תעודה מס'
עד	דני קריאף
נלקחה בתאריך	‏20 אוקטובר 2004
נושא	מ"מ טנקים בפל' א', גד' 407, חט' מיל' 600
מראיין	אורי מילשטיין
ניתוח	עמיקם ‏08 נובמבר 2004, , קריאף דני ‏09 נובמבר 2004 סימן טוב שמעון שגיא 13.11.04
[סוגריים מרובעים] אינם חלק מהעדות עצמה [סוגריים מרובעים צבועים] מצביעים על מידע חסר

היום הראשון של ששת-הימים, רפיח וג'ירדי 2

תחילת מלחמת ההתשה.. 3

התגרות לא מחושבת במצרים.. 4

תקרית כברית, 26 אוקטובר 1968. 5

פשיטה מצרית מעבר לתעלה, 30 אפריל 1969. 5

הפלת האנטנה המצרית, 17 אפריל 1969. 5

חודש אחד בקבע. 6

לקראת מלחמת יום-הכיפורים.. 6

6 אוקטובר, פרוץ מלחמת יום הכיפורים.. 7

7 אוקטובר, מסדנת מחנה "נתן" לטסה.. 8

בוקר 8 אוקטובר. 8

למה נכשל קרב 8 אוקטובר?. 9

התנועה דרומה בצהרי 8 אוקטובר. 9

10 אוקטובר, חזרה צפונה.. 10

גדוד 87 חוטף מגדוד 184. 12

ריבוי גרסאות על מה שקרה שם.. 12

חסימה בציר "לקקן". 12

חזרה לצומת "טרטור"-"לכסיקון". 13

פינוי לתאג"ד 407 ב"לקקן". 14

17 אוקטובר, קרב עם חט' 25 המצרית.. 15

19 אוקטובר, סרפאום.. 15

20 אוקטובר. 16

22 אוקטובר, תצפית על התקפת גד' 410. 16

איסמעיליה.. 17

חטיבה 7 במלחמת "ששת-הימים"

‏אני מ"מ טנקים. המ"מ שלי, בארי, היה מאבטח בשב"כ. גם במלחמת ה"התשה" הייתי מ"מ בדרגת סמל ראשון. ביום כיפור שעבר (שנת 2003), במלאת 30 שנה למלחמה, רונן ברגמן מ"ידיעות אחרונות", פרסם כתבה על השמדת חטיבה 25 המצרית.

הוא כתב ש"ברן" (מפקד אוג' 162) הזמין כוחות והשמיד את החטיבה המצרית. אני מגדוד 407 של חטיבת מילואים 600 סופחתי לחטיבה 14. כל הגדוד סופח אליה. המשימות שקיבלנו היו לפתוח את ציר "עכביש". הייתי עם אהוד גרוס, מפקד פלוגה ג' לעתיד.

ראיתי את הכתבה של ברגמן, לפיה אוגדה 162 לבדה השמידה את חטיבה 25 המצרית וכתבתי כתבה לביטאון השריון. הכתבה התפרסמה. ביום השמדת החטיבה המצרית, משעה 12:40 עד 15:00,- עמדנו לבדנו מול המצרים ואוגדה 162 לקחה לעצמה את כל התהילה. כתבתי את הכתבה לביטאון השריון - ובעקבותיה קיבלתי תגובה של תא"ל נתק'ה ניר. הוא סיפר סיפורי בדים.

עניתי לו במכתב שהתפרסם בגיליון 21 חודש בפברואר 2005 [צ.ל. 2004?] ו"הכנסתי" לו. כולם התחילו לפחד ממני.

אני מזכיר מושב משמרת. הייתי החייל הכי צעיר במלחמת "ששת-הימים". בגיל 17.5 הייתי נהג טנק בפיקוד אהוד אלעד ז"ל, גדוד 79 ("סופה") בחטיבה 7. החטיבה יצאה למלחמה עם ארבעה גדודי מקצועות ארבע פלוגות ולא גדודים [חיילים מבית הספר לשריון המקצועות התקיימו אז בגדודים ולא בבית ספר לשריון בג'וליס מיד אחרי טירונות] ועשתה את כל הדרך עד התעלה. בגיל 17.8 הייתי מפקד טנק. בחינות בגרות לא עשיתי [כך שהתגייסתי מוקדם].

בתקרית 26 באוקטובר 68 [סטש1] הייתי סמל מחלקה ב"כברית" ויריתי 107 פגזים, כמעט "בטן" ומחצה, על עמדות מצריות, ופגענו בעמדה של האו"ם והיה ברור [שפגענו בה].

היום הראשון של ששת-הימים, רפיח וג'יראדי

נולדתי ב–9 דצמבר 49 בתוניס והתגייסתי לשריון 15 לנובמבר 66, חודש לפני שמלאו 17 שנים. נשלחתי לחטיבה 7, לטירונות בחסה (לא טסה זה בסיני), הטירונות הייתה לפני "ששת-הימים"[1]]. גורודיש היה המח"ט. אחר כך נשלחתי לגדוד 79, שהיה גדוד "פטונים" וישב במחנה "נתן [סטש2] " [באר שבע]. המפקד היה סא"ל אהוד אלעד שנהרג ב"ששת-הימים" בג'יראדי.

ב-1967 התחילה כוננות במוצאי יום העצמאות. היינו אז בסיום קורס מקצועות טנקים ואמורים להתחיל צמ"פ (אימון צוות-מחלקה-פלוגה, השלב השלישי בהכשרת הטנקיסט). יצאנו לשטח האימונים. כשהכוננות פרצה, נשלחנו למלחמה למרות שעדיין לא עברנו צמ"פ. חטיבה 7 הייתה חטיבה סדירה יחידה של טנקים. [אורי, שווה לבדוק איך זה שאם יש ארבע פלוגות סדירים בקורס מקצועות, אין לפחות עוד ארבעה גדודים סדירים של חיילים שכבר סיימו את הכשרתם] פלוגות ולא גדודים בצה"ל בששת הימים הייתה רק חטיבת שריון אחת סדירה 7 ועוד חטיבה חצי סדירה חטיבה 14

חטיבה 7 יצאה לקרב כשמתוך שש פלוגות של טנקים, ארבע פלוגות של טנקים פלוגות "פטון". M48A2C2 "פטון" תותח 90 מ"מ מנועי בנזין, בגדוד 79 ושתיים "צנטוריון [סטש3] " בגדוד82. בשאר חטיבה 14, שהייתה חטיבה חצי סדירה, היו "שרמנים [סטש4] " [טנקים ממבצע קדש [סטש5] ].

יצאנו למלחמה ונלחמנו בקרבות צומת רפיח. הייתי נהג טנק. פרצנו לג'יראדי. היו שם שני גדודים מצרים שהתעוררו ודפקו את גדוד 79 של קהלני והמג"ד אהוד אלעד. קהלני [שהיה אז מ"פ?] פלוגה ב' שנקראה בונה עשה מעצמו גיבור גדול בגלל שחטף פגז. על מה לקבל [סטש6] עיטור המופת?

בערב נשארנו בג'יראדי. היינו טנקי "פטון" עם מנוע בנזין. כל הטנקים נתקעו בלי דלק והמצרים הקיפו אותנו. היה מצב לא סימפטי. החרמ"ש של גדוד 9 טיהר את התעלות. המצרים לא השמידו אותנו. למרות שהיינו בלי דלק, היו לנו פגזים וכדורים במקלעים וירינו לכיוון שלהם. הם פחדו להסתער עלינו.

הצלתי שכן ממושב משמרת בשם יוסי וולר [סטש7] . הטנק שלו נפגע והצוות שנחלץ ממנו התחיל ללכת לכיוון משוער של כוחותינו. [אורי, גם נתקעו בלי דלק וגם היו בפריסה רחבה עם נתק בין הטנקים. באמת מזל שהמצרים לא הסתערו עליהם] ראינו חבר'ה מתקרבים ורצינו לירות בהם. הם צעקו אלינו "אל תירו" וקלטתי את הקול של יוסי ואמרתי לאנשים שהיו איתי "אל תירו". [הערה נוספת: דני היה נהג טנק שאמור להיות בתא עם מדף סגור. איך הוא שמע אותם וזיהה את הקול של יוסי ולר בשלב הזה היות והיינו בחניון מאולתר הייתי עם הראש בחוץ

שבתאי טבת הרבה "פקה פקה" [הספר מוכר. באיזה גדוד היה במלחמה?]בספר של שבתאי טבת הגדוד נקרא (ש14 סש"ש) הוא מגזים. למרות שלזכותו יאמר שהייתי רוצה שהשריון היום יהיה כמו אז מבחינת משמעת.

ביר לחפן והמשך המלחמה

ביום שני [5 ביוני, היום הראשון למלחמה?[2]] אכן חמישי ליוני! מפקדי, סגן משולם [סטש8] , חטף כדור בראש ליד שדה התעופה של אל עריש. נשארנו שלושה חבר'ה ילדים בתוך הטנק, עד שבערב צוותו לנו מט"ק אחר. באיזור ביר לחפן יכלו להשמיד אותנו, אבל המצרים נשברו והתחילה בריחה המונית שלהם. הם לא נלחמו, אלא זרקו את הנשק. איני מבין למה הורידו נעלים, כי לדרוך על חול חם זו משימה בלתי אפשרית. אומרים שהם רצו להיות יותר קלים. אבל זאת תעלומה.

מהיום השלישי למלחמה ניהלנו קרב נגד מצרים בורחים וכוחותינו הרגו הרבה חבר'ה שלא היו חמושים אלא הרימו ידיים ונופפו בבד לבן.[סטש9] היו הרבה מקרים כאלה. בג'בל ליבני הגיעו טרקטורים שחפרו וכיסו גופות.

אחר כך הם החזירו לנו ביום כיפור במעוזים ועם חבר'ה שלי בגדוד שלנו מצפון, אותם הרגו בדם קר. כשהמלחמה הסתיימה היינו על גדות התעלה. הרבה מט"קים וקצינים נהרגו. השריון פעל מצוין ב"ששת הימים". היה מזל שלא היו התקפות אוויריות ובגלל התמוטטות הצבא המצרי הייתה אפשרות לרוץ קדימה. אם למצרים היה "סאגרים [סטש10] " ב"ששת הימים" וקומנדו שמצויד בכמות RPG. כמו שהיה להם ביום כיפור, העסק היה משתנה לחלוטין.

אבל, בגלל שהארטילריה [סטש11] שלהם הכי טובה אצלם, אחר כך חיילי הקומנדו, אחר כך חיל אוויר ורק במקום אחרון שריון [היה לנו קל נגדם]. הטנקיסטים שלהם נלחמים במדפים סגורים, מה שמגביל אותם בצורה בלתי רגילה. עד ה"התשה", רק למפקדי מחלקות היו מכשירי קשר שקישרו אותם למ"פ. לגורים [טנקי מט"קים] לא היו מכשירי קשר וההתקדמות הייתה באמצעות דגלים [כשהם, כזכור, במדפים סגורים]. בכל הקרבות יצאו כשידם על התחתונה.

[מחסור במכשירי קשר היה מקובל בצבא הרוסי במלחמת העולם השניה. חוסר בתקשורת בין הטנקים מביא למבנה צפוף שמקל אמנם על השליטה בטנקים אבל גם מקטין את כח האש שלהם ומקל על האויב.]

תחילת מלחמת ה"התשה"

שלחו אותנו לקורס מפקדי טנקים. עברנו קורס מזורז ולאחריו נשלחתי לגדוד 184 של חטיבה 14, שהייתה בשלבי הקמה בבסיס-אם ברפיח. המג"ד היה יואל גורודיש, אח של שמוליק. קבלנו שלושה מ"פ. יוסי פלד שהיה קודם בחרמ"ש, יואב וספי שנהרג [ביום כיפור] במעלה גמלא כמג"ד "צנטוריונים", גם הוא מוסב [מחי"ר/חרמ"ש] ויצחק שטיפמן, קצין מעולה שלא קודם.

יוסי פלד לא הבין בטנקים מימינו ומשמאלו, אבל היה לו לובי אדיר. חודשיים וחצי אחרי שהגיע לגדוד, כבר שלחו אותו ל-195 ומינו אותו למג"ד. גרושתו חברה שלי, בשם גולומבוביץ. פלד היה ביחסים רעים והתנהג בצורה מזעזעת. בספר שלו הכל שקרים. הבחור לא הבין בטנקים, היה טרוריסט, אבל היו לו קשרים עם רותי הפקידה של רבין, שהייתה גננת בקיבוץ עמיעד והיום גרה בנתניה ופעילה בעמותת "באולינג נתניה". הוא התחתן עם צעירה ואילו היא לא התחתנה. כמו אהוד ברק, הוא לא היה סמח"ט ולא סגן מפקד אוגדה. [כדאי להרחיב על המשמעות. למשל, זה אומר שהוא לא יודע לנהל?] ברק עבר לפני המלחמה הסבה לשריון. קצינים שעושים הסבה לשריון אולי יכולים לפקד על מחלקת טנקים בעתודה [כלומר, לא ממש מבינים בטנקים]. אבל, מכיוון שברק הבין שמי שלא יהיה בטנקים לא יתקדם, ובגלל שסיירת מטכ"ל לא עושה כלום במלחמה, הוא עשה מעצמו מג"ד. בגדוד יש 35 טנקים, שלושה מפקדי פלוגות וקצין שלישות.לברק הייתה בקושי פלוגה ומחצה והוא "עשה" מעצמו מג"ד היה לו קשר עם משה סוקניק ואותו הוא רומם. היה מקבץ מ"פ בגדוד. קראו לו "נהג המשאית", הוא היה מקיבוץ שער העמקים. ברק, בגלל שהיה איתו בקרב, עשה ממנו ילד טיפוחים והעלה אותו לדרגת אלוף. איש לא האמין כשקיבל אלוף. היה טנקיסט טוב אבל לא אישיות להיות "גנרל".

הקימו את גדוד 184 שלחו אותנו לרפידים לעשות צמ"פ ראשון לשלוש פלוגות של עתודאים [סטש12] שלקחו אותם לשריון. הם היו חיילים ברמה גבוהה. חסרו טנקיסטים [ולכן לקחו עתודאים].

במקום לעסוק בעיסוקים טכניים [במקצוע שלהם, שהרי] היו מהנדסים טכנאים, לקחנו את מחזור אוגוסט 67, עשינו להם אימון וירדנו איתם לתעלה, לקו.

המתכונת של אותם זמנים מסוף מלחמת ששת הימים ועד אוגוסט 1970 סוף ה"התשה", הייתה ששתי חטיבות 401 ו-14 החזיקו את רוב הקו חוץ מהגיזרה הצפונית והחיילים התחלפו כל שלושה ארבעה חודשים. מדי פעם קבלנו תגבורת למארבים, של צנחנים.

התגרות לא מחושבת במצרים

[אורי, כדאי לנתח את התיאור כאן במספר אספקטים. הצבא נשאב למלחמה, משלם בחיי אדם לרוב, המפקדים לא קושרים בין סיבה לתוצאה, חמור מהעובדה שחיילים נופלים לרוב, נפילתם פשוט לא משיגה שום דבר. שים לב שדיבורים נוסח לבנון בשנות התשעים וההתנתקות מעזה בימינו אנו, התחילו כבר ב"התשה".]

היו הרבה סבוטז'[סטש13] [שים לב: משמעות המילה 'סבוטז'' היא חבלה בזדון[3]]. אלוף הסבוטז' היה יוסי בן חנן, קמב"ץ חטיבה 7 במלחמת ששת הימים ולאחר מכן מ"פ בגדוד 46 חטיבה 401. כל החיילים בקו ידעו שהוא עושה סבוטז'. היה מעלה טרקטור לעמדה, או מתגרה בהם, פותח באש ויורה בהם.

דוגמא נוספת: היה "פייפר" שהחיילים קראו לו 'סָכְסָך'. במטוס הזה ישב מת"ץ אוויר שהיה מטווח את הארטילריה שלנו. איך שהגיע ה"פייפר", ידענו שתהיה תקרית.

לפי דעתי, המפקדים הבכירים בגזרת התעלה חיפשו כל דרך להתגרות במצרים. רק אחר כך הבינו שהמלחמה מתפתחת והבינו איזה שגיאה עשו. ממארס 69 [סטש14] שהתחילה מלחמת ה"התשה"[4] ועד שנגמרה באוגוסט 70, לפי יואב גלבר וחני זיו, היו 1900 תקריות. בארבעת החודשים הראשונים של ה"התשה", מדי יום התפרסמו תמונות ההרוגים בעיתונות, עד שהייתה דרישה שלא לפרסם יותר תמונות על-מנת לא לערער את רוח העם.

כטנקיסטים יצאנו הביתה בסתיו, בחורף, בקיץ ובאביב בכל פעם מיום שני עד יום ראשון שלאחריו. ביום החזרה מהחופשה היינו מגיעים ליד אליהו כדי לחזור לבסיס. נסענו באוטובוס 'ליילנד' בלי מזגן, עולים על טנקים [איפה הייתה הנקודה שממנה אי אפשר להמשיך מערבה באוטובוסים?] ויורדים לתעלה.

הייתה אווירת דיכאון בימי החזרה מהחופשה ביד אליהו כי הפעם הבאה בה נצא הביתה תהיה רק בעוד שלושה חודשים. מלחמת ה"התשה" הייתה מלחמה קשה יותר מיום כיפור. היא נמשכה הרבה זמן, התרחשה רחוק מהבית וכבר הייתי אמור להשתחרר בדרגת סמל ראשון.

תקרית "כברית", 26 אוקטובר 1968

תקרית גדולה שבה השתתפתי ביום שבת, 26 באוקטובר 1968, בשעה חמש [אחה"צ?] אולי שעה לפני כן בכל מקרה לקראת חשיכה כשהשמש מסנוורת אותנו והייתה ב"כברית", בחיבור בין האגם המר הגדול לקטן[5].

המצרים פתחו באש מארב ארטילרי לאורך כל 160 הק"מ של התעלה. נהרגו לנו 15 חיילים. יריתי 107 פגזים, שזה "בטן" וחצי. [מעניין לדעת תוך כמה זמן, איך נעשתה אספקת הפגזים החדשים ל"בטן" הטנק, וכו']

לאחר שיורים "בטן" שלמה יורדים לאחור ואנשי החרמ"ש מגדוד 9 עזרו לנו לחמש משום שהיינו "גמורים" התקרית נמשכה גם בחשיכה וירינו על מקורות אש ועל האנגרים של המטוסים בשדה התעופה ב"כברית"

אנחנו המוצב היחיד שלא היו בו הרוגים [למרות המיגון הגרוע שלו]. מסביב למוצב הייתה קשת ברזל עטופה בנייר זפת ועליה חול. ככה בנו אז מוצבים. כל פצצת מרגמה 60 מ"מ חודר אותו בלי בעיות, שלא לדבר על 155 מ"מ או 160 מ"מ.

פשיטה מצרית מעבר לתעלה, 30 אפריל 1969

ביום רביעי, 30 לאפריל 1969, פתחו המצרים בהפגזה נוראית על מעוז ה"מזח". ההפגזה התחילה לפנות ערב ובחסותה צלחו כוחות מצריים את התעלה בסירות גומי ודפקו מחלקת טנקים של פלוגה ו' של שאול שלו [שהייתה במוצב ה"מזח"?]. (חיובי) שאול שלו היה מג"ד 184 ביום כיפור. המחלקה שנדפקה הייתה מח' 3 של עוזי גיבלי מכפר סבא. רק שני חיילים שלנו נהרגו, אברהם לאופר ומנחם סילמן. [איך הם דפקו את הטנקים? מאיזה טווח? הם נכנסו ממש עד לרמפה של הטנקים? אין אבטחת חי"ר על הרמפה עצמה?]

מח"ט 14 קלמן מגן נתן הוראה למפקד הפלוגה צוק בוסתן [זה השם שלו?] חיובי- מופיע גם בספר של 184 אבירי הלב שרק אני לוקח את המחלקה. כך נעשיתי מפקד מחלקה בדרגת סמל ראשון. קיבלתי את המינוי ממח"ט 14 להיות מ"מ מחליף. מחלקת גיבלי הייתה בהלם. אני קיבלתי "חררה".

לא התלהבתי להיכנס למוצב ה"מזח", שיחד עם "טמפו" היו שני המעוזים שכולם פחדו להיות בהם, שחטפו הכי הרבה הפגזות במלחמה והייתה להם בעיה של חולדות. אלה היו חולדות אימים, בגודל של חתולים. החולדות הגיעו גם לטנק ואכלו גומי של טנקים [הכוונה לרפידות החוליות ו"הבוגיס"]. חיל רפואה הביאו חתולים [כמו במאה השמונה-עשרה באניות הצי הבריטי של נלסון]. שמענו צרחות והם גמרו את החתולים. אלה חולדות נורווגיות שיורדות גם על שרשראות של אוניות. אלה היו השבועיים הכי נוראים בחיים שלי. הפגזות בלי הפסקה. בנוסף למלחמה במצרים, צלפנו גם על חולדות.

הפלת האנטנה המצרית, 17 אפריל 1969

ב–17 באפריל 1969, המצרים מיקמו את האנטנה במערבו של מוצב "קוברה". מוצב "קוברה" נמצא ביציאה מהמיתלה לכיוון התעלה. ביום כיפור היה מסומן במפת "סיריוס" בשם "מפצח". [ביציאה מהמיתלה לתעלה זה לא בשטח שלנו?] הם מיקמו שם אנטנה שבוע קודם ואנחנו לא ידענו מזה. על אנטנה עלה קת"ק, לפי השמועה רוסי, וטיווח את הצומת כך שאי אפשר היה לנוע בצומת. משאיות לא יכלו לנוע בצומת, מצב בלתי נסבל.

ביום חמישי [תאריך?] 17.4.1969, הגיעו לחפ"ק [של מעוז ה"מזח"?] של חניון "תסס המדונה" אל"מ קלמן מגן, שהיה אז מח"ט 14, והסמג"ד יואב וספי. הוחלט להפיל את ה"אנטנה" שהייתה אצלם בשטח. [מה הטווח מ"מזח" ל"קוברה"?] שוב לא "מזח" שנמצא דרומית ל"קוברה" אלא חניון "תסס" שנמצא מזרחית ל"קוברה" מקום בגדה המערבית נקרא "קוברה" ואחר כך "מפצח". שלחו טנק של ראובן ברר, מט"ק טוב שנהרג ביום כיפור על "חמוטל". הוא ירה 10 פגזים על האנטנה ולא הפיל אותה. שלחו את איתן חכמוב, שנהרג ביום כיפור, גם הוא ירה ונכשל.

התפרץ וספי הסמג"ד ואמר למ"פ: "זברה כאן 11, שלח את קריאף". נעמדתי מול האנטנה על הכביש, [כדי שלא לייצר אבק]. יריתי פגז ראשון ולא ראיתי כלום. יריתי עוד פגז ולא זיהיתי כלום. יריתי עוד פגז מעיך ולא זיהיתי כלום. הייתי בטוח שאני הולך להתחרבן [כמו המטקי"ם הקודמים] והיה גם ה[ס]מח"ט [במוצב].

אמרתי לתותחן: "תגביה 12 אלפיות [סטש15] ". זה איננו חלק מהתו"ל בשריון. יש רק "הוסף 4". על-ידי ההגבהה אני מביא את תותח הטנק לזווית תותח מתנייע. התותחן ענה לי: "יודע מה שאתה מדבר". אמרתי לו: "עשה מה שאני אומר". נתתי לו בעיטה בגב. התותחן הגביה והפגז עבר ליד האנטנה מצד ימין. אמרתי לו: "שמאל חצי" [ויריתי שוב]. הפגז פגע באנטנה[6].

שמעתי צרחות בקשר. עם שלושה פגזים [בלבד] האנטנה התפרקה והקת"ק עף באוויר. הם לא ניסו לשקם את האנטנה. קיבלתי מינוי מ"מ. דיין, שהיה שר הביטחון, היה נוהג להגיע [לתעלה] מדי כמה שבועות. בימי שישי בערב היה יורד עם מסוק. אני ליוויתי אותו שלוש פעמים למעוזים. הוא נסע עם קומנדקר בעשר בלילה ואני מלווה אותו עם טנק. הוא היה מצטרף לשאול שלו, שהיה אז מ"פ ו' [גדוד?], 184 או מתבודד ומסתכל על התעלה במשקפת ובארבע בבוקר חוזר למסוק.

באחת העמדות ובשעת חצות הוא שואל אותי "נער מה לא נותנים לאכול במעוז הזה"? ואז ירדתי למטבח והכנתי לו שני כריכים עם חלה טרייה לוף ומלפפון חמוץ וקנקן תרכיז ואז הוא אומר לי וואלה אוכל הכי טוב שאכלתי בחיים ואז אמרתי לו המפקד כנראה שהיית מאד רעב!! 111 אמר שכשדיין היה, היה האוכל הכי טוב בחיים.

חודש אחד בקבע

עמדתי להשתחרר בנובמבר 1969. כשלושים אחוז מהקצינים והמט"קים בחטיבה 14 עמדו להשתחרר יחד ובחטיבה נכנסו לפאניקה. הם עמדו לקבל אנשים טריים מקורס קציני שריון וקורס מט"קים, בלי ניסיון כלל. המלחמה הייתה אז בכל עוזה. נקראנו לסמח"ט 14, לקלמן, בטסה. הוא התחנן שנישאר חודש בקבע, עד סוף הקו, כי אלה שיגיעו מקורסים יהפכו לבשר תותחים. אני הסכמתי ונשארתי עד 15 דצמבר 1970. קיבלתי עבור החודש ההוא 700 לירות. קניתי בהן להורי טלוויזיה שחור-לבן ורנו "דופין". זה היה הרבה כסף. להשוואה, חייל בסדיר קיבל 20 לירות לחודש.

לקראת מלחמת יום-הכיפורים

בשנת 1971 ראש הממשלה גולדה חזרה מביקור בארה"ב והביאה בסל הקניות 120 טנקים חדישים, "פטון" M60A1[סטש16] . באופן טבעי, הטנקים היו אמורים להימסר לחטיבות הסדירות 14 ו-401 שהחזיקו קו בתעלה. אבל בגיסות השריון החליטו להקים חטיבה חדשה, חטיבה 600, שתהיה באוגדה 143 בשדה תימן וגם את גדוד סיור 87 משום שרצו להקים כוח איכותי שיורכב מבוגרי ההתשה טנקיסטים עם ניסיון קרבי רב

מתוך 120 טנקים, שהיו פאר היצירה, קבלה חטיבה 600 93 טנקים ו-27 טנקים גדוד סיור 87 [איזה חטיבה וגדוד קיבלו כמה?]. השיקול לתת טנקים טובים למילואימניקים ולא לסדיר נבע מהטעם שכל הטנקיסטים שהיו ב-600 ו-87 היו בוגרי ה"התשה". היה להם ניסיון אדיר שהוכיח עצמו שנה וחצי מאוחר יותר ביום הכיפורים.

כל האימונים שבוצעו לפני המלחמה בגייסות השריון היו אינטנסיביים. האימונים נמשכו בין 3 שבועות לחודש, ולא כמו היום, 5 ימים פעם בשלוש שנים. רמת הטנקיסטים הייתה גבוהה.

לעומת זאת, למרות שבסוף מלחמת ה"התשה" נורו על חטיבה 14 טילי סאגר בשתי תקריות שונות, ולמרות שגם המודיעין של צה"ל ידע שלמצרים יש "סאגר [סטש17] ", עד פרוץ המלחמה איש מהטנקיסטים לא ידע על קיום הטיל. [אף אחד לא למד להתגונן מפני הטיל [סטש18] ] שפגע קשות בטנקים ביום-כיפור.

יתרה מכך, בכל תרגולי הצליחה שבוצעו בצאלים על-ידי כל הגדודים שהתאמנו, מעולם לא הייתה סיטואציה שכוחות מצרים נמצאים בגדה המזרחית של התעלה וכוחות צה"ל שירצו לחצות את התעלה יצטרכו קודם להכריע את אותם כוחות מצרים שבגדה המזרחית ורק אחר כך לעבור.

בכל האימונים, הטנקים הגיעו לתעלה בשיירות מנהלתיות, בצורה שלא תאמה את מה שקרה בפועל במלחמה.

למרות שאחי ברנרד, שהיה בכיתה של גיורא איילנד מכפר הס ושירת בסיירת "שקד", וגיסי צביק'ה ולדמן ששירת בסיירת 7, הגיעו מדי פעם הביתה, לא היה לי מושג לגבי כוונות המצרים והסורים. לא הייתה כוננות בצבא וגם בעיתונות לא פורסמו ידיעות על מה שידעו בצבא שבוע ימים לפני פרוץ המלחמה.

6 אוקטובר, פרוץ מלחמת יום הכיפורים

בשבת, כשנשמעה הצפירה, 14:00 הייתי אצל חמותי בכפר הס. גרתי אז בתל מונד הסמוכה. בשעה 15:00 בערך הגיע אלי צו גיוס חירום, צו 8, והמפיץ הורה לי להמתין בכניסה ליישוב. הייתי אז סמ"ר. בא מישהו בדרגת סמ"ר, מחזיק ביד צו 8. נסעתי לבית הורי [במושב הסמוך] משמרת כדי לקחת מדים ונעליים. בדרך פגשתי טנקיסט מגדוד 48 [סטש19] סדיר [אולי 46?]. זה היה אלי קנזה בן מושב משמרת שנהרג בגזרה הדרומית. הוא היה להוט והתגייס לקרבי למרות שהיה בן יחיד להוריו. הוא לא ידע איך להגיע למלחמה. למחרת הגיע לקצין העיר ושלחו אותו משם.

[השווה: בחומת מגן, 2002, מכוניות פרטיות הגיעו עד שטחי ההיערכות]

בשעה 17:00 אסף אותי אוטובוס. עשינו סיבוב גדול של גיוס. העסק לא היה מאורגן. היינו בחורים צעירים ונלהבים. למרות שעברנו הרבה מלחמות, לא האמנו שהמצרים מסוגלים לצלוח את התעלה. חששנו שאנחנו הולכים להפסיד את מלחמה וביקשנו מנהג האוטובוס שיסע מהר כדי שלא נפספס המלחמה.

לא הצטיידנו בדברים יסודיים תחתונים וגופיות במידה מספקת [מפות והק"ש?] כי חשבנו שכל הסיפור זה עניין של יומיים. הגענו לגדוד 407, פלוגה א', חטיבה 600. בימ"ח שררה מהומת אלוהים. היו טנקים בלי זיווד, בלי תחמושת ובלי ציוד.

הגענו לסככה של פלוגה א'. לא הייתה אחסנה יבשה ולא היו טנקים. הודיע איזה רב-סמל מהימ"ח שכל הטנקים שלנו נמצאים בטיפול 50 [שעות. טיפול שנעשה בסדנה] במחנה "נתן" בבאר שבע. [מרחק עשר דקות נסיעה באוטובוס]. עד שהגיעו האוטובוסים לקחת אותנו לבאר-שבע, המתנו לאנשים נוספים וראיתי קצינים מהאוגדה רצים באמוק ומזרזים את החבר'ה.

הם הורו שכל מחלקת טנקים שהייתה מוכנה יצאה על זחלים לתעלה כי "שוחטים" שם את חטיבה 14. אז נדלקה לי מנורה אדומה והבנתי את חומרת המצב.

הגענו לסדנה בבאר שבע והתברר שכל הטנקים עם מנועים בחוץ [עבודות ריתוך, שנפוצות בטיפול 50, מחייבות הוצאת התחמושת מהטנק. התחמושת נשארת בימ"ח, במקרה הטוב על משאית והטנק מגיע עירום לסדנא].

התחמושת הייתה אמורה להגיע משדה תימן יחד עם דלק, ציוד ונשק [מקלעים, מרגמה, נשק אישי]. לא נכחו המ"פ, רס"ן שמואל אבי שאול ז"ל, שהיה מאבטח שב"כ והיה באותו היום בחו"ל ומ"מ 2. אני הייתי הסמל שלו. המ"מ היה מרט בארי, אביו היה קצין בכיר. גם הוא שהה בחו"ל כמאבטח שב"כ. הם הגיעו מאוחר יותר ונהרגו ביחידות אחרות. בארי בגדוד של אהוד ברק, פלוגת סוקניק, ואבי שאול נהרג ברמת הגלן ביחידת צנטוריונים למרות שהיה איש פטונים. [אם כי כמ"פ אין לכך משמעות]

7 אוקטובר, מסדנת מחנה "נתן" לטסה

בשעה בוקר מוקדמת הגיע מ"פ מחליף, רב סרן אהוד גרוס, שקיבל מינוי חירום על הפלוגה. היות וממלא מקום והמג"ד, עובד מעוז, הכיר אותי והיה מ"פ שלי במלחמת ששת הימים, ולמרות שהיו בחטיבה עשרות קצינים ללא מינוי, מינה אותי למפקד מחלקת טנקים, כי ידעו שאני מכיר את הגיזרה ויש לי ניסיון ממלחמת ה"התשה".

התחלנו לחמש טנקים לפי פנקס כיס של טנקיסטים שקובע להכניס פגזים מכל הסוגים, חלול, ח"ש ומעיך. לכל פגז יש מקום [יש סדר לפגזים בתוך "בטן" הטנק, שמשקף את צפי האויב בו נתקלים]. עדיין לא הבנו שזאת מלחמה, אז אמרו לנו: תכניסו מה שיש וצאו לדרך.

סמוך לשעה 12.30 ב-7 באוקטובר[7] יצאנו על זחלים, חצינו את שטח אש 302 מדרום לבאר שבע וירדנו לתעלה דרך קציעות ואבו עגילה עד טסה. למזלנו, הטנקים היו חדישים, ועמדו בתלאות הדרך. לא טריוויאלי לעבור מרחק כל כך גדול על זחלים. זו נחשבת משימה בלתי אפשרית. בדרך ראינו עשרות כלים, טנקים מהסוגים "צנטוריון" ושרמן, זחל"מים ותומ"תים תקועים בצידי הדרך.

לאורך כל הדרך עברו רביעיות של מטוסי "פנטום" ו"סקייהוק" בגובה נמוך ונופפו לשלום. בדרך חזרה הם חזרו לפעמים רק מטוס אחד או לא חזר אף מטוס, הפילו אותם כמו זבובים.

בוקר 8 אוקטובר

הגענו לטסה בשעה אחת אחר חצות ב-8 לחודש. הטנקים עשו דרך ארוכה ונשארנו ללא סולר. הגיעו מכליות סולר, אך מכיוון שיצאנו בצורה חפוזה, לא היו פנסים לתדלוק בחושך והדבר הכביד [הפנסים מוצבים על הקרקע ומסמנים למיכליות היכן לעמוד].

בנוסף לכך, היות והטנקים הגיעו מארה"ב , הם היו עם מקלעים מסוג M–73 ו-M–87, מקלעים שהותאמו לג'ונגלים של ווייטנאם ולא התאימו למדבריות סיני והנגב. המקלעים הוסרו מהטנקים ויצאנו למלחמה ללא מקלעים. האבק "הרג" אותם ונשברו בהם שיניים חולצות. היות שהטנקים היו בשלבי הסבה למקלעים אחרים והמלחמה פרצה לפתע, לא הייתה שהות להרכיב מקלעים מתאימים, הם הורכבו רק ביום שישי 12 באוקטובר כשהיינו בהתארגנות לקראת צליחה בציר "מבדיל", ציר רוחב ליד טסה.

עם בוקר ה–8 לחודש, נשלחו גדוד 409 בפיקוד עוזי בן יצחק, לימים תת-אלוף מיל., וגדוד 410 בפיקוד אמנון מרתון, מקיבוץ גת, לאיזור "מיסורי", "מכשיר" ו"טלוויזיה". גדוד 407 נשלח לתעוז "כישוף".

[לפי עדות שלמה לוין, מח' הסיור של גד' 184, נטשה את "טלוויזיה" ב-7 לחודש, ונאמר לה שתיכנס לשם פלוגת טנקים.]

חט' 600 שייכת לאוג' 143. המח"ט טוביה רביב פיקד עלינו. אוג' 143 הוקמה בשנת 1971[8]. ארבע חודשים לפני המלחמה עשו החלפות. גורודיש הלך לפיקוד דרום ואריק לפקד על אוגדת המילואים.

גדוד 407 נשלח ל"כישוף", מול "לקקן". 10 ק"מ "כישוף" בידי כוחותינו [?[9]] גם "מיסורי", "טלוויזיה" ו"מכשיר" שרצו אלפי חיילי קומנדו מצריים. גדוד 409 ו-410 נשלחו להסתער עליהם עם טנקים בלי מקלעים ובלי ארטילריה. הם ספגו מכה אחרי מכה.

למה נכשל קרב 8 אוקטובר?

היו האשמות כלפי אריק בעניין הזה והן מוצדקות[10]. אריק לא מבין כלום בטנקים. הוא מבין בצנחנים. גם ההיפך הוא הנכון, לעולם מפקד טנקים שעשה הסבה לחי"ר לא יהיה חירניק. טליק מבין טכנית בטנקים וכשהיה מפקד גייסות שריון פחדו לבוא אליו לראיונות כי הוא שאל פרטים לגבי טנקים.

אבל, המרובעות שלו הייתה בעוכריו. עד היום אני מרצה בקורס קציני שריון בבית גולדמינץ ואני שואל את הצוערים מה מקור תרגולת השריפה בתא מנוע. [התרגולת הכי בסיסית] התשובה היא ששלחו חבר'ה ב-1965 לגרמניה כדי ללמוד על "פטונים" אמריקאים לפני שמביאים אותם לארץ. אותם אנשים הקימו את 79, ביניהם קהלני וג'קי אבן. אלה היו טנקי "פטון" M48 עם תותח 90 מ"מ. כשמניעים את הטנק חייבים לעמוד שני אנשים על סיפון עם מטפים כי המנועים נדלקו לפעמים תוך כדי הנעה. בסולר, שמשמש את הטנקים כבר הרבה מאוד שנים, לא קיימת הבעיה. אך התרגולת ממשיכה. יש בחיל שריון קיבעון [סטש20] ואין התחדשויות.

אמנון רשף הוא איש שריון טוב ובעל מקצוע טוב. גלעד אבירם הוא איש שריון מצוין. "ברן [סטש21] " איש שריון טוב. יש דבר מוזר לגבי רשף. ביום הצליחה ב-15 באוקטובר בשעה 17:00 הועמדו לרשותו של רשף 6 גדודים כדלקמן: גדוד 79, אחריו גדוד 184. אחריו גדוד סיור 87, אחריו 407 ואחריהם סיירת "שקד" ושונארי. הוא קיבל כוח אוגדתי[11].

באופן טבעי, כדי לפקד על כוח אדיר כזה, המפקד חייב להיות במקום ממנו יוכל לשלוט על כל הכוחות בצורה נינוחה מבלי שיצטרך גם להגן על חייו, גם לכוון את נהג הטנק וגם לפקד על הכוחות. להפתעתי הרבה, רשף פיקד על כל הכוחות מטנק "פטון" מיושן M48A3. הוא, בערב הצליחה, נע אחרי גדוד 79 ולפני 184.

אחרי הקרב, בבוקר 16 לחודש ראיתי אותו אישית, אחרי שטיהרו את "טרטור"-"לכסיקון", עומד על טנק עם חיוך על הפנים[12]. לא הבנתי איך הוא מפקד על כוח גדול מתוך טנק, בלי אנשי מטה ולאחר לילה כל כך נורא שבו אבדו עשרות טנקים ונהרגו מאות חיילים, הוא שומר על קור רוח. בלילה ההוא כולם ירו על כולם.[13]

התנועה דרומה בצהרי 8 אוקטובר

[בצהרי 8 אוקטובר] אנחנו ב"כישוף", יורים על כוחות בציר "לכסיקון". המצרים נמצאים בעמדות. גדודים 409 ו–410 מתכתשים על "חמדיה"-"מיסורי". לנו יש משימה קלה. מאחד הפגזים נהרג קצין שהיה יחד עם המג"ד עובד מעוז בצריח [הטנק]. ארטילריה מצרית פגעה בצורה קשה.

לא ידענו על מתקפת אוגדה 162. מה שהבנתי מסיפורים ששמעתי הוא שבמקום לעשות התקפה [רב] אוגדתית ו-143 תעזור ל-162, הגדודים הצפוניים של 143, השייכים לחטיבה 421 של חיים ארז ונמצאים באיזור "חמוטל" בציר "טליסמן" מטסה לאיסמעיליה, לא עזרו בחיפוי לטנקים של 162, שנלחמו מצפון והיו אמורים להגיע ל"טליסמן". הגדודים הצפוניים לא עזרו בגלל מלחמות גנרלים. "ברן" צודק [סטש22] לגבי אריק.[14]

בצהריים נענו דרומה. נטשנו את העמדות מבלי שכוחות אחרים ישתלטו עליהן. מדובר בעיקר ב"מיסורי", "טלוויזיה", "חמדיה"[15] ו"מכשיר". כל התנועה דרומה הייתה בלגן. על ציר "מבדיל", ציר הרוחב, היו פקקי תנועה מזעזעים. אף אחד לא הבין למה הלכנו דרומה. זה אחד המחדלים הכי גדולים של המלחמה, מהטעם הפשוט שהמצרים ראו שאנחנו נוטשים את "מיסורי", "חמדיה" ו"חמוטל" והשתלטו על אותן עמדות. "מיסורי" היא דיונה ששולטת על ה"חווה הסינית". נענו דרומה למרות שלא הבנו מה הולכים לעשות. הפיקוד לא ידע מה קורה בשטח, קיבל דיווחים מצוצים מהאצבע [סטש23] .

אנחנו נשארנו בדרום במשך יום וחצי, כל 407. חזרנו רק ב-10 לחודש לאיזור "כישוף". בדרום לא עשינו כלום. היינו בחניון טנקים וגירדנו ביצים. שם הייתה כל חטיבה 600 לא מופעלת. למחרת, ב-9 לחודש, גדוד87 הגיע ל"לקקן". מ"לקקן", לפי דעתי, ועד "בוצר" שזה "כברית", לא היו כוחות מצריים. היה שם תפר גדול. אם נעו שם מצרים, אז רק משאיות אספקה ולא טנקים או אנשי קומנדו.

כשהגענו בבוקר לא היה ב"לקקן" אף חייל מצרי. ניתן היה לדעת את זה מתצלומי אוויר ויחידות סיור.על ציר "מבדיל" בכניסה לג'ידי היו [שם?] "שרמנים" של "בירו [סטש24] ", מח"ט של טנקים ישנים מסוג "שרמן". לא הבנו מה הם עושים שם, כשהמלחמה בצפון.

10 אוקטובר, חזרה צפונה

חזרנו ב-10 לחודש. התברר שמתחם "מיסורי" נתפס על ידי המצרים והגדודים 409 ו-410 נלחמו ב"מיסורי"-"מכשיר". [גם] לטנקים [שלהם] לא היו מקלעים. [לפי עדויות מגד' 87, טנקים של חט' 600 הצילו אותם ב-10 לחודש]

אנחנו היינו ליד תעוז "כישוף" עד יום שישי ה–12 לחודש, אז הוחלפנו על-ידי "צנטוריונים" מ-162 וחזרנו להתארגנות על ציר "מבדיל" ליד טסה.

באותו ערב הגיעו מקלעים מאולתרים [עם כנות] שרותכו על הטנקים בצורה מאולתרת, כולל מקלעים מקבילים לתותחים. למפקד יש מקלע נוסף. מקלע מקביל פועל חשמלית. בטנקים מוציאים פגזים כשמרתכים בטנק, כי הפגזים יכולים להתפוצץ. עשו ריתוך להרכיב [את כנות] המקלעים ולא הוציאו פגזים. [להוציא ולהחזיר פגזים לוקח חצי יום, לכל היותר; הגדוד היה במנוחה שלושה ימים]

בשבת 13 לחודש היינו במנוחה על ציר "מבדיל". אז שמענו על תקיפת מטוסי "האנטר [סטש25] " עיראקיים על סוללה של תותחי 175 [סטש26] [סטש27] מ"מ בציר "עכביש". כל הסוללה הושמדה והיו שם עשרות הרוגים.

היינו בדרך לתעלה ביום שני 15 באוקטובר וראינו זוועה. אחרי יומיים היו גוויות בצומת "טרטור"-"לכסיקון". הגוויות שכבו עד 19 לחודש, הרב גורן העיד על כך. רק ב-19-20 אספו את הגוויות. הגוויות נשרפו כי כל התחמושת התפוצצה. היו שם כוחות עצומים.

15 אוקטובר

ביום שני 15 לחודש נקרא המ"פ אהוד גרוס למג"ד. באותה עת הודיע המח"ט טוביה רביב למג"ד עובד מעוז כי עליו לעזוב את הגדוד ולנסוע לביתו, משום שאחיו הלל נהרג. עובד הוא מקיבוץ הזורע וגיסו, מקיבוץ בארי, גיורא עוז שהיה מ"פ ב-409, שבוי בידי המצרים.

עובד קיבל את ההודעה ברגשות מעורבים. מצד אחד, ידע שהגדוד הולך להילחם בקרב נוראי. מצד שני, חשב על המשפחה ולכן נסע הביתה. המג"ד המחליף היה רס"ן שעיה בייטל. לקראת השעה 5 בערב מתכנסים כל הכוחות בציר חת"ם. "כספי" 55 [על מתג 55?]. חיובי כל הכוחות עומדים בשדרות מסע, מצב רוח הלוחמים בשיאו. האדרנלין זורם בדם. אנחנו פוגשים חבר'ה שלא נפגשתי איתם מה"התשה". אחרי 9 ימי תסכול נוראיים, שבהם ספגנו מכה אחר מכה, אנחנו בטוחים שהולכים לקרוע למצרים את הצורה.

"אבירי הלב"

ההבדל בין האופוריה שאחזה בנו באותם רגעים לבין מה שחיכה לנו למחרת בציר "טרטור"-"לכסיקון" לא היה ידוע עדיין.

יצאנו לדרך, גדוד 87 מוביל את הכוח, כשמטרתו להגיע לציר "נחלה" עד נקודת הצליחה ב"מצמד". התנועה הייתה באיגוף, בחולות שמדרום ל"עכביש". אני לא מבין למה לא נענו על "עכביש" עצמו[16]. נענו בדיונות והרבה טנקים נפלו לתעלות, התהפכו, פרסו זחלים והתנגשו זה בזה[17]. לא היו לנו אמצעי ראיית לילה פרט לתאורת אינפרא אדום שאיש לא העז להדליק אותה כי היה מתגלה על ידי מכשירי ראיית לילה שהיו בשפע בידי המצרים.

אחרי גדוד 87 נע גדוד 79 של מצנע. תפקידו היה לפרוץ מ"לכסיקון" עד "שיק". אחריו נע גדוד 184 בפיקוד אברהם אלמוג והגדוד שלנו, 407. אחרינו היה גדוד "שקד" ובסוף הגדוד של שונארי. שני גדודים אחרים [של חטיבה 600, 409 ו–410] ביצעו הסחה באיזור "מיסורי" כדי לרתק את המצרים לאותו אזור.

התנועה מדרום ל"עכביש" הייתה קשה מבחינת תנאי השטח, אך לא נורו עלינו פגזים, טילים או כל ירי מנשק אחר. על ציר "עכביש" אי אפשר לשלוט מה"חווה הסינית", קטעים שלו מוסתרים מהחווה וחשבו [מי?] שהוא תפוס. [האמת היא] שלא הייתה בעיה לנסוע על "עכביש", [למרות] שהיו קטעים מסוימים במערבו שם ציידי טנקים יכלו לפגוע במי שעובר. מה"חווה הסינית" בין "טרטור" ל"עכביש", יש ק"מ ומחצה לכל היותר.

המשימה של הגדוד שלנו הייתה כדלקמן. פלוגה ג' נוסעת לציר "טרטור", פונה ימינה ומטהרת את "טרטור" לכיוון מזרח. פלוגה א', שלי, פונה לציר "עכביש" ומטהרת את "עכביש" לכיוון מזרח. כשהכביש נקי, הפלוגה חוזרת בחזרה ומלווה את הטנקים של חט' 421 עם ה"תמסחים" ואת חטיבה 55 עם זחל"מים שהוחרמו מפלוגת חרמ"ש של הגדוד שלנו ואת סירות הגומי לכיוון אזור הצליחה.

גשר הגלילים

את גשר הגלילים מנסים להניע בטרור [= מה שלא הולך בכח, וגו']. הגדוד שהתאמן על גרירתו, פלוגת גבע [סטש28] , הייתה למעלה ברמת הגולן [חסר שם גדוד ופלוגה]. מי שבא לגרור את הגשר היו טנקים של חטיבה 421, של אחד המג"דים, שושן, גיורא לב או עמי מורג.

הם לא היו מאומנים בגרירת גשר, פעולה שמחייבת תיאום מלא בין כל הטנקים והדחפורים שדוחפים אותו. בנוסף, האימונים בצאלים היו על פלטה ישרה ולא כמו ב"טרטור", שהוא שטח של דיונות. "טרטור" הוא לא ממש אוטוסטראדה. זו דרך לא טובה. הגשר עצמו התפרק מספר פעמים כתוצאה מחוסר המקצועיות של הטנקיסטים שגררו אותו. הוא הושק לבסוף למי התעלה רק ביום שישי ה–19 לחודש. באותו יום גם אני עברתי דרכו.

צה"ל, לאורך כל שלבי תכנון הצליחה, לא חשב שיאלצו לגרור את גשר גלילים כשבקטע שבו הוא אמור לנוע יהיו כוחות מצריים. גשר הגלילים היה מיותר לחלוטין. אפשר היה להסתפק בגשר דוברות וגילואה [סטש29] [?] שהפכו לגשר. כי גרירת גשר הגלילים ריתקה כוחות רבים ומשאבים רבים לגרירה ולתיקון. לא הייתה הצדקה לכך. חיילים הוקרבו על מנת לפתוח את "טרטור" כשהיה מיותר לחלוטין [לעשות את זה] כי ניתן היה להסתפק בדוברות שנסעו על "עכביש" כציר פתוח ללא אויב.

דו"צ חטיבה 14

[תזכורת: סדר התנועה חט' 14 (מועתק מפרק לעיל): "ביום הצליחה ב-15 באוקטובר בשעה 17:00 הועמדו לרשותו של רשף 6 גדודים כדלקמן: גדוד 79, אחריו גדוד 184. אחריו גדוד סיור 87, אחריו 407 ואחריהם סיירת "שקד" ושונארי[18]. הוא קיבל כוח אוגדתי."]

גדוד 87 חוטף מגדוד 184

כשגדוד 184 עבר בצומת "טרטור"-"לכסיקון", ניעורו המצרים והבינו שהכוח שמגיע הוא כח של ישראלים. על גדוד 79, שהיה הראשון שעבר, הם לא ירו. אז התחילה מהומת אלוהים. גדוד 87 נשארו ב"מצמד [סטש30] "[19]. הכל התעורר. נשלח גדוד 87 לעזור ל-184 ולפלוגה ב' של גדעון גלעדי ז"ל מהגדוד שלנו [הוא נשלח לאחור, הפוך לכיוון התנועה של חט' 14?]. חיובי

הייתה לגדעון גלעדי משימה: לפתוח את "טרטור"[20]. הוא נהרג שם וקיבל עיטור הגבורה. אביו איבד את אחיו, אמנון, שנהרג בששת הימים בצומת רפיח. גדעון היה צנחן ועשה הסבה לשריון כדי להיות קשור. כי אחיו, שהיה מאשקלון, נהרג בשריון [סטש31] .

כאמור, גדוד 87 נזעק לעזור לחברה ב"טרטור". באותו שלב נהרגו המ"פאים יוחאי גלעד שבתו נהרגה בראס בורקה [1985], יואב ברום [סטש32] ורפי בר לב[21].

אני טוען ששמונים אחוז מההרוגים נהרגו על-ידי כוחותינו. הטנקים לא היו מצוידים באמצעי ראיית לילה, מפקדי מחלקות לא ידעו מה תמונת הקרב אמיתית, חבר'ה ירו לכיוון רעשי טנקים, לכיוון רשפי אש, מבלי לדעת שבשטח מסתובבים [עוד] ארבעה גדודים שלנו.[22]

ריבוי גרסאות על מה שקרה שם

סא"ל אבי זוהר[סטש33] [מי?[23]] עשה יום עיון על הצליחה. היו שם דני מט [מח"ט 55], חיים ארז [מח"ט 421, השייכת לאוג' 143]. [זוהר?] כל הזמן סותר דברים. הוא אומר שהיה עם דדו. הוא מנסה לפאר אותו. אומרים שדדו לא יודע מהחיים שלו. הוא עשה מדדו רומל.

אהוד גרוס הזמין [אותי ליום העיון]. "הכנסתי" להם. אמרתי שהם מקשקשים. רשף היה מבסוט [ממה שאמרתי]. רשף התגרש מאשתו, חי היום בפתח תקווה והוריד השפם. פגשתי אותו ב"חצי חינם" בירקונים. אלמוג [מג"ד מחליף ב–184 ביוה"כ] דביל מושלם ומפקד גרוע. הספר של אלמוג גרוע. ומהלל רק את עצמו את זה אמר גם בני טרן[סטש34] . על מלחמת ה"התשה" הוא כתב עשרה עמודים ששם 184 הגדוד המוביל. עיקר דברים על יום כיפור.

חסימה בציר "לקקן"

אנחנו הגענו ל"לקקן" והמתנו בחסימה[24]. [גדוד 407 היה רביעי בסדר התנועה. האם וכיצד עקף את הדו"צ 184-87 והגיע ליעדו?[25]] משום שברוב שעות הלילה אחרי שהובלנו את הצנחנים וחטיבה 421 לצומת "לקקן" נשארנו שם מרבית הלילה עד אור דמדומים הגענו ל"עכביש" 52 [לפי התכנית, ראה לעיל], הסתובבנו בחזרה ולקחנו חט' 247 (55 לשעבר) של דני מט ואת חט' 421 של חיים ארז [שתיהן מאוג' 143] והמתנו באיזור[26]. ארז הוא יו"ר עמותת השריון.

הצנחנים [חט' 247] המשיכו ל"נחלה" ואנחנו נשארנו ב"לקקן" כחסימה לכיוון דרום.

כל אותה עת נמשך הקרב בציר "טרטור"-"לכסיקון". שמענו אותו בקשר ושמענו איך מפקדים נעלמים ונאלמים, אלה מביניהם שנהרגו.

בשעה 5.30 בוקר 16 באוקטובר עוברת שיירת אריק שרון. אריק נפצע ממטף, לא פציעה קרבית. ב"עכביש" 52 הוא הגיע עם פמליה [נגמ"שי מפאו"ג?] (חיובי) עם תחבושת לבנה, וראה את הטנקים בצומת. מכל פלוגה א', נותרנו 3 טנקים. המ"פ גרוס, סמ"פ אלי הררי ואני. [שרון] אמר לאמנון שיש כוח ולמה הוא לא מנצל אותו.

[רשף] העביר אלינו את סמח"ט 14, איתן אריאלי מנגבה, שפיקד על הכוח. היו [לו?] 4 טנקים[27]. הטנק של איתן עצמו ועוד שלושה טנקים של פלוגה א' היות והוא לא הסתדר עם הקשר הוא לקח את הטנק של אהוד גרוס שעבר לטנק של יוסי כהן מ"מ 3

חזרה לצומת "טרטור"-"לכסיקון"

בכל התחקירים של המלחמה דיווחנו שהבחור ברח אחרי שראה מה שקורה ב"טרטור"-"לכסיקון"[28]. הוא הסתובב לאחור עם הטנק וחטף פגז בתא המנוע. לא קרה כלום [לצוות]. הטנק נשרף והוא ברח.

אהוד גרוס תפס פיקוד [על שלושת הטנקים[29]] ונע לכיוון צומת "טרטור"-"לכסיקון". הטען קשר, יוסי כהן מפרוד, נתן לאהוד לא לאלי הררי טנק אחר כי הטנק של אהוד ניתן לאראלי אני הייתי שני בשיירה, ואחרי היה אלי הררי.

התקרבנו ל"טרטור"-"לכסיקון" וזיהינו משמאל זחל"ם בוער. התברר שהיו בו חבר'ה של "שקד". נהרגו בו 15 חיילים. הזחל"ם והחברה בערו כמו לפידים [סטש35] .

הטנק של אלי (אהוד לא אלי) "חטף" פגז שפגע בחזהו של יוסי כהן והרג אותו. אלי נתן פקודת חילוץ לטנק, לקח מכשיר קשר ונטש את הטנק. אני, 20 מטר מאחורי אלי, מבחין שנפגע ומבחין בטנקים שיורים מהצומת. לקחתי את הטנק ימינה. עצרתי ונתתי לתותחן שלי (אילן המל, פרופ' לכימיה בתל אביב, גר בצורן שבגוש תל מונד)פקודה להשמיד 3 טנקים שהיו בצומת, מטווח 50 מטר[30].

נסעתי לאחור, תפסתי מחסה. לאחר מכן אני מעמיס על הטנק עשרות לוחמים, פצועים ולא פצועים.

הפצועים היו טנקיסטים של גדוד 407, פלוגה של ילדים מסיירת "שקד" וצנחנים מבוגרים מהגדוד של שונארי. אף אחד לא רצה להפסיד את המלחמה והם נדחסו 16 חבר'ה לזחל"ם [סטש36] , שלמעשה היה פצצה מתקתקת. לזחל"ם יש מנוע בנזין ומכלי דלק ענקיים. כל כדור מדליק זחל"ם. הם היו אידיאליסטים ולא רצו להפסיד המלחמה.

פינוי לתאג"ד 407 ב"לקקן"

שמתי על הטנק 25 לוחמים, חלקם פצועים, שישבו מחוץ לטנק. [הם ישבו על התובה כך ש] אי אפשר היה לצודד [את צריח ה] טנק. הבאתי אותם לתאג"ד של 407, עליו פיקד ד"ר קלמן גויטין, ב"לקקן". הגעתי לתאג"ד וראיתי אהוד גרוס המ"פ, שנטש את הטנק שלו אחרי שנפגע, גורר קבוצה גדולה של צנחנים בדרכם לתאג"ד. הייתי בטוח שהוא נהרג. שמחתי מאוד לראות אותו.

לאחר מכן ארגנו לו טנק. בשלב הזה הצטרף אלינו צבי יוגב, שהיה מ"מ יחידי מפלגה ב' של גלעדי שנותר בחיים. צבי פספס למזלו את הפניה ל"טרטור", המשיך על "לכסיקון" וכך נצלו חייו. אז למעשה היינו פלוגה של 4 טנקים [בלבד] ולקראת שעות הצהריים נשלחנו לאיזור ציר "שיק" לאחר שציר "טרטור" טוהר על ידי פלוגה ג' בפיקוד ~~גבע טרדע~~ [גבי ורדי (ע.צ.)][31]. בשלב זה למעשה גדוד 407 חדל להתקיים. מיד לאחר פציעתו של הסמג"ד שעייה בייטל בערב הקודם ב"טרטור"-"לכסיקון", פלוגה ב' שחוסלה וכוח פלוגה א' וג', הפכו לכוחות חטיבתיים בפיקוד המח"ט אמנון רשף.

בציר "שיק" ניהלנו אש במשך אחרי הצהריים עם כוחות של ארמיה 2 שניסו לפרוץ דרומה לכיוון הגשר. כל המתחם שבין ציר "שיק" לצומת "טרטור" היה מלא באלפי מכוניות מצריות של אספקה, דלק, סדנאות ומנופים. הם היו המרכז הלוגיסטי של ארמיה 2. אף אחד לא ידע על קיומם[32].

עשינו חניון לילה ב"שיק", שפלוגת חרמ"ש של הגדוד אבטחה אותו. לא ידענו שהצנחנים הגיעו ל"חווה". לו ראיתי רשפי אש מה"חווה" הייתי בטוח שהמצרים, ולא כוחותינו, נמצאים בצומת "טרטור"-"לכסיקון" שנכבשה על-ידי כוחותינו. לא היו שם מצרים.

לא ידענו מה קורה ב"חווה". ראינו הבהקים [אבל לא שייכנו אותם].

17 אוקטובר, קרב עם חט' 25 המצרית

למחרת בבוקר המשכנו וכבר לא הקשבנו לרשתות קשר [של אוג' 143? 162?]. היינו 10 ימים ללא שינה. עד השעה 11 המשכנו בבלימה לכיוון צפון. אהוד גרוס ביקש ממח"ט 14, רשף, שהפלוגה, שנשארה ללא דלק תנוע לציר חת"ם כדי לתדלק את הטנקים.

היינו בחזרה באיזור "לקקן" בשעה רבע ל-12. אז קיבלנו הוראה מרשף להתמקם מדרום ל"לקקן", על מתג 263 של ציר "לכסיקון", משום שהתקבלו ידיעות על כוח מצרי שעומד להגיע מדרום, מארמיה 3. אהוד פרס את [ארבעת ה] טנקים במרחק 20 מטר זה מזה.

לא היינו בתוך עמדות, אלא עמדנו על שטח מישורי. עד להגעתנו לאיזור, אבטחה את הגזרה הדרומית פלוגת צוערים של בה"ד 1, מצוידת ברובי FN, תמ"ק "עוזי" ובזוקות [שזה אומר שהם לא חי"ר אלא אג"מ?[33]]. נכון מאד משום שלאחר המלחמה פגשתי חלק מהם בביר תמדה והם היו חיילי שריון בנוסף, צנחני המילואים של שונארי עמדו מאחורי התעלות וצפו לדרום.

לא היה אף כוח טנקים בין אותו מקום לבין המצרים וזאת למרות טענותיהם של מפקדי 162, בעיקר נתק'ה, מח"ט 217 של אוג' 162, שאמר שהיו ידיעות כבר יום קודם על הגעת חטיבה מצרית מדרום. למרות זאת, חטיבה 500 של אריה קרן, שהייתה עתודה פיקודית, התחילה לנוע לכיוון "כברית" ותעוז חורבה כבר רק בשעה 11 ואילו חטיבת נתקה 217 הגיע לאיזור הגבעות סמוך לשעה 15, כשעתיים וחצי לאחר שפלוגה א' יצרה מגע עם הכוח המצרי.

רשף וליטוויץ הגיעו בשעה 14.30, כך שמשעה שתים-עשרה וחצי עד שתיים וחצי אנחנו היינו לבדנו. היה יום חם והביל. מהאגם המר עלו אדים שהיקשו על ראיה. ראינו ענני אבק מגיעים מדרום ובשעה 12.30 פתחנו עליהם באש, כנראה מטווח רחוק מדי.

הייתה רוח מזרחית במהירות גבוהה וכל הפגזים שירינו סטו מערבה לכיוון האגם. אהוד נתן פקודה לחדול אש ואמר לתת לטנקים מצריים להתקרב. היו שם לא רק טנקים אלא גם נגמ"שים. עד אותו שלב לא ידענו שמולנו נעים טנקים מדגם טי. 62, אלא סברנו שהמדובר בטי. 55, שאין בעיה לחדור את השריון בחזיתם. לאחר המלחמה התברר שזו חטיבה 25, חטיבת השריון הטובה ביותר בצבא המצרי.

בשעה 12:43, המצרים צמצמו טווח לכיווננו ואנחנו פתחנו, כל 4 הטנקים, באש פראית. להערכתי, בשעתיים עד שהגיעו יאיר ליטוויץ ורשף, השמדנו 25 טנקים מצריים. גם בתחקיר שנערך ב"מערכות" אומתו המספרים.

הכוח של 217 הגיע בשעה 15 ופתח באש מהגבעות במזרח. בתורת חיל שריון נהוג שבכל מארב יש כוח הולם וכח בולם.

בכוח הבולם מצפון היו רק טנקים של חטיבות 600 ו-14 ושום טנק של 162. סמוך לשעה 16.20 תקפו שתי רביעיות "מיגים" את הכוחות של חטיבה 217 ממזרח. למזלנו, הטייסים המצריים הם טייסים ברמה נמוכה והיו להם פגיעות אפסיות. בשלב הזה התחילה ארטילריה של כוחותינו לירות לכיוון המצרים. בגלל טיווח לקוי נורו הפגזים עלינו. [מה היה המרחק בין פל' א' לחט' 25?] כשני ק"מ משום שהם נבלמו ב"לכסיקון" 265 היות והארטילריה של אוגדה 162 ירתה עלינו והאש פסקה רק לאחר שהודיעו ברשת חירום חש"ן להפסיק אש, הוא הופסקה.

הטנקים המצרים שמולנו כמעט לא ירו פגזים. הם נעו במדפים סגורים ולמעשה, למרות שהיה קרב הכי מוצלח בתולדות צהל מבחינת התוצאה, לא היו לנו נפגעים, פרט לשני טנקים שעלו על מוקש ב"כברית". זה היה הקרב הקל ביותר בחיי. אני משווה אותו לעומת הקרב בצומת רפיח בששת-הימים, התקריות בתעלת סואץ בהתשה וקרב הצליחה מספר ימים קודם לכן.

19 אוקטובר, סרפאום

נשארנו בהתארגנות ב"לקקן" עד יום שישי ה–19 לחודש בשעות הבוקר ואז סופחנו לגדוד 79 של חטיבה 14. המג"ד היה נתן בן ארי שהחליף את מצנע, שנפצע קלות וברח.

קיבלנו קבוצת פקודות לפיה אנחנו הולכים לעבור על גשר הגלילים ולנוע לעבר מתחם סרפאום, שנמצא בצד המערבי באפריקה, ולחבור לגדוד צנחנים מילואים של 247 בפיקוד קצ'ה [סטש37] . המשימה הייתה לטהר רמפות שנמצאות בצד המצרי, על מנת לסייע לחטיבה 600 שנשארה בסיני בצד המזרחי של התעלה לבקר אש לכיוון "מיסורי" ולכיוון כוחות שמצפון ל"שיק".

כל התנועה הייתה בתוך מטעי מנגו ושדות תירס. באיזור היו מאות חיילי קומנדו מצריים, חלקם סודניים, אותם הכרתי בהתשה. הם גבוהים ושחורים. ניהלנו קרב נגד גדוד קומנדו מצרי. בשלב הזה כנראה התחילה נקודת שבירה שלהם. עשינו ככל העולה על רוחנו וחיסלנו עשרות אם לא מאות בשדות התירס, מבלי שלנו היה אפילו נפגע אחד.

בשלב זה הוכנסו לאיזור נגמ"שי שלל עם כוחות שלנו שאינני יודע מאיזה יחידה היו. כל הנגמ"שים נכנסו למארב בין עצי המנגו. זיהיתי מ"מכשיר" קשר של יגאל בוגזמן גוזמן שהיה לו קול צווחני שלא ניתן לטעות בו, שהיה חניכי בצמ"פ, איש עסקים מבעלי מכבי תל אביב. נסענו שלושה-ארבעה טנקים והשמדנו נגמ"שים מצריים עם טילים שפגעו בנגמ"שים שלנו. לקראת החשיכה נכנסנו לחניון לילה בתוך המנגו. זה היה ערב שמחת תורה.

לפתע נפתחה הפגזת קטיושות שנמשכה שלוש שעות. הפגזה כזאת אף פעם לא חוויתי. הקטיושה לא נשק מדויק. הצנחנים התחבאו מתחת לטנקים וחלקם נכנסו לצריחים. בבוקר ראינו שהטנקים שלנו מחוררים. למזלנו, לא נפגע אף חייל מכוחותינו.

20 אוקטובר

למחרת, שבת 20 אוקטובר, המשכנו בטיהור הרמפות. בדרך פגשנו בעשרות חיילים מצרים, בעיקר מפקדה, שהסתתרו בבונקרים. הם יצאו והרימו ידיים. חלקם היו חמושים בתת-מקלעי "קרל גוסטב" חלודים. לוחמים שהיו להם "קלצ'ניקובים", היו שזרקו את הנשק ונעו לעברנו עם ידיים מורמות.

לא הייתה לנו אפשרות לקחת שבויים. קשרנו את השבויים אחד לשני בסרטים של מקלעים. הושבנו אותם סביב עץ, קשרנו אותם וחיכינו שמישהו יאסוף אותם למחנות שבויים. זה לא הסתדר. השטח היה מלא בחיילים מצרים בודדים שהסתובבו פה ושם. לא ניתנה הוראה לשיירות אספקה להגיע לכיווננו. גמרנו לטהר את הרמפות.

בשבת וראשון 20, 21 ירינו לצד המזרחי, בסיוע לכוחותינו שניסו לכבוש את "מיסורי".

22 אוקטובר, תצפית על התקפת גד' 410

ביום שני, 22 לחודש בשעות הצהריים, נעשה ניסיון לכבוש את "מיסורי"[34]. באותו לילה אמורה הייתה להיכנס לתוקפה הפסקת האש הראשונה.

שמענו בקשר איך מפקדים מאיצים בטוביה רביב לכבוש את "מיסורי" והבנו שהוא לא שש כי ברור לו המחיר. הוא ביקש סיוע אוויר וארטילרי. מוטי הוד, קצין מתאם מצד חיל האוויר באוגדת שרון, ניסה להרגיע את טוביה.

שמענו שטוביה נמצא במצוקה. בנוסף, מג"ד 410 של חט' 600, יהודה גלר מגבעת חיים, שידר גם הוא אותות מצוקה. הגיס שלו, ישי, נרצח על "מיסורי" באותו יום. הוא נטש את הטנק וחיילים מצרים הרגו אותו.

בהתקפה של "מיסורי", 410 ספג מכה אנושה. התקפה זרמה בהתחלה והיו בטוחים שהיא מצליחה. אבל, המצרים התעשתו ופגעו ברוב הטנקים התוקפים. המטקי"ם נטשו את הטנקים וחלקם נרצחו, כולל רפי מצפון שנטש טנק שנפגע ושכב בבור פגז עם עוד כמה חבר'ה טנקיסטים מ-410. הוא החליט שהוא לוקח "עוזי" ומסתער והמצרים חיסלו אותו. שאר החבר'ה שהיו בשוחה נתפסו ונלקחו לשבי.

חטיבה 600 הייתה עם הרבה שבויים [כבר מתחילת המלחמה] כי בימים הראשונים היא תקפה ללא מקלעים, כך שכשטנקים נפגעו, המפקדים נפלו בשבי, כולל שני מ"פ: נרקיס וגיורא עוז.

היה ברור לנו, כשראינו מהרמפות ממערב לתעלה, שההתקפה של 410 נכשלת.

[זו לפחות הפעם השניה במלחמה שיש התקפה אוגדתית ובקושי גדוד אחד מגיע למגע עם האויב[35]]

איסמעיליה

לקראת שעה 17 הייתי בחילוץ של נגמ"ש שנפל למים המתוקים באיזור ציר "מסכה" שנמצא בצמוד לתעלת מים מתוקים.

הוזעקתי על-ידי גרוס כי התקבלה משימה לנוע לכיוון הכפר איסמעיליה. צוות הטנק ראשון כלל את צבי יוגב, מ"מ 3, אני בטנק השני, שלישי היה שכני מהמושב ויקי הלטאי, שהיה טנקיסט בשרות סדיר עם טנק גשר שנועד להיפרס על תעלת המים המתוקים, רביעי גרוס וחמישי אלי הררי.

בשעה 18 התחלנו לנוע. ידענו שתהיה הפסקת אש בעוד חמישים דקות ושמענו מפקד האוגדה שרון לוחץ עלינו ללחוץ כלפי צפון ולתפוס עוד מטר. בשלב התנועה הראשונית קצ'ה היה בפרדסים ממערב לדרך משמאל לתעלת מים מתוקים. הטנק של צבי יוגב, עם הנהג דב רדליך, נפל לתעלה והתחיל לשקוע. התחילו ניסיונות חילוץ תחת אש תופת, RPG [סטש38] . מהפרדסים מימין. [כלומר, ההתקפה נעצרה] (חיובי).

[בשלב הזה] איבד מפקד האוגדה שרון את שלוותו והורה לטנקים של פלוגה ח' של ישראל דגן [להיכנס לקרב]. אני שמעתי עדות ששמעו ברשת הפלוגתית "קחו כוח אחר ותעקפו". הם עקפו אותנו ונעו.

במרחק של פחות מ-200 מטר מאיתנו המתין מארב של אנשי קומנדו, מצוידים בהרבה מטולי RPG. במרחק 100 מטר ממני, לקראת החושך, הם נפגעו כולם. שלושה מהפצועים הגיעו אחרי עשר דקות אלי לטנק וטיפלו בהם חובשים של הצנחנים. אנחנו כל הזמן מתפקדים כדי לא לאבד אף אחד.

בשש חמישים ושלוש נכנסה הפסקת אש לתוקפה. מאזור המנגו נשמעו צרחות אדירות, כמו צרחות של אינדיאנים שטובחים בשיירה של מתנחלים לבנים. עד היום אני לא יכול להעריך אם היו אלה צרחות שמחה מזה שהמלחמה נגמרה או שנבעו מהצלחתם בחיסול הטנקים.

[אני ו]בני ברק נוסעים ביום הזיכרון "לבקר" את אבא של אשתי [סטש39] . נהרג ב"קדש" סרן בתותחנים. אני מראה לבני ברק את קבר האחים של דגן וחבריו שלו רדליך לא היה נופל למים, אני לא הייתי פה.

נשארנו על ציר "מסכה" באותו הלילה. אנחנו ישבנו בטנקים ולא הבנו מה קורה. לא ידענו שחלק מהטנקיסטים נעדרים. החבר'ה שהגיעו היו מבולבלים. לא נעשו ניסיונות לחפש אותם. היה בלבול גדול. אחרי הפסקת אש נעשו ניסיונות. אמרו שרוצים לחדש חיפוש זה בפאתי הכפר. הגענו עד תחנת שאיבה של ביוב.

נשארנו בלילה על הציר, מוקפים מטעי מנגו. לו ידעו עלינו, למצרים לא הייתה בעיה להגיע ולדפוק השיירה.

[1] חסה, לא טסה. חסה זה הדבר הירוק המגעיל הזה שמכינים ממנו סלט, טסה זה הדבר העגול שלמכונית חדשה יש 4 ולמשומשת – פחות. חסה וטסה זה לא אותו הדבר. בחסה היה מחנה שריון, כנראה שבו מדובר. (ע.צ.) חיובי נכון חסה ולא טסה שם היה בסיס הטירונות של חטיבה 7 בפיקוד יעקב הדר פפר שהיה מח"ט מילואים במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן

[2] כנראה שמדובר ביום השני למלחמה, יום ג', 6.6.67 (ע.צ.)

[3] ואילו כאן דני קראיף משתמש במילה סבוטאז' במובן של התגרות מכוונת על מנת לייצר תקריות. (ע.צ.)

[4] עבד אל נאצר הגדיר שלבים במערכה נגד ישראל אחרי מלחמת ששת הימים: שלב העמידה האיתנה (צומוד) שהתחיל מיד אחרי המלחמה, ביולי 1967 בניסיון לכבוש את ראס אל עייש ובהפגזה לכל אורך התעלה בספטמבר 1967, בהמשך שלב "ההרתעה הפעילה" שנמשך מקיץ 1968, ובהמשך ה"התשה" ממרץ 1969. מבחינת ישראל כל זה היה מערכה אחת רצופה עם הפוגות והתגברות לסירוגין, כך שמבחינת ישראל, מלחמת ה"התשה" התחילה בקיץ 1967. (ע.צ.)

[5] בתקרית זאת "הבינו" סוף סוף בצה"ל שהביצורים המצריים בהם השתמש צה"ל אינם עומדים בפני הפגזות. שכר הלימוד היה 15 הרוגים. בתגובה פשטה סיירת הצנחנים על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמדי בעומק מצרים וגרמה להפסקת חשמל בכל מצרים (מבצע "הלם"). בשלושת חודשי השקט שנקנו במבצע זה הותחל בבניית מעוזי "קו בר לב".

[6] איך מפילים אנטנה? למה זה קשה לשריונאים וקל לתותחנים? האנטנה היא גוף דק וארוך. כדי לפגוע בו צריך לדייק מאד בקו (=ימינה או שמאלה), ולהגזים בטווח, אבל אין צורך להיות נורא מדויקים בטווח. הטנקים של אז לא היו מצוידים במד טווח לייזר, ולכן הטווח הסתמך על אומדן, שמן הסתם היה קצר מדי. במצב זה הפגז נופל קרוב מדי, ואם הוא נופל בשטח מת או בשטח מכוסה תכסית של צמחיה או מבנים, עד שמבחינים במקום העשן הוא כבר נסחב הצידה די הרבה. אין אפשרות לעקוב אחרי הפגז במעופו. מה שדני עשה נכון זה לעמוד על כביש, שאז האבק שעולה אחרי הירייה לא מסתיר לך, וכך המט"ק נותן תיקון לעצמו, שזה מאד חשוב, כי רק המט"ק יכול לתת תיקונים מדויקים בקו (בשריון מקובל שהמ"פ נותן תיקונים, אבל אלו תיקונים בטווח, קצר/ארוך). דבר נוסף שהוא עשה נכון זה להגזים בטווח, וכך להוציא את מקום נפילת הפגז מהשטח המת. אחרי שהמט"ק רואה איפה נופל הפגז מבחינת הקו (גם אם הטווח מאד לא מדויק), תיקון קטן מביא אותך למטרה. דרך טובה יותר לעשות את זה כמובן עם ארטילריה בכינון חצי עקיף. (ע.צ.,AKA גיזר-גיזר)

[7] לפי התכנון הצה"לי, גדודי המילואים היו צריכים להגיע לחזית עד 72 שעות מקריאה. בפועל זה לקח כמחצית הזמן, אך ביציאה מאד לא מסודרת, עם הרבה ציוד שנשאר בימ"ח, או שהיה מפוזר בכל רחבי המדינה. (ע.צ.)

[8] לא מדויק, האוגדה הוקמה עוד לפני מלחמת "ששת הימים". במלחמת "ששת הימים" פיקד עליה האלוף אברהם יפה. יכול להיות שהתאריך שבו מדובר הוא המעבר מאוגדה משימתית לאוגדה קבועה? (ע.צ.)

[9] הכוונה כנראה לכך ש"כישוף" הוא תעוז בדרך ל"לקקן" ובמרחק 10 ק"מ מהתעלה (דהיינו, על ציר החת"מ). (ע.צ.)

[10] דני קראיף לא מפרט כאן מה ההאשמות לגבי אריק שרון, ומה נכון בהן. כנ"ל לגבי מה הקשר בין היותו של אריק שרון איש חי"ר לבין כשלון מתקפת הנגד ב- 8.10.73. כידוע, אלוף הפיקוד הורה לאוגדת שרון לבצע "טיול" של 100 ק"מ במדבר הלוך וחזור. (ע.צ.)

[11] חשוב לציין שמבחינת מספר הכלים זה היה סד"כ חטיבתי, כי רוב הכוחות היו שחוקים וסד"כ הכלים שלהם היה יותר קרוב לפלוגה תקנית מאשר לגדוד. מאידך, המח"ט היה צריך לנהל ולשלוט על 7 מסגרות לוחמות, דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי למפקד, והתוצאות היו בהתאם. (ע.צ.)

[12] החיוך על הפנים נבע כנראה מכך שהמשימה הושגה, ברובה הגדול (פרט לפתיחת ציר "טרטור"). (ע.צ.)

[13] יכול להיות שבאותו שלב, ב- 16.10.73, אמנון רשף עדיין לא הבין איזה אחוז מהכוחות עליהם פיקד נפגעו מאש כוחותינו. (ע.צ.)

[14] האשמה זאת שווה חקירה נפרדת. אני מתרשם שדני קראיף לא בקיא בפרטים כאן, אלא ניזון משמועות. אחרי המלחמה נפוצו שמועות רבות, בחלקן לא מבוססות, לגבי הסיבות לאי הסיוע של אוגדת שרון לאוגדת ברן. לא ברור אם זה בגלל מלחמות גנרלים או בגלל שמפקדת אוגדה 143 הכינה את כוחותיה למשימה הצפויה ולא רצתה שהם יסתבכו בקרבות שירתקו אותם למקומם. (ע.צ.)

[15] לא לגמרי נכון. גדוד 87 נשאר לתפוס את שטח המפתח ב"חמדיה", לפי עצתו של סגן מפקד האוגדה, ג'קי אבן. המג"ד בנצי כרמלי נהרג שם. (ע.צ.)

[16] ציר "עכביש" נשלט בתצפית ואש ע"י המצרים. העברת הכוחות דרכו הייתה מבטלת את ההפתעה.

[17] התנועה כולה הייתה עם חושך ראשון, הירח במחצית, בדיוק זורח מעל האופק במזרח. למעשה לא מאיר. אם היו מודעים לבעיות התנועה, אפשר היה לנסוע יותר לאט, מדובר בתנועה של 10-20 ק"מ. (ע.צ.)

[18] בין "שקד" לשונארי היה גם כח שמוליק ארד (צנחנים, סדיר). (ע.צ.)

[19] פלוגה אחת שלו, פלוגה ב' בפיקוד רפי בר לב שהובילה את כל הטור החטיבתי, המשיכה עד ציר "שיק"

[20] חסר לי לוח הזמנים של ההתקפות השונות על צומת "טרטור"-"לקסיקון". לפי מה שכתוב ב"בני קשת", ההיפגעות של גד' 184 בצומת הייתה בשעה 21:20 (נהרג שם רס"ן כספי, אחיה של המחברת חני זיו, כך שאני מניח שהיא חקרה היטב את זה והשעה מדויקת). מתי נכנס לצומת הכוח של שונרי וגלעדי? לפי עדותו של יאיר ליטוויץ, יואב ברום נכנס לצומת בסביבות 2-3 לפנות בוקר.

[21] רפי בר לב נהרג ע"י ציר שיק, לא בצומת "טרטור" "לכסיקון".

[22] ההערה בדבר הכמות הרבה של הדו"צים נכונה. צריך למפות את כולם, מי נגד מי ומתי. עם זאת, ההערכה של 80% מהנפגעים מאש כוחותינו נראית לי מוגזמת.

[23] אברהם זוהר, אז מג"ד הנדסה באוגדה 143, היום ראש העמותה להיסטוריה צבאית (ע.צ.)

[24] הדברים לא רשומים בסדר כרונולוגי ברור. חזרנו קצת אחורה בזמן, בערך לשעות 22-23 של ה- 15.10.73. לפי הספר "זמן אמת" בשעה 23:00 הגיעו הצנחנים הראשונים לתעלה, אז אני מניח שאז החסימה של דני קראיף וחבורתו כלפי דרום הייתה ממוקמת. (ע.צ.)

[25] דו"צ 184-87 היה צפונה יותר, ע"י ציר "שיק", כאשר 184 יורה ממזרח למערב ופל' ב' של גד' 87 יורה ממערב למזרח. דו"צ נוסף 184-79 התקיים ע"י מתחם אמיר ובו 184 ירו צפונה ו- 79 דרומה. (ע.צ.). שני הדו"צים האלו התקיימו הרבה יותר צפונה מאיפה שהייתה הפלוגה של דני קראיף, באזור "לקקן".

[26] בדוא"ל שכתב דני קראיף ב- 31.10.04 הוא הרחיב קצת על המסע בציר "עכביש": "בעת שפרצנו את ציר "עכביש" ממערב למזרח וגם בתנועה בדיונות ממזרח ל"עכביש" לכיוון מערב לא נורתה עלינו אש אויב פרט לטנק של הרס"פ שלנו מאיר מלכה שנפגע או ממוקש או מפגז כל יתר הטנקים הושבתו בשל התנגשויות נפילה לתעלות השקיה או פריסת זחל לגבי מאיר מלכה שהוא מט"ק בהכשרתו היה לו הסכם בלתי כתוב עם המ"פ שבמידה ופורצת מלחמה הוא עולה על טנק תשווה את ההקרבה והמסירות של האנשים הללו לסרבנים שקיימים היום"

[27] 4 טנקים זה טנק הסמח"ט + 3 טנקים מ- 407.

[28] בדוא"ל שכתב דני קראיף ב- 30.10.04 יש פירוט נוסף: " לאחר שפלוגה א' של גדוד 407 " טיהרה" את ציר "עכביש" והובילה את שיירת .הצליחה צנחני 55 ,התמסחים וחלק מהטנקים של חטיבה 421 בחזרה לכיוון מערב היא חנתה במשך הלילה בצומת "לקקן" "לכסיקון" בחסימה לכיוון דרום ,ארבעה טנקים אהוד גרוס המ"פ אלי הררי הסמ"פ יוסי כהן ז"ל, מ"מ 3, מקבוץ פרוד ואנוכי ,ארבעה טנקים מול כל ארמיה שלוש, למזלנו כנראה שלא היה אויב בקטע שבן ."לקקן" למעוז בוצר " כברית" .בחיבור בן האגם המר הקטן לגדול.

המ"פ אהוד גרוס ששומע ברשת הקשר את הזוועה שמתרחשת בצומת "טרטור" "לכסיקון" מודיע למח"ט 14 אמנון רשף שיש כוח שניתן להטילו למערכה כלומר שרידי פלוגה א' משום שלאחר שהסמג"ד שעייה בייטל נפצע ופלוגה ב' של גדעון גלעדי הושמדה כל גדוד 407 חדל למעשה מלהתקיים.

לקראת דמדומים ביום 16.10.1973 עובר בצומת אריק שרון עם החפ"ק שלו עטור מצחו תחבושת לבנה והוא מודיע לרשף שוב ,שיש ארבעה טנקים בצומת

אמנון רשף ממנה את סגנו איתן אריאלי מקבוץ נגבה ,שפן לא קטן כמפקד הכוח

איתן לוקח את הטנק של אהוד גרוס ואהוד עובר לטנק של יוסי כהן ז"ל מקיבוץ פרוד שהופך לאיש צוות חמישי בטנק.

אנחנו מתחילים לנוע לכיוון צומת "טרטור" "לכסיקון" ערפל כבד, לא רואים ממטר ואז איתן אריאלי עושה "אחורה פנה" וחוטף פגז בדלתות תא מנוע שנמצאות בצד האחורי של הטנק .אהוד ממשיך בתנועה לעבר הצומת וכשהוא נמצא במרחק של חמישים מטרים ממנה הוא חוטף פגז שפוגע בסגן יוסי כהן בחזה והורג אותו.

אהוד נותן פקודת חילוץ הצוות נוטש את הטנק ואז הטנק מתחיל לבעור, הצריח עף באוויר ונוחת בחזרה על התובה " פספוסים" באמצע הקרב -ד.א.לאהוד יש את התמונה של הטנק עם הצריח ההפוך.

בשלב הזה אני נע מספר מטרים אחרי אהוד גרוס ,מזהה שטנקים שפגעו באהוד יורים גם עלי, במהומה שהייתה שם ובראות המוגבלת, אין שום סיכוי שבעולם שניתן לדעת מהוא סוג הטנקים ואז אני משיב אש והיות והתותחן שלי פרופסור לכימיה איתן המל והטען שלי שלמה קופרברג הם אנשי צוות מהשורה הראשונה ,עם ניסיון אדיר ממלחמת ה"התשה" אנחנו פוגעים בשלושה טנקים מטווח קצר ולאחר ניתוח שעשיתי במשך השנים ותחקירים שערכתי, אז יש יסוד סביר להניח שאולי אלו היו טנקים מכוחותינו שירו עלינו ולמזלם הרע הם נתקלו בצוות שהוא מעל הרמה הממוצעת של הטנקיסטים בצה"ל.

לאחר ההיתקלות נסעתי לאחור הפלתי מספר עמודי חשמל מעץ שהיו ליד כביש "לכסיקון" תפסתי מחסה אחרי סוללה והעמסתי על הטנק שלי צנחנים של גדוד שונרי חברה מבוגרים ,חיילים המומים ומבועתים מסיירת "שקד" וטנקיסטים בהלם מוחלט מפלוגה ב'' שלנו ומגדוד 184 חלקם פצועים ,צנחן אחד היה קטוע בכף הרגל והבאתי אותם לתאג"ד של ד"ר קלמן גויטין רופא גדוד 407 שהיה ליד "לקקן".

כשהגעתי לצומת ראיתי את הטנקים של פלוגה ג' של גבי ורדי שאמורים לטהר את הצומת כביכול מי ידע אז שמדובר גם בכוחותינו ובאהוד גרוס המ"פ שנטש את הטנק לאחר שנפגע ועשה את דרכו לצומת עם שיירה של " פליטים" המומים מגדוד שונרי "שקד" וטנקיסטים אחרים". ובהמשך כותב דני: " הסיבה שאיתן אריאלי עשה "אחורה פנה" היא שהוא לאחר שראה את הזחל"ם המפוחם עם 16 החבר'ה השרופים של סיירת "שקד" שבער בצומת "נחלה" "לכסיקון" ואת הטנקים השרופים של גדוד 184 ופלוגה ב' של גדעון גלעדי ז"ל ובנוסף לעשרות הגופות של הטנקיסטים והצנחנים שהיו מוטלות בצומת האיש תפס" פחד" כמו שאומרים הערבים עשה "אחורה פנה" וברח משדה הקרב. בנושא הגופות אני רוצה להדגיש שביום שישי ערב שמחת תורה 19.10.197 (ערב שמחת תורה היה ה- 17.10.73, ע.צ.) כשעברו ליד הצומת לאחר שפלוגה א' סופחה לגדוד 79 בפיקוד נתן בן ארי בדרכנו לחצות את התעלה על גשר הגלילים ראינו שכל הגופות עדיין נמצאות שם. בקשתי מאנשי הצוות שלי אגוזי הנהג אילן המל התותחן ושלמה קופרברג הטען להסב את מבטם כי המראה היה נורא."

[29] 3 טנקים, ה"פלוגה" המקורית, ללא הסמח"ט.

[30] בדוא"ל שכתב דני קראיף ב- 30.10.04 יש פירוט נוסף: " בהיתקלות בצומת "טרטור" "לכסיקון" אכן ירינו לכיוון צפון מאזור ה"חווה הסינית" ובית המשאבות ממזרח לא נורתה עלינו אש. שעת ההיתקלות הייתה בדמדומי בוקר ראשונים.

[31] בניגוד למה שכותב כאן דני קראיף, ציר "טרטור" לא טוהר. גם לאחר התקפה נוספת של גדודו של עמי מורג מחט' 421 הציר נשאר סגור, ואז הוחלט להעביר את האחריות לפתיחת הציר לאוגדה 162 ולשלוח לשם את גד' 890.

[32] קשה להאמין שמרכז לוגיסטי בסדר גודל כזה חמק מעיניהם של מפענחי התצ"אות. צריך להיות "עיזה עיוורת" כדי לא לראות את זה. יותר סביר להניח שהמידע פשוט לא הגיע לאוגדות. צריך לבדוק נקודה זאת – מחדל מדהים של מודיעין השדה.

[33] לא בהכרח, זה מה שהיה במליוה"כ לחיילי חי"ר.

בשום שלב לא כתבתי שציר "טרטור" טוהר ד.ק.

[34] לפי דעתי, ההתקפה שבה מדובר התקיימה ב- 21.10.73, לא ב- 22. (ע.צ.)

יתכן שעמיקם צודק ד.ק

[35] זאת לא הייתה אמורה להיות מתקפה אוגדתית אלא חטיבתית, ע"י חטיבה מינוס (חט' 600 מינוס גד' 407). השתתפו בה שני הגדודים, 409 ו- 410. (ע.צ.)