מתוך:

טניה רינהרט -החצי השני של 1948

פרק שני

המשא-ומתן בקמפ דיוויד: מיתוסים ועובדות

פסגת קמפ דיוויד, שנערכה ביולי 2000, נתפסת כנקודת מפנה ביחסים בין ישראל לפלסטינים. מנקודת המבט הישראלית, המשותפת ליונים ונצים כאחד, ברק "שבר כל טאבו אפשרי" והציע ויתורים שלא הציע אף ראש ממשלה ישראלי לפניו וספק אם יוכל להציע אותם ראש ממשלה ישראלי כלשהו בעתיד. לפי גירסה זו של הסיפור, ברק הציע להחזיר לפלסטינים 90 אחוז מהגדה המערבית הכבושה, ואת רצועת עזה בשלמותה. כל שרצה בתמורה היה לספח לישראל 10 אחוזים מהשטחים הכבושים, המאוכלסים בכמאה וחמישים אלף ישראלים בגושי התנחלויות גדולים. באשר לנושא הרגיש ביותר, ירושלים, שאליה קשורים הישראלים בקשר עמוק, לקח ברק סיכון עצום, והסכים לחלק את העיר ולהכיר בחלק ממנה כבירת המדינה הפלסטינית העתידית. על אף כל זאת דחו הנציגים הפלסטינים את הצעותיו הנדיבות, לפי גירסה זו, ואף נמנעו מלהעלות הצעות נגדיות ישימות כלשהן. כך החמיצו הזדמנות היסטורית נוספת, וגם הסגירו את אי נכונותם היסודית לקבל את קיומה של המדינה היהודית או לחיות עמה בשלום. לאור כל זאת, לפי אותה גירסה, מלחמת המגן החדשה של ישראל נגד הפלסטינים היתה בלתי נמנעת.

נכון להיום מאמצת ארצות-הברית גירסה זו של ההיסטוריה, והתקשורת המערבית מעניקה לה משנה תוקף. החזרה המתמדת על גירסה זו העניקה לה מעמד של אמת אובייקטיבית בעיני אנשים רבים. הסדקים הראשונים בסיפור החלו להופיע שנה לאחר הפסגה, כשפורסמו גילוייו של רוברט מאלי, בכיר בממשל האמריקני. מאלי היה עוזרו המיוחד של הנשיא ביל קלינטון לענייני ישראל-ערב בשנים 1998-2001, והשתתף בדיוני קמפ דיוויד. בתקופת כהונתו ערך רשימות מקיפות, ולאחר שנה שבה צפה מן הצד בשתיקת המערב לנוכח הברוטליות הישראלית כלפי הפלסטינים, החליט לפרסם את רשימותיו בסדרת מאמרים שפורסמה ב"ניו יורק טיימס". מאלי כתב:

אנשים רבים סבורים כיום כי דחיית רעיונות קמפ דיוויד חשפה את התנגדותם העקרונית של הפלסטינים לזכות קיומה של ישראל. אך שימו לב לעובדות: הפלסטינים קראו להקמת מדינה פלסטינית בהתבסס על גבולות ה- 4 ביוני 1967, לצד מדינת ישראל. הם הסכימו לרעיון שישראל תספח חלק משטחי הגדה המערבית, בהתאם לגושי התנחלויות קיימים. הם הסכימו לעיקרון של ריבונות ישראלית על השכונות היהודיות במזרח ירושלים - שכונות שלא היו חלק מישראל לפני מלחמת ששת הימים ב- 1967. הם אמנם התעקשו על הכרה בזכות השיבה של הפליטים, אך הסכימו שזו תיושם באופן שאינו מסכן את האינטרסים הדמוגרפיים והביטחוניים של ישראל, וזאת באמצעות הגבלת מספר השבים. מדינות ערביות אחרות שניהלו מו"מ עם ישראל – מצרים של אנואר א-סאדאת, ירדן של המלך חוסיין – מעולם לא שקלו אפשרות לפשרות כה מהותיות, שלא לדבר על סוריה של חפז אל-אסד.8

מלבד העובדות, העיוות הגדול ביותר בהשקפה הרווחת בנוגע לקמפ דיוויד הוא הסימטריה שהיא כופה על שני הצדדים: שניהם נדרשו לאותן הקרבות, אך רק הפלסטינים הסרבנים לא הסכימו להן. העולם המערבי מגלה הבנה רבה לקשייה של ישראל. בעיני ישראל כל ויתור, קטן ככל שיהיה, על אדמות השטחים הכבושים הוא הקרבה עצומה. משמעותו היא ויתור על חלומות לגבי הארץ המובטחת ההיסטורית, שבה חיו אבות האומה לפני אלפיים שנה. כמו כן מדובר בהקרבה פוליטית גדולה. מי שמוכן לוותר על חלק כלשהו מהשטחים הכבושים מסתכן בהתססת הימין, ועל הפלסטינים להבין את הדינמיקה הרגישה של ממשלות ישראל.

ההקרבות שנדרשו מהצד הפלסטיני זכו להרבה פחות תשומת לב והבנה. הקשרים ההיסטוריים שלהם לאדמתם "טריים" הרבה יותר מאלה שנוצרו בתקופת התנ"ך. עד 1948 חיו הפלסטינים בכל שטחי פלשתינה/ארץ-ישראל. רבים מהם עדיין זוכרים את הבתים שבהם נולדו, ורבים אחרים גדלו בצל חלומות וזיכרונות של הוריהם. אף על פי כן הם הסכימו לוותר על 78 אחוז ממולדת הוריהם והדור המבוגר שבקרבם. כפי שציינתי, חלוקת הארץ לפי גבולות 1967 תשאיר בידי הפלסטינים 22 אחוז ממה שהם רואים כארצם המקורית. הפלסטינים קיבלו את עיקרון החלוקה הזה ב- 1988, והדבר אושר שנית באוסלו. מאז אוסלו ויתר הזרם המרכזי בחברה הפלסטינית על מאבק מזוין, ואף על מאבק פוליטי להשבת שאר חלקי הארץ. במשך שבע שנים המתינו הפלסטינים למימוש הבטחתה של ישראל להשבת אותם 22 אחוז מאדמתם. לא זו בלבד, אלא שבמהלך ההמתנה נאלצו הפלסטינים להמשיך לשמוע תלונות של ישראל והמערב, שלא הקריבו די.

עתה, הבה נתבונן בעובדות. האם ברק באמת הציע – בקמפ דיוויד או במו"מ מאוחר יותר – מה שמייחסת לו ההשקפה המערבית הרווחת? ראשית יש לציין כי טענות רשמיות בנוגע להצעותיו של ברק אינן נתמכות במסמכים כלשהם. כפי שציין עקיבא אלדר, פרשן בכיר ב"הארץ": "כמעט כולם לא יודעים מהן אותן הבנות. איש לא ראה את הנייר המסכם את ההבנות הללו, מכיוון שאין נייר כזה. דיפלומטים ותיקים אינם יכולים להיזכר בשיחות מדיניות שתוכנן לא הועלה על הכתב".9

עניין זה אושר גם ברשימותיו של מאלי:

אחד הנושאים היחידים שישראלים מסכימים עליו, הוא שברק שבר כל טאבו אפשרי והלך רחוק יותר מכל ראש ממשלה ישראלי, בעבר או בעתיד… עם זאת, קשה לומר בביטחון כמה רחוק היה ברק מוכן ללכת באמת. האסטרטגיה שלו היתה מבוססת על הדיעה שלישראל אסור לגלות את עמדותיה הסופיות, אפילו לא לארצות-הברית, עד שסוף התהליך ייראה באופק. לו היו אנשי הצוות האמריקני מתבקשים לתאר את עמדותיו האמיתיות של ברק, כפי שהיו לפני קמפ דיוויד, ואפילו במהלך הדיונים, היה קשה להם מאוד, בדיעבד, לעשות זאת… כתוצאה מגישתו של ברק - תוצאה שכמעט לא זכתה להתייחסות – לא היתה, למעשה, הצעה ישראלית רשמית… הישראלים תמיד עצרו צעד אחד, אם לא יותר, לפני גיבוש הצעה. הרעיונות שהוצעו בקמפ דיוויד נמסרו תמיד בעל-פה, ומעולם לא הועלו על הכתב. הם הוצגו באופן כללי כרעיונות אמריקניים, לא ישראליים. ואכן, אף על פי שברק דרש לנהל מו"מ פנים אל פנים עם ערפאת, הוא סירב לקיים עמו ישיבה משמעותית כלשהי בקמפ דיוויד, מחשש שהמנהיג הפלסטיני ינסה לתעד את הצעות הוויתור הישראליות. כמו כן, ההצעות מעולם לא הוצגו לפרטי פרטים. גם אם נרשמו, הרעיונות האמריקניים שהועלו בקמפ דיוויד לא מנו יותר מעמודים ספורים. ברק והאמריקנים עמדו על כך שערפאת יקבל הצעות אלו כ"בסיס כללי למו"מ", לפני שיפתחו במגעים מפורטים יותר.10

על אף מסך העשן, אינפורמציה רבה שהושמטה מההיסטוריה הרשמית דלפה לעיתונות הישראלית. הדלפות אלה מאפשרות לנו לבדוק מה באמת היה ברק מוכן להציע.

נקודת המוצא: תוכנית ביילין-אבו מאזן

הצעתו של ברק בקמפ דיוויד היתה מבוססת על מסמך הידוע כ"הבנות ביילין-אבו מאזן".11 המסמך הושלם בשבוע האחרון של אוקטובר 1995, לאחר דיונים חשאיים רבים, ימים ספורים לפני שסטודנט יהודי למשפטים רצח את ראש הממשלה יצחק רבין.12 בשיח הישראלי תוארה התוכנית כפשרה מרחיקת לכת, אשר שום ראש ממשלה ישראלי לא היה מוכן לקבלה עד שנבחר ברק.

תוכנית ביילין-אבו מאזן היא, למעשה, מסמך מביש, אשר מותיר את כל ההתנחלויות על כנן. ערב פסגת קמפ דיוויד, ב- 21 ביוני 2000, הציג שר המשפטים יוסי ביילין את המסמך בישיבת קבינט של ממשלת ישראל. תוכנו, כפי שתואר בתמצית ב"הארץ", כלל נסיגה ישראלית מ- 90-95 אחוז מהגדה המערבית:

… כ-130 התנחלויות יישארו בריבונות ישראלית, 50 יישארו בתחומי המדינה הפלשתינית; בבקעה, שתימסר לריבונות המדינה הפלשתינית (שתהיה מפורזת) יוצבו כוחות צבא ישראליים; המדינה הפלשתינית תכיר בכך שמערב ירושלים היא בירת ישראל, בעוד שישראל תכיר בכך שהשטח שהוגדר אל-קודס בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים – הגדול מהשטח שסופח לישראל ב-67' – ייחשב לבירה הפלשתינית... הר הבית יימסר לריבונות מדינת פלשתין…13

בקריאה חפוזה נראה כי הטקסט כולל אי אלו ויתורים ישראליים. התרשמות זו נובעת מההצהרה שישראל תכיר בריבונות פלסטינית על 90-95 אחוז מהגדה המערבית. אך קריאה מדוקדקת יותר מגלה תמונה שונה. השאלה היא מה כוונתה של ישראל במונח "ריבונות". בתוך שטח "הריבונות הפלסטינית" ייכללו חמישים התנחלויות ישראליות, וכוחות של צבא ישראל יישארו בעמק הירדן. כפי שנראה מיד, התרת התסבוכת הלשונית בתיאור "אל-קודס" מלמדת כי הבירה הפלסטינית תהיה הכפר המרוחק אבו-דיס. תמונה טובה יותר של התוכנית מתקבלת מהאופן שבו תיאר אותה ביילין עצמו, בריאיון שנתן במרץ 1996:

מה שאני יכול לומר היום בביטחון, כתוצאה מהשיחות שקיימתי, שאפשר להגיע להסדר קבע לא בתנאים הגלויים שמציגים הפלשתינאים, אלא בפשרה משמעותית [מצדם]... גיליתי אצלם פער – בין הסיסמאות לבין הבנת המציאות – שהוא גדול הרבה יותר מן הפער אצלנו. הם מוכנים להסדר מתוך ויתור על רוב השטחים, בלי עקירת יישובים, בלי חזרה לגבולות 67', ועם הסדר בירושלים שיהיה מתחת לרמת עירייה. 14

אם מתעקשים לראות הבנות אלה באורה של פרשנות אוהדת, צריך להניח שהאחראים להן השתעשעו בתקווה שלפיה, בהנחה שתוקם מדינה פלסטינית עצמאית בעתיד, יוכלו תושביהן של 50 התנחלויות יהודיות לחיות בשלום כאזרחי המדינה החדשה, תוך שהם מקבלים עליהם את חוקיה ונמנעים מהרחבת ההתנחלויות; בדיוק כפי שפלסטינים חיים בתחומי הקו הירוק, כאזרחי ישראל. לאור ההיסטוריה של ישראל והמדיניות העכשווית שלה, אין זו אלא בורות בוטה להאמין שישראל תוותר על "הצרכים הביטחוניים" של מתנחלים אלה, על עתודות הקרקע של ההתנחלויות ועל הכבישים העוקפים המחברים אותן לישראל. אם יישארו התנחלויות אלה על כנן, משמעות הדבר היא ש- 40-50 אחוז משטחי המדינה הפלסטינית החדשה יהיו שטחים שאליהם לפלסטינים לא תהיה כל גישה.

העיתונות הישראלית תיארה את פגישת הקבינט שבה הוצגו הבנות ביילין-אבו מאזן כמאורע היסטורי: "זה היה רגע דרמטי בתולדות המו"מ המדיני הישראלי-פלשתיני... בראשונה קיבל הפורום הממשלתי העליון דין וחשבון רשמי ומוסמך על מרכיבי ההסכמה שהושגה בין מי שנחשב ליד ימינו של ערפאת (וכנראה גם ליורשו) ובין מי שנחשב בזמנו ליד ימינו של שמעון פרס והיום הוא אחד משרי הממשלה הבכירים ביותר. אף שקטעים מההסכמה הודלפו בעבר, ניתנה לראשונה לחברי הקבינט הזדמנות להתוודע למרכיביה במלואם".15

כמו בכל דבר שנגע למו"מ בקמפ דיוויד, הגישה הישראלית היתה שעם קבלת הקווים הכלליים של הבנות ביילין-אבו מאזן נכנסת ישראל לעידן של ויתורים חסרי תקדים. לפיכך מעניין לבחון את תגובתו של נתן שרנסקי, אחד מחברי הממשלה הימניים הכנים יותר, המתנגד במוצהר לכל פשרה. שרנסקי, שהופתע כנראה מהוויתורים המפליגים של הפלסטינים, "שאל את ביילין אם הוא בטוח שאבו מאזן שותף להסכמה, ושר המשפטים השיב לו: קח את מכוניתך, סע חצי שעה לרמאללה ותברר אצלו". 16

כמובן שזה לא הפריע לשרנסקי להתפטר מאוחר יותר, במחאה על ה"ויתורים" של ישראל.

כפי שנראה, הצעתו של ברק בקמפ דיוויד לא היתה אלא גירסה מחמירה יותר של תוכנית ביילין-אבו מאזן. ככל הידוע אישר ערפאת את התוכנית בעת גיבושה, אף שלא ברור באיזו מידה היתה החברה הפלסטינית מודעת לפרטיה. כמו בכל סבבי המו"מ מאז אוסלו, פרטים מעין אלה הוסתרו בקפידה מעיני העם הפלסטיני. האינפורמציה הזמינה בעיתונות הישראלית לא התפרסמה בתקשורת הפלסטינית, הנתונה תחת צנזורה מחמירה של הרשות הפלסטינית.

מתן אישורו של ערפאת לתוכנית מבישה זו אינו מפתיע. נתיב הכניעה שלו החל הרבה לפני כן, ערב אוסלו. עם זאת, יישומה של התוכנית משאיר מקום רב לרצונה הטוב של ישראל, וייתכן שערפאת קיווה ליישום הוגן יותר מזה שניסה ברק לכפות עליו בקמפ דיוויד.

מה שהציע ברק בקמפ דיוויד

נקודת מפנה מכרעת בקמפ דיוויד היתה דרישתו של ברק שהצדדים יחתמו על "הסכם סופי", שילווה בהצהרה פלסטינית בדבר "סיום הסכסוך". לו היו הפלסטינים חותמים על הצהרה כזאת, הם היו מאבדים את זכותם המשפטית לטענות עתידיות המבוססות על החלטות האו"ם. מובן שדרישתו של ברק נוסחה בשפה שקשה היה להתנגד לה. כך אמר: "אם הפלשתינים רוצים להקים מדינה, עליהם להכריז תחילה כי הסכסוך היהודי-ערבי בן מאה השנים הגיע לקצו". רק סוף המשפט מבהיר כי מדובר למעשה באיום: "האלטרנטיבה", הוסיף ברק, "היא עימות עקוב מדם שלא יביא שום תועלת".17

הבסיס החוקי למו"מ היה ועודנו החלטות האו"ם, ובמיוחד החלטה 242, שנתקבלה ב- 22 בנובמבר 1967, ודורשת את "נסיגתם של כוחות חמושים ישראליים מהשטחים שנכבשו בסכסוך הנוכחי"; אך גם החלטה 194, מה- 11 בדצמבר 1948, המתייחסת לזכות השיבה של הפליטים הפלשתינים, והחלטות אחרות שנתקבלו במשך השנים. אם הפלשתינים יצהירו על "סיום הסכסוך" ויחתמו על הסכם סופי, כדרישת ברק, כי אז ההסכם החדש הוא שיהיה, רשמית, הבסיס המשפטי המחייב לעתיד לבוא, והחלטות האו"ם שקדמו לו יאבדו מתוקפן.

מאינפורמציה נוספת, שמקורה בשלושה ספרים שפירסמו לאחרונה פוליטיקאים ישראלים שהיו מעורבים במו"מ – גלעד שר, שלמה בן עמי ויוסי ביילין – עולה כי ברק דרש במפורש שההסכם החדש יחליף, מבחינה משפטית, את החלטה 242. ברשימת ביקורת המתייחסת לספרים אלה, שפורסמה ב"לה מונד דיפלומטיק", מסכם אמנון קפליוק בקצרה את הנקודה:

…הפלסטינים הקפידו לבסס את כל המגעים עם ישראל על החלטה 242… זו היתה הסיבה לכוונתו המוצהרת של ברק לעקוף החלטה זו, באמצעות הפיכת ההסכם שרצה לחתום עם הפלסטינים ל"פרשנות מוסכמת ל- 242" (שר, עמ' 21). בן עמי הציע להפוך את הפרמטרים של קלינטון… להחלטה מיוחדת של מועצת הביטחון, שתוגדר כפרשנות מקובלת של 242 (בן עמי, עמ' 345). ביילין הוא היחיד מבין שלושת הכותבים שיוצא נגד התככנות הזאת. הוא מותח ביקורת על ניסיונו הטיפשי של ברק לקבוע, חודשים ספורים לפני פסגת קמפ דיוויד, כי החלטה 242 אינה חלה על הגבול שבין ישראל לפלסטינים. הכרזות אלה, כותב ביילין, הגבירו את אי האמון לפני שיחות קמפ דיוויד ובמהלכן (עמ' 249).18

במאמר מנובמבר 2001 הדגיש ביילין ביתר שאת את השוני בין הבנות ביילין-אבו מאזן המקוריות לבין מה שניסה ברק לכפות בקמפ דיוויד: "ההבנות לא כללו קביעה מפורשת על סוף הסכסוך, אף כי הדבר השתמע מנוסחן". עוד טוען ביילין כי, בניגוד לטענות המקובלות, "הבנות ביילין-אבו מאזן לא הוצעו מעולם על-ידי ישראל… בעת כהונת ברק, חודשיים לפני פסגת קמפ דיוויד, ב- 19 במאי 2000, הגיע לישראל יועצו של הנשיא קלינטון לביטחון לאומי, סנדי ברגר, ונפגש עם אבו מאזן ואיתי כדי לדון בהבנות מ- 1995". בהתבסס על מסקנותיו של ברגר "קיבל קלינטון את ההמלצה וביקש להניח את ההבנות בפתיחת פסגת קמפ דיוויד. ברק סירב בכל תוקף ועמד על התייחסות מפורשת לסופיות הסכסוך".19

לאור התנאים שהציב ברק לחתימת ההסכם הסופי לא יכול היה ערפאת להסכים להצהרה בדבר סיום הסכסוך, ולא יכול היה להסתיר הצהרה כזו מבני עמו.

הכיסוי התקשורתי של המחלוקות שנתגלעו במהלך המו"מ בקמפ דיוויד ואחריו התמקד בעיקר בנושאים סמליים: המקומות הקדושים בירושלים וזכות השיבה. אך הדיון בנושאים אלה מאפיל על הבעיה האמיתית, והיא שבנושאים קונקרטיים של שטח ומשאבים לא הציע ברק דבר בקמפ דיוויד, למעט שימורו של מצב העניינים הקיים. הבה נבחן, אם כן, את פרטי הצעתו, כפי שנחשפו בתקשורת הישראלית.

גושי התנחלות מרכזיים

העובדה היחידה שאינה שנויה במחלוקת, בנוגע להצעותיו של ברק בקמפ דיוויד, היא הצעתו כי גושי התנחלויות גדולים, שבהם מרוכזים מאה וחמישים אלף מתנחלים, יסופחו לישראל בהסכם הסופי. לפי תוכנית ביילין-אבו מאזן, רק ההתנחלויות עצמן היו אמורות להסתפח לישראל, בהתאם למפה מעורפלת למדי, שכללה את ההתנחלויות אך לא כללה שטחים שבהם חיים פלסטינים. באופן זה היתה ישראל פטורה מהצורך לתת לפלסטינים אזרחות ישראלית, הגוררת עמה גם זכויות סוציאליות, כגון ביטוח בריאות, וזכויות פוליטיות, כגון זכות ההצבעה. אך זה לא הספיק לברק, ש"תיקן" את המפות, תוך הגדלת השטחים המסופחים. הסיפוח שהוצע בקמפ דיוויד חל גם על השטחים שבין ההתנחלויות, המכילים כ- 120,000 תושבים פלסטינים.20 הפתרון של ברק ל"בעיית האזרחות" היה הימנעות ממתן אזרחות ישראלית, מאחר ש"הם יבחרו למדינת פלשתין".21 כך ניתן לספח קרקע ללא מתן זכויות כלשהן לתושבים הפלסטינים המסופחים.

ירושלים

מיתוס אחד, שזכה לחזרות רבות, הוא שברק, אשר הבטיח במסע הבחירות שלו "ירושלים מאוחדת כבירת הנצח של ישראל", הסכים בקמפ דיוויד לחלק את ירושלים. סברה זו משותפת לאנשי ימין ושמאל ישראלים כאחד, והיא עמדה במרכזן של הפגנות ימין וסערות פוליטיות רבות. העובדה היא שאין בטענה זו ולו שמץ של אמת.

כששומעים "חלוקת ירושלים", הרעיון האסוציאטיבי הראשון שמתעורר הוא שמזרח ירושלים – החלק שכבשה ישראל במלחמת 67' – תהיה פלסטינית, ותשמש כבירתה של המדינה הפלסטינית העתידית; או שלפחות חלקי מזרח ירושלים שעדיין מאוכלסים בפלסטינים יהיו פלסטיניים. מזרח ירושלים היתה תמיד מרכזה של החברה הפלסטינית, לא רק בשל מעמדה הדתי והסמלי, המודגש כל-כך, כי אם גם בשל מיקומה בצומת המחבר אזורים שונים בגדה המערבית. במזרח ירושלים שוכנים מוסדות פלסטיניים רבים. בנוסף ל"אוריינט האוס" המפורסם יש בה אינספור מוסדות אחרים: ארגוני רווחה ומחקר העוסקים בבריאות, במים, בדיור, בתרבות ובאיכות הסביבה. התשתית הבסיסית לבירה תפקודית כבר קיימת, ורבים סברו, לאור ההבטחות החגיגיות של אוסלו, שאכן תתפתח שם בירה כזו.

אך לא את מזרח ירושלים הציעו הישראלים כבירה הפלסטינית. הבה נתבונן שוב בסעיף המתייחס לירושלים בתמצית תוכנית ביילין-אבו מאזן, המצוטט לעיל: "השטח שהוגדר אל-קודס בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים – הגדול מהשטח שסופח לישראל ב-67' – ייחשב לבירה הפלשתינית…" הנוסח כולו נשען על תכסיס לשוני. גבולותיה המוניציפליים של ירושלים, בצדה הדרום-מזרחי, היו נרחבים יותר מאלה שהגדירה ישראל כשסיפחה את מזרח ירושלים. הם כללו גם את הכפר אבו-דיס ושני כפרים שכנים. הכפר אבו-דיס הוא, למעשה, זה שנועד לשמש כבירתה של המדינה הפלסטינית, לפי תוכנית ביילין-אבו מאזן. התכסיס הלשוני היה שאבו-דיס ייקרא "אל קודס", כשמה הערבי של ירושלים שפירושו "העיר הקדושה". רק באמצעות שימוש מטעה בהגדרות יכולה ישראל לטעון כי היא מציעה שהעיר תחולק לחלק יהודי, "ירושלים", וחלק פלסטיני, "אל קודס".

למעשה, חלק זה של הבנות ביילין-אבו מאזן מוסכם זה זמן רב על כל הצדדים. מאחורי מסך העשן של הצהרות המתייחסות לשחרור ירושלים, הביע ערפאת זה מכבר את הסכמתו לעמדה הישראלית. לדוגמא, עקיבא אלדר מ"הארץ" דיווח כבר ב- 1998 ש"יאסר ערפאת מקבל לראשונה את רעיון קביעתה של בירת המדינה הפלשתינית באבו-דיס, הסמוכה לירושלים, ורואה את ההבנות הכלולות בהסכם ביילין-אבו מאזן... כאופציות ריאליות להסדר קבע עם ישראל. בשיחה שקיים בשבת ברמאללה עם הצוות המזרח-תיכוני של המועצה ליחסי חוץ, שמרכזה בניו יורק... נשאל ערפאת אם ניתן להגיע להסדר עם ישראל גם בשאלת ירושלים. ערפאת: 'בהחלט. אפשר לקבל את הרעיון של אבו-דיס, שהיתה שייכת לאל-קודס גם תחת השלטון הירדני'".22

כל ממשלות ישראל הקודמות הסכימו שאבו-דיס תהיה פלסטינית, ותשמש בעתיד כבירת הישות הפלסטינית (שחלקן הסכימו לקרוא לה "מדינה", ואחרות לא הסכימו לכך).23 התנאי שהציבה ישראל היה שמוסדות פלסטיניים יעברו ממזרח ירושלים לאבו-דיס. לפלסטינים הותר לבנות שם את בית הנבחרים העתידי שלהם ואת משרדי הממשלה, ובניית המבנים הושלמה הרבה לפני קמפ דיוויד. הנה דיווח ממאי 2000, שפורסם ב"אינדפנדנט" הבריטי, על המציאות באבו-דיס:

"הרשות הפלסטינית: מרכז ללימודי כלכלה", זו לשון השלט הערבי המרובב התלוי על קיר הבניין [בית הנבחרים] החדש, המזדקר על מורדות גבעה סלעית בכפר אבו-דיס שבגדה המערבית… אבו-דיס הוא אחד משלושה כפרים ערביים שכנים שראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, מתכנן להעביר לשליטה פלסטינית מלאה כ"מקדמה" לקראת המדינה הפלסטינית. ישראלים אופטימיים סבורים כי ערפאת יכול לקרוא להם "אל קודס" ולהקים בהם את בירתו… כך, אם התוכנית תעבוד, בירתה של פלסטין תהיה "אל קודס", כפי שמבטיח ערפאת לעמו מדי יום, וישראל תישאר עם ירושלים, "בירתו הנצחית והבלתי מחולקת של העם היהודי". אולם, כפי שמסביר עותמן מוחמד קריי, מוכתר הכפר, בן 72: "אנו גאים בכך שבית הנבחרים יהיה כאן, אבל איננו גאים בכך שאומרים שזאת ירושלים. אבו דיס הוא פרבר כפרי", הוא אומר, "ירושלים היא המקום שאליו הולכים כדי לקנות נעליים".24

הפלסטינים האמינו כי אבו דיס, והכפר השכן אל-עזרייה, ייכללו ב"פעימה השנייה" שעליה הוסכם בשארם א-שייח בספטמבר 1999, דהיינו, שכפרים אלה יועברו לשליטה פלסטינית מלאה (שטח A). "שישה חודשים מבטיחים לי שאקבל את אבו דיס, ושום דבר לא קורה", התלונן ערפאת במאי 2000. 25 אך ברק המשיך להתכחש להבטחות וסירב להעברה. ערב קמפ דיוויד הכריז ברק כי הוא מוכן להעביר את אבו-דיס ושני כפרים שכנים לשליטת הפלסטינים "כמחווה, לפני הפסגה"26, אך לא עשה זאת. אישור לכך נמצא במאמרם של אגהה ומאלי שצוטט לעיל: "כשברק הפר את התחייבותו להעביר את שלושת הכפרים הירושלמיים לפלסטינים – התחייבות שהעביר קלינטון לערפאת, על-פי הסמכה מפורשת מברק – קלינטון זעם. במילותיו-הוא, היתה זו הפעם הראשונה שהפכו אותו ל'נביא שקר'".27

במבט לאחור ברור מדוע סרב ברק להעברה. הוא ניסה להפוך מילוי של התחייבות ישנה לחלק המרכזי בעסקת השלום החדשה שלו, שבתמורה לה יכריזו הפלסטינים על סיום הסכסוך ויוותרו על דרישות קודמות ועל החלטות האו"ם. שליפת התחייבויות ישנות והצגתן כפריצות דרך חדשות היו למדיניות עקבית של ישראל מאז אוסלו.

בכל מקרה, ה"ויתור ההיסטורי" הגדול שמאחורי נכונותו של ברק "לחלק את ירושלים" אינו אלא נכונות לשקול יישום התחייבות ישראלית ישנה בנוגע לאבו-דיס, תוך שימוש בתכסיס הלשוני שהוצע בתוכנית ביילין-אבו מאזן. הבה נתבונן בדוגמא אחת לדרך שבה דיווחה התקשורת הישראלית על "פריצת הדרך ההיסטורית". ב- 27 ביולי 2000 הכריז ה"ג'רוזלם פוסט" בכותרתו הראשית: "מפי מקור: ברק היה מוכן לחלק את ירושלים". בגוף הכתבה נכתב כדלקמן: "בסוף פסגת קמפ דיוויד היה ראש הממשלה, אהוד ברק, מוכן לשקול את האפשרות ליצירת 'אל קודס' פלסטינית בצד הבירה היהודית, וכך למעשה לחלק את ירושלים, כפי שנמסר מפי מקור רשמי בכיר בטיסתו לארץ אתמול". בהבהרה לוויתור מרחיק-לכת זה מוסיף הטקסט כי ההצעה כוללת "התרת סיפוחן של כמה שכונות שמעבר לגבולה המזרחי של ירושלים למדינה הפלסטינית העתידית". הנכונות לקרוא ל"שכונות שמעבר לגבולה המזרחי של ירושלים" אל-קודס שקולה לנכונות לחלק את ירושלים. כך הוצגו הדברים מדי יום, בכל עיתון, בישראל ובעולם המערבי. כך הופך מיתוס לעובדה.

בכל הנוגע לעמדה האמיתית לגבי מזרח ירושלים, ברק לא סטה ולו במילימטר מהבטחתו שירושלים תישאר "בירתה המאוחדת של ישראל לנצח". את מזרח ירושלים סיפחה ישראל זמן קצר לאחר כיבושה ב- 1967 (סיפוח שאושר בהחלטת הכנסת ב- 1980), ומאז ועד היום ישראל מקצה לעצמה אדמות בשטחה ובונה שם התנחלויות חדשות. כל ממשלות ישראל הכריזו כי האזור אינו נתון למו"מ, וכי מזרח ירושלים תישאר ישראלית. במשך השנים, ובהתאם לדרישתן של ממשלות שונות, הוכנו תוכניות שונות להסדרים עתידיים שיחולו על תושביה הפלסטינים של ירושלים המזרחית. אף שהתוכניות נבדלות זו מזו בפרטים מסוימים, כולן מבוססות על ההנחה שהריבונות בירושלים תישאר ישראלית, ולשכונות הפלסטיניות תוענק סמכות מוניציפלית זו או אחרת, מה שביילין כינה "הסדר שיהיה מתחת לרמת עירייה".28

ברוח היצירתיות הפורחת מאז אוסלו, ניסו הישראלים למצוא לשון שעל פיה ייראה כאילו לפלסטינים יש שליטה בשכונותיהם, שהיא מעבר לסמכות מוגבלת להסדרת עניינים מוניציפליים - אשר אינה כוללת אפילו את הסמכות לאשר בניית מבנים חדשים. דוגמא לכך מצויה בסיפור הבא של סוכנות הידיעות "רויטרס":

מקור ישראלי בכיר אמר ביום שלישי כי לשון דיפלומטית היא המפתח לפתרון בעיית ירושלים, המונעת את סיום הסכסוך בן 52 השנים עם הפלסטינים: שר המשפטים יוסי ביילין, אדריכל השיחות הנמשכות זה שבע שנים עם אש"ף, אמר כי הצדדים מחפשים לשון מעשית לצמצום הפערים. "הנקודה העיקרית היא למה לקרוא 'סטטוס קוו', שכן כולם יודעים שלא יהיה שום שינוי אמיתי בסטטוס קוו", אמר ביילין לגלי צה"ל.29

"אוטונומיה" או "סמכות" היו חלק מהמונחים המועדפים. הידיעה ב"ג'רוזלם פוסט" שצוטטה לעיל מסכמת את הכרזתה על נכונותו של ברק לחלק את ירושלים בהצהרה שההצעה "כוללת גם מתן סמכות אדמיניסטרטיבית מרחיקת לכת ברוב השכונות הערביות בירושלים".30

במאמר המנתח את פרטי העמדות הישראליות בהכנות לפסגה31 תיאר עקיבא אלדר את העמדה הנוגעת למזרח ירושלים כמשמרת את מצב הריבונות הנוכחי, ומעניקה אוטונומיה מוניציפלית לשכונות הערביות, בכפוף לרשות מוניציפלית פלסטינית-ישראלית גבוהה יותר. הוא מציין גם כי ישראל מסכימה שפלסטין תספק שירותי חינוך, בריאות ורווחה למאתיים אלף תושביה הערבים של ירושלים, ואף תחיל עליהם את המערכת המשפטית שלה. זהו אותו מודל שהציע ברק להחיל על הפלסטינים המתגוררים בשטחים שיסופחו לישראל: שהאחריות על שירותי הבריאות והרפואה לפלסטינים תישאר פלסטינית. אף שבאופן רשמי תושביה הפלסטינים של ירושלים המזרחית, המסופחת לישראל, הם אזרחים ישראלים, ואדמתם תישאר בריבונות ישראלית לפי הצעת קמפ דיוויד, ישראל תהיה פטורה מלספק להם שירותי רווחה ושירותים סוציאליים כלשהם.

הצוות האמריקני בקמפ דיוויד, ובדיונים מאוחרים יותר, נתפס בעיני הציבור כקבוצה קשוחה של מתווכים שמנסים לאלץ את שני הצדדים להסכים לוויתורים נוספים. אך עמדת האמריקנים בעניין ירושלים היתה זהה, למעשה, לעמדות הישראליות שעיקריהן צוטטו לעיל. "הצד הישראלי, כך עולה מהתדריך של [גלעד] שר, הסכים עם הרעיונות שהציג קלינטון בשלב האחרון של פסגת קמפ דיוויד... [קלינטון] הציע להעביר לריבונות פלשתינית את השכונות הערביות שעוטפות את העיר [דהיינו, אבו דיס]. זאת בתמורה לסיפוח 11 גושי התיישבות ישראליים, בהם מעלה אדומים, גבעת זאב וגוש עציון". באשר לשאר האזורים הפלסטיניים בירושלים ובעיר העתיקה, הוצע כי הפלסטינים יקבלו "שליטה אוטונומית בשכונות המוסלמית, הנוצרית והארמנית...".32 להזכירכם, "שליטה אוטונומית" היא אחד מהשמות היצירתיים שהומצאו במשך השנים לתיאור ניהול פלסטיני של העניינים המוניציפליים בשכונות הפלסטיניות.

קשה להבין כיצד בלעו אנשים כה רבים את הסיפור על נכונותו של ברק לחלק את ירושלים. העובדות הנוגעות להצעות הישראליות היו זמינות ונגישות לכול בעיתונות הישראלית (וציטטתי כאן רק חלק מזערי מהפרסומים בה). אך הן היו עטופות בכותרות ענק על חזונו החדש וחסר התקדים של ברק, וכנראה שדי בכך כדי לעצב את תפיסת המציאות אצל מרבית האנשים.

שאר שטחי הגדה המערבית ועזה

התרמית הגדולה ביותר בתוכניתו של ברק, שלא קיבלה כל תשומת לב בדיון הציבורי, היתה גורלן של רצועת עזה ויתר הגדה המערבית, 90 האחוזים שנועדו להשתייך ל"מדינה הפלסטינית" לאחר שישראל תספח את גושי ההתנחלויות הגדולים. השאלה האמיתית היא שאלת גורלן של ההתנחלויות בשטחים אלה. בל נשכח כי בערך שליש משטח רצועת עזה הופקע לטובת ששת אלפים מתנחלים, לרבות בסיסים צבאיים וכבישים עוקפים שנועדו להגן עליהם, וכי מיליון פלסטינים מצטופפים בשני השלישים הנותרים. מבחינת הפרופורציות זהו, פחות או יותר, המצב גם ביתר "90 האחוזים" של הגדה המערבית. ההתנחלויות המבודדות שמחוץ לגושי ההתנחלויות הגדולים באזורים אלה נבנו במתכוון, לאורך השנים, בלב האוכלוסייה הפלסטינית, כדי לאפשר שליטה ישראלית עתידית גם בשטחים אלה.

כתוצאה מכך, שני מיליון פלסטינים בגדה המערבית מצטופפים בארבע מובלעות מבודדות ששטחן הכולל הוא כ- 50 אחוזים משטח הגדה המערבית, ו- 40 האחוזים הנותרים חסומים במערך הגנה על כארבעים אלף מתנחלים. השטחים המקיפים את ההתנחלויות הופקעו במהלך שנות הכיבוש והוכרזו כ"אדמות מדינה" ישראליות. שטחים אלה כוללים לא רק את ההתנחלויות עצמן, אלא גם את הגבעות המקיפות אותן, שעל חלקן מוצב קרוואן מתנחלים בודד. כמו בעזה, שטחים נרחבים הופקעו לטובת סלילה של כבישים עוקפים מיוחדים למתנחלים, הקצאת "אזורי ביטחון" סביב כבישים אלה והצבת עמדות צבאיות להגנת התנועה בהם. חלקים אחרים של "המדינה הפלסטינית" המשוערת מאוכלסים במחנות צבא ושטחי אש נרחבים, במיוחד בעמק הירדן. ישראל הבהירה כי אזורים אלה יישארו אזורים צבאיים, כפי שמכתיבים "צורכי הביטחון".

[הוראה להכנסת מפה]

כדי להמחיש את המצב הנוכחי בגדה המערבית יש להתבונן במפה. זוהי למעשה המפה היחידה שהציג ברק לפלסטינים. הוא עשה זאת במאי 2000, כהצעה להסכם הסופי33 (יש לזכור כי "ההצעות הנדיבות בקמפ דיוויד" לא לוו במפות או במסמכים אחרים). ראשית, המפה משקפת את העובדה שהגדה המערבית מחולקת כבר לארבעה מחוזות מבודדים לחלוטין, ללא כל קשר ישיר בינם לבין עצמם או בינם לבין ירדן. ה"שטחים הלבנים" במפה מכילים גושי התנחלויות גדולים, ונועדו, לפי תוכנית זו, להיות מסופחים לישראל. ה"שטחים הירוקים" (המופיעים כאן עם פסים) מוגדרים כ"אזורי ביטחון ישראליים זמניים", ולפלסטינים לא תהיה כל גישה אליהם. ה"שטחים החומים" הם אלה שנועדו, לכאורה, להעברה מיידית לריבונות פלסטינית. הם מהווים כ- 60 אחוז משטח הגדה המערבית – אפילו לא קרוב ל- 90 האחוזים שלהם טוענים הישראלים (לכאורה ייתכן שבתוכניות הישראליות שבין מאי לספטמבר 2000 צומצמו ה"שטחים הלבנים" והורחבו ה"שטחים החומים", אולם אין בנמצא מפות רשמיות המאשרות זאת). המפה הקטנה משמאל משקפת את עתידה של המדינה הפלסטינית לפי תוכנית זו: חמישה מחוזות מבודדים (לרבות עזה), בתוך ישראל, ללא כל גבולות חיצוניים עם מדינות אחרות.

אך הנקודה המכרעת היא המצב בתוך ה"שטחים החומים" שבריבונות פלסטינית עתידית. המפה משקפת גם את המצב הנוכחי באזורים אלה: נמצאות שם עדיין כארבעים התנחלויות ישראליות מבודדות (מסומנות במשולשים לבנים). התנחלויות אלה, והכבישים המקיפים אותן, מבודדים את האזורים הפלסטיניים לכדי מובלעות קטנות יותר, המסומנות בגוון כהה. למעשה, גם לפני האינתיפאדה שלטו הפלסטינים באזורים הכהים המסומנים במפה (אזורי A ו-B). אם ההתנחלויות הישראליות יישארו על כנן באזורים אלה, המצב יישאר כפי שהוא מוצג במפה זו, שלפיה הפלסטינים שולטים רק באזורי A ו-B, המהווים יחד כ- 42 אחוז מהשטח.

ראינו כבר שלפי תוכנית ביילין-אבו מאזן לא היתה כוונה לפרק שום התנחלות, אלא להשאיר התנחלויות אלה "תחת ריבונות פלשתינית". הציבור סבר כי ברק הציע הצעה שונה, הכוללת פירוק התנחלויות שלא יסופחו רשמית לישראל. אך כמו ביתר ההיבטים של הצעתו, הרושם שנוצר מבוסס רק על תכסיסים לשוניים. נשים לב כיצד מתאר גלעד שר, עוזרו של ברק בקמפ דיוויד, את ההצעה: "בנושא רצועת עזה הוסכם כי השטח כולו יועבר למדינה הפלשתינית: ההתנחלויות באזור יפונו, אלא אם המתנחלים יסכימו להישאר תחת ריבונות פלשתינית".34 הכול נשמע כל-כך מבטיח. מי שם לב לפיסקה האחרונה, המותירה את הברירה הסופית בידי המתנחלים? זוהי בדיוק אותה הצעה שהועלתה לגבי ההתנחלויות המבודדות בגדה המערבית.

אם ישאירו את ההחלטה בידיהם - המתנחלים יישארו במקומותיהם, במיוחד מאחר שממשלת ישראל אינה מותירה להם, למעשה, שום ברירה. מאז אוסלו מדיניותה היא סירוב עקבי לכל דרישות המתנחלים ליישוב-מחדש ולקבלת פיצוי על הרכוש שישאירו מאחוריהם. זמן קצר לאחר אוסלו, מתנחלי דוגית שברצועת עזה, שאינם יושבים בה מטעמים אידאולוגיים, שבתו מול הכנסת בירושלים, בדרישה לעזוב את יישובם ולקבל פיצויים. אך רבין אמר "לא עכשיו!". אלפי מתנחלים אחרים מהגדה המערבית נרשמו במשרד שפתח ח"כ חגי מרום למען מתנחלים המבקשים לעזוב את יישוביהם, אך הממשלה סירבה. בהתבסס על ניסיון העבר, לא רק שהמתנחלים יישארו במקומם, אלא שההתנחלויות אף יורחבו. ואם ההתנחלויות יישארו, יישאר כמובן גם הצבא הישראלי, כדי להגן על יושביהן, וכך המצב יישאר כמות שהוא, דהיינו: ה"מדינה" הפלסטינית תתפוס 42 אחוז בלבד משטח הגדה המערבית.

כמו תמיד, הופצו בתקשורת הישראלית שמועות לא רשמיות שלפיהן ישראל מתכוונת לפנות בעתיד חלק מההתנחלויות, אך שמועות אלה היו חסרות בסיס. כל משרדי הממשלה הרלוונטיים הבהירו חזור והבהר שאין שום תוכנית לפינוי התנחלויות כלשהן. אלוף בן מ"הארץ" מדווח:

ממשלת ברק לא גיבשה תוכנית לפינוי התנחלויות מבודדות, במסגרת הסכם עם הפלשתינאים או בהפרדה חד-צדדית, כך אמר אתמול מקור מדיני בכיר. לדבריו "אין בשום מקום רשימה של יישובים המיועדים לפינוי". לדבריו, בעבודות המטה שהוכנו במשרד ראש הממשלה דובר על מודלים כלליים בלבד של עתיד ההתנחלויות בחלופות שונות: יושארו במקומן, יועתקו לתוך גושים או יתפנו. נבדקו המשמעויות של החלופות השונות, אך לא הוכנה מפה או תוכנית פינוי. לדברי המקור הבכיר, "איש לא עסק בתוכנית לפינוי פיזי, ואיש לא ייקח סיכון לעסוק בכך. עסקנו רק בגושים שיסופחו לישראל.35

מדיניותה של ישראל היתה תמיד שראשית על הפלסטינים להוכיח שההסדרים שכופה עליהם ישראל עובדים, ואז "כמובן, נדון ונשקול".

לו היה בכוונתה של ישראל להגיע להסכם אמיתי, היא יכולה היתה לעשות מחווה פשוטה: להכריז על פירוק מתוזמן של התנחלות אחת זעירה, למשל, של ארבע מאות המתנחלים בחברון, אשר הורסים את חייה של עיר שלמה. בפברואר 1994, אחרי שהמתנחל ברוך גולדשטיין טבח מתפללים פלסטיניים במסגד סמוך לחברון, שמונה שרים – דהיינו, רוב ממשלת ישראל דאז – הצביעו בעד פינוי מתנחלי חברון, שמספרם היה פחות ממאתיים. אך רבין אמר: "לא עכשיו! החלטות כאלה יחכו להסכם הסופי". אך כשהגיע הזמן, לכאורה, להסכם סופי, הכריזה ישראל בקמפ דיוויד, לדברי גלעד שר36, כי "את העיר חברון מבקשת ישראל להשאיר בידיה לתקופה של 13 עד 15 שנה. תושביה היהודים של העיר אמורים להתפנות במהלך תקופה זו. קריית ארבע תישאר בריבונות ישראלית, ואילו על מערת המכפלה מבקשת ישראל להחיל הסדרים דומים לאלה שיהיו בהר הבית".37

ההתנחלויות בחברון ובקרית-ארבע אמורות שתיהן, לכאורה, לעבור ל"ריבונות" פלסטינית, מאחר שהן נמצאות מחוץ לגושי ההתנחלויות הגדולים שאמורים להיות מסופחים לישראל. עם זאת, קרית-ארבע (הכלולה ב"שטח הירוק" במפה שהובאה לעיל) תישאר ישראלית לנצח, ולפלסטינים לא תהיה שליטה על האתרים הקדושים להם אפילו בשטחים שבבעלותם, לכאורה. באשר לחברון, כאן נכנסת לשימוש הטקטיקה הישנה והטובה של "עדיין לא". הפלסטינים אמורים להאמין שבעוד 13 עד 15 שנה, לאחר שמספר המתנחלים הכולל יושלש ודור שלישי של ילדים ישראלים ייוולד שם, דווקא אז יבשילו התנאים לפינוי סופי של ההתנחלות.

הסדרים דומים הוצעו לגבי עמק הירדן. בנוסף ל- 10 האחוזים שביקשה לספח לשטחה, הצהירה ישראל כי 12 אחוז נוספים משטחי עמק הירדן יישארו בשליטה ביטחונית ישראלית למשך עשר עד עשרים שנה (וראו, שוב, את ה"שטחים הירוקים" שבמפה).38 בכל מקרה, ברק הבהיר בהזדמנויות שונות שההתנחלויות בעמק הירדן לא תפורקנה. בפגישה שנערכה עם מתנחלי עמק הירדן אמר להם ברק ש"בכל הסדר [עם הפלסטינים] תשמור ישראל לעצמה דריסת רגל ביטחונית וקהילתית באזור".39

התכסיס הלשוני שבבסיסן של תוכנית ביילין-אבו מאזן והצעת ברק הוא, שבעוד שהמצב יישאר כמות שהוא, לשון הצעות ההסדר תכלול הכרזה פלסטינית כלשהי בדבר ריבונות על הקרקע, שהרשות הפלסטינית תוכל להציג כהישג. הפלסטינים אף יוכלו "להכריז על מדינה". דרום אפריקה הלבנה, בשיא משטר האפרטהייד, הציעה הצעה דומה לשחורים ב"בנטוסטנים",40 ואף ביקשה מהאו"ם להכיר ב"בנטוסטנים" אלה כמדינות עצמאיות.

משמעות הדבר היא, אם כן, שאם ישראל תספח 10 אחוזים משטחי הגדה המערבית, "ותותיר למדינה הפלשתינית 90 אחוז מהשטח", 40 אחוז מתוך אותם 90 אחוז של "המדינה" הפלסטינית יהיו שטחים מופקעים בשליטה מלאה של ישראל, שטחים שבהם לא יוכלו הפלסטינים לבנות, להתיישב ולעבד את הקרקע. במקרה של עמק הירדן – הפלסטינים לא יוכלו אפילו לעבור בשטחים אלה.

פרטים אלה מתקשרים לתוכנית ישראלית קודמת שעליה דיווחה התקשורת הישראלית ביתר כנות. תחת הכותרת "מדינה תמורת סיפוח", העמוד הראשון של עיתון "הארץ" מיום 10 במרץ 2000 מכריז על "תוכנית 10-40-50 של רה"מ: 50% מהגדה לפלשתינאים, 40% במחלוקת ו-10% לישראל". התוכנית כוללת פעימה שלישית שתגדיל את שטח A – האזור האוטונומי שבשליטת הרשות הפלסטינית – לכ- 50 אחוז משטח הגדה המערבית (כנזכר לעיל, שטחים A ו-B יחדיו היו באותה עת 42 אחוז משטח הגדה המערבית). באותו שטח של 50 אחוז יוכלו הפלסטינים להכריז על מדינה. "ההצעה החדשה תותיר במחלוקת לכל היותר כ-40% משטחי הגדה, וכן את מעמד ירושלים ושאלת זכות השיבה", כך נאמר בכתבת "הארץ". כלומר, בתמורה להסכמתו של ערפאת לסיפוח ישראלי רשמי של כל מרכז הגדה המערבית, ערפאת יוכל להכריז על מדינה פלסטינית ב- 50 אחוז משטח הגדה, ולמכור לעמו את הרעיון שכל שאר הנושאים שעל הפרק טרם הוכרעו.

תוכנית זו היא למעשה תוכנית ישנה למדי; מדובר בגירסה מורחבת של "תוכנית אלון", המוגדרת מאז אוסלו כ"תוכנית אלון פלוס", אשר חומסת מהפלסטינים מחצית משטחי הגדה המערבית. זו בדיוק אותה תוכנית שהציע ברק בקמפ דיוויד, בהבדל מכריע אחד: אף אחד במערכת השלטון הישראלית לא האמין שהפלסטינים יקבלו מרצון את "תוכנית אלון" ויוותרו על מחצית משטחי הגדה המערבית, וזו הסיבה שברק הציע בתחילה להשאיר את 40 האחוזים הנותרים ללא הסדר. אך בקמפ דיוויד, בגיבויה של ארצות-הברית, ניסה ברק בכל זאת לכפות זאת כהסכם סופי. כנזכר לעיל, הוא דרש שהפלסטינים יכריזו על "סיום הסכסוך", תוך ויתור על כל החלטות האו"ם שקדמו להכרזה ועל תביעות עתידיות, ומבלי להשאיר אף נושא פתוח למו"מ עתידי, ולו למראית עין. בה בעת הכין ברק את הצבא הישראלי להכות בפלסטינים, במקרה שיסרבו להסדר המוצע.

יוצא איפוא, שהמיתוס של הצעות ישראליות נדיבות בקמפ דיוויד אינו אלא הונאה, המונצחת בתעמולה מתמדת. הנציגים הפלסטינים למו"מ תרמו למסך העשן שאפף את הצעותיה של ישראל, כדרכם תמיד. הם עושים כל שביכולתם כדי להסתיר מעמם כמה מעט הצליחו להשיג לאחר שנים של משא ומתן. המשבר עם הימין הישראלי ערב פסגת קמפ דיוויד תרם תרומה נוספת להתרשמות הכוזבת שברק הציע הצעה חסרת תקדים. הימין הקיצוני תמיד מתנגד לתוכניות שמותירות בידי הפלסטינים שטח כלשהו. בעיני הימין הקיצוני, הפתרון היחיד הוא "טרנספר" של הפלסטינים. אך ייתכן שגם חלקים אחרים בימין נפלו קורבן לתעמולת קמפ דיוויד. כשהכותרות הכריזו שברק מוכן לחלק את ירושלים ולוותר על 90 אחוז מהשטחים, איך אפשר היה לדעת שזהו שקר? בכל מקרה, זעם הימין עוזר תמיד לבסס את התעמולה. היום מוחים שם על ה"הבלגה" שנוהג שרון בדיכוי ההתקוממות הפלסטינית.

זכות השיבה

אם נרצה לבודד נושא אחד בדיוני קמפ דיוויד, שבאמת שיכנע את מרבית הישראלים ששלום עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי, הרי שזהו נושא זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. ההשקפה הישראלית, שניזונה, כמו תמיד, מחזרה שיטתית ובלתי-פוסקת על אותה טענה בתקשורת, היתה שכעת, כשהפלסטינים עומדים לקבל, סוף-סוף, מדינה, הם רוצים גם להציף את ישראל בגלים של פליטים פלסטינים שישובו למולדתם – מה שיוביל, למעשה, ליצירת שתי מדינות פלסטיניות. הבה נבחן, אם כן, את הבעיה.

ישראל נולדה בחטא. כפי שצוין בהקדמה, במהלך מלחמת 1948 סילק הצבא הישראלי שבע מאות ושלושים אלף פלסטינים ממולדתם. מדובר בלמעלה ממחצית האוכלוסייה הפלסטינית, שמנתה אז כ- 1,380,000 נפש.41 מדובר בפצע פתוח שיש להתמודד עמו. אין ספק שלשם סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני יש להסדיר את עניין הפליטים הפלסטינים.

בהתחשב בריבוי הטבעי של האוכלוסייה במשך יותר מחמישים שנה, מספר הפליטים עומד כיום על כ- 3.7 מיליון איש – זוהי הערכת אונרוו"א, סוכנות האו"ם לרווחה ולסיוע לפלסטינים במזרח הקרוב, לגבי מספר הפליטים הפלסטינים במזרח הקרוב.42 לפי הערכות אחרות המספר אף גבוה יותר. רוב הפליטים שוהים במדינות מזרח-תיכוניות שכנות, ורבים מהם עדיין מתגוררים במחנות פליטים. 22 אחוז מכלל הפליטים הפלסטינים נמצאים ברצועת עזה. הקהילה הבינלאומית הכירה מזמן בזכותם לשוב למולדתם או לקבל פיצויים. הבולטת ביותר, בהקשר זה, היא החלטת מועצת האו"ם מס' 194, שנתקבלה ב- 11 בדצמבר 1948. בסעיף 11 בהחלטה זו נכתב שהעצרת "קובעת בזאת כי לפליטים שברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יש לאשר זאת בהקדם האפשרי, מבחינה מעשית, ולפליטים שיבחרו לא לשוב יש לשלם פיצויים בעבור רכושם…"43

אין לדעת כמה מהפליטים ירצו, למעשה, לממש את זכות השיבה, לאחר למעלה מחמישים שנה בגלות, ובהתחשב באופציית הפיצויים. עם זאת, ברור כי זכותם העקרונית, זכות השיבה, חייבת להיות חלק מכל הסכם עתידי. המחלוקת במו"מ היא בשאלה כיצד ליישם זכות עקרונית זו. הבה נבחן את הנושא בהקשר רחב יותר.

במשך השנים התגבשו שתי השקפות בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני (אני מתייחסת כאן רק להשקפות המבוססות על הכרה בזכויות שני העמים, ומתעלמת מגישות קיצוניות של "יהודים בלבד" או "פלסטינים בלבד"). לפי השקפה אחת, ישראל/פלסטין צריכה להיות מדינה אחת, רב-לאומית, שבני שני העמים הם אזרחיה ולכולם זכויות שוות. ההשקפה השנייה גורסת כי בשטח פלסטין ההיסטורית יש להקים שתי מדינות מבוססות-לאום: ישראל ופלסטין. פתרון זה זכה לתמיכת הרוב בשני העמים. הישראלים אולי מביעים בקול רם יותר את העדפתם למדינה שתהיה יהודית בבסיסה, אך זהו הפתרון המועדף גם על מרבית הפלסטינים. אפילו בתחילת האינתיפאדה הנוכחית הראו הסקרים כי כ- 80 אחוז מהפלסטינים עדיין רוצים שתי מדינות. אף שההשקפה הראשונה מבטאת חזון עמוק יותר, נראה כי שני העמים אינם מוכנים לכך עדיין.

שתי ההשקפות מובילות גם לתפיסות שונות בנוגע ליישום זכות השיבה. לפי הראשונה, הפליטים הפלסטינים השבים יוכלו להתיישב בכל מקום בארץ, לרבות באזורים שאוכלוסייתם יהודית ברובה, בדיוק כפי שמהגרים יהודים יוכלו להתיישב באזורים שמרבית אוכלוסייתם פלסטינית (בשני המקרים, כמובן, ייעשה הדבר בכפוף לשיקולים מעשיים ולהתחשבות ברגישויות אנוש). ההשקפה השנייה – זו הדוגלת בשתי מדינות – מובילה לפתרון שלפיו מרבית הפליטים הפלסטינים שיבחרו לממש את זכות השיבה יתיישבו במדינה הפלסטינית, ומרבית המתנחלים היהודים יעזבו את השטחים הכבושים ויחזרו לישראל.

הנציגים הפלסטינים מוכנים זה שנים לקבל על עצמם את הפתרון השני, הנובע מההשקפה הדוגלת בשתי מדינות, גם אם אינם אומרים זאת במפורש. חיוני, מבחינתם, שמספר מסוים של פליטים פלסטינים יחזרו לישראל-גופה, כחלק מהכרתה של ישראל באחריותה ליצירת בעיית הפליטים ובעיקרון זכות השיבה. עם זאת, מוסכם כי מספר השבים לישראל ייקבע תוך התחשבות ברגישויותיה של ישראל. אף שלא נדון בגלוי מספר ספציפי, פורסם מידע רב, בתקשורת הישראלית והפלסטינית כאחד, בדבר נכונותם העקרונית של הפלסטינים להתפשר. הפלסטינים ראו בהסכמי אוסלו 1993 התחייבות ישראלית לנסיגה מהשטחים הכבושים בתוך חמש שנים, שבמהלכן תוקם מדינה פלסטינית באותם שטחים. לגישתם, המדינה הפלסטינית העתידה לקום תהיה חופשייה לקלוט את כל הפליטים שיבקשו לשוב אליה (ובנוסף לכך ישוב מספר קטן יותר של פליטים לישראל). האחרים יפוצו בעבור סבלם ובעבור הרכוש שהשאירו מאחור. ההנחה היתה שבמקביל לתרומתה של ישראל יינתן גם סיוע בינלאומי לצורך כך.

אך בחלוף השנים שלאחר אוסלו התברר כי ישראל לא התכוונה למלא את התחייבותה זו. מספר המתנחלים הישראלים הוכפל, וכך גם אחוז השטחים שהופקעו בידי ישראל. העובדות בשטח לא הותירו מרחב לקליטתם של פליטים פלסטינים בעתיד. לא זו בלבד, אלא שכפי שכבר ראינו, כל ההצעות הישראליות עומדות על כך שגם אם אי-פעם ייחתם "הסכם סופי", מתנחלים ישראלים לא יחויבו לעזוב את השטחים הפלסטיניים.

מאז אוסלו מתנהלים הדברים כך שמהפלסטינים נדרש לעמוד בכל התחייבויותיהם וויתוריהם, בעוד שישראל גם פטורה מיישום הסכמים שעליהם חתמה וגם מרחיבה את אחיזתה בשטח הכבוש. בקיץ 2000 כבר הופיעו ניצני מחאה פלסטינית בגין אי-שוויון זה. התחושה ברחובות, במחנות הפליטים ובגולה הפלסטינית היתה שזכויות הפליטים נרמסות בתהליך של מו"מ אינסופי והבטחות שווא, ושאם ישראל מפרה את כל התחייבויותיה, על הפלסטינים לשוב לדרישתם המקורית: שהפליטים השבים יוכלו להתיישב בכל מקום. הועלתה הטענה שאם מתנחלים ישראלים יכולים להישאר על אדמה פלסטינית, גם פליטים פלסטיניים יכולים לשוב למולדתם, על אדמת ישראל, אולי כחלק מתפיסה כוללת של מדינה רב-לאומית. מחאה זו עברה לדרגים הפוליטיים, ורבים מהארגונים דרשו תשומת לב מיידית לטרגדיית הפליטים.44

על רקע המחאה הפלסטינית הגוברת דרש ברק מערפאת לחתום על הצהרת "סיום הסכסוך", שבעקבותיה תישלל זכותם של הפלסטינים לדרישות נוספות בנוגע לזכות השיבה. הוא ציפה מערפאת לומר לעמו כי הגיעה העת לוותר לעד על החלום לשוב למולדת המקורית. איזה חזון של "דף חדש בהיסטוריה" יכול היה ערפאת להציע לפלסטינים, שישכנע אותם שזהו הדבר הנכון לעשותו באותה עת? ראשית, הבה נבדוק מה מנהיג ישראלי היפותטי מהזרם המרכזי, שהיה מעוניין באמת בסיום הסכסוך, יכול היה להציע.

הדרישה המרכזית בכל ההצעות הישראליות היתה שגושי התנחלויות גדולים במרכז הגדה המערבית (שבהם כמאה וחמישים אלף מתנחלים) יסופחו לישראל. זו כשלעצמה סטייה רצינית מההנחה הבסיסית, שהוכרזה כמוסכמת על שני הצדדים, ואשר לפיה סיום הסכסוך כרוך בנסיגה ישראלית לגבולות יוני 1967, כאמור בהחלטת האו"ם 242. אך המנהיג הישראלי ההיפותטי יכול היה לטעון שבאזורים אלה התרחש תהליך בלתי-הפיך. עם זאת, כפיצוי צנוע על האובדן הפלסטיני הוא היה מציע לפחות שמספר זהה של פליטים פלסטיניים יוכל לשוב לאזורים דומים, על-פי בחירתם, במדינת ישראל, שיהיו קרובים ככל האפשר למרכזים הפלסטיניים שהיו לפני 1948. זוהי הצעה צנועה ומינימלית, שמפצה את הפלסטינים רק על מה שישראל לקחה מהם אחרי 1967. אפילו אם מספר הפליטים הפלסטינים השבים יהיה גדול יותר, עדיין יישמר בישראל רוב יהודי. יש לציין כי אינני מציגה כאן מה שנראה לי כצודק ואפשרי, אלא מה שיכול היה להציע מנהיג ישראלי מהזרם המרכזי.45

ישנן שתי רמות התייחסות לפתרון בעיית הפליטים. הרמה המעשית, שבה כבר נגענו, והרמה הסמלית. הרמה הסמלית מתייחסת ל"נראטיב" של נושא הפליטים. מנהיג ישראלי ששואף לפיוס ברמה הסמלית יכיר, קודם כול, באחריותה של ישראל ליצירת הבעיה. כדי לפתוח דף חדש ביחסים שבין שני העמים ולהתחיל בתהליך של ריפוי יש להכיר, קודם כל, בהיסטוריה הכואבת.

אורי אבנרי, פעיל שלום ישראלי מוביל, אמר בנושא ההכרה בתפקידה של ישראל בעניין הפליטים:

יש להכיר בעובדה שהיווצרות הבעיה היא תוצאה של הגשמת שאיפתה של התנועה הציונית לתקומה לאומית בארץ. כן יש להודות בכך שלפחות חלק מהפליטים גורשו בכוח מבתיהם אחרי שוך הקרבות, ושלא ניתן להם לחזור לבתיהם. אני יכול לתאר לעצמי מעמד דרמטי, שבו יתנצל נשיא המדינה או ראש-ממשלתה בפני העם הפלסטיני על העוול שנגרם לו במהלך הגשמתו של החזון הציוני, תוך הדגשה שהיה זה בעיקרו חזון לשיחרור לאומי ולהצלת מיליונים מן האסון היהודי באירופה. הייתי מרחיק לכת ומעלה את ההצעה להקים "ועדת אמת", המורכבת מהיסטוריונים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים, כדי לחקור את מאורעות 1948 ו- 1967 ולהגיש דו"ח מקיף ומוסכם, שייכלל להבא בספרי-הלימוד של ישראל ופלסטין כאחת.46

טרם עלה לשלטון מנהיג ישראלי שיהיה באמת מעוניין בסיום הסכסוך. ודאי וודאי שברק לא היה כזה. הבה נסקור בקצרה מה הוא הציע באמת, בהתבסס על מחקר מפורט שהופיע ב"הארץ" שנה לאחר מכן.47

ברמה המעשית של יישום זכות השיבה, ברק בקושי הציע משהו: בנוגע לשיבתם של פלסטינים לישראל-גופה, דרש ברק שנושא זה יימסר ל"שיקול דעתה הבלעדי" של ישראל. הוא עמד על כך ש"ההכרזה על סוף הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא תהיה תלויה בהשלמת תהליך שיקומם של הפליטים. בשום שלב של המשא ומתן לא הסכימה ישראל לקלוט יותר מעשרת אלפים פליטים".48

הרעיון המרכזי של ישראל היה להעביר לאחריותה של הקהילה הבינלאומית את פתרון בעיית הפליטים. "הרעיון היה שהקהילה הבינלאומית תקצה 20 מיליארד דולר, בתקופת זמן של 15 עד 20 שנה, ליישובן של כל תביעות הפליטים. הסכום יינתן כפיצוי לבתי אב של הפליטים, וכמענק-סיוע למדינות שישקמו אותם. לפני הפליטים יועמדו שלוש אפשרויות: האחת, להתיישב במדינה הפלסטינית. השנייה, להישאר במקום מושבם. השלישית, להגר למדינות שהתנדבו לפתוח בפניהם את שעריהן, כקנדה, אוסטרליה ונורווגיה".49

הפלסטינים דרשו שחוץ מהקרנות הבינלאומיות, ולפני הקמתן, ישראל תציע תרומה משלה, ולו סמלית, לפיצוי בעבור רכוש פלסטיני שאבד. מעולם לא התנהל מו"מ בנוגע לסכום הפיצוי הסמלי, שכן ישראל התנגדה לעצם הרעיון.

מעבר לפנייה אל נדיבותה של הקהילה הבינלאומית, ההתחייבות היחידה שכללה "הצעתו הנדיבה" של ברק היתה האפשרות שהוזכרה בפיסקה הקודמת – שהפליטים שיחפצו לשוב יהיו חופשיים להתיישב ביישות שתכונה "המדינה הפלסטינית". עם זאת, ישנם רמזים עבים לכך שברק מעולם לא התכוון להרשות אפילו זאת. בדיונים שונים דרשה ישראל שיימסר לה פיקוח מלא על גבולותיה של "המדינה הפלסטינית" עם מצרים וירדן, וזאת במפורש כדי לסכל הסתננות של "מהגרים בכוח". בפרק העשירי נראה כי אותה דרישה נכללה מאוחר יותר גם ב"פרמטרים של קלינטון" ובמו"מ שנערך בטאבה בינואר 2001.

נשארנו עם הנושא ברמתו הסמלית – האם ישראל מוכנה או לא מוכנה להכיר באחריותה לבעיית הפליטים. יישוב נושא זה אינו כרוך בעלות פיזית כלשהי מצד ישראל; ההכרה באחריות היא המעט שיכול היה ברק להציע לו שאף באמת ל"סיום הסכסוך". יצירת אווירה של פיוס אינה מסכנת את האינטרסים המוצהרים של ישראל. ואף על פי כן, אפילו מחווה סמלית מעין זו היתה יותר מדי בשביל ברק. הוא סירב, ובמקום זאת התעקש על ניסוחים מעורפלים המכירים בסבל הפלסטיני, אך לא באחריותה ההיסטורית של ישראל ליצירתו.

בהתבסס על עובדות אלו, המיתוסים והאשליות של קמפ דיוויד נעשים שקופים יותר; לא נותר אלא להסיק שברק לא שאף לפיוס בקמפ דיוויד, ואף לא ניסה באמת ובתמים לקרב את הסכסוך אל קיצו.

פרק שמיני

אפריל-יוני 2002: שובו של הכיבוש הצבאי

מבצע חומת מגן

ב- 29 במרץ 2002, לאחר פיגוע רצחני שבוצע בערב פסח, פתחה ישראל במתקפה המיוחלת והמתוכננת-בקפידה על ערים פלסטיניות ומחנות פליטים בגדה המערבית. המתקפה השמידה לחלוטין את כל מוסדות הרשות הפלסטינית והותירה חורבן רב בגדה המערבית. עם תחילת הפלישה חדר הצבא הישראלי אל מתחם ערפאת ברמאללה והגביל את תחום כלאם של ערפאת וקבוצה קטנה שנותרה עמו לאגף קטן אחד מתוך כלל המתחם. זרם החשמל לאגף נותק, ואמצעי התקשורת היחידים שנותרו היו טלפונים סלולריים (אל הקבוצה הלכודה עם ערפאת הצטרפו מאוחר יותר חברי התנועה לסולידריות בינלאומית שהצליחו להיכנס לאגף). מועין רבני, מנהל מרכז המחקר הפלסטיני-אמריקני ברמאללה, מסר תיאור תמציתי של הרס התשתית הפלסטינית במהלך המבצע הצבאי:

מבצע חומת מגן היה, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית, שונה מאוד מכל מה שקדם לו. ניסיונו של הצבא לחסל ארגונים מעין-צבאיים כגון קדושי אל-אקצה, המקושרים לפתח, גדודי עז-א-דין אל קאסם של החמאס ואחרים, הניצבים בחוד החנית של ההתקוממות החמושה, היה רק חלק ממערכה רחבה הרבה יותר… מתקני ביטחון פלסטיניים הושמדו בשיטתיות בכל עיר וכפר פלסטיניים שנכבשו, ואנשי מנגנוני הביטחון פורקו מנשקם ונעצרו בהמוניהם. משרדי הרשות הפלסטינית ומוסדותיה האזרחיים נסרקו, הושחתו ולעתים גם נבזזו. רכוש פרטי, מתקנים ציבוריים, מוסדות מסחריים, ארגונים לא-ממשלתיים ומשרדים שהחזיקו סיעות פלסטיניות פוליטיות שונות ספגו נזקים כבדים, ובמקרים רבים נבזזו או נהרסו לחלוטין. פעולות אלה התרחשו לא רק במהלך העימות הצבאי, כי אם גם זמן רב לאחר שהצבא ביסס את שליטתו.153

אך הרס המוסדות הפלסטיניים מחוויר מול הסבל, ההרג והפציעות בקרב הפלסטינים במהלך ה"מבצע". תיעוד מלא של הקריאות הנואשות לעזרה, שזרמו מכל רחבי הקהילות הפלסטיניות הנצורות באותו חודש אפל - אפריל 2002 - עוד יארך זמן רב. אנו נגביל את עצמנו כאן לתמצית העובדתית של רבני:

כפי שאישרו חיילים ישראלים בדיווחים לעיתונות, פלסטינים שאינם לוחמים שימשו כמגינים חיים, אולצו להקיש בדלתות ולפתוח חבילות חשודות ואף נוצלו במהלך פעולות לוחמה. על תושבי הערים והכפרים הכבושים הוטל עוצר סביב השעון, במשך כל תקופת שהותו של הצבא הישראלי. גם במקרים הומניטריים דחופים, בין אם נבעו מפציעות הקשורות ללוחמה ובין אם לאו, לא הותרה כל תנועה. מי שהעז לצאת מביתו (לרבות נשים, ילדים וקשישים) הסתכן בירי ללא התראה מרובי הצלפים… בשכם ובג'נין נמשך העוצר כמעט כל תקופת הכיבוש, ואספקת החשמל והמים למרבית תושביהן היתה חלקית ביותר. כוחות ישראליים מנעו מצוותים רפואיים ומצוותי חירום פלסטיניים ובינלאומיים לפעול בשטח, באמצעות איומים ושימוש בכוח. כתוצאה מכך נפטרו אנשים, שמספרם אינו ידוע, מפציעות שניתן היה לטפל בהן וממצבים רפואיים רגילים. החיילים גם פלשו לבתי חולים ולמרפאות, ובכמה מקרים עצרו חולים שהיו מאושפזים בהם וערכו חיפושים בשטחם. אלפי גברים שגילם בין 15 ל- 45 נשלחו למעצר באוהלים, ללא מזון, מים, מתקני שירותים או שמיכות. רבים דיווחו על עינויים והתעללות במהלך המעצר. רוב העצורים שוחררו, בסופו של דבר, אך כ1,500- מהם נכלאו ללא משפט לתקופה ראשונית של שישה חודשים או עד להגשת כתב אישום רשמי.154

במהלך הפלישה ביצעה ישראל פשעי מלחמה מדי יום, אך הזוועות האיומות ביותר התחוללו בג'נין. מחנה הפליטים ג'נין והקסבה של שכם נחשבו בעיני הצבא הישראלי לאזורים הקשים ביותר לכיבוש. ההכנות להשתלטות על אזורים אלה החלו זמן רב מראש. בינואר 2002 דיווח אמיר אורן ב"הארץ" כי הצבא לומד תקדימים היסטוריים, לרבות השתלטות הגרמנים על גטו ורשה: "כדי להתכונן היטב למערכה הבאה, אמר באחרונה אחד ממפקדי צה"ל בשטחים, מוצדק ואף חיוני ללמוד מכל מקור אפשרי. אם המשימה תהיה השתלטות על מחנה פליטים צפוף, או על הקסבה של שכם, וחובת המפקד לחתור לביצוע המשימה בלי נפגעים, בשני הצדדים, כי אז עליו לנתח ולהפנים תחילה לקחי קרבות קודמים; גם – מזעזע ככל שהדבר נשמע – כיצד פעל הצבא הגרמני בגטו ורשה".155

שכם וג'נין היו המקומות היחידים שבהם הפגינו הפלסטינים התנגדות אמיתית ועיקשת לצבא הישראלי הפולש. בשכם השתמש הצבא הישראלי באותן שיטות שבהן השתמש בג'נין – הפגזה כבדה ופילוס דרך באמצעות דחפורים, אמצעים שזרעו הרס בקסבה העתיקה והרגו שבעים וחמישה אנשים, רבים מהם אזרחים. אבל אז החליט הצבא שלא להסתכן בסריקת הסמטאות הצרות ובניהול לוחמה בשטח בנוי, מבית לבית. במקרה של ג'נין החליט הצבא להתקדם ולעשות את כל הדרך פנימה, ולשבור את ההתנגדות במרכז מחנה הפליטים.156 "מפקד בכיר מחטיבה 5 התבטא ש-'אנחנו שוקלים להביא אף-15'… אותו מפקד אף הסביר שהמניעה העיקרית היא 'בעיה עם טווח ביטחון', כלומר החשש שלוחמי צה"ל ייפגעו בהפצצה".157 ב- 9 באפריל 2002 – שהיה היום השביעי ללחימה הקשה בג'נין – נהרגו שלושה-עשר חיילים ישראלים בקרב. הצבא הגיב בהחלטה למחוק את כל מרכז המחנה, אף שרבים מתושביו עדיין הסתתרו בבתיהם.

ג'נין – הפשע שלא סופר

מה שמפחיד במיוחד בנוגע למאורעות ג'נין הוא הדרך שבה הצליחה ישראל לטייח את פשעיה ולהשתיק קולות מחאה. אף ששפע של מידע ותמונות הגיע לתקשורת הבינלאומית, המסקנה הסופית היתה שאי אפשר לדעת מה באמת קרה שם. כפי שכתבה עירית כתריאל: "רק עולם ברוטלי עד בלי די יכול להתבונן בשרידי מה שהיה פעם ביתם של 13,000 עניים מרודים, פליטי תש"ח פלסטינים, לגרד בראשו ולהגיד 'אין לנו מושג מה בעצם קרה במחנה הפליטים ג'נין'. התקשורת מתארת כעת את המחנה כ-'אזור רעידת אדמה', כאילו אירע שם אסון טבע. בניגוד לאזורים שבהם באמת אירעה רעידת אדמה, לא ניתן לראות צוותי איתור וחילוץ באזור זה… רק הניצולים וקומץ של אנשי הצלב האדום מנסים לחפש גופות בין ההריסות, כשהם מונחים על-ידי הצחנה. רעידות אדמה מעשה-ידי-אדם אינן מצדיקות, כנראה, ניסיונות סיוע אמיתיים".158

ביומה השישי של ה"פעולה" בג'נין, זמן קצר לפני שנהרגו שלושה עשר החיילים, נזעק הדרג הביטחוני והפוליטי בישראל לנוכח תוצאותיה הרות האסון של הפלישה. "קצינים בצה"ל הביעו זעזוע" ממה שקרה שם: "לדבריהם 'בגלל הסיכונים, החיילים כמעט לא מתקדמים ברגל. הדחפורים פשוט 'מגלחים' את הבתים וגורמים להם הרס מחריד. כשהעולם יראה את התמונות של מה שעוללנו שם, זה יהיה נזק עצום בשבילנו'".159 שר החוץ הישראלי, שמעון פרס, אף החליק בלשונו והזכיר את המילה האסורה "טבח" (שאותה הכחיש מיד, כמובן). זה היה לפני שהחלה ה"מחיקה" האמיתית של המחנה, למחרת היום.

בישראל נתפסו הגילויים המדאיגים בנוגע לג'נין ככשל ביחסי ציבור. הקרב על התעמולה החל. ב"הארץ" נכתב כי משרד החוץ מגייס כוחות כדי להזים טענות פלסטיניות בדבר "טבח" שערכו כוחות צה"ל במחנה הפליטים ג'נין.160 צה"ל ומשרד החוץ הקימו מרכז מיוחד ליחסי ציבור בירושלים. גדעון מאיר, סמנכ"ל תקשורת והסברה במשרד החוץ, העביר לעיתונות את עיקרי הגרסה הישראלית לאירועים: א. מה שקרה בג'נין היה קרב קשה, ולא טבח, ו-ב. הקרב היה קשה כי צה"ל ביקש להמעיט ככל האפשר בפגיעה באזרחים.161

מסרים אלה הובעו מאז שוב ושוב, לא רק מפיהם של פוליטיקאים ודוברים ישראלים ממשלתיים וצבאיים, כי אם גם מפיהם של כתבים, פרשנים ובעלי טורים – הם נארגו לתוך דיווחי חדשות, והוסוו כביטויים ספונטניים של "דעות מלומדות". לפניכם גרסת מערכת "הארץ" לקו התעמולה: "העדויות על הקרבות במחנה קשות, אך בזהירות המתבקשת מן הראוי לקבוע כבר עתה מה לא קרה במחנה הפליטים ג'נין: טבח לא היה שם. לא ניתנה, ולא הוצאה לפועל, פקודה מגבוה או יוזמה מקומית להמתה מכוונת, שיטתית, של אנשים לא לוחמים".162

זהו קו תעמולה מתוחכם למדי. המילה "טבח" עלולה להעלות על הדעת חיילים הנעים מבית לבית ויורים בכל מי שנקרה בדרכם – גברים, נשים וילדים (כפי שאירע בסברה ושתילה שבלבנון). טבח מסוג זה ודאי וודאי שלא התרחש בג'נין. אף מקור פלסטיני לא תיאר את העובדות באופן זה. ועל ואף על פי כן, "הארץ" וכל האחרים מתעקשים לסלף את הדברים ולהתייחס רק למשמעות זו של המילה "טבח". מה שקרה בג'נין היה, שהכוחות הישראליים פשוט התעלמו מהעובדה שהיה מספר בלתי ידוע של אזרחים באזורים שהם תקפו, יומם ולילה, בטילים שנורו ממסוקי "קוברה", והרסו באמצעות דחפורים, במטרה לפנות נתיב לטנקים הפולשים. איש לא הוציא אנשים אלה להורג באופן אינדיווידואלי; הם נמחצו ונקברו מתחת לבתיהם ההרוסים או המופגזים. אחרים מתו מפצעיהם בסימטאות, או שזעקו במשך ימים מתחת להריסות, עד שקולותיהם דעכו.

אט אט החלו עדויות של חיילי מילואים להסתנן אל העמודים האחוריים של התקשורת הישראלית: "אחרי הדקות הראשונות ללחימה, בהן חטפנו אש צלפים ומ"פ ביחידה נהרג... ההוראה מאותו רגע היתה ברורה לגמרי: לירות בכל חלון, לתפור כל בית – בין אם יורים משם ובין אם לאו". לשאלה אם ראה אזרחים נפגעים השיב חייל המילואים: "אני אישית לא. אבל העניין הוא שהם היו בתוך הבתים. בימים האחרונים, רוב אלה שיצאו מהבתים היו זקנים, נשים וילדים, שהיו שם כל הזמן וספגו את האש. לא נתנו לאנשים האלה שום צ'אנס לצאת מהמחנה – ומדובר בהרבה אנשים".163

בשפה הרגילה ניתן להשתמש במילה "טבח" לתיאור מקרים כאלה של הרג אזרחים ללא הבחנה. אבל לא השפה היא העניין כאן. די בעדות הראייה של חייל המילואים, ובעדויות האחרות שיובאו כאן, כדי לגרום למרבית האנשים להצטמרר, בין אם ייקראו לכך טבח ובין אם לאו. לפיכך, כדי שמסע יחסי הציבור יצליח, צריך היה להדגיש שמה שקרה בג'נין לא היה הפגזה עיוורת והרג של אזרחים, כי אם קרב קשה שבו ייתכן שנהרגו, מדי פעם, גם אזרחים. מרכז יחסי הציבור הבהיר זאת במסר השני שנזכר לעיל.

במחנה הפליטים ג'נין, שבו הצטופפו 15 אלף תושבים, היו עשרות, אולי אפילו מאות לוחמים פלסטינים חמושים, חלקם טרוריסטים מבוקשים. הם היו נחושים להפגין התנגדות ומילכדו את רחובות המחנה וסמטאותיו. מה נחשב לראוי בתנאי קרב כאלה? לפי ההיגיון של התעמולה הישראלית, ניתן היה למחוק את המחנה כולו, על תושביו, באמצעות כמה פגיעות מדויקות של מטוסי אף-16, וכך לחסל את כל הטרוריסטים והלוחמים עם אפס נפגעים לצבא הישראלי. במקום זאת הצבא לקח על עצמו סיכונים אדירים וספג פגיעות בשל העובדה שניהל מלחמה על הקרקע, וזאת – כנטען – כדי להציל חיי פלסטינים. אם נקבל את האפשרויות שהוצגו כמלוא טווח האפשרויות, כי אז הצבא הישראלי הוכיח בג'נין שהוא באמת צבא הומני.

לאור זרם העדויות המבועתות החליטה מועצת הביטחון של האו"ם ב- 19 באפריל 2002, בהחלטה שנתקבלה פה אחד, לשלוח משלחת לבירור העובדות בג'נין. "הצבעת המאה וחמישים התקיימה שעות ספורות לאחר ששר החוץ, שמעון פרס, אמר לאנאן [המזכיר הכללי של האו"ם] כי ישראל תקדם בברכה נציג של האו"ם ש'יאסוף מידע' בנוגע למה שקרה במחנה הפליטים ג'נין. לישראל אין מה להסתיר בנוגע לפעולה בג'נין, אמר פרס לאנאן, "ידינו נקיות".164 המזכ"ל, קופי אנאן, מינה צוות איסוף מידע בן שלושה חברים, שבראשו הנשיא-לשעבר של פינלנד, מרטי אטיסארי. החברים האחרים היו קורנליו סומרוגה, נשיא-לשעבר של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, וסדקו אוגאטה, הנציב העליון-לשעבר של האו"ם לענייני פליטים, שהוא השליח המיוחד של יפן לענייני שיקום אפגניסטן. אנאן מינה גם יועץ צבאי – גנרל ויליאם נאש, שהיה נציג האו"ם בעיר החצויה מיטרוביצ'ה שבקוסובו, ויועץ משטרתי – פיטר פיצג'רלד מאירלנד, שעמד בעבר בראש הכוח המשטרתי הבינלאומי של האו"ם בבוסניה.

אך הצוות המכובד-מאוד הותקף מיד על-ידי ישראל. ראשית, "מקורות מדיניים הגדירו את הרכב הצוות 'רע במיעוטו', והביעו חשש כי הרקע של אוגאטה וסומרוגה בנושאים הומניטריים יפעל לרעת ישראל".165 ביום שלמחרת אמרו מקורות מדינים כי הרכב המשלחת "רע מאוד לישראל, מכיוון שהוא מדיני-פוליטי באופיו, ולא צבאי-מקצועי כמתחייב מהמצב. ישראל מתנגדת במיוחד לחברותו בוועדה של נשיא הצלב האדום לשעבר, קורנליו סומרוגה. לדברי המקורות המדיניים, בידי ישראל ראיות להתבטאות אנטישמית של סומרוגה...".166 שרון הכריז שישראל אינה מתכוונת לשתף פעולה עם המשלחת, עמדה שבה המשיך להחזיק על אף מאמצי הפישור של אנאן. ארצות-הברית תמכה בישראל, תחילה בשתיקה ואחר כך במפורש. ב1- במאי 2002 החליטה מועצת הביטחון לפרק את המשלחת, והצעות להמשך החקירה בדרכים אחרות נדחו, לנוכח איומים בווטו אמריקני.167

שרון מיהר להודות בפומבי לארצות-הברית על עזרתה בעניין: "בדמותו את מלחמתה של ישראל במזרח התיכון למערכה האמריקנית נגד הטרוריסטים של אל-קאעדה, שיבח ראש הממשלה, אריאל שרון… את עזרתו של ממשל בוש בסיכול תוכניות האו"ם לחקור את ההתקפה הישראלית על מחנה הפליטים ג'נין… 'היינו עלולים למצוא את עצמנו לכודים במצב מסובך מאוד', אמר שרון בנאום בפני הליגה נגד השמצה, ארגון יהודי… שרון אמר שהנשיא בוש, מזכיר המדינה קולין פאוול ובכירים אמריקנים אחרים הפעילו את השפעתם וסייעו לפירוק המשלחת לאיסוף המידע".168

מאחר שלא נערכה כל חקירה רשמית נותר סיפורה של ג'נין בלתי מסופר, וגירסתה הרשמית של ישראל – אשר לפיה לא אירע בג'נין שום דבר שאפילו מתקרב לטבח – הפכה לגירסה המקובלת. כך זכתה ישראל בקרב התעמולתי. אך אין זה אומר שאיננו יודעים דבר על מה שהתרחש שם. הבה נתבונן בחלק מהפשעים שיש לחקור בעתיד ולשפוט בבתי דין בינלאומיים.

אין ספק שחיילים לא עברו מבית לבית וירו בכל מי שמצאו – אנשים, נשים וטף. אבל הם כן הוציאו להורג אנשים בלתי חמושים. לפנינו קטע מעדות אחת, שזכתה לדיווח ב"אינדפנדנט":

פתחי שלבי צפה במותו של בנו. שניהם עמדו זה לצד זה כשידיהם מורמות בעת שחיילים ישראלים פתחו באש לעברם. בנו של שלבי, ווד, ואדם אחר שהיה איתם נהרגו מיד, אך שלבי בן ה- 63 שרד. הוא שכב על הארץ והעמיד פני מת במשך יותר משעה, בעוד דמו של בנו ניגר סביבו… שלבי תיאר את אשר אירע. חיילים הובילו את משפחתו ואת אל-סדי במורד סימטה צרה. "מעבר לפינה הסתתרו ארבעה חיילים. שני הגברים הצעירים שהיו איתי נשאו בזרועותיהם פעוטות, והחיילים לא ירו בהם". ווד שלבי נשא בזרועותיו את בנו בן ארבעת החודשים, מחמוד. החיילים הורו לגברים למסור את הילדים לאמותיהם והורו לנשים ולילדים להיכנס לבית הסמוך. לאחר מכן הורו לגברים להרים את חולצותיהם ולהראות שאינם חוגרים חגורות נפץ. "החיילים היו במרחק של כשלושה מטרים. שמעתי את שמותיהם של שניים מהם: גבי ודוד". הוא אמר שהחייל גבי נראה כמפקד. "הם ראו שלעבדול כרים יש פלסטר על הגב.169 פתאום גבי צעק 'תהרגו אותם!'"170

שני הגברים שנרצחו היו אזרחים. ובכל מקרה, אפילו ירי בחיילים שנכנעו הוא פשע מלחמה. בית הדין בהאג הרשיע את הגנרל הבוסני-סרבי רדיסלב קרסטיק ברצח עם על חלקו בהריגת חיילים וגברים מוסלמים בסרברניצה ב- 1995 (נשים וילדים מוסלמים לא נהרגו, אלא גורשו מהעיר. גם בקברי האחים בקוסובו נמצאו בעיקר גופות גברים).

אחת ההמצאות השטניות ביותר של מבצע חומת מגן היתה השימוש בדחפורים ענקיים מדגם קטרפילר די-9, שיוצרו לשימוש אזרחי, ככלי נשק צבאיים. כך תיאר רורי מקמילן מה"סקוטסמן" את המפגש הראשון שלו עם מפלצות הברזל בבית לחם: "בשבת, בפעם הראשונה מאז שהגעתי לכאן, לא האמנתי למראה עיני. מרבית המראות שרואים באזור מלחמה אינם, כצפוי, שונים במיוחד ממה שרואים בטלוויזיה… עיר תחת כיבוש זר, לאחר פלישה, נראית מרוסקת בדיוק כפי שכל אחד יכול לתאר לעצמו. אבל מה שראיתי אתמול עולה על כל דמיון: דחפורים ישראלים בגודל של בתים. באחוריהם צבתות ענק שנועדו לקרוע רחובות ובתים לגזרים כדי לפנות דרך לטנקים, ולהרוס את בתיהם של מחבלים מתאבדים."171

ישנן עדויות שלפיהן בעת שהדחפורים "מחקו" את מרכז מחנה הפליטים ג'נין מספר בלתי ידוע של אנשים נמחצו, בעודם חיים, בתוך בתיהם. וזה לא קרה רק בג'נין. המקום הראשון שבו השתמשו בדחפורים היה שכם – לב ההתנגדות הפלסטינית – שאותה לא העז הצבא הישראלי לכבוש. לפי עדויות שנאספו ונחקרו על-ידי "בצלם", ב- 6 באפריל 2002 החריבו הדחפורים הענקיים בתים בשכונת אל-כרים. משפחת א-שעבי נלכדה בתוך ביתה, שפתחיו נחסמו בשרידי הבתים השכנים שנהרסו מוקדם יותר. בני המשפחה צעקו ואותתו לנהג הדחפור, אך לשווא. תשעה מבני המשפחה נהרגו תחת ההריסות. גופותיהם נמצאו שישה ימים מאוחר יותר, כשהצבא עזב, יחד עם הניצולים: עבדאללה א-שעבי ואשתו, שמסרו את העדות.172

אבל בג'נין השימוש בדחפורים נעשה מוטרף. בכתבה נרחבת חשף "ידיעות אחרונות" כי הפקודה לשלוח את הדחפורים למחוק את כל מרכז המחנה ניתנה ב- 9 באפריל 2002, לאחר מותם של שלושה עשר חיילים ישראלים. "ההחלטה ללכת על הדי-9… היתה אולי צפויה למי שהשתתף בלחימה הטראומטית בג'נין. מה שהיה צפוי פחות היה היקף הפעולה לפתרון הבעיה: מחיקה מוחלטת של המבנים ב'מאה על מאה' [הכינוי הבלתי רשמי שנתנו החיילים למרכז המחנה, שגודלו כגודל מגרש כדורגל]. בפועל, איש לא אמר לדי-ניינרים מראש שזו המטרה. הם הבינו את זה במהלך השעות שהפקודות זרמו אל תוך הקוקפיט. תריסר כלי האימה על צוותיהם פוזרו בין ארבע היחידות שכיתרו את השטח… והחלו בהריסה שיטתית".173

צדוק יחזקאלי מ"ידיעות אחרונות" עמל ללא רחם לחשוף את העובדות על יחידת הדחפורים ופעילותה בג'נין, לרבות ריאיון מצמרר עם אחד המפעילים. הדברים מדברים בעד עצמם.

הדובר הוא משה נסים... במחנה הפליטים ג'נין קראו לו בקשר 'דובי כורדי'. דובי, על שם הדי-9 שהוא נהג בו, והחריב איתו בית אחרי בית. כורדי, כי ככה הוא התעקש... דובי כורדי נחשב למפעיל המסור ביותר, האמיץ ביותר ואולי גם ההרסני ביותר. איש שוועדות החקירה בנושא ההרס במחנה הפליטים ג'נין ישמחו לשוחח איתו. 75 שעות ללא הפסקה הוא ישב על הבולדוזר הענק, כשמסביבו מתפוצצים עשרות מטענים, ומחק בית אחר בית. סיפורו, המובא כאן מפיו בלי חשבון, רחוק מלהיות סיפור גבורה שגרתי:

לג'נין נכנסתי בטירוף, בייאוש. הרגשתי שאין לי מה להפסיד. שלא נורא אם אחטוף. לאשתי אמרתי: "אם יקרה לי משהו, לפחות יהיה מי שידאג לך". הגעתי למילואים במצב הכי רע שיכול להיות. אולי בגלל זה שום דבר לא הזיז לי... החיים שלי היו בזבל בשנה וחצי האחרונות. כבר כמעט חצי שנה אני מושעה מעבודה כפקח בכיר בעיריית ירושלים...

בסדיר נכנסתי בלי סוף למעצר כי סירבתי להיות חשמלאי רכב. גם ביחידה שלי, של הדחפורים, הייתי אמור להיות חשמלאי. אבל בפועל לא עשיתי כלום. רק ברדק... האמת היא שהם לא הכירו אותי. כשמטילים עלי אחריות אני מסוגל להתנהג אחרת... הפעם זה היה הרגע הזה. מה לא עשיתי כדי שייקחו אותי. שלחתי את החבר'ה שילחצו על המג"ד... התחננתי למג"ד. בסוף הוא הסכים לתת לי צ'אנס...

הקטע היה שלא ידעתי להפעיל את הדי-9. בחיים לא הייתי מפעיל. אבל התחננתי בפניהם שיתנו לי צ'אנס ללמוד. לפני שנכנסנו לשכם ביקשתי מאחד החבר'ה ללמד אותי. ישבו איתי שעתיים. לימדו אותי איך לנסוע קדימה ולעשות משטח ישר...

כשהגענו למחנה [ג'נין] הדי-9 כבר חיכו. הובילו אותם לשם. אלה היו הכלים משכם... אני קיבלתי את הדי-9-אל הגדול. אני ותימני, השותף שלי... איך שהזזתי את הדחפור לתוך המחנה עברתי סוויץ' במוח. הייתי בטירוף. כל הייאוש שלי מהמצב האישי נעלם בבת אחת. נשאר הכעס על מה שקרה לחבר'ה שלנו [החיילים]...

הכל היה ממולכד, אפילו קירות של בתים. מספיק שנגעת בהם, והם היו מתפוצצים לך. או שהיו יורים עליך ברגע שהיית נכנס. היו מטענים בכבישים, מתחת לרצפה, בין הקירות... בשבילי, בתוך הדי-9, זה לא הזיז... אפילו 80 קילו [של חומר נפץ] רק זעזעו לך את הכף. זו חיה. טנק אוכל מכה, הבטן שלו רגישה. בדי-9 הפחד שלך הוא רק אר-פי-ג'י או 50 קילו על הגג. אבל לא חשבתי על זה אז...

אתה יודע איך החזקתי 75 שעות? לא ירדתי מהכלי. לא היתה לי בעיה של עייפות, כי שתיתי כל הזמן ויסקי. החזקתי בקבוק בכלי כל ג'נין. שמתי לי בתיק מראש. כולם לקחו בגדים, אבל אני ידעתי מה צפוי לי שמה. לקחתי ויסקי ופיצוחים... 75 שעות לא חשבתי על החיים שלי בבית, על כל הצרות. הכל נמחק. לפעמים עברו לי תמונות של הפיגועים בירושלים. לכמה מהם הייתי עד...

שלושה ימים רק מחקתי ומחקתי. כל האזור. מכל בית שירו בו הייתי מוריד. כדי להוריד אותו הייתי מוריד עוד כמה. ברמקול הזהירו אותם שייצאו לפני שאני נכנס. אבל אני לא נתתי צ'אנס לאף אחד. לא חיכיתי. לא נתתי מכה וחיכיתי שייצאו. אני הייתי נותן לבית מכה חזקה כדי שייפול הכי מהר שרק אפשר. רציתי להספיק הכי מהר כדי להגיע לבתים האחרים. להספיק הרבה. אחרים אולי התאפקו. או שהם מספרים שהתאפקו. שלא יספרו סיפורים... לא עשיתי חשבון, אבל גם לא הרסתי סתם. הכל בפקודה.

הרבה אנשים היו בתוך הבתים שהתחלנו להרוס. הם היו יוצאים מהבתים שנכנסנו עליהם. אבל לא ראיתי במו עיניי אנשים שמתים לי תחת הכף של הדי-9, ולא ראיתי אנשים חיים שהבית נופל עליהם. אבל אם היה, לא היה מזיז לי כהוא זה. אני בטוח שאנשים מתו בתוך הבתים האלו, אבל היה קשה לראות. היה המון אבק ועבדנו הרבה בלילה. היתה לי הנאה גדולה מכל בית שירד, כי ידעתי שלמות לא אכפת להם, אבל בית כואב להם יותר. הרסת בית – קברת 40 או 50 איש לדורות. אם כואב לי משהו זה שלא מחקנו את כל המחנה.174

יחידת הדחפורים זכתה בישראל לשבחים רבים על הישגיה בג'נין. ב- 5 ביוני 2002, חודש לאחר שמשלחת החקירה של האו"ם פורקה, קיבלה היחידה מדליה על הצטיינות בקרב. סרן (במיל') עמוס עידו, שפיקד על יחידת הדחפורים בג'נין, אמר לצדוק יחזקאלי: "עד אז נחשבנו בצה"ל לעושי העבודה השחורה. מאז ג'נין השתנתה כל הגישה כלפינו… המקום שלנו בעשייה הצבאית השתנה: היום, בכל תרגיל ובכל מבצע בשטחים, אין דבר כזה שיוצאים לשטח בלי דחפור".175

נקודת המחלוקת הבולטת ביותר שעמה תצטרך להתמודד כל חקירה עתידית היא מספר הקורבנות הפלסטינים בג'נין. הקרב על ספירת הגופות היה בעל משמעות מכרעת בטענתה של ישראל שלא היה טבח בג'נין. נכון להיום, הגירסה הישראלית הרשמית היא שנתגלו רק כ- 45 גופות, וכי מספר ההרוגים הכולל מוערך בכ- 55.

בתנאי ההרס ששרר בגדה המערבית לאחר מבצע "חומת מגן", ובהיעדר מנגנון חקירה נאות, נבצר מהפלסטינים למסור הערכה מיידית בנוגע למספרם הכולל של האנשים שנהרגו כתוצאה מהמצור הישראלי. רבים מתושבי מחנה ג'נין ההרוס נמלטו לכפרים שכנים. כפי שנראה, מאז מבצע "חומת מגן", כל הכפרים והעיירות בגדה המערבית נאטמו לחלוטין, והגישה אליהם מבחוץ נעשתה כמעט בלתי אפשרית. לשם ביצוע חקירה יסודית יש לעבור על רשימות תושבי המחנה, לאתר את אלה שעברו למקומות אחרים כדי לבדוק מי נעדר, ולהשיג רשימות מדויקות של העצירים המוחזקים עדיין בידי ישראל. כל הפעולות הללו אינן ניתנות לביצוע בתנאים הנוכחיים. רשימות התושבים במחנה נמצאות בידי אונרוו"א, ולאחרונה הופעל על הארגון לחץ רב לנהל את החקירה בעצמו (זכרו כי כל המאגרים הממוחשבים של הרשות הפלסטינית הושמדו במבצע). לשם ביצוע חקירה מעין זו נדרש כוח אדם עצום – עובדי שטח שיאתרו ויראיינו את אלה שנמלטו ממחנה ג'נין. החברה הפלסטינית מתמודדת כעת עם בעיות הישרדות בסיסיות ביותר, ואין לה גישה מיידית למקורות הדרושים לצורך ביצוע חקירה כזו. צוות "משמר זכויות האדם" שהסכים בחופזה למספר - 55 הרוגים – בדו"ח שלו מיום 2 במאי 2002, בוודאי שלא יכול היה לנהל חקירה כזו, ואנשיו הגבילו את עצמם לריאיון הניצולים שנותרו במחנה ג'נין.176

וכך, גם בנושא זה נחקקה גרסתה של ישראל בתודעה הציבורית כנכונה. ואף על פי כן, אפילו קודם לקיומה של חקירה אמיתית כלשהי, מתעוררים סימני שאלה רבים בסקירת העיתונות הישראלית.

אף שג'נין נאטמה בפני התקשורת, שודרו תמונות משדה הקרב - שצולמו במצלמות וידיאו, בידי חובבים – בעיקר בטלוויזיה הערבית. נראו בהם סימטאות מלאות בגופות גברים (רבים מהם חמושים). היה זה אך צפוי, בהתחשב בעובדה שאכן התקיים קרב רציני בג'נין. בדיווחים מוקדמים של הצבא הישראלי נמסרה הערכה בדבר כמאתיים גופות פלסטינים. הנתונים הפלסטיניים היו גבוהים בהרבה. כשהתקרב מועד פתיחת המחנה בפני התקשורת הביע הצבא, כפי שראינו, חששות כבדים מההשלכות ה"יחצ"ניות" האפשריות של המחזות בשטח. מן הראוי לתהות מה קרה לאותן גופות שנראו בדיווחים המוקדמים.

ביום שישי, 12 באפריל 2002, דווח כי "צה"ל מתכוון לקבור היום פלשתינים שנהרגו במחנה בגדה המערבית. הסברה היא שכ- 200 פלשתינים נהרגו בהתנגשויות עם חיילים ישראלים מאז תחילת המבצע בשבוע שעבר… מקורות צבאיים אמרו כי עד עכשיו לא קבר צה"ל אף אחת מהגופות. המקורות אמרו כי שתי פלוגות חי"ר, ואיתן נציגים מהרבנות הצבאית, ייכנסו למחנה היום כדי לאסוף את הגופות. אלה שניתן יהיה לזהותן כגופות אזרחים יועברו לבית חולים בג'נין, ואז לקבורה, בעוד שאלה שיזוהו כגופות טרוריסטים ייקברו בבית קברות מיוחד בעמק הירדן. מקור ישראלי אחד אמר כי ההחלטה לקבור את הגופות התקבלה כדי למנוע מהפלשתינים להשתמש בגופות למטרות תעמולה… הרשות הפלשתינית הביעה חשש שישראל מנסה להסתיר את מספר ההרוגים הגדול, מאחר שהיא מנעה מצוותים רפואיים פלשתיניים לפנות את ההרוגים והפצועים מהמחנה במהלך השבוע האחרון".177

נראה כי איש בישראל לא נטרד במיוחד, אז, בשאלות של חוק בינלאומי, פשעי מלחמה, קברים המוניים וכו'. ערב קודם לכן נמסר בטלוויזיה הישראלית מידע נוסף בנוגע להכנות, לרבות צילומים של רכבי קירור מיוחדים שהמתינו לצורך העברת הגופות ל"בתי הקברות לטרוריסטים" בעמק הירדן. אך עתירה לבית המשפט העליון עצרה את המהלך. "נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, נעתר שלשום לעתירה… והוציא צו על תנאי נגד המדינה וצה"ל, האוסר על פינוי גופות ההרוגים הפלשתינאים ממחנה הפליטים ג'נין, עד לדיון מהותי בעתירה. הדיון יתקיים הבוקר, בהרכב של שלושה שופטים. לעתירה שותפים גם ארגון 'עדאללה' – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, ו'קאנון' – הארגון לזכויות האדם ואיכות הסביבה… העותרים מבקשים למנוע זאת [שהרוגים שצה"ל יזהה כמחבלים ייקברו בבית העלמין לחללי אויב בבקעת הירדן], בטענה שההחלטה מנוגדת לכללי המשפט הבינלאומי, משום שמדובר, לטענתם, בקבר אחים הפוגע בכבוד המתים".178

חבר הכנסת אביגדור ליברמן (האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו) זעם על ההחלטה וקרא להדיח את נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, בעקבות החלטתו. "החלטתו של ברק מהווה התערבות בוטה וגסה של הרשות המחוקקת בהחלטת הרשות המבצעת", כך אמר.179 אך חששו היה מוקדם מדי. בדיון המהותי שהתקיים ביום ראשון דחה בית המשפט העליון את העתירות, והמליץ לצה"ל "לאפשר גם לנציגי הסהר האדום הפלשתיני להשתתף באיתור הגופות, בכפוף לשיקולים של המפקדים הצבאיים בשטח, ולאפשר לגורמים פלשתינאים מקומיים להשתתף בזיהוי הגופות לאחר פינוין".180

לפי הדיווחים, בעקבות הצו הזמני של בית המשפט העליון, שניתן ביום שישי, הפסיק צה"ל את פינוי הגופות מהמחנה והמתין להחלטה הסופית ביום ראשון: "בעקבות החלטת בג"ץ הופסק פינוי הגופות מהמחנה. חלק מהגופות – המספר המדויק לא ידוע – נאסף מהמחנה כבר ביום חמישי ורוכז בידי צה"ל באתר סמוך לג'נין, עדיין מבלי לקבור אותן".181 ביום ראשון הותר, סוף סוף, לאנשי התקשורת להיכנס למחנה. הם מצאו אתר הרוס לחלוטין, אך הרחובות היו נקיים מגופות. כך מתאר זאת עמוס הראל ב"הארץ": "הביקור – שאותו איפשר הצבא באיחור קריטי של שלושה ימים מתום הקרב שניטש במחנה – לא סיפק פתרון חד משמעי לקושיה שסביבה מתכתשים מנהיגים ודוברים, ישראלים ופלשתינאים, זה קרוב לשבוע: כמה גופות של פלשתינאים מצויות במחנה הפליטים? כל אנשי הצבא שעימם שוחחנו בג'נין, קצינים כחיילים, הכחישו באופן נמרץ את הטענות על טבח באזרחים. התושבים הפלשתינאים שברחו מהמחנה מסרו לכתבים גרסה שונה לגמרי. ואולם בפועל, בשטח, נראתה אתמול רק גופת פלשתינאי אחד, באזור שבו התרחשה מרבית הלחימה".182

הראל שואל: "מה קרה, אם כן, לשאר הגופות?… דובר צה"ל, תא"ל רון כתרי, דיבר על כ- 200 הרוגים ואחר כך חזר בו".183 התשובה הרשמית של צה"ל ניתנה בו ביום: "קצינים בצה"ל מעריכים כעת כי מספר האבידות הכללי של הפלשתינאים במחנה הפליטים ג'נין הוא עשרות ולא מאות... נכון לאתמול בלילה ספר צה"ל 46 גופות של פלשתינאים במחנה. הערכות מעודכנות של מספר האבידות של הפלשתינאים נע בין 70 ל- 100. מקורות רשמיים סבורים כי כמה מהגופות עדיין קבורות מתחת לערימות הבתים שנהרסו על-ידי בולדוזרים של צה"ל"[1].

בישראל לא נשאלו שאלות רבות מדי לגבי העובדה המתמיהה שהערכתו הראשונית של צה"ל, בדבר מאתיים הרוגים בג'נין, התחוורה כמוגזמת מאוד. בחלוף הזמן המשיכה ההערכה הישראלית הרשמית לגבי מספר ההרוגים בג'נין לרדת, והתייצבה על חמישים וחמישה הרוגים. באופן פלאי לחלוטין, לאחר עשרה ימים של גיהנום, התברר כי מספר ההרוגים בג'נין אף נמוך יותר ממספרם של ההרוגים בשכם, שם העריכה ישראל כי נהרגו 75 איש. כמו כל דבר הקשור לפשע בג'נין, האמת על מספרם של ההרוגים וגורל גופותיהם ממתינה לחקירה בינלאומית נאותה.

8 רוברט מאלי, "The New York Times", 10 ביולי 2001.

9 עקיבא אלדר, "על בסיס אי-קיומן של הבנות קמפ דיוויד", "הארץ", 16 בנובמבר 2000.

10 חוסיין אגהה ורוברט מאלי, "קמפ דיוויד: טרגדיה של טעויות", "The New York Review of Books",

9 באוגוסט 2001.

11 את הנוסח המלא של תוכנית ביילין-אבו מאזן ניתן למצוא ב:

www.us-israel.org/jsource/Peace/beilin-mazen.html.

12 זאב שיף, "ההסכם הסופי של ביילין", "הארץ", 23 בפברואר 1996.

13 "הארץ", עוזי בנזימן, 23 ביוני 2000.

14 ריאיון עם לילי גלילי, "אני רוצה לסבך את הליכוד בכמה שיותר שלום", "הארץ", 3 במרץ 1996.

15 עוזי בנזימן, "הארץ", 23 ביוני 2000.

17 "ג'רוזלם פוסט", 18 באוגוסט 2000.

18 אמנון קפליוק, "מוליכים לאסון", "Le Monde Diplomatique", פברואר 2002. הספרים שנסקרו הם: יוסי ביילין, "מדריך ליונה פצועה" (תל אביב: הוצאת "ידיעות אחרונות", 2001); גלעד שר, "במרחק נגיעה: המו"מ הישראלי-פלשתיני לשלום 1999-2001" (תל אביב: הוצאת "ידיעות אחרונות", 2001); שלמה בן עמי, "Quel Avenir pour Israel?" (פריז: PUF, 2001(.

19 יוסי ביילין, "ביילין-אבו מאזן במלוא האחריות", "הארץ", 9 בנובמבר 2001.

20 מפות תוכנית ברק ותוכנית ביילין-אבו מאזן לגושי ההתנחלויות, שיצורפו להלן, מוצגות ומנותחות במאמרו של דני רובינשטיין, "שתי מפות שקשה לקבלן", "הארץ", 28 בינואר 2000.

21 נחום ברנע, "ידיעות אחרונות", 30 ביוני 2000: "לערבים שמתגוררים בגושי ההתיישבות שיצורפו לישראל יהיו אותן זכויות שיהיו לישראלים שיתגוררו בשטח פלשתין. הם יבחרו למדינת פלשתין ויחיו על-פי חוקיה".

23 לדוגמא, שתי כותרות מהעיתונות הישראלית: "נתניהו לא התנגד לאפשרות שאבו דיס תהיה בירתה של פלשתין" (עקיבא אלדר, "הארץ", 3 במרץ 2000). "אבו דיס תחת שליטה פלשתינית גם במפת שרון" (עקיבא אלדר, "הארץ", 1 במאי 2000).

24 אריק סילבר, "The Independent ", 15 במאי 2000.

25 נחום ברנע, "אבו דיס ואבו-כיס", "ידיעות אחרונות" מוסף השבת, 12 במאי 2000.

28 ריאיון עם לילי גלילי, "אני רוצה לסבך את הליכוד בכמה שיותר שלום", "הארץ", 3 במרץ 1996.

29 הווארד גולר, "רויטרס", 29 באוגוסט 2000.

30 "ג'רוזלם פוסט", 27 ביולי 2000.

32 שמעון שיפר, "ידיעות אחרונות", 18 באוגוסט 2000.

33 מפה זו הוצגה בשיחות אילת-טאבה במאי 2000, ונדפסה ב"ידיעות אחרונות" ב- 19 במאי 2000.

34 שמעון שיפר, "ידיעות אחרונות", 18 באוגוסט 2000.

36 גלעד שר היה מנהל משרדו של ברק ונחשב לאיש אמונו. הוא שימש כמתווך ישראלי בכיר בשנים 1999-2000.

37 שמעון שיפר, "ידיעות אחרונות", 18 באוגוסט 2000.

38 עקיבא אלדר, "הארץ", 7 ביולי 2000.

39 "ג'רוזלם פוסט", 29 בספטמבר 2000.

40 למידע על הסדר הבנטוסטנים בדרום אפריקה עיינו בנספח.

41 אלה המספרים שבהם מכירה ישראל רשמית, והם מצוינים, למשל, בכתבתם של אוריה שביט וג'לאל בנא, "החלום הפלשתיני, הסיוט הישראלי - כל מה שרציתם לדעת על 'זכות השיבה' ופחדתם לשאול", "הארץ" יום שישי, 6 ביולי 2001. לפי גירסאות אחרות מספר הפליטים הפלסטינים ב- 1948 היה גבוה יותר.

42 אתר האינטרנט של אונרוו"א הוא: www.un.org/unrwa/.

43 את הנוסח המלא של החלטת המועצה הכללית של האו"ם מספר 194 ניתן למצוא ב: www.un.org/Depts/dpa/qpal/docs/A_RES_194.htm.

44 לעיון בהיסטוריה ובסקירה של התנועות העממיות למען זכות השיבה ראו "בונים את תנועת השיבה", ריאיון של אינגריד ג'רדט על-ידי תופיק חדד. "Between the Lines", אפריל 2001. www.between-lines.org.

45 אורי אבנרי מציין: "כדאי לזכור שבשנת 1949 הציעה ישראל, על דעת דוד בן-גוריון ומשה שרת, להחזיר לארץ 100 אלף פליטים. יהיו המניעים של אותה הצעה כאשר יהיו, וגם אם היה זה תכסיס דיפלומטי, עצם ההצעה מהווה תקדים חשוב. ביחס למספר האוכלוסייה היהודית של ישראל באותה שנה, מספר זה שווה כיום ל- 800 אלף. ביחס למספר הפליטים של אז, המספר שווה עכשיו לחצי מיליון. השאלה הקובעת היא: כמה ניתן להחזיר? המינימליסטים ידברו על 100 אלף, המקסימליסטים על חצי מיליון. אני עצמי דיברתי על מיכסה שנתית של 50 אלף, לתקופה של 10 שנים. אך זהו נושא למשא-ומתן, שצריך להתנהל ברוח טובה וברצון טוב, מתוך מגמה כנה להביא עניין כאוב זה לסיום מוצלח, תוך התחשבות בעובדה שמדובר על גורלם של בני-אדם חיים, הראויים לשיקום אחרי עשרות שנים של סבל." ("זכות השיבה" – ראו בהערת השוליים הבאה).

46 אורי אבנרי, "זכות השיבה", מאמר באינטרנט, 14 בינואר 2001. www.gush-shalom.org/old_archives.html.

47 אוריה שביט וג'לאל בנא, "החלום הפלשתיני, הסיוט הישראלי", מוסף "הארץ", יום שישי, 6 ביולי 2001.

153 "אופקים עגומים לאחר מבצע חומת מגן", אינפופל- רשת המידע הפלסטינית העצמאית, www.infopal.org,

30 באפריל 2002.

155 אמיר אורן, "בשערי יאסרגרד", "הארץ", 25 בינואר 2002.

156 מחנה הפליטים משתרע על שטח של כקילומטר רבוע אחד בתוך העיר ג'נין. מרבית תושביו הם פליטים שנסו או גורשו מחיפה וסביבתה במלחמת תש"ח.

157 צדוק יחזקאלי וענת טל-שיר, "עד עפר", "ידיעות אחרונות" - מוסף "7 ימים", 10 במאי 2002.

158 עירית כתריאל, "משחקי מילים ושקי מתים", אינדימדיה ישראל, 21 באפריל 2002. www.indymedia.org.il.

159 עמוס הראל ועמירה הס, "הארץ", 9 באפריל 2002.

161 ענת ציגלמן ואלוף בן, "הארץ", 10 באפריל 2002.

162 "הארץ", מאמר המערכת, 19 באפריל 2002.

163 עופר שלח, "ידיעות אחרונות" - מוסף השבת, 19 באפריל 2002.

164 צוות "הארץ" וסוכנויות, "הארץ" – גירסה מקוונת, 23 באפריל 2002.

166 אלוף בן ונתן גוטמן, "הארץ", 24 באפריל 2002.

167 שלמה שמיר, "הארץ", 3 במאי 2002.

168 סטיב וייצמן, "אסושיאייטד פרס", 6 במאי 2002.

169 מחבלים מתאבדים משתמשים לפעמים בפלסטרים להצמדת חומרי נפץ אל גופם. אך עבדול כרים השתמש בו לחבישת פצע.

170 ג'סטין הגלר ופיל ריבס, "The Independent", 21 באפריל 2002.

171 רורי מקמילן, "The Scotsman", 8 באפריל 2002.

172 "בצלם", דו"ח יומי, 12 באפריל 2002.

173 צדוק יחזקאלי וענת טל-שיר, "עד עפר", "ידיעות אחרונות" - מוסף השבת, 10 במאי 2002.

174 צדוק יחזקאלי, "ידיעות אחרונות" - מוסף "7 ימים", 31 במאי 2002.

175 צדוק יחזקאלי, "ידיעות אחרונות", 4 ביוני 2002.

176 ג'נין: פעולות צבאיות של צה"ל, דו"ח משמר זכויות האדם, פרק 14, מס' 3. http://hrw.org/reports/2002/israel3/.

177 ענת ציגלמן, עמוס הראל ועמירה הס, "הארץ", 12 באפריל 2002.

178 עמוס הראל וג'לאל בנא, "הארץ", 14 באפריל 2002.

179 גדעון אלון ויוסי ורטר, "הארץ", 14 באפריל 2002.

180 משה ריינפלד וענת ציגלמן, "הארץ", 15 באפריל 2002.

181 עמוס הראל וג'לאל בנא, "הארץ", 14 באפריל 2002.

182 עמוס הראל, "הארץ", 15 באפריל 2002.

1 "הארץ" – גירסה מקוונת, 15 באפריל 2002.