים'. כלומר- כיף ללראות אותו כשאתה בפסטיבל ותוהה מה כדאי לראות מתוך יבול הסרטים שמוצע לך. אבל אני מסופקת באם יצליח בהקרנה מסחרית.
הסרט הקטן והסימפטי הזה מספר על אנשים שחיים חיים משמימים ומונוטונים, וגם כשאיזו קרן אור קטנה חודרת לאפרוריות של חייהם לא ברור אם מצבם ישתנה וסוף סוף יחושו קצת שמחה, או שמא החיוך הקטן הזה שהם מעלים על פניהם הכבויות הוא רגעי וחולף?

נראה לי שזהו חסרונו הבולט של הסרט שנורא אוהבים אותו בפסטיבלים וגם כאן בפסטיבל ירושלים האחרון נמנה על הסרטים ש"חייבים לראות". הספור שנפתח בפגישה של שני אחים אחרי שנים רבות של ניתוק כשמרתה, עובדת במפעל של האח, מתחזה לאשתו מתחיל באופן מקסים ויש בו קסם וציפייה דרוכה.
תקציר הלעילה: הרמן קלר מגיע למונטווידאו כדי להשתתף עם אחיו בטקס הקמת המצבה לזכרה של אמם, שנפטרה שנה קודם. חואקובו קלר, האח הבכור, מנסה להציג בפני אחיו תמונת חיים השונה מזו של שגרת חייו. הוא מבקש ממרטה, העובדת במפעל הגרביים המשפחתי כבר 20 שנה, להתחזות לאשתו. על מרטה ללמוד לאלתר את פרטי "חיי הנישואים" עם חואקובו. הרמן, האורח אוהב החיים וההנאות, מציע שהשלושה יצאו לחופשה בעיר קייט. וכאן אמורה לקרות משהו, אלא
שלטעמי לא קורה הרבה והמעט המבטיח נגמר בקול דממה דקה.

הבימאים האורוגוואים חואן פבלו רביה ופבלו סטול משרטטים בדייקנות את שלושת הדמויות והסיטואציות שדרכן ניתן ללמוד על אופיין. בהתחלה את עוקבת בסקרנות אחרי מה שקורה, אבל כשהעלילה לא מתפתחת ואין 'הפי אנד' בסוף הסרט, שלדעתי על רקע היובש והשיממון שמקינים הדמויות וחייהם, הוא מתבקש כאן, את יוצאת מדוכדכת ומאוכזבת.

כאמור, הסרט גרף המון פרסים בפסטיבלים שונים בעולם, אלב לטעמי הוא סרט שטוב לראות בפסטיבלים. מדובר בסרט עגמומי על אנשים עגמומים עם מסר עגמומי.

בחברה טובה- סרט שופע חום וחמלה

1.05.2005 13:08 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

בחברה טובה- סרט שופע חום וחמלה

מאת: שוש מיימון

אפתח בכך שמאוד אהבתי את הסרט 'בחברה טובה'. לא רק בגלל שמדובר בשעתיים מבדרות ומהנות, אלא גם בגלל הנגיעה האקטואלית של הסרט לחיינו אנו. הסרט מדבר על התופעה העולמית החדשה: השתלטות של חברות ענק על עולם העסקים.
כיום כבר לא מדובר בפוליטיקה בין מדינות אלא במאבקי כוח ואינטרסים בין חברות כלכליות. ולא מדובר בתופעה אמריקאית פרופר. גם בארץ אנחנו נחשפים לכך יותר ויותר - מגיע מנהל חדש למקום עבודה (מערכת עיתון , למשל), הוא מיד מעיף את כל העובדים הקודמים שעבדו ביעילות ובמסירות ומנחית את אנשיו שלו. כל זה נמשך עד האיש הכוחני הבא שנוחת על כס המנכ"ל, מעיף את הקליקה הקודמת ומנחית את הקליקה שלו.
לכן כל כך אהבתי את 'בחברה טובה'. מלבד היותו קומדיה רומנטית מבדרת הוא שופע ניואנסים סוציאליים ואנושיים ונוגע בעצבים חשופים. כשאתה רואה על המסך את המנהל הכוחני החדש, ילד בן 26, עם חלב על השפתיים, מעיף הביתה אנשים בני חמישים פלוס שאין סיכוי שימצאו עבודה במקום אחר- לבך נחמץ.
אבל כמו תמיד בקומדיות רומנטיות הסוף הוא טוב- האוהבים מתנשקים, הגיבור הרע חוטף בעיטה והערכים הטובים כמו חמלה, אמפתיה, אנושיות, משפחה וחום- מנצחים. כיף של סרט ויופי של ליהוק. דן אקרויד, בדמות הפרסומאי בן החמישים אשתו מגלה שהיא בהריון ושמנהל בן 26 מדיח אותו מתפקידו, סקרלט ג'ונסון כבתו היפה והחכמה וטופר גרייס בדמות 'הנקניק' הצעיר שמרוכז בעצמו ובקריירה שלו ומגלה כמה חשובים משפחה וקשרים אנושיים- נותנים יופי של הופעה.
ואכן מסתבר שהסרט היה מועמד לפרס 'דב הזהב ' בפסטיבל ברלין וטופר גרייס נבחר לתגלית השנה בחוג המבקרים הלאומי בארצות הברית.

עטאש- הצמאון לחיים

28.04.2005 14:52 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

עטאש- הצמאון לחיים

הביאה לדפוס: שוש מיימון

קהל רב המורכב מתושבי אום אל פאחם ואנשי ענף הקולנוע גדש את הפרמיירה החגיגית של הסרט "עטאש – צימאון" שהתקיימה במוזיאון תל אביב.

"עטאש – צימאון" המגולל את סיפורה של משפחה ערבית המתמודדת עם אבי המשפחה הקשה, זכה בפרס המבקרים בפסטיבל קאן 2004, חלק את פרס וולגין (עם "אור") בפסטיבל ירושלים וכן זכה בפרס אופיר (של האקדמיה הישראלית לקולנוע) לצילום.

למרות שפע הפרסים והביקורות המשבחות, התקשה הסרט למצוא מפיץ בארץ, עד שבסרטי "יונייטד קינג" של משה אדרי, החליטו כי על סרט כזה אין לותר ופרשו עליו את חסותם.

בין המתרגשים הרבים שנכחו בפרמיירה, ניתן היה לראות את במאי הסרט, תאופיק אבו ואיל, שהסתובב כלא מאמין, את המפיק אבי (צ'רופה) קליינברגר, את המפיקים מיכאל תפוח וחיים שריר, עדי עזרוני שקפצה מניו יורק לביקור מולדת, יריב הורביץ, גל אוחובסקי יגאל עדיקא, עידן אלתרמן, ניצה שאול, אסתי זקהיים, טלי ("טלנובלה בע"מ) שרון והזוג גיא פינס ורותי רודנר.

גיא פינס

גל אוחובסקי - עתונאי ותסריטאי

אסתי זקהיים

המפיק צ'רופה ועידן אלתרמן

מפיק הסרט צ'רופה עם השחקנית ניצה שאול

כארמן עם סוף טוב - גוראן ברגוביץ בהיכל התרבות בתל אביב

28.04.2005 14:44 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

כארמן עם סוף טוב - גוראן ברגוביץ בהיכל התרבות בתל אביב

מאת: שוש מיימון

בעקבות בקוריו הקודמים, שנחלו כאן הצלחה גדולה, המוסיקאי והמלחין הצועני גוראן ברגוביץ' מגיע לארץ סבוב הופעות נוסף. ברגוביץ שהלחין את המוסיקה ל'שעת הצוענים' ו'חלום אריזונה', סרטיו המפורסמים של הבימאי אמיר קוסטריצה, שם את המוסיקה בצוענית והבלקנית על המפה.
ברגוביץ מפגיש ביצירתו בין הטנגו לרגאיי, בלדות צועניות, תיזמור סימפוני, קולות בולגריים וגיטרות רוק.
בהופעותיו הקודמות ב'פסטיבל הג'אז באילת' ובפסטיבל 'שומעים עולם' סחף את הקהל הישראלי ויש לו כאן ממעריצים מושבעים. עכשיו הוא מגיע אלינו עם גירסה מעודכנת לאופרה 'כרמן'.
ברגוביץ לא היה מוכן לקבל ש'כרמן', האופרה הצוענית היחידה, נגמרת בסוף רע והוא הלביש עליה סוף חדש ואופטימי. "כרמן" החדשה של ברגוביץ היא רומנטית, עם מלאכים מרחפים, שלג שיורד עליהם וירח כתום גדול. במופע משתתפות 3 זמרות ותזמורת בת 11 נגנים שהוא קורא לה: תזמורת של לוויות וחתונות. כבר משם התזמורת ניתן להבין שמדובר במופע שסוחט מן הצופה גם חיוך וגם דמעות.
בשפה בוטה, פשוטה ולעיתים גסה ומלאת סלנג מתאר גוראן ברגוביץ' עולם יצרי, אפל, רווי בלהט, תשוקה, סקס, שתייה ומוסיקה צוענית. המוסיקה מקורית, ומלבד אזכורים, אין לה קשר למוסיקה של "כרמן" של ביזה. היא מושפעת ממוסיקה צוענית כפי שהיא מנוגנת היום באופן אותנטי באירופה. מוסיקה המכילה אלמנטים סלאביים, בולגריים ויווניים, לצד נגיעות רוק, מוסיקה קלאסית, עממית, כנסייתית ומודרנית.
המופע מלווה בשקופיות טקסט, וכל צופה יקבל בכניסה לאולם סט גלויות וטקסטים צבעוניים התומכים בסיפור העלילה.

גוראן ברגוביץ' ותזמורת של חתונות ולוויות

יום שני, 2/5, 21:00, היכל התרבות בתל אביב

פסטיבל הסרטים השלישי באילת - פסטיבל בראש טוב

11.04.2005 18:14 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

פסטיבל הסרטים השלישי באילת - פסטיבל בראש טוב

כתבה וצילמה: שוש מיימון

נכון שארצנו הקטנה משופעת בפסטיבלים, ונכון שהשנה התנגש פסטיבל הסרטים באילת עם פסטיבל 'דוקאביב' שמתקיים בסינמטק בתל אביב, ונכון שהשנה היו פזורים באילת שלטים מעטים מדי המכריזים על קיומו של הפסטיבל – אבל למרות כל זאת, עדיין זה כיף לרדת בעונה הזאת של השנה לאילת, כשעדיין לא חם ומהביל ובלילות קריר קמעא – להתנתק מהריצות והאינטנסיביות התל אביבית ולהשתכשך בים, סרטים וסתלבט.
כדאי להקדים ולומר שזהו פסטיבל נטול יומרות ושלא 'פר' ולא נכון להשוות אותו לפסטיבלים של ירושלים, חיפה ותל אביב כי פסטיבל הסרטים באילת הוא עדיין תינוק שרק מתחיל ללכת, והוא גם לא משופע בתקציבי הענק שירושלים, חיפה ותל אביב משופעים בהם.
נכון שבכל שנה בנאומי הפתיחה והברכה משווים את הפסטיבל לפסטיבל הג'ז ומצפים שזה הקטן גדול יהיה כמו פסטיבל הג'ז, אבל נראה לי שגם אם זה לא יקרה כל כך מהר, וגם אם זה לא יצמח למימדים של הג'ז עדיין זה אירוע כיפי ויש לברך על היוזמה של חן סדן שהגתה אותו.
בכלל נראה לי שהשילוב של אילת כעיר נופש המארחת פסטיבל סרטים מהווה קוקטייל מוצלח ומפתה גם לנופשים מן הצפון וגם לתושבי אילת. נכון שלא הרבה אילתים ידעו על קיומו של הפסטיבל, ואת המחדל הזה אני מטילה לפיתחה של עיריית אילת שלא השכילה להפוך אותו ל'סטוצ' מקומוני. סך הכל- כמה פעמים מזדמן לאילתים ולאנשי הדרום לצפות בשפע וגודש כזה של סרטים?
כמי שמלווה את הפסטיבל משנתו הראשונה אני שמה לב לשיפור שחל בו משנה לשנה. ההפקה של יעל ואיתמר גורביץ יעילה ומקצועית יותר, מספר הסרטים גדול ואיכותי יותר וגם נוספו לו תכנים חדשים כמו הפרוייקט 'גלויות מכאן' – סרטים אוטוביוגרפים קצרים של נערים ונערות מרמלה בניצוחו ועריכתו של משה לווינסון. מבצע חשוב שמביא את קולם של ה'בלתי נראים' וה'בלתי נשמעים' מן הפריפריות. ונקודה בולטת והכי חשובה: למרות הפרופיל הנמוך מדי לדעתי של עיריית אילת בהפנמת הפסטיבל לתושבי ואורחי המקום משך הפסטיבל יותר צופים השנה והיו הקרנות שנצפה בהם מספר רב של צופים. מה שאומר- שהפסטיבל לאט לאט מתחזק ותופס תאוצה.
גם השנה הפסטיבל התקיים ארבעה ימים, והתחיל בצהרי יום רביעי. אולם המסה הגדולה של האנשים הגיעה בערב יום חמישי ואז גם התקיימה הקרנה חגיגית של הסרט : 'כלה ודיעה קדומה' שנורית שני מ'סרטי שני' מפיצה בארץ. מיוזיקל קלאסי עם ארומה הודית חזקה, סרט צבעוני, עם הרבה שירים, רקודים, עלילה רומנטית. בקצור- קליל, סוחף ומהנה.
בפסטיבל הוקרנו השנה45 סרטים, שאת מרביתם ליקטו צ'יקיטה ואלברט גבאי, וגם התקיימו בו 2 סדנאות שפיספסתי: סדנה לאיפור קולנועי וסדנה לשיווק סרטים בעולם. במקום זה הלכתי לראות סרטים והאמת שממרביתם מאוד נהניתי.
את היום הראשון של הפסטיבל, קרי יום רביעי בערב, פתח הסרט שהפיקה אילנה שושן, פעם מלכת יופי והיום הנציגה שלנו בהוליבוד: 'גבורים דמיוניים' בכיכובם של סיגורני ויבר וג'ף דניאלס. סרט דרמטי שמזכיר מאוד את 'אנשים פשוטים' של רדפורד ואת 'תמונות קצרות' של אלטמן. אולם למרות הסיטואציה הדרמטית והאוירה המלנכולית השורה בסרט, הוא מתנהל בכבדות ואיטיות. הייתי חותכת ממנו 20 דקות לפחות כי הקצב האיטי והמצבים שלעתים חזרו על עצמם השרו עלי תחושה של מועקה. יותר מדי מצבים דיכאוניים ועצובים חברו לתוך סרט אחד. אבל יש בסרט כמה קטעים טובים שבזכותם כדאי לראות את הסרט. בפרט כשאחר כך נודע לי שהבימאי והתסריטאי של הסרט רק בן 23. בשביל סרט ראשון – הוא עשה עבודה בכלל לא רעה.
מה שאני אוהבת בפסטיבלים זה את הסרטים הקטנים והקסומים שאפשר לראות רק בפסטיבל סרטים. כזה היה 'הבן של הזונה', סרט אוסטרי עם תרגום לאנגלית שמתאר את תהליך גדילתו והתבגרותו של ילד אצל אמו העוסקת בזנות ומספרת לו שהיא בעצם מלצרית. הגברים שפגשתי ממש לא אהבו את הסרט, הנשים יצאו ממנו מרוגשות ודומעות. גם אני כמובן. כי איך אפשר שלא לחמול על ילד שגדל אצל אמא שעוסקת בכך בשל מצוקות העיתים?
עוד 3 סרטים קטנים ומצויינים שראיתי: 'ללכת עם אלוהים' – סרט גרמני נפלא המספר על 3 נזירים שמתחברים לאלוהים דרך שירה (ואכן המוסיקה בסרט שמיימית). הם עוזבים את המנזר לכיוון איטליה אלא שבדרך הם פוגשים בצעירה מקסימה שמשבשת את התוכניות.... סרטי 'יונייטד קינג' מפיצים בארץ את הסרט והוא מומלץ ביותר.
סרט משובח נוסף: 'עיר מקלט' שמתאר את תלאותיהם של שני פליטים כורדים צעירים שברחו מרדיפה פוליטית בעירק והגיעו לאנגליה ומבקשים בה מקלט מדיני. אלא שגם באנגליה, כמו אצלנו, היחס לזר הוא עוין ומתנשא וגם כאן השניים נקלעים לצומת שמראה כמה חסרת חמלה אטומה ושרירותית מערכת ביורוקרטית יכולה להיות. יופי של סרט.
סרט קטן נוסף שאהבתי : 'המשרתת'. סרט ארגנטינאי שמתאר מערכת יחסים בין גברת שירדה מנכסיה למשרתת המסורה שלה מזה 30 שנה. ואיך כמובן אחרי שנשארה בלי כסף היא מגלה שנשארה בלי חברים, ושהחברה היחידה והאמיתית שלה היא דורה המשרתת.
אחר כך גם חילקו פרסים. זכו בהם 2 סרטים שלא יצא לי לראות : 'בוי אקוירי' ו'עד מדינה', כך שאיני יכולה להתייחס אליהם.
לסכום היה כיף לרדת לאילת ל-3 לילות לחוות קצת שמש, ים סתלבט ותרבות.

לפני סיום אחת קטנה:
את החזרה לתל אביב הייתי אמורה לעשות באוטובוס מאילת. ביום שישי לא הספקתי לברר מתי בדיוק יוצאים אוטובוסים לתל אביב ומישהו אמר לי שהחל משעות אחר הצהרים כל שעה וחצי יוצא אוטובוס לתל אביב. החלטתי לצאת במוצאי שבת. ליתר בטחון עם צאת השבת חייגתי למודיעין 'אגד' אילת לברר לוחות זמנים אבל הוא היה סגור ומודיעין 'אגד' הארצי- היה כל הזמן תפוס.
הגעתי לתחנת האוטובוס באילת בשעה שמונה וחצי בערב רק כדי לגלות שהאוטובוס האחרון יצא בשעה שמונה בערב ושהאוטובוס הבא לתל אביב יוצא בשעה אחת בלילה!!! מעבר למפח הפרטי שלי נגלה בפני מחזה עגום ואבסורדי: היו שם איזה 20 איש, שומרי שבת, שהגיעו לאילת ולפסטיבל הסרטים. כידוע לפני שבוע הונהג שעון הקיץ והשבת יוצאת באילת בשעה 7.40 בערב. אין סיכוי שמי ששומר שבת יצליח להגיע לתחנת האוטובוס עד השעה 8 בערב. בפרט אם הוא עושה 'הבדלה' ואחר כך גם 'צ'ק אאוט' מהמלון.
לבי נכמר בקרבי על כל אותם תיירים זועמים שנשבעו שזו הפעם האחרונה שהם מגיעים לאילת. אילת זו עיר שמתפרנסת מתיירות ותיירים הם הלחם והחמאה שלה. איני מבינה איך זה אין תחבורה ציבורית שוטפת ומסודרת לתל אביב במשך כל שעות הערב במוצאי שבת. הרי נסיעה לתל אביב אורכת 5 שעות ומי שלוקח אוטובוס בשעה אחת בלילה מגיע הביתה אחרי 6 בבוקר!!!!
זו לא רק חשיבה חלמאית, זו גישה אטומה לצרכים של הקהל הדתי שגם רוצה לצאת ולבלות. לא יתכן שתחבורה ציבורית וטיסות יתחילו לפעול בשבת אחר הצהרים לרווחת הקהל החילוני ואילו מי שדתי ושומר שבת 'ייענש' על כך. לא יתכן שמשרדי 'אגד' סגורים בעיר תוססת כמו אילת ואין מי שינחה וידריך אותך. לא ראוי לפסטיבל הסרטים שאנשים טרחו ובאו במיוחד לאילת לצפות בסרטים (הסרט האחרון אגב, הסתיים בשעה שמונה ועשר דקות בערב), לא יוכלו לחזור הביתה בשעה סבירה רק בגלל שיש להם כיפה על הראש. בחמת הזעם והעצבים שהאנשים תפסו שם הם נשבעו שזו הפעם האחרונה שהם יורדים לאילת.
פרנסי אילת לתשומת לבכם. ואל תגידו: נא לפנות ל'אגד'. תפנו אתם ל'אגד' ותפתרו את הבעיה . אחרי שבילית בפסטיבל סרטים עם נופך ויומרה בינלאומיים לא נעים להגיע לתחנת אוטובוס ולגלות שאתה נמצא בעצם באיזו עיירה נידחת שאפילו תחבורה שוטפת אין בה.

אילנה שושן, מפיקה הוליבודית

איקי שובל, עתונאי

גיורא עיני, קרן לתרבות

דן תורג'מן, שחקן

יעל גורביץ, מפיקת הפסטיבל

מיכל מירון, עתונאית

ראש עיריית אילת

ריקי שלח בימאי ומפיק וחן סדן יוזמת הפסטיבל

שרי רז ואילנה שושן

שירי רז וחיים קינן

שרי רז, אילנה שושן ושמשון קריסטל יחצן

אביב ויונתן גפן במופע למען נוער מדוכא

3.04.2005 19:49 טיפשעשרה

אביב ויונתן גפן במופע למען נוער מדוכא

מאת: שוש מיימון

הזמר אביב גפן והסופר אתגר קרת, יצטרפו באופן חד פעמי למופע המצליח של יהונתן גפן , האבא של אביב, "רק דגים מתים שוחים עם הזרם". אביב גפן ישיר כמה משיריו המפורסמים ואתגר קרת יקריא מסיפוריו. המופע יתקיים בצוותא ביום רביעי ה- 6.4.05 והכנסותיו יהיו קודש לעמותת סה"ר המעניקה סיוע חירום באמצעות האינטרנט לבני נוער הנמאצים במצוקה קשה.

סה"ר, בראשות פרופ' עזי ברק מאוניברסיטת חיפה, שהוקמה בשנת 2001, הצילה עד כה עשרות נערים ונערות שניסו לשים קץ לחייהם. כיום העמותה, שקיבלה לאחרונה את מגן שר הבריאות למתנדבים, נמצאת במצוקה כלכלית קשה המאיימת על המשך קיומה.

על המופע: אחרי עשר תכניות יחיד ו-15 שנות הפסקה חזר יהונתן גפן לבמה, במופע של דיבורים ושירים, חדשים ומחודשים. לצדו של יהונתן מופיעה הזמרת דין-דין אביב שקנתה את עולמה ב"פרויקט של עידן רייכל", בין השאר עם השיר "אם תלך".

ההופעה מורכבת מסאטירה חברתית פוליטית על נושאים כמו: מלחמה, אהבה, בדידות, דת ומדינה, נשים, ימין ושמאל. בהופעה, מונולוגים חדשים ומחודשים, סטנד-אפ לירי ושירים מדוברים ומושרים.

אביב גפן

איזו מין שלווה – מלון פסטורל

3.04.2005 18:00 טיולים בארץ ובעולם

איזו מין שלווה – מלון פסטורל

מאת: שוש מיימון

בכל פעם שבא לנו לברוח מאורח החיים האינטנסיבי ומן הקצב השוחק אנחנו שמים פעמינו צפונה. לגליל המוריק והפורח. איך שאתה מגיע לשם כבר מזדקרות בפניך עשרות אופציות לבילוי: צימר מסוגנן במורדות ראש פינה וסביבותיה, מלון יוקרתי נוסח מצפה הימים או אולי מלון בוטיק ביתי נוסח 'וילה גליליי'. בתוך שלל ההיצע הזה- מציע לך קבוץ כפר בלום, הסמוך לקריית שמונה, סוף שבוע כפרי ופסטורלי בניחוח התנועה הקבוצית.
ואכן, קבוץ כפר בלום הירוק והמנומנם קמעא מציעה לעירונים כמונו עסקת חבילה שקשה לעמוד בפניה: גם פשטות מינימליסטית של קבוץ, גם בית מלון קטן ואינטימי ששמו כן הוא 'פסטורל', וגם מזנון עשיר ואטרקטיבי. אבל גולת הכותרת של השהייה הכפרית הזאת היא סדרת הקונצרטים המתקיימת אחת לחודש בקבוץ כשכל פעם מוקדשת למלחין אחר.
בפעם ששהיתי שם הוקדשה השבת לבאך. לא צריך להיות בקיא גדול במוסיקה קלאסית כדי לאהוב את יצירותיו של המלחין הדגול והנפלא הזה. ואכן, איך שנחתנו ביום חמישי בערב- אחרי ארוחת ערב דשנה ומפנקת במסעדת 'בלו מון' של המלון, שמנו פעמינו אל אולם הקונצרטים של המשק והתמכרנו לצלילי התזמורת הסימפונית של מקהלת הגליל העליון ותזמורת סימפונט רעננה שכה הטיבו להכניס אותנו לצליליו המשכרים של באך.

למחרת, על הבוקר עשינו טיול בגליל העליון עם מדריכה מרתקת ששכחתי את שמה, שלקחתה אותנו אל הפריחה המדהימה בגליל וגם אל קבוץ חולתה, שם שמענו מפיה של פלמ"חניקית מקשישה על ייבוש החולה ועל העמידה של הקבוצניקים במלחמת השחרור שנלחמו מעטים מול רבים והצילו את האזור. אין מה להגיד הרבה חוסן נפשי היה לחבר'ה האלה של שהתאגדו תחת רעיון הקמת המדינה והיו חסונים כמו אלונים וקשים כפלדה ועם זאת רכים ורגישים. כשאתה מקשיב להם אתה קולט עד כמה הולך ופוחת הדור.... כדברי המשורר.
בשעת אחר הצהרים על קפה ועוגה וינאית שוב התמכרנו לצליליו הנשפים של באך. בערב שבת הקשבנו לקונצ'רטו לחליל ובשבת בבוקר לקונצ'רטו לפסנתר. ואחר כך נחנו ונרדמנו כמו תנוקות של בית רבן.

בשעות אחר הצהרים התחילה ההתארגנות לקראת הנסיעה הביתה אבל אני שרק התחלתי להתרגל לשהייה בצפון. לשקט, לטבע, לשלווה- הרגשתי שמה זה לא בא לי לחזור לבלאגן של העיר הגדולה. החלטתי למשוך עוד קצת את הרוגע שאני שרויה בתוכו ומכפר בלום הדרמתי ל...ראש פינה.
מוצאי שבת, ואני נוחתת ב....'פינה בלב' – הצימר המפנק והרומנטי של קובי ואביב. 'פינה בלב' כשמו כן הוא - מקום קסום בלב ראש פינה העתיקה, טובל בתוך בוסתן ירוק, צופה לנוף עוצר נשימה וממרוהט בנינוחות ביתית מפנקת, עם הטאצ' המאוד אישי של אביב, בעלת הבית, שכל מה שאת רוצה זה להשתרע על המיטה הזוגית הרכה ולהתכרבל בינות הסידינים. המקום קטן- 3 יחידות בסך הכל, אבל כל מקום פנינה מושקעת ומוקפדת, עם הג'קוזי הזוגי המפנק, הנרות, הסבונים, הקצף והנוף הגלילי המשכר.

למחרת התחלתי את הבוקר עם מסג' מפנק בארבע ידיים. , מרחו אותי בשמן ועיסו לי את הגוף לאורך ולרוחב. אכן התחלה כיפית של בוקר נעים ואביבי. מסתבר מצוות 'חלומות' גרים לא רחוק בלגיל והם בעצם ארגון גג במכנס תחתיו מעסים ומטפלים המתמחים בסוגי מסאג' שונים. רק תגיד מה חשקה נפשך ותוך זמן קצר יתייצב אצלך בצימר המטופח מטפל נינוח וקשוב: בחלומות אפשר לקבל עיוסי הוךיסטי מקפנק, רפלקסולוגיה, עיסוי בארבע ידיים, שיאצו, עיסוי שבדי, עיסוי תאילנדי, עיסוי סיני, עיסוי הוליסטי, עיסוי באבנים חמות, איור ודה ועיסוי רקמות עמוק. בקצור- מה שלא תבחר נראה לי כיף אמיתי להתחיל אתו את הבוקר.
אחרי המסג' וכוס תה צמחים ששתינו בחדר, העפלתי במעלה המדרון ונחתתי בקפה 'שוב' שם קנחתי או פתחתי בארוחת בוקר דשנה – תלוי איך מסתכלים על זה. 'שוב' היה פעם מלון הגליל- המלון הראשון בראש פינה. היום לקחה את העסק לידיים תהילה, שהיא נכדתו של פלדמן שהקים את מלון 'הגליל', ויחד עם בן זוגה הפכה אותו לקפה, מסעדה כשבקומה הראשונה הוא גם בוטיק לבגדי מעצבות.
בקצור, מדי פעם צריך להתנתק ככה מן החיים, לשאוף קצת טבע, ריחות טעמים וצלילים אחרים.

חמניות

טבע בגליל

פריחה בגליל

התיאטרון הממלכתי-אקדמי לריקוד “Gzhel” ממוסקבה לסיבוב הופעות בישראל

3.04.2005 17:52 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

התיאטרון הממלכתי-אקדמי לריקוד “Gzhel” ממוסקבה לסיבוב הופעות בישראל

מאת: שוש מיימון
תיאטרון “Gzhel” ("גז'ל") מגיע לסבוב הופעות בישראל. הלהקה מייצגת את התרבות העממית הרוסית וסימן ההיכר שלה הוא תלבושות צבעוניות ומרהיבות שנוצרו בהשראת התרבות הרוסית והריקודים הרוסיים העממיים.
התיאטרון הוקם בשנת 1988 ע"י הפרופסור ולדימיר זכרוב, - כוריאוגרף נודע, שחקן, ומנהל אומנותי שהקדיש 30 שנה לריקודים הרוסיים העממיים. באמצעות הריקוד הוא מצליח להעביר את סיפורם של הנשים והגברים ברוסיה של פעם. המנגינות והריקודים כובשים בזכות הרוח הנוסטלגית והתלבושות המרהיבות בשלל צבעים. הלהקה שואבת אלמנטים רבים מן האומנויות העממיות בכל רחבי רוסיה וכל התלבושות מעוצבות בסגנון האמנות אותה מייצג הריקוד.
אחרי סבוב הופעות בכל הערים הגדולות ברוסיה ובארצות כמו אוסטריה, איטליה וארה"ב הם נוחתים בישראל.
בין התאריכים 1/04/05 – 9/04/05 יופיע התיאטרון “Gzhel” בישראל עם מופע הריקוד "הקסם של רוסיה" המשלב בתוכו קטעי ריקוד של הפולקלור הרוסי וריקודים מודרניים בסגנונות השונים מכל רחבי העולם (מולן רוז', קרנבל ברזילאי וכד').
תאריכי מופעים:
01/04/05 כרמיאל, היכל התרבות
02/04/05 חיפה, אודיטוריום
03/04/05 פתח תקווה, היכל התרבות
04/04/05 אשקלון, היכל התרבות
05/04/05 ירושלים, בניני האומה
06/04/05 קריית חיים, תיאטרון הצפון
07/04/05 תל אביב, היכל התרבות
08/04/05 תל אביב, היכל התרבות

פסטיבל הקולנוע השלישי באילת יוצא לדרך

3.04.2005 17:37 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

פסטיבל הקולנוע השלישי באילת יוצא לדרך

מאת: שוש מיימון

פסטיבל הסרטים באילת מתקיים זו השנה השלישית החל מיום רביעי ה- 6.4 ועד מוצאי שבת ה- 9.4.05

חן סדן יוזמת הפסטיבל גייסה 45 סרטים מכ- 20 מדינות. סרטי מתח ודרמה, לצד קומדיות, סרטי פעולה, סרטים לילדים ולנוער ולכל המשפחה. מרביתם יוקרנו בפסטיבל בהקרנת בכורה.
היום חמישי בערב יפתח את הפסטיבל הסרט: "כלה ודיעה קדומה" קומדיה רומנטית בבימויה של גורינדר ג'אדהא , פאראפרזה על 'גאווה ודיעה קדומה' של ג'ין אוסטין.
כמו כן יתקיימו בפסטיבל שתי תחרויות: תחרות הסרט הזר הטוב ביותר ותחרות סרטי ילדים ונוער מישראל וכל העולם.
הפסטיבל גם יכלול סדנאות ומפגשים עם יוצרי סרטים ודמויות בולטות מתעשיית הקולנוע כמו: במאים, שחקנים, תסריטאים ומפיקים מן הארץ ומחו"ל.
בסמוך למיתחם הסרטים ימוקם מיתחם הפסטיבל שבו יוקרנו מדי ערב סרטים מוסיקאליים קלאסיים כמו: "שיער" ו"פריסילה מלכת המדבר" שהכניסה אליהם תהיה ללא תשלום. כמו כן תתקיימנה סדנא לאיפור קולנועי וסדנא להפצת סרטים בחו"ל, בפסטיבלים ובכלל.
אז מי שאוהב קולנוע ובא לו לפוש קצת באילת מוזמן לרדת דרומה לשכמה ימים של כיף, סתלבט וסרטים.

יום האישה הבינלאומי בחוות הבריאות מצפה הימים

7.03.2005 15:17 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

יום האישה הבינלאומי בחוות הבריאות מצפה הימים

מאת: שוש מיימון

כדאי להגיע למלון 'מצפה הימים' ביום שלישי הקרוב, ה-8.3.05. לכבוד יום האשה הבינלאומי הכינו שם תוכנית פינוק אישית שתעסוק ביופי, תדמית, סקס ובריאות.

הסקסולוגית, ד"ר איריס בר און תרצה על סקס בריאות וטבע ותנחה את המשתתפים איך לנצל את הטבע ולזנוח את חדר המיטות הבנאלי לטובת שדרוג חיי המין והעצמת הזוגיות.

חברת הקוסמטיקה האקולגית של ד"ר האושקה, תציג את מגוון מוצריה ודרכי השימוש בהם. חברת 'ליליה' לייעוץ תדמיתי, תעביר סדנא בנושא, שפת הגוף, מה ללבוש ואיך להיראות. ומעצבת האופנה נטע רמון תציג את קולקציית אביב 2005 בסגנון 'שאנטי'. נטע גם תיתן טיפים מקוריים ותלמד אותנו איך ללבוש בגדים "שאנטיים" ולהישאר קלאסית ומושכת.

מצפה הימים

'נטלי'

6.03.2005 18:22 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

'נטלי'

מאת: שוש מיימון

כשראיתי את רשימת השחקנים של הסרט אמרתי לעצמי שאסור להחמיץ: פאני ארדן, ז'ראר דפרדייה ועמנואל ביאר הסקסית. משולש שחקנים מבטיח. אפשר לומר שהדבר הכי מעניין בסרט זה שמות השחקנים. 'נטלי', סרטה של אן פונטיין, מתיימר לחדור אל נבכי הפנטסיה הנשית והגברית, כשתוך כדי הוא מעטר את הסרט בסצינות סקסיות ונועזות למכביר של עמנואל ביאר היפהפייה. אבל חוץ מזה אין בו כלום. קשקוש מקושקש ומשעמם על פנטזיה של אשה נשואה (פאני ארדן) המדמיינת שבעלה (דפרדייה) בוגד בה והיא שוכרת יצאנית שתעגוב עליו ותדווח לה על מעללי הגבר שלה. על פניו נשמע ספור מעניין, אבל הכל מונוטני, מתמשך, מעייף ומייגע. מאכזב.

'פעם בחיים'

6.03.2005 18:17 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

'פעם בחיים'

מאת: שוש מיימון

בימאי: סטיבן סויסה

כשהגעתי לפתיחה של 'סינפריז' בקולנוע 'הוד' התל אביבי תהיתי איך לא חשבו על זה קודם: מרכז לכל שוחרי התרבות הצרפתית. נכון שהיום כמעט כל דבר מגיע מאמריקה אבל כל שוחר איכות וטעם טוב יודע שהבשורה מגיעה מאירופה ומתחלקת בין לונדון ופריז. לאנגלים אין בעיה להפיץ את תרבותם כי השפה האנגלית מדוברת בכל פינה כמעט. הצרפתים אכן צריכים מרכז שירכז את כל התוצרת המקסימה שלהם. ואכן, 'סינפריז' הוא יופי של דבר שינפק רק דברים תוצרת צרפת. אני בעד.

לסרט הפתיחה נבחר 'פעם החיים' בבימוי של סטיבן סויסה שהוא גם צרפתי וגם יהודי. אז למרות שמדובר בספור מלומדרמטי נלעג קמעא, ובסוחט דמעות קיטשי – נהניתי מ'פעם בחיים'. נכון שלא מדובר ביצירת אמנות מפוארת, אבל זהו סרט קטן נחמד לכל המשפחה.

תקציר העלילה: מוריס קורץ הוא שחקן בשנות השלושים של חייו, שעדיין מחכה לתפקיד שיחשוף אותו. לפריצה הגדולה. יום אחד מגיע לפריז רודולף גרישנברג, במאי אמריקאי ידוע, המחפש שחקן לעיבוד מיוחד שהוא מתכנן ל"הסוחר מונציה" של שקספיר, גרסה חדשה של המחזה דוברת אידיש.
מוריס וחבריו, קבוצת שחקנים יהודים בפריז, מנסים לעבור את האודישן אצל הבמאי המפורסם ולקבל את התפקיד.
מוריס זוכה בתפקיד, זו הפריצה שעליה חלם כל השנים. מאושר וגאה הוא טס לביתו לבשר לאשתו האהובה פרלה את החדשות המרעישות. אך מסתבר שגם לפרלה יש חדשות, חדשות שמוריס לא ציפה להן ובעקבותיהן הוא מגלם את התפקיד הגדול ביותר בחייו.
לא אכנס כאן לנפתולי העלילה רק אציין שנכונה כאן לצופה הפתעה שמשנה
את הכיוון של הסרט. סרט חביב על אהבה, מסירות, תיאטרון ותיאטרון החיים. טוב במיוחד להצגה יומית עם הילדה המתבגרת.

פגוש את הפוקר'ס.

6.03.2005 18:15 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

פגוש את הפוקר'ס.

מאת: שוש מיימון

מכירים את הימים האלה שלא בא לך לעשות כלום ואתה מקנח את היום, שגם ככה התחיל בעצלתיים, בהצגה יומית? לזה בדיוק מתאים הסרט 'פגוש את הפוקר'ס' שביים ג'יי רוץ. קומדיה מלבבית ולא יומרנית שמנתקת אותך לשעתיים מהמציאות, מוציאה ממך פרצי צחוק ומשכיחה ממך את המשכתנא, המינוס, הבוס וטרדות היומיום השוחקות.
האמת שהספור לא משהו- אבל כשלוקחים גלריה של שחקנים מהליגה הלאומית כמו רוברט דה נירו, דסטין הופמן, ברברה סטרייסנד ובן סטילר - התוצאה משאירה אותך מרותק אל המסך.
'פגוש את הפוקר'ס' הוא סרט המשך לקומדיה מצליחה קודמת: 'פגוש את ההורים'. בסרט הקודם הוא פגש את ההורים שלה, עכשיו היא והוריה פוגשים את ההורים שלו. צמד ההורים: דה נירו ו בליית דאנר המרובעים, המאורגנים והלחוצים נפגשים עם דסטין הופמן וברברה סטרייסנד שמגלמים הורים יהודים חמים משוחררים ונטולי עכבות. התוצאה כאמור, שעתיים של צחוק והנאה.

חלומות מתוקים

6.03.2005 18:12 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

חלומות מתוקים

מאת: שוש מיימון

מדובר בסרט מקסים. סרט שהוא שיר הלל לחיים ולאפשרות שהחיים בעצם הם כמו ספור אגדה. הבימאי הדני סורן קרא-יקובסן מספר לנו ספור פנטסטי בנוסח הריאליזם הקסום שבו החיים משלבים הפתעות לא צפויות שמשנות לגבורים את המסלול המתוכנן.

הבימאי מספר לכאורה ספור פשוט: מארי וסופי, שתי חברות צעירות, מעבירות את החיים במסע משותף באירופה עד שהן נוחתות מותשות ועייפות בסקוטלנד. כאן הן מבלות בבאר מקומי ונסחפות אל ערב הזוי שבסופו הן נותרות מרוששות כמעט לגמרי.
פתאום, כמו באגדות, הן פוגשות זוג צעיר ועשיר שמשתוקק לילד. מארי שזקוקה לכסף מסכימה לשמש אם פונדקאית עבורם. אבל מה שנראה לה כמעשה פשוט שאפשר להרוויח בסופו כמה לירות, משנה אותה ואת הגישה שלה לחיים. במשך ההריון היא עוברת טלטלות רבות וחזקות שגורמות לתפנית חדה בעלילה.
סרט מקסים. הסרט גם זכה בפרס הבקורת הבינלאומית בפסטיבל מוסקבה 2003 והוא מועמד לארבעה פרסי 'רוברט' שזהו פרס האוסקר הסקנדינבי.
השחקנית הראשית, איבן הג'ג'לה,נהדרת והפרטנר שלה מרטין הנדרסון שובה לב. סרט שעושה טוב על הנשמה.

'מיליון דולאר בייבי' – הולכים ובוכים

6.03.2005 18:07 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

'מיליון דולאר בייבי' – הולכים ובוכים

מאת: שוש מיימון

אסור לפספס סרט של קלינט איסטווד. איסטווד פשוט יודע ליצור רגש נכון ורגעים של דרמה טובה ומשובחת שאפילו אם אתה לא מסכים עם התימה של הסרט ואפילו שאת לא אוהבת ספורט איגרוף (כמוני) את מוצאת עצמך מרותקת למסך.
נתחיל בכך שאני לא אוהבת אגרוף. זה נראה לי ספורט אכזרי ודוחה למדי למרות שנעשו סביבו כמה וכמה סרטים לגמרי לא רעים ('השור הזועם' עם דה נירו, ו'רוקי' עם סטאלונה). בסרט שלנו שמתרחש בזירת איגרוף, הגבור הוא בעצם מתאגרפת ולראות אשה שותתת דם, פצועה ומכניסה כאפות זה מראה ממש לא אהוד עלי. אבל למרות הכל – איסטווד הצליח לספר ספור רגיש וכאוב על איש בודד וכואב (המאמן, שאיסטווד המשגע מגלם), מתאגרפת תחרותית ונחושה (הילארי סוואנק המצויינת), מתארגף לשכבר (מורגן פרימן הנפלא ) ומערכות היחסים ביניהם.
הסרט ארוך, יש בו רגעים קשים. בעיקר התפנית ה'לא סקסית' של העלילה. הסרט דן בסוגייה של 'מוות מתוך רחמים' והפתרון שהוא מציע ממש לא מקובל עלי. למרות כל זה - יצאתי ממנו שטופת דמע והרביתי להגות בו שעות ארוכות אחרי שהסתיים.
אגב, איסטווד ביים, הפיק, משחק וגם כתב את המוסיקה לסרט. אכן- איש אשכולות. זה מה שנקרא- גם יפה וגם אופה!

בראשית בצלילים – בראשית היה הקסם

6.03.2005 18:04 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

בראשית בצלילים – בראשית היה הקסם

מאת: שוש מיימון

כמה פעמים אנו עומדים חסרי אונים ומופתעים מול הבורות, חוסר הידע וחוסר העניין של ילדינו המוצלחים בספורי התנ"ך, התורה והמקורות?
כמה פעמים אנו שואלים את עצמנו איך להעביר לילדים ולנוער את ספורי התנ"ך המופלאים בלי לשמוע ש"זה משעמם" ו" לא מגניב"???

בתוך ים ההצגות וההפקות לילדים השוטף את ארצנו, שרובם מבוצעים באופן חובבני ואף למטה מזה, בשקט בשקט ובלי הרבה טראראם, 'מרכז תרבות מנדל' ביפו בשיתוף משרד הקליטה הפיק הצגה שהיא תאווה לעיניים, לאוזניים ולדמיון. 'מרכז מנדל' השייך לעיריית תל אביב, הבימאי המחונן דני ארליך והמוסיקאי משה זורמן יצרו את 'בראשית בצלילים' – קולאז' של ספורי התנ"ך המובא בצורה ססגונית ומרתקת .

על הבימה ארבעה שחקנים, חמישה נגנים, תפאורה מרהיבה, תלבושות ססגוניות וכל זה מתמצה לכדי חגיגה מלהיבה ההופכת לחוויה תיאטרונית שמשאירה את הצופה עם טעם של עוד...

דרך ספורי 'בריאת העולם', 'הגירוש מגן העדן', 'חוה והנחש', 'קין והבל', 'נוח והמבול', אנו נפגשים עם מושגים כמו אהבה ופיתוי (חוה והנחש), קנאה ורצח (קין והבל) ורוע נטול גבולות (דור המבול). באמצעותם הבימאי מטיף לערכים של אהבה, סובלנות וקירוב לבבות.

ההצגה כאילו מיועדת לילדים אבל היא בעצם מתאימה לכל גיל. גם מבוגרים ונוער יכולים להנות מן הצבעוניות המהפנטת, המוסיקה, המשחק, התנועה ומספורי התנ"ך שאף פעם לא מתיישנים....

מזמן לא צפיתי בהצגת ילדים שהיא מופע תרבותי ומשובב לב כאחד.
לקחת את הילדים ולרוץ לראות. ואם הילדים כבר גדלו, אז אפשר לקחת את עצמכם ולהנות מספקטקל יחודי מלא אור וצבע. הצגה חובה!!!

מרכז מנדל תכנן וקיים מספר מצומצם של הצגות, אבל לרגל הביקוש הוא מקיים מספר הצגות נוספות. 'מרכז תרבות מנדל' נמצא ברחוב התקומה 1 ביפו, ליד איצטדיון 'בלומפילד' ולהלן תאריכי ההצגות:
יום שבת 26.2.05 בשעה 11.30 בבוקר
יום שישי 25.3.05 בשעה 1100 בבוקר (פורים)
יום שבת 26.3.05 בשעה 11.30 ו-12.30 בבוקר

סודות- סרט טלויזיה על עופרה חזה

21.02.2005 18:41 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

סודות- סרט טלויזיה על עופרה חזה

מאת: שוש מיימון

לרגל יום השנה החמישי למותה של הזמרת עופרה חזה יוקרן בערוץ הקולנוע הישראלי סרט דוקומנטרי המספר את סיפור חייה ומותה הטראגי של עופרה חזה. הסרט בבימויו של עופר נעים יוקרן ביום רביעי ה- 23.2.05 בשעה 22.00.
הסרט מביא לראשונה את גרסתו המלאה של מנהלה האישי בצלאל אלוני להתרחשויות שלפני ואחרי מותה. הסרט גם מביא לראשונה, גרסאות ועדויות של הסובבים את עופרה בחודשי חייה האחרונים, תוך התייחסות למחלתה, האשפוז ופרטים שנחשפו לאחר מותה.
במהלך הסרט משולבים עשרות קטעי ארכיון נדירים הכוללים צילומים שלא שודרו מעולם של עופרה במהלך הקריירה שלה, החל מילדותה ותחילת הקריירה שלה ועד לצילומים בלעדיים מהחינה שלפני חתונתה המדוברת עם דורון אשכנזי. בין המרואינים בסרט: מפיקים מהקריירה הבינלאומית שלה כמו דון ווז, ג'פרי קצנברג שהפיק את הסרט "נסיך מצרים", הנס זימר שכתב את הפסקול לסרט זה ועבד עם עופרה וכמובן בצלאל אלוני, מנהלה האישי ברוב הקריירה שלה.

עפרה חזה

עטיפת הסרט סודות

'שר הטבעות'

21.02.2005 18:36 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

'שר הטבעות'

טרילוגיית 'שר הטבעות' מסיימת את חודש האוסקר בערוץ 'יס'.

מאת: שוש מיימון

ערוץ 'יס' שמשדר מזה חודש סרטים שהיו מועמדים לפרס האוסקר חותם את חודש האוסקר בהקרנת
הטרילוגיה המפורסמת של טולקין 'שר הטבעות' שזכתה להצלחה גדולה בעולם כולו וב- 17 פרסי אוסקר, עם מועמדויות רבות נוספות.

חלק א': "שר הטבעות: אחוות הטבעת" ישודר ביום חמישי ה- 24/2 בשעה 22:00
הסרט זכה בפרס האוסקר לצילום, אפקטים ויזואלים, איפור ופסקול מקורי, היה מועמד לסרט הטוב ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר, במאי, צילום, ארט, תלבושות, עריכה, סאונד ועיבוד לתסריט.

חלק ב': "שר הטבעות: שני הצריחים" ישודר ביום שישי ה- 25/2 בשעה 22:00
הסרט היה מועמד וזכה בפרסים בינלאומיים רבים, ביניהם 5 מועמדויות לטקס האוסקר 2002, מהם זכה בשני פרסים.

חלק ג': "שר הטבעות: שיבת המלך" ישודר ביום שבת ה- 26/2 בשעה 22:00
הסרט זכה ב–11 פרסי אוסקר בשנת 2004, ביניהם:
הסרט הטוב ביותר, בימאי, עריכה, ועבוד לתסריט. בנוסף היה מועמד וזכה במספר לא מבוטל של פרסים בינלאומיים רבים, ונמצא במקום השני ברשימת הסרטים הרווחיים ביותר בכל הזמנים.

מתוך הביקורות: "יצירתו של טולקין הפכה לרבת השפעה על דורות של קוראים. רבים מהם מצאו בה את מהות המאבק שבין הטוב והרע, ובסקרים בינלאומיים רבים היא נבחרה ל"ספר המאה". יצירתו של טולקין הייתה לציון דרך לז'אנר הפנטזיה בהציבה עולם מרגש וקסום תוך שהיא יוצרת גיבור חדש, פרודו בגינס, ההוביט שנקלע למאבק האיתנים בתוככי הארץ התיכונה. זוהי חגיגה לכוחה של חברות, נאמנות ואומץ לב אנושי. כוח שיכול לעצור אפילו את כוחות האופל הגדולים ביותר."

"כששולי רנד פגש את עגנון"

10.02.2005 21:47 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

"כששולי רנד פגש את עגנון"

מאת: שי לי מיימון - נתן

מעשה בחוטב עצים, בחסיד, בשומר ספרים ובשולי רנד אחד.

מוצאי שבת, הצגתו של שולי רנד "מים אחרונים" יורדת מירושלים גוש דנה, לשכונת רמת אביב ג', מביאה עימה "טעימות" מהקור הירושלמי.
קר. קר מאוד ערב ההצגה, אך זה לא הרתיע את מאות הנוהרים לאודיטוריום "רוזין" לעזוב את הבית החם והשמיכות, לבוא לצפות בהצגת היחיד של שולי רנד – "מים אחרונים".
כיפות סרוגות, כיפות שחורות, שביסים, וגם "ראשים גלויים" גדשו את האולם, נהנים במשך שעה וחצי מ"ביחד" המבקש לצרוך מעט תיאטרון יהודי ישראלי איכותי.
שולי רנד, שכבר "בגלגולו הקודם" טרם חזרתו בתשובה סומן כ"שחקן המבטיח של התיאטרון הישראלי", "בעל נוכחות בימתית יוצאת דופן וכריזמטית", ממשיך לקיים את ההבטחה וביתר שאת. הוא ממלא בעוצמותיו את הבמה, תוך שהוא מנצח בוירטואוזיות מרשימה על דמויות רבות ומגוונות, אותן הוא מגלם בכישרון אדיר.
ההצגה מבוססת על שלושה מסיפוריו של ש"י עגנון, שבמרכזן עומדות דמויות "פשוטות": חוטב עצים דל אמצעים המבקש להמשיך לעשות צדקה וחסד עם סביבתו למרות הקשיים. חסיד תועה, שבדרכו לבית רבו מוצא עצמו בבית מלא שדים הזוממים להשתלט על נשמתו. וסבל שתיין, שאינו יודע קרוא וכתוב, אך מקדש שם שמים בתשוקתו העזה ללמוד תורה.
גדולתן של הדמויות הללו מתגלה במלוא יופיין לאחר שברגע מכריע אחד של בחירה קנו את עולמן ובכך הביאו לידי ביטוי את האמונה בכוחו של האדם לשנות.
רנד מגלם בכישרון רב גם את דמויות המשנה המניעות את העלילה, וכן את דמות המספר, כשהמעברים הטבעיים ביניהם מעוררי השתאות, ולעיתים נדמה, במהלך הצפייה, כי מדובר בהצגת תיאטרון רבת משתתפים מזתוזמרת היטב.
אותו "מינימליזם-עשיר" עובר היטב גם בתפאורה, שלמרות "פשטותה" מצליחה לחדש ולהפתיע בכל מפנה בעלילה.
אבל מה שקנה אותי יותר מכל, הוא אותו קשר בינאישי מיוחד שטווה רנד איתנו, הקהל, במהלך ההצגה. קשר שחיבר את אותן "מעשיות עגנוניות" לחיינו. ליומיום של כל אחד ואחד מאיתנו, ואני מקווה ואפילו בטוחה שכמו הדמויות גם הצופים עברו ולו "זיק של שינוי".

כנס כלכלי ראשון לקולנוע ישראלי

23.01.2005 14:37 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

כנס כלכלי ראשון לקולנוע ישראלי

מאת: שוש מיימון

לאור הצלחתו חסרת התקדים של הקולנוע הישראלי בארץ ובעולם בשנתיים האחרונות יתקיים ב 25 בינואר ב'סינימה סיטי' כנס כלכלי לקולנוע ישראלי אשר מטרתו להציג את ההיבט המסחרי והעסקי של תעשיית הקולנוע ואת הפוטנציאל הקיים להצלחה כלכלית בענף.

מטרת הכנס: מציאת אפיקים חדשים לשיתופי פעולה בין התעשייה במשק הישראלי לתעשיית הקולנוע, במגמה להרחיב את התשתיות הכלכליות שעליהן מתבססת כיום כל תעשיית הקולנוע בישראל, ולייצר אופציה חדשה להשקעות נושאות רווחים.

בין הדוברים והנושאים שידונו בכנס:

תמונת מצב של הקולנוע הישראלי כספור הצלחה בהשתתפות רוני מילוא יו"ר מועצת הקולנוע, מרק רוזנבאום יו"ר האקדמיה לקולנוע, כתרי שחורי מנכ"ל הקרן לקולנוע, גיורא עיני מנכ"ל קרן רבינוביץ ואסף אמיר יו"ר המפיקים.

שיווק, הפקה, פסטילבים וקו פרודוקציות, בהשתתפות: עורך דין דן להט, חיליק מיכאלי מנכ"ל נוח תקשורת, אבי נשר, עמוס גיתאי, עירן ריקליס וגל אוחובסקי.

כדאיות השקעה בקולנוע ישראלי, בהשתתפות משה אדרי מנכ"ל 'יונייטד קינג', יורם גלובוס מנכ"ל 'גלובוס גרופ', רנן שור מנהל בית הספר לקולנוע וגליה אלבין.

גליה אלבין

המסע להו דו – הנקודה היהודית או : בעקבות התרמילאים - פסטיבל יהודי ברישיקש

23.01.2005 14:31 טיולים בארץ ובעולם

המסע להו דו – הנקודה היהודית או : בעקבות התרמילאים - פסטיבל יהודי ברישיקש

כתבה וצילמה: שוש מיימון

כמעט כל מי שאני מכירה חוזר מהודו נגוע במחלה: הוא פשוט מאוהב! אי אפשר לשהות בהודו ולהישאר אדיש אליה. או שאתה מתאהב או שאתה מתעב. אני שייכת למאוהבות קשה. בחלומות אני רואה את עצמי חיה לי בהודו, בגואה או רישיקש, טובלת במפרצים של טבע פראי ועצום שהוד קדומים נסוך עליהם, משוטטת בשבילי עפר בוציים לקול שכשוך המים הזורמים בנחל, אוכלת אורז וירקות, 'מסדרת את הראש' ומרגישה בשמים.
העילה לנסיעה הפעם: 'פסטיבל שמיים' - חווית מוסיקה ומיסטיקה יהודית ברישיקש. איך שהעין שלי קלטה את ה'אי מייל' שנשלח אלי מ'אסנט', המרכז למיסטיקה יהודית בצפת, ומבשר לי על קיום ההתכנסות המיוחדת הזאת, הרגשתי שאני חייבת להגיע לשם.
השילוב של מיסטיקה יהודית ורישיקש נשמע לי אולטימטיבי. אפילו שעברו שבע שנים מאז הבקור האחרון בהודו הטעם של החוייה ההודית עוד נשאר לי בפה. בעצם, הטעם של הודו אף פעם לא נמוג. לא אצלי.

רישיקש והנקודה היהודית

למי שלא זוכר- רישיקש, התפרסמה כמרכז רוחני הודי כשלהקת 'החיפושיות' בשנות השישים הפסיכדליות נחתה אצל הגורו מהרישי שגילה להם את צפונות המדיטציה ואת קסמי הודו. מאז הפכה רישיקש למוקד עלייה לרגל לכל החבר'ה המחפשים והתועים והתוהים מהמערב.
רישיקש היפהפייה, היא עיר קדושה להודים, ויש בה מאות מרכזים רוחניים. היא ממוקמת על גדות נהר הגנגס הנחשב לקדוש ומאות אלפים עולים אליה לרגל. שלא לדבר על מבחר של גורואים שנמצאים על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן. רוב הזרמים והתורות הרוחניות שהודו הצמיחה נמצאים שם. אמרת רישיקש אמרת יוגה ומדיטציה וגורוס בשלל גוונים ואופנים. זרוק שם של יוגה, מדיטציה או אשראם שנפשך מתאווה אליו - ותמצא אותו שם.
אז מה יותר נכון וטבעי ומתאים ממיסטיקה יהודית ברישיקש? איך לא חשבו על זה קודם? למה שגם היהדות לא תתקע יתד ותכריז נוכחות בתוך שלל ההצעות שהמקום מציע? כי איך אפשר בעצם מרכז רוחני בינלאומי בלי נופך יהודי? בפרט שמסתובבים שם כל כך הרבה ישראלים שמחפשים את עצמם ואת זהותם ואת הנקודה הפנימית שבלב?
לאחרונה נגמרה שם העונה והתחילה הנדידה הגדולה לגואה. אז רגע לפני שהקור תקף את המקום וכמעט הפך את כולם לגלידי קרח הוחלט על מסיבת סיום יהודית הסוגרת את העונה.

ה'דיל' האוזבקיסטני

נפשי יצאה אל רישיקש ואל הפסטיבל היהודי. אחרי סבב טלפונים בין חברות התעופה השונות חזרתי די מיואשת. המחירים נעו סביב
ה-900 דולר עד 1,500. לרגע ראיתי איך מתפוגג לו החלום המיסטי שלי, ואני נשארת בארץ הקודש עם הכיסופים....
עד שמישהו סביבי פלט: 'למה שלא תנסי את "ר.פ.א.פורט תעופה" הנציגים של"אוזבקיסטאן איירווייס"? מעבר לעובדה שאני יודעת שאוזבקיסטן ארץ צבעונית ואקזוטית ששווה מסע נפרד, לא ידעתי שהיא מקיימת כאן גם התנהלות אווירית קבועה ואינטנסיבית. טלפון קצר מבהיר לי ש'אוזבקיסטן אייר' היא החברה הזולה בשוק, והחבר'ה הצעירים שמחפשים דילים זולים נוסעים איתה להודו ולמזרח. כרטיס הלוך וחזור 'תל אביב – דלהי' עם חניית ביניים בטשקנט עולה (כולל מסי נמל) 660 דולאר.
אחרי שסגרתי על ה'דיל' האוזבקיסטני מצאתי עצמי עובדת על הכנות אחרונות. היות וזו לא פעם ראשונה שלי בהודו ידעתי לקראת מה אני הולכת – לנחות על כמויות בלתי נדלות של ג'יפה ולכלוך וסרחון וטינופת ועוני ומקבצי נדבות וילדים רעבים בתוך בליל של צבעוניות משכרת.
החלטתי שאני נוסעת בעקבות התרמילאים. כלומר, משתכנת בבתי המלון שלהם וחווה דרך העיניים שלהם את החוויה ההודית. מה גם שהמטיילים שלנו בהודו מרתקים אותי. מי הם? מה מניע אותם? מה הודו עושה להם?
אחרי החיסונים במשרד הבריאות (אגב, לא כדאי לעשות בארץ את כולם כי הם יקרים. בכל פינת רחוב בהודו אפשר למצוא בית מרקחת שמוכרת תרופות טבעיות על בסיס 'איור ודה', רפואה הודית עתיקה בת שלושת אלפים שנה. אפשר לקנות שם כדורים שעשויים מצמחים ושאר ירקות בעשירית מחיר).
כדי להיכנס להודו צריך ויזה, ואותה מקבלים בשגרירות ההודית, ברחוב הירקון פינת גורדון בתל אביב. לא לשכוח להביא 200 שקלים ותמונת פספורט. ההודים כמובן לא טורחים לומר זאת בטלפון.
אולי בגלל שהישראלים מציפים את הודו, היחס אלינו בקונסוליה ההודית מחפיר. הפקיד ההודי במחלקת הויזות קצר רוח וכעוס וצעקן. ממש גס רוח להפליא. ההודים מרוויחים עלינו הרבה כסף – הם נותנים ויזה למקסימום חצי שנה, וכל אישור כזה עולה 200 שקלים. תעשו לבד את החשבון - איזה מקור הכנסה נאה אנו מהווים עבורם. הייתי קצת בשוק מהפקיד הברוטאלי, כי זכרתי שההודים רגועים ושלווים. אז אם אתם נתקלים בפקיד האנטיפט כדאי שתבהירו לו שאנו מכניסים הרבה כסף למדינה שלו ושיואיל להיות קצת יותר סימפטי.
אחרי שהוצאתם ויזה וקניתם דולרים (אל תשכחו להמיר אותם ל TRAVELERS CHEKS . אני, למשל, שכחתי לעשות את הפעולה הפשוטה הזאת וביום האחרון של הטיול כשהכנסתי יד לחגורה הצמודה לבטן שלי מצאתי שהיא ריקה לחלוטין. כלומר, שארית הדולרים שנשארו לי התאיידו ).
כדאי מאוד גם להוסיף לתיק הנסיעות כמה גלילי נייר טואלט, צמר גפן, שתי מגבות טובות, שני סדינים וציפה לכרית. הפריטים האלה ישמשו אתכם הרבה יותר מבגדים שתביאו מהארץ. נייר הטואלט בהודו הוא מצרך יקר וב"בתי המלון" בהם מסתובבים החבר'ה שלנו פריטים אלה לא מצויים כלל בלקסיקון שלהם.
בגדים, בעצם, לא כדאי להביא, אלא ממש ממש מינימום. כי כשאתם נוחתים ב'מיין באזאר', השוק המהמם בדלהי, שבו גם נתקלים במצבור ישראלים, אפשר לקנות בפרוטות, ממש בפרוטות, כל מה שנפשכם מתאווה לו - בגד חדש, נעל עור חדשה, כובע, תיק, תכשיט, צעיף – מה לא בעצם? היות ומזג האויר בדלהי חם ודחוס, מהר מאוד אתם עוברים ללבוש בגדים בסגנון הודי נינוח והבגדים שהבאתם מהארץ נתחבים עמוק בתוך התרמיל.

נחשים מרקדים ומלון מעופש

איך שהמטוס נוחת אני מרגישה איך לבי מפרפר בקרבי. הודו. הודו אהובתי. מי שחזר מהודו מאוהב, כמוני, מתמזג מיד ברוך שבו היא עוטפת אותך. אתה כאילו חוזר הביתה - לרחם, לקצב העצל, לזמן החולף בעצלתיים, לאווירת הרוגע באוויר ובעיקר לתחושת החיבוק. כאילו אמא גדולה ורכה עוטפת אותך בחיבוק חם ומרגיע. ההיפך מהמקום הלחוץ, העצבני, האלים והאינטנסיבי שאנו חיים בו.
מה שאני אוהבת בנסיעות בחו"ל זה שכשאתה פוגש ישראלים, זוגות או בודדים, איכשהו מתגבשת קבוצה. כבר במטוס של 'אוזבקיסטן אייר' התארגנתי עם עוד כמה חבר'ה צעירים, ונסענו בריקשה ל 'מיין באזאר'.
בנסיעה משדה התעופה, בכניסה לדלהי, אני קולטת שעם כל הברדק בכביש, משהו בכל זאת השתנה. פחות אנשים ישנים בשולי הכביש ויש פחות שכונות עשויות קרטונים וארגזים.
'מיין באזאר', הוא שוק מהמם שופע ריחות וצבעים וסחורות ועבודות יד מרחבי הודו שהעין לא מפסיקה לגמוע. ערימה של קבצנים, פרות 'קדושות' מסתובבות חופשי בסמטאות הצרות, נחלים של פיפי וקקי, שבילי עפר בוציים, ילדים קטנים עגומי מבע מבקשים אוכל, הודי בישיבה מזרחית מנגן בחליל לנחש מרקד שיוצא מסל נצרים, ועוד כהנה וכהנה מראות ופלאות.
הריקשה עצרה ב"מלון": 'הארי רמה הוטל'. כאן החבר'ה שלנו מתגודדים בערימות. מקום מעופש עם חדרים נטולי חלונות ואור שמש ושירותים דלוחים. גם כאן, כמו בקונסוליה, ההודים במשרד הקבלה אנטיפטים וקצרי רוח.
שמתי לב שאיפוה שההודים מרוויחים כסף מהישראלים, הם מה זה לא נחמדים. ואני ממש לא חושבת שזה רק בגלל החבר'ה שלנו. נראה לי שיש כאן איזה פער בלתי ניתן לגישור בין שתי המנטאליות. הישראלי רואה בברדק ההודי רישיון לעשות מה שבא לו (ויש שם בלגאן ברוך השם). אבל ההודים הפנימו, כנראה, את ערכי האימפריה הבריטית ואצלם, בתוך כל המהומה, סדר הוא סדר ושעת עזיבה היא שעת עזיבה.
ב'הארי רמה' הזה, שמפוצץ מישראלים, אם אתה עוזב את החדר שעתיים באיחור אתה משלם קנס די גבוה בכסף הודי. ואם חבר שלך תופס תנומה בחדר שלך, ההודים עלולים לחייב אותך גם על זה.
נכון שהמקום מאוד זול (חדר לזוג בלי מזגן ורק עם 'ונטה' בתקרה עולה 23 שקלים) אבל הוא מאוד לא מומלץ. אגב, ה'מיין באזאר' שופע מקומות כמו 'הארי רמה', זולים ודי מצחינים. למי שנקעה נפשו מהסמרטוטיות אני ממליצה לעשות סבוב ברחוב, לשלם קצת יותר, כלומר 50-60 שקלים, אבל לחיות כמו בן אדם. אחד כזה הוא ה'רוקסי הוטל' או ה'רויאל גסט האוז'. בשניהם מקבלים חדר סביר. כמו בקבוץ. מינימליסטי, עם מזגן, מים חמים, ריהוט בסיסי וחלונות. אם בא לכם ממש להסתלבט אז ב-20 דולאר, כלומר 86 שקלים, אתם מתרווחים ב'פרינס פולוניה הוטל'. עלק נסיך פולני....
מכאן המחירים נשמעים מה זה מגוחכים, אבל כשנמצאים בהודו ובשלושים רופי (3 שקלים) קונים ארוחת בוקר, היחס לכסף משתנה.

מרכז חב"ד בלב הג'יפה

איך שאני מתמקמת אני מגלה למה 'הארי רמה' הפך למוקד עלייה לרגל. בקומה השלישית מצוי לו בית חב"ד, עם בית כנסת מאולתר, תמונות של הרבי מלובאביץ' עם המבט הרך שלו וכרזות של 'יחי המלך המשיח'. יכול להיות שהחב"דניקים באו לכאן בעקבות הישראלים, אבל היום, כמו במשל הביצה והתרנגולת, כבר לא ברור מה קדם למה: החב"דניקים או החבר'ה. מה שכן, המקום בתפוסה מליאה נון סטופ.
המפגש שלי עם בית חב"ד חימם לי את הלב. יש כאלה שזה הרתיע אותם ולא אהבו את הנוכחות ה'מיסיונרית כביכול'. אני הרגשתי שזה מאוד נכון לי לשבת בערב שבת סביב שולחן ערוך, לעשות קידוש ומוציא לחם מן הארץ, לאכול ארוחת שבת דשנה, לשבת בצוותא עם המטיילים הצעירים ולשמוע את פרשת השבוע שאורן, הנציג הנמרץ של חב"ד בדלהי, מרביץ בחבר'ה. אגב, הם לא מבקשים תשלום. מי שרוצה תורם לחב"ד כדי שלמטיילים הבאים שנקלעים לדלהי - יהיה בית יהודי חם.
מסתבר שחב"ד תקעו יתד בכל עיר מרכזית שיש בה ריכוז גדול של ישראלים: מנאלי ודרמסלה בצפון, רישיקש, פושקר במרכז, פונה וגואה בדרום. מי שרוצה לטייל בהודו והוא שומר כשרות יכול לתכנן את המסלול לפי מרכזי חב"ד.

אמרגן עטור זקן וציציות

גם אני, שמכירה את ההוויה ההודית, שכחתי שהמרחקים ממקום למקום הם נסיעה של לילה לפחות, ושהקשר בין זמן היציאה למה שאמרו לך מקרי בהחלט. כך מצאתי עצמי, עם עוד ישראלית עליזה וצחקנית, ברכבת לילה להרידוואר, הסמוכה לרישיקש. הרכבת שהיתה אמורה לצאת בעשר בלילה התניעה גלגלים רק בשתיים אחר חצות. למה? ככה. לא שואלים ולא מתעצבנים. ואכן לא פגשתי פרצוף הודי כעוס אחד. כולם קבלו בשלווה את העובדה שהם יגיעו כמה שעות מאוחר יותר .
אחרי הדחיסות, הצפיפות, הלחות, הדוחק, הסרחון, החיכוך, הדחיפות, הפרות הקדושות בין מכוניות עשנות, הקקי, הריח של הפיפי, הילדים הרעבים, הנשים הקבצניות האוחזות בתינוקות כמושים ומבקשות: 'רופי, רופי' – הנחיתה ברישיקש היא מאורע מרחיב את הלב והנפש והנשמה.
'גרין קוטג'', מלון קטן טובל בשפע של ירוק והרים וכחול ונוף עוצר נשימה. ניגוד משווע ל'הארי ראמה' בדלהי. בעל בית מסטול, חדרים נקיים ומוארים ובית קפה קטן ששלמה ארצי ומיכה שטרית מתנגנים בו. כאן מרכז חב"ד ואותו מנהלים זוהר ושלי, אשתו המקסימה.
מנדי קרומבי, צעיר חרדי בן 24, הוא מפיק הפסטיבל. חרף גילו הצעיר הוא כבר הפיק פסטיבלים ואירועים רוחניים בארץ ובאמריקה ועכשיו הוא בהודו. זה די חוויה לפגוש אמרגן חרדי: עטור זקן וציציות מתנפנפות, חריף, זריז, מהיר מחשבה ועם יכולת אלתור ותושייה. תכונות יסוד הנדרשות ממפיק.
מנדי נמנה על הצוות של 'אסנט' בצפת העוסק במיסטיקה יהודית ומפרש את תורת הקבלה על פי תורת החסידות של חב"ד. היות ורישיקש היא מרכז רוחני הודי ומסתובבים בה הרבה חבר'ה ישראלים שחווים חוויות רוחניות ומיסטיות חזקות, והיות ומנדי הוא מפיק בנשמתו, הוא עשה אחד ועוד אחד: למה לא נביא לישראלים משהו תוצרת בית? אז הוא הרים שלושה ימים של פסטיבל. מיום שני אחר הצהרים ועד צהרי יום ד'.
איך שהגענו קבלנו תוכנייה המפרטת את סדר הימים והסדנאות: הקבלה הצפתית, מדיטציית של ניגוני עלייה, הספירות העליונות והמודעות הגבוהה, מעגל נשים, השכינה בניגון, סוד הניגודים בזוגיות, התוועדות לילית והתעוררות במעיין הקסום.

השם יתברך בעד הפסטיבל

בוקר יום שני, יום פתיחת הפסטיבל, קבל אותנו בגשם זלעפות. שלד מבנה העץ עטור בפוסטר של הרבי מלובאביץ' התמוטט. היה חשש לגורל הפסטיבל. מנדי שמר על ארשת פנים שלווה. כמו דתי טיפוסי הוא ידע ש:"השם יתברך אתו".
המבנה עמד וקרס כמה וכמה פעמים. אני מתבוננת בהערצה מהולה בספקנות בנחישות של מנדי וחבורת ההודים שקיבץ סביבו. לקראת ערב התבהרו השמיים. כמו מגע של קסם החבר'ה התחילו להסתופף בסוכה המאולתרת.
הייתי קצת סקפטית: מי כבר יבוא ביום גשום שכזה? אבל כמות האנשים הלכה וגברה. 'גרין קוטג' התמלא. בכל האכסניות והמלונות על יד אי אפשר היה למצוא חדר. גם ב'סוויס קוטג' המרוחק יותר התפוסה היתה מליאה. למראה זרם הישראלים, ההודים ברישיקש מאוד היו רוצים שהפסטיבל יימשך כל הזמן.
ישבנו על הרצפה בישיבה מזרחית, חבר'ה בשנות העשרים וזוגות בשנות החמישים, ופתחנו במדיטציה שהעביר עמרם מויאל, פעם רקדן והיום עטור פיאות. מויאל הסביר בליווי מוסיקה, איך כוחות רוחניים משתלשלים אל תוך העשייה המוסיקלית וסיים במוסיקת נשמה יהודית מיסטית. 'נגנבנו' אל תוך הצלילים הזכים החודרים אל הלבבות.
אייל ריס, מרכז הסדנאות ב'אסנט', לימד שהספירות הגבוהות קשורות למודעות העליונה ונקראות חוכמה בינה ודעת. 'חוכמה' זו ההברקה הראשונית והיא נאצלת באופן של נקודה. 'בינה'- באה מהמלה התבוננות או בניין. זהו פיתוח של הנקודה והתבוננות עמוקה. 'דעת' זו היכולת להתחבר. כמו בפסוק 'והאדם ידע את חווה' שקשור להרגשה הפנימית של הדברים. התחברות פנימית. מה שהיה קודם חוכמה ובינה הופך להיות חלק מאתנו. נטמע בנו.
'להקת הסולמות', שרה שירים מן המקורות ולחנים שמרטיטים את הלב. נראה לי שלא היה ישראלי אחד, חילוני מעט או הרבה, שלא נגרף בעוצמת החוויה.
בהמשך רקדו וקפצו לצלילי מוסיקת נשמה יהודית משתפכת כשמנדי וחבורת המרצים מ'אסנט' מנצחים על המלאכה. בצד ישבו כמה הודים מביטים נפעמים בסלט הישראלי הזה: קבוצניקים, סטודנטים, בורגנים, זרוקים, מסטולים וחרדים עם פיאות וציציות רוקדים יחד תחת כיפת השמים זרועי הכוכבים.
אנו הנשים יכולנו לרקוד אבל לא עם הגברים. זה צרם לי ולעוד כמה אבל הרבה ברירה לא היתה. האמת שכך נהוג גם ביתר האשראמים ההודים. קיימת הפרדה בין גברים ונשים, אתה נדרש להתלבש בצניעות, לחלוץ נעליים ולכבד את המקום. כל מי שעבר את זה בהודו לא נורא התרגש ו/או התעצבן מן המגבלות שהטילו עלינו החב"דניקים.
כך או כך בסוף הלילה מצאנו עצמנו ישובים סביב מדורה ויוצאים בקטעי אימפרוביזציה מדליקים עד עלות השחר. לישראלי ההודי המטייל יש גם המנון. שרים אותו לפי מנגינה של 'אין לי כסף אין לי' של גידי גוב. כמה שורות שזוכרת:
"ניסיתי מדיטציות פגשתי מוארים/ ירדתי לגואה וכיכבתי בסרטים/
אך הרגשתי שמשהו חסר/ ועל זה לא הסכמתי לוותר."

'חתיכה, חבל על הזמן'
היום השני של הפסטיבל התחיל בעצלתיים. בתוכניה היה כתוב שהסדנה על זוגיות מתחילה בבוקר, אבל כולנו נכנסנו לקצב ולזמן ההודים. מתעוררים כשנפקחות העיניים, אוכלים ארוחת בוקר בניחותא ובכלל מעבירים את הזמן בעצלתיים ובחברותא. מדיטציה קלה לקול שקשוק מי הנחל המפכים בין עצים ופרחים. יורדים למשרד הקטן למטה בכניסה. מתקשרים לארץ, מתחברים לאינטרנט. יושבים על תה עם נענע ומוסיקה ישראלית בבית הקפה המאולתר. זהו בית קפה הודי למהדרין, אבל החבר'ה השתלטו מזמן על המקום. שלמה ארצי, מיכה שיטרית וברי סחרוף ברקע, והמנהל, הודי צעיר עם מבט שובב מעביר לך ג'וניט ומדבר איתך אנגלית מתובלת במלים כמו 'מגניב', 'אחי, מה נשמע?', 'מה המצב?', 'הכל סבאבה', 'איזה בלאגן', 'חתיכה, חבל על הזמן' ועוד כהנה וכהנה פנינים.
בשעות אחר הצהרים התגודדנו סביב עמרם מויאל שהסביר על 'זוגיות לפי תורת הקבלה'. קמצוץ של עיקרי הדברים: תורת הקבלה והחסידות עוסקות בפנימיות הדברים, לכן לכל פרט בתורה ולכל פעולה טכנית ביהדות יש משמעות רוחנית עמוקה. קבלה זו שיטת ההקבלה. הכל מקביל. זכר ונקבה, איש ואשה, הם ביטוי של שני יסודות בעולם העליון: אש ומים. חז"ל אומרים: 'שמים. חיבור בין אש ומים'. בין שני יסודות מנוגדים. על זה אנחנו שרים 'עושה שלום במרומיו'.
במרחב הרוחני האלוקי, המים והאש מחוברים בשלום. רק בעולם התחתון, במציאות האגוצנטרית, המים והאש מאיימים אחד על השני. כאן צריך ליצור את החיבור. זוגיות זה לחבר בין שני חלקי נשמה שבעולם העליון היו אחד. הם ירדו לעשות עבודה אינדיבידואלית עד לזמן שבו נפגשו להתאחד למציאות של בשר אחד.
אנשים מבלבלים בין מושגים של רומנטיקה ואהבה. אהבה בונים. היא מתפתחת עם הזמן. אתה מגלה מגרעות אצל בן הזוג ומתעלם מהם. רוב האנשים שחיים לבד מחפשים את עצמם במין השני. זה לא קיים. זוגיות בנויה על יסוד המראות שזו השתקפות משלימה. כתוב: 'יעשה לו עזר כנגדו'. כמו מול מראה. כשגבר עומד מול אשה זה החבור המושלם בניגודים.
זה בא לידי ביטוי במעמד של טקס הנשואים. מתחת לחופה. 'חופה' מלשון חיפוי, חופף. החופה נעשית תחת כיפת השמים - כדי למשוך אליהם את הכוח, השפע, מהשמים (אש ומים), ותחת הכוכבים - כדי להזכיר את הברכה לאברהם אבינו: 'והיה זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים.' 'חופה' גם בא מלשון חוף ים. בחוף הים נושקים, חופפים, שני דברים מנוגדים: מים וחול. אז, אתה מגיע למנוחה ושקט כי זה חבור של הפכים.

סלט ישראלי

ערב רב של ישראלים התקבץ ובא לפסטיבל. סלט של גילאים, מוצאים ושכבות חברתיות. בקהל כמה וכמה קבוצות: ישראלים שנמצאים כאן בלאו הכי שהם הקהל המתבקש להגיע לכאן, כאלה שהגיעו ממקומות אחרים במיוחד וכאלה שהזדמנו במקרה.
את כו-לם אפשר היה לפגוש כאן: בני עשרים שרק השתחררו מהצבא, מטיילים ותיקים ששורצים בהודו כבר כמה שנים עם מבט גנוב-הזוי כאילו ממתיק סוד, סטודנטים שלקחו חופש מהלימודים ועשו אתנחתא הודית, צעירות רומנטיות שבאו לרישיקש ללמוד רייקי ולעשות יוגה, צעירים שמחפשים את עצמם, זוגות מבוגרים שחצו את החמישים, עושים טיול תרמילאים בכיף בעקבות הילדים, או סתם כי בא להם ויש להם עכשיו זמן וכסף לכייף והודו עושה להם את זה
כמה ימים קודם מנדי שלח את שלוחיו לפזר 'פליירים' אודות הפסטיבל במרכזים ישראלים ברישיקש: משרדי נסיעות, אכסניות, בתי מלון, מרכזי יוגה ומדיטציה, מסעדות.
על לוח המודעות במרכזי חב"ד בדלהי, דרמסלה, מנאלי, פושקר, נפאל ותאילנד התנוססו פליירים שבשרו על האירוע. ואכן, לא מעט ישראלים תכננו את הטיול שלהם כך שיגיעו לרישיקש לקראת הפסטיבל. כמה חבר'ה הגיעו במיוחד מתאילנד. פגשו שם את הרב מויאל בראש השנה. עכשיו, בדרך חזרה לארץ, עצרו ברישיקש.
אי אפשר להתעלם מגודש הישראלים שפוקד את הודו. רובם בני עשרים ואחד עד עשרים ושש, לפני או אחרי הלימודים, אבל אפשר למצוא מכל הסוגים והמינים: יאפים עירונים עגולי משקפיים, קבוצניקים ומושבניקים קשוחים שסיימו מסלול קרבי, גברים מזרחים שחומים מלאי חיוניות, אינטלקטואלים 'חנונים' מהאקדמיה לצד, יבואנים פריקים, תכשיטנים, מעצבי אופנה וצעירים עם מבט חולמני שמצאו את היעוד שלהם בהודו – כולם התנקזו לכור ההיתוך ההודי, מלאי חיים ואנרגיות ושמחה מדבקת.
יש משהו באוויר ההודי, בנופים העצומים, במרחבים, בטבע הנשגב, בחיים הפשוטים, בעובדה שהכל שם זול והשקלים שלך שווים פתאום די הרבה כסף, בניתוק מהארץ ובקצב המזדחל – שמשחרר קפיץ אצל הרבה ישראלים. גם הישראלי הקשוח והמתוח ביותר, הסגור וקשה עם עצמו והסביבה, מתרכך בהודו. פתאום הוא פתוח וצוחק וכבר לא כל כך רציונאלי. מדבר על מיסטיקה, 'אנרגיות', 'תדרים', 'קארמה', 'התכוונות'.. .

קשר סימביוטי

נראה שקיים קשר סימביוטי בינינו לבין ההודים. אחרת איך אפשר להסביר את כמות הישראלים שם? חלקם מטיילים קצרי טווח (באו רק לשלושה-ארבעה חודשים), היתר וותיקים. התחילו במסע מסורתי אחרי הצבא, עם כרטיס לכיוון אחד בלי זמן חזור. הם מסתובבים בהודו, לאורכה ורוחבה, ותוך כדי עושים מסע פנימי שלפעמים משנה אותם לחלוטין.
נוסיף על זה את הפריקים בני החמישים פלוס, שמסרבים להתבגר. שגמרו עם מטלות ההורות ו/או הזוגיות ו/או עבודה ומגשימים חלומות אבודים. רגע לפני בגידת הגוף, ההתפרקות, הם נוגסים 'ביס' גדול בחיים.
שמתם לב שהמלה 'הודי' היא בעצם 'יהודי' בלי 'יוד'? אז אם נרצה או לא – משהו טמיר ומעבר לרציונאלי קושר אותנו אל ההודים. "בכלל", הבהיר לי 'ישראלי-אינדו' צעיר (יש חיה כזאת. הוא לבוש בשרוואל, חולצת כותנה פרופת כפתורים על חזה שזוף ומוצק ועל הראש שלו כרוכה כפייה צבעונית}: "הבראהמינים ההודים הם הילדים של אברהם אבינו. ברהאמין- זה אברהם בלי א' בהתחלה."
להקת 'הסולמות' שוב פצחה במופע שנשפך אל הלב. מנדי, עמרם ואייל הרקידו את כולם. שוב אוכל ואקסטזה וריקודים. ילדות צעירות בשורטס וגופיה חושפת פופיק אמרו שהן מרגישות גאות בעם הזה שיודע להיות ביחד למרות הניגודים. צעיר צחקני בג'ינס מטולא, חולצת גופיה שחורה וקעקוע על הכתף אמר שהוא מסתובב הרבה זמן בהודו ולא מחמיץ אף אירוע של חב"ד כי ככה הוא מרגיש קצת בית. גברת בת שישים התפייטה: "הייתי צריכה ליסוע עד הודו לגלות שכולנו יהודים אחים אנחנו".
אייל ריס, שבגלגול הקודם היה די. ג'יי, ושני ישראלים בגיטרה ומפוחית יוצאים בבלוז מאולתר ושרים בגרון ניחר והרבה שיכר אל תוך הלילה.

תיקון רוחני לגנגס

אחרי ליל השמורים, השירים, המדורה וההתוועדות הלילית התייצבנו בשמונה בבוקר, איזה 60 חבר'ה, ויצאנו יחד עם מנדי, אייל, עמרם, זוהר ושביט לטיול בחיק הטבע. מלאן קופים קפצו עלינו בדרך הפתלתלה. הלכנו שעה וחצי, בתוך נוף מדהים ועוצר נשימה, עד שעצרנו ליד בריכה טבעית בסמוך למפלי הגנגס. חיק הטבע ההודי הוא לא חיק הטבע הישראלי. אלה מרחבים מדהימים, עצומי מימדים, שמרחיבים לך את הנפש. עד כמה שזה נשמע קלישאי - את מרגישה קרובה לבריאה, קרובה לאלוהים.
פתחנו במדיטציה ליד מפלי הגנגס, שהוא, כידוע, נהר קדוש להודים. אייל הסביר על המים בחסידות ועל יסוד המים בבריאה שמרמז על כוח התענוג. ליד מים תמיד גדלים פירות מתוקים וגם כשאנו מתקלחים אנו פתאום מתחילים לשיר.
שם, על גדות הגנגס, אייל עשה תיקון רוחני לנהר. זוהר ושביט פצחו בשירי נשמה כשאנו מצטרפים בהתכוונות גדולה אל השירה בחיק הטבע. רגעים קסומים. גם מי שהוא רציונאלי הרגיש ברגעים אלה התעלות ותחושה של חסד ואהבה ויופי שמציפה אותו.
אחרי הצהרים חזרנו לרישיקש. עייפים, סחוטים ועם ברק בעיניים כשלכולם ברור שזהו הפסטיבל היהודי הראשון.

טיפוסים הודיים

"צייר לי ילדות" - תערוכת ציורי ילדים למען ילדים חולי סרטן

22.01.2005 22:49 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

"צייר לי ילדות" - תערוכת ציורי ילדים למען ילדים חולי סרטן

מאת שוש מיימון

הפסלת אילנה גור עושה זאת שוב. יחד עם עירית רמת גן והגלריה לאמנות הוראס ריכטר ביפו העתיקה הרימה תערוכה מיוחדת במינה: ארבעים ושש יצירות אמנות של ילדים, יוצאות דופן ומרהיבות ביופיין.
הגב' חנה לצטר מרכזת האמנות בבית ספר מכל"ל ברמת עמידר, אספה במשך 14 שנים יצירות אמנות של ילדים. אילנה גור שזיהתה את הניצוץ בעבודות קישרה בין הוראס ריכטר, בית הספר מכל"ל, עיריית רמת גן והאגודה למלחמה בסרטן. הרעיון: להציג את העבודות בגלריה, למכור ואת הכסף לתרום למחלקה ההמטו-אונקולוגית לילדים בבית חולים שניידר.
בערב הפתיחה שהתקיים בגלריה אילנה נצחה על ההפקה , צבי בר ראש עיריית רמת גן נאם ותרם, וכן יתר הקרואים. העבודות כאמור מקסימות והן עשויות קולאז'ים, פנדה וערבוב טכניקות וחומרים. הילדים יצרו תמונות שיש בהן מסימני הקוביזם, אמנות מודרנית אקספרסיבית, פיגורטיבית ונאיבית. בעבודות מופיעים חיות, גוף אדם, פורטרטים, מזון ונוף אורבני לפי הנושא שעבדו עליו. מחיר עבודה 350 דולאר.

צבי בר, ראש עיריית רמת גן

הוראס ריכטר

אילנה גור

משכן של קבע לתזמורת הקאמרית - קונצרט בתוך משחק כדורגל

8.01.2005 22:02 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

משכן של קבע לתזמורת הקאמרית - קונצרט בתוך משחק כדורגל

מאת: שוש מיימון

השבוע נכחתי באירוע סוריאליסטי שהתחיל בכאב ראש אדיר ונגמר במוסיקה נפלאה. כשהוזמנתי לשמוע קונצרט של התזמורת הקאמרית ביפו במוצאי שבת האחרון, אמרתי: מה יכול להיות יותר נחמד מלהתחיל את השנה החדשה בקונצרט של הנדל ושטראוס?
שמחה וטובת לב שמתי פעמי למשכן החדש של התזמורת הקאמרית ביפו ברחוב שארית ישראל. ידעתי שמרכז המוסיקה קרוב לאצטדיון בלומפילד, אך לא ייחסתי לכך כל חשיבות.
איך שאני מתקרבת למקום מקדמים את פני מחסומים ושוטרים רכובים על סוסים שמבהירים לי שהכניסה למקום אסורה. לא הייתי צריכה לשאול 'למה' כי נהמות ושאגות אוהדי הכדורגל פלחו את האוויר והרעש היה מחריש אוזניים.
לאן שלא זזתי עם הרכב נתקלתי בשוטר שמזיז אותי למחסום אחר. שלא לדבר על כך שכל הרחובות אל מרכז המוסיקה היו עמוסים במכוניות, ככה שגם כשהגעת למקום לא מצאת חנייה. כל זה כאמור על רקע רעש מזוויע ומראות פסיכודאלים.
אני שבסך הכל באתי לקונצרט לא חלמתי על כזאת קבלת פנים מתלהמת וצרחנית. לבסוף הגעתי מתנשפת עם כאב ראש נוראי לאולם של מרכז המוסיקה.
כאן איך שהתרווחתי על הכסא קצת נרגעתי בפרט שהסתבר שזהו מאורע חגיגי במיוחד עם כמה סבות למסיבה: התזמורת הקאמרית הישראלית, עיריית ת"א יפו ושגרירות גרמניה בישראל חברו יחד לחגוג סדרת אירועים משותפים: 25 שנה לברית ערים תאומות קלן ות"א-יפו, 40 שנה לכינון יחסים דיפלומטיים בין גרמניה לישראל והתזמורת הקאמרית בת ארבעים.
אחרי שרון חולדאי בירך, התזמורת הקאמרית הישראלית פתחה את שנת 2005 בקונצרט חגיגי במשכן החדש שלה בהיכל המוזיקה ביפו. מקהלה של 64 זמרים וזמרות ילדים ובני נוער מן העיר קלן הגיעה במיוחד למשכן. הם פתחו ברצף של שירי כנסייה בהמשך הצטרפו לתזמורת ובצעו קטעים מתוך "המשיח" של הנדל, כשהם מסיימים כמוהן ב "הללויה".
אחרי ההפסקה ניגנה התזמורת ואלסים ופולקות של יוהן שטראוס, בניצוחו של נעם שריף, שהחכים אותנו בכמה פיסות הסבר ואינפורמציה.
האמת, שכבר אחרי השיר הראשון שכחתי מכל שוחרי הכדורגל וכל הצרחות והבלאגן שקבלו את פני בכניסה. אז נכון שזה שהתזמורת הקאמרית מצאה סוף סוף משכן קבע זה מאורע משמח, וטוב שהוא קורה ביפו, כי גם ליפואים מגיע לשמוע קונצרטים ולקבל קורטוב של תרבות ונחת. אבל למרות הכל אי אפשר שלא לשאול מי הגאון שבנה אולם קונצרטים בצמוד לאיצטדיון כדורגל? הרי מדובר בשני קהלים מנוגדים לחלוטין. האחד מתלהם, אגרסיבי, פרוע ומשולח והשני מעודן ומופנם.
אי אפשר שלא להשתחרר מן המחשבה שרק ביפו זה יכול לקרות. מעניין מה היה קורה לו היו מקימים ברמת אביב מרכז מוסיקה בצמוד לאיצטדיון .....
אבל, למרות הכל- היה קונצרט מקסים ומאוד נהניתי מהמוסיקה המרגיעה ומן הקולות המלאכיים של מקהלת הילדים.

Noam Sherif and Nathan Wallach

Zelniker Huldai and Lawyer Tzel

המלצת השבוע: שני סרטים חדשים – 'מחול הפגיונות' ו'השיבה' - 'מחול הפגיונות'- כוחה של אהבה

8.01.2005 21:57 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

המלצת השבוע: שני סרטים חדשים – 'מחול הפגיונות' ו'השיבה' - 'מחול הפגיונות'- כוחה של אהבה

מאת: שוש מיימון

כששמעתי שמתקיימת הקרנה לסרט בבימויו של הבימאי הסיני ז'אנג יימו, מי שביים את הסרט הנפלא 'הפנסים האדומים', מהרתי להתייצב בקולנוע 'לב' בתל אביב. ידעתי שסרט של ז'אנג יימו, גדול במאי סין, חייב להיות חוויה מרטיטה ויוצאת דופן. אכן, לא התבדיתי.
אחרי הסרט 'גבור' שהיה טבול בכוריאוגרפיה של קרבות מרהיבים, גם כאן, ב'מחול הפגיונות' נוקט יימו בטכניקה דומה. על רקע מחולות ספקטאקולרים מרהיבים מלווים בפגיונות וחרבות משקשקים (תרתי משמע) מספר יימו על כוחה ועוצמתה של אהבה. אותו רגש מסתורי ולא רציונאלי שלוכד שני אנשים זרים, שאפילו שהם שייכים למחנות מנוגדים ושוטמים (כמו בסרט), מרגישים פתאום לכודים ולפותים רגשית ונפשית בעבותות האהבה.
יימו מספר ספור שמתרחש בסין בשנת 859 לספירה, כשהשלטון מושחת ומולו מתארגנת מחאה בדמות מורדים הקרויים 'הפגיונות המעופפים'. קצין השייך למימסד השולט מתחפש ללוחם מורד ומשחרר מן הכלא את בתו היפהפייה של מנהיג המורדים, כשהוא מנסה באמצעותה להגיע ולחשוף את מקום המסתור של המחתרת- 'בית הפגיונות המעופפים'.
ה'טריק' מצליח אבל בשלושה ימים שהצמד מבלה ביחד מתפתח בין השניים ספור אהבה סוער, מלא תשוקה וערגה ודאגה ומסירות וכמיהה ורטט ומה לא.
כל זה מתרחש על רקע מחולות, תלבושות, תפאורה ומנגינות מדהימות ומרהיבות ועוצרי נשימה ביופיין שזורים באמנויות לחימה מעופפות.
תחת מעטה של עלילת אהבה, בגידה, נאמנות ותשוקה מציג הבימאי מסע קסם מרהיב ביופיו, חגיגה של כוריאוגרפיה, תמונה, צליל וצבע שהופכים את 'מחול הפגיונות' לחוויה קולנועית קסומה.
נכון שהעלילה קצת מופרכת ואפילו נלעגת, בעיקר לקראת הסוף. נכון שהסרט גדוש באלימות, ולמרות שהקרבות מתוארים כמחול יפהפה מלא פיוט וקסם עדיין מדובר בהרג ודם ומוות וכל הנורא שיש במלחמה. אבל אפילו שהעין מתעייפת מנחלי הדם הזורמים ומהפגיונות שמתעופפים באוויר ופוגעים ומחסלים את הקורבן - הכל כל כך מדהים, עשיר, ססגוני, חושני, נפלא, אקזוטי ומשגע שאת מתמכרת לצבעוניות המשכרת שעל המסך.
למי שעוד לא השתכנע שכדאי מאוד לראות את הסרט להלן תקציר הפרסים והמועמדויות שהסרט זכה להם עד כה: הסרט מועמד של סין לפרס האוסקר לסרט הזר. מועמד לפרס הסרט הזר ב'גלובוס הזהב'. זוכה פרס העיצוב האמנותי של איגוד המבקרים האמריקאי, זוכה פרס העיצוב האמנותי של הקולנוע הסיני, זוכה פרס הסרט הזר על ידי איגוד המבקרים של לוס אנג'לס, זוכה פרס הסרט הזר, הבמאי והצילום על ידי איגוד המבקרים של בוסטון ומועמד לפרסי הסרט הזר, עיצוב תלבושות, עיצוב הפקה, סאונד, עריכה, אפקטים וצלום על ידי ה-international press academy
בקצור, סרט שהוא חוויה אסתטית מחשמלת וספור אהבה שגורם לך להחסיר פעימה.

המלצת השבוע: סרט חדש – 'השיבה' - כשאבא חוזר הביתה

8.01.2005 21:53 תיאטרון, קולנוע, גלריות, ספרים, מוסיקה

המלצת השבוע: סרט חדש – 'השיבה' - כשאבא חוזר הביתה

מאת: שוש מיימון

נכון שהשם של הסרט לא כל כך מתאים ולא כל כך אטרקטיבי, אבל עוד לפני שאספר על מה ולמה, אני יוצאת בהכרזה שזהו אחד מעשרת הסרטים הכי טובים שראיתי בימי חיי. ואני ממש ממש לא מגזימה.
העובדה הזאת עוד יותר מדהימה לאור העובדה ש'השיבה' (שוב, השם ממש לא טוב ולא ממצה) הוא סרט ראשון (!) של הבימאי הרוסי אנדריי זויאגינצ'ב.

לא להאמין. סרט ראשון וכבר לקלוע, ועוד כזה בינגו! אבל עובדה! כמה ימים אחרי הסרט ואני עוד אחוזה בשרעפים, חושבת עליו, מרגישה אותו, מנסה לפענח את מערכת היחסים בין האב, שהופיע כך פתאום, לבין שני ילדיו. מנסה להבין את דמות האב – מיהו? מה עיסוקו? למה הופיע כך פתאום, מה עם האמא? ולמה הבימאי-תסריטאי ניווט את העלילה כך שאת יוצאת עם תחושה כבדה ועם כמה וכמה סימני שאלה שנותרו פתוחים?

הסרט הוא דרמת מתח טעונה וסוחפת, שמותירה אותך דרוך ונסער לכל אורכו. הסרט פותח באב שהופיע כך פתאום, אחרי היעלמות של 12 שנים. הופעת האב מפרה את האיזון שנוצר בין האם לשני ילדיה. האיש השתקן, הקשוח והמסתורי מזמין את הילדים לצאת אתו לטיול. במהלך המסע מתרחשים כל מיני אירועים קשים הגורמים לשני האחים לתהות האם האיש הוא באמת האבא שלהם ומדוע החליט לחזור אחרי כל כך הרבה שנים?
במהלך המסע הם נקלעים לאי בודד, כשהם מנותקים מן העולם, בחברתו של אדם שלא ברור מה טיבו, מה כוונותיו ומה בכלל מפעיל אותו.
באי הבודד הזה הבימאי מעמת אותנו עם מושגים כמו אהבת אב, אבהות, אבות ובנים, אהבת אם, תסביך 'העקידה' לעומת 'רצח אב' ועוד כהנה וכהנה מטעמים פסיכולוגיסטים קמאיים.

לא אכנס כאן לנפתולי העלילה רק אציין שהסרט עובד בכל הרמות: דרמה, מתח, פסיכולוגיה בצד צילומי נוף מדהימים. מרהיבים. נפלאים. עוצרי נשימה.

לחשוב שזה סרט ראשון של בימאי ושהוא גם עלה רק חצי מיליון דולאר! אבל גם לאנדרי זויאגינצ'ב אותם יכולת וכשרון המאפיינים יוצרים רוסים גדולים: לחדור אל מעמקי הנפש להביא את המורכבות בסיטואציה על ידי הדגשה של ניואנסים, כשהצלומים שלו פיוטיים ומרגשים ואתה מרגיש כאילו אתה מפליג ברומן רוסי עב כרס.
כשיצאתי מהסרט כולי מרוגשת ונסערת עלעלתי בקומוניקט על הסרט שחולק בכניסה. ממנו התברר לי שהסרט זכה ב"אריה הזהב" – הפרס הגדול של פסטיבל ונציה 2003 ואנדריי זויאגינצ'ב, הבימאי, זכה בפרס ה"אוסקר" האירופאי 2003 לתגלית השנה.
הסרט מועמד לפרס "גלובוס הזהב" ולפראס ה'סזאר' הצרפתי, לשנת 2004, בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, והוא גם זוכה פרס הביקורת הבינלאומית לסרט הטוב ביותר של השנה. בקצור, מגילת יוחסין מפוארת. ולא בכדי.
הסרט כל כך חזק שאיך שיצאתי ממנו הרגשתי שאני רוצה לצפות בו שוב. כאילו בפעם השנייה אגלה פרטים שפספסתי שירככו לי את עוצמות הכאב והחרדה והבהלה שהציפו אותי. סרט חובה!

נשים אוחזות בסיגר

8.01.2005 21:47 דופק תל אביבי: אירועים, פתיחות, פרמיירות

נשים אוחזות בסיגר

כתבה וצלמה: שוש מיימון

השבוע הזדמנתי למסעדה בשם 'ספייס' SPACE ברחוב ריב"ל, שם התגודדו להם אבירי מסדר הסיגר הישראלי. גם אני לא ידעתי שיש דבר כזה עד שלא הזדמנתי למקום.
במה מדובר? 'ספייס' היא מסעדה יוקרתית וחדשה המתמחה במאכלי גורמה. 'סיגר' הוא דו ירחון המיועד לאנשים האוהבים לעשן סיגר, או לאחוז בו.
כידוע, מעשני הסיגרים ברחבי העולם נמנים על העשירון העליון. כנראה בגלל שזה עסק יקר למדי. אז כל מי שחושב שהוא משהו, או רוצה להכריז לעולם שהוא משהו, אוחז בידו סיגר (עיין דוגמא ביבי נתניהו או יעקוב פרי, לשעבר ראש המוסד). בקיצור, הסיגר כבר הפך מזמן לסמן חברתי.
היות ויש בארץ די הרבה אנשים שמעשנים סיגר או שסיגר הוא חלק מהדימוי שהם רוצים לשדר, יוצא במיוחד בשבילם דו ירחון בשם 'סיגר'. מדובר במאגזין כרומו עטור בכתבות על אוכל טוב, יין טוב ומיני פינוקים. בקצור - החיים הטובים.
לעתון יש כמה אלפי מינויים ואחת לחודשיים הוא מקיים 'פאנל מועדון טעימות סיגר' שהוא מעין 'אבירי מסדר הסיגר'. כלומר- מזמן נבחרים ממינויי העיתון להתפנק במסעדת המגישה מאכלים לאניני טעם.
אז ככה הזדמנו ל'ספייס'. מסביב לשולחן ארוך ישבו כחמישים איש, מוזמני הירחון, וטבלו בארוחת גורמה בשלוב של יין וסיגרים. ביניהם המצלימה שלי צדה נשים אוחזות בסיגר.
כאן המקום לציין ש'ספייס' אכן מעוצבת להפליא, מקום מושקע שמשדר סגנון ורמה בינלאומים שמן הסתם כיף לשקוע בו בארוחה אינטימית עם בן זוג אוהב או עם כמה חברים. אין לי מושג כמה זה עולה שם- אבל זה בטח לא זול. מה שכן זה יוקרתי וטעים.

פצצה בלונדינית עם סיגאר

אבירי מסדר הסיגר

חברת מועדון אבירי הסיגר