מלחמת יום הכיפורים של תוכנית ההתנתקות

יוסי בלום הלוי

חנוכה תשס"ה, הפך בכו' בכסלו מחג ויום זיכרון לניצחון המכבים, לחגא של "ניצחון" המתיוונים על מורשת עם ישראל, וגם ציון מכאיב לתבוסתו במלחמה החיצונית נגד הפלשתינאים. יתירה מזאת, המהלומה שספג צה"ל במנהרת המוות של מוצב מעבר רפיח, היא לא פחות מאשר מלחמת יום הכיפורים של תוכנית ההתנתקות.

עד להתקפה זו, שבועות ספורים אחרי מותו של ערפאת, שררה אופוריה במחנה המתיוונים של אריאל שרון וחבר מרעיו בכנסת, בליכוד ובממשלה. דומה כי דבר לא נלמד באחת עשרה שנות מלחמת אוסלו, וכי מותם של למעלה מ- 1500 ישראלים ופציעת רבבות, לא לימדה דבר ואף לא השכיחה מאומה.

כך חזינו באותה אופוריה, באותה התבטלות עצמית, אותה פחיתות כבוד של ההנהגה הלאומית; אותה מכירה כללית של נכסי האומה והארץ, ואותן תקוות שווא, הממשיכות ומלוות את האלוף שרון, "מחסל-הטרור" הנלעג, כמו את שמעון פרס ויוסי ביילין, הממשיכים בימים ההם ובזמן זה, לרקום את חלום העיוועים של "המזרח התיכון החדש".

ושוב שמענו על שחרור מאות מחבלים, על "מחוות" כלפי אבו-מאזן, "נביא-השלום" החדש של השמאל הישראלי בראשותו של אריאל שרון; בקול תרועות שמחה הכריזה התקשורת הישראלית על "הפסקת הלחימה" – "הודנא", ומתן 'צאנס-ותקווה', כדברי "שיר השלום" של ינק'לה רוטבליט, שהפך להמנון הדמים במלחמה הבלתי פוסקת עם אויבנו הערבים.

שמענו גם שמענו כיצד האופוריסטים של יוני הליכוד ומתיווני העבודה מדברים על "העברת השטח שיפונה לפלשתינאים המתונים", וכיצד יש "לשקול מחדש" אפילו למסור את בתי המתנחלים שיגורשו, לרוצחיהם, מבלי להרסם כמתוכנן; שמענו על רב צבאי ראשי המתיר עקירת קברי המתים וגרושם יחד עם החיים, אל תחומי "הקו-הירוק".

קראנו את דברי העיתונאית השמאלנית, אריאלה רינגל הופמן, המקוננת 'בידיעות-אחרונות' על כך "שישראל תותיר מאחוריה כמו לאחר הרס ימית, זבל ופסולת שיושארו לפלשתינאים לאחר הפינוי, דבר שיפגע באיכות הסביבה שלהם", כדבריה.

קראנו גם את כתבתו של חברה למערכת העיתון, הכתב הצבאי, אלכס פישמן, המשווה "את מה שקורה ברצועה עם תקופת הדמדומים של 'רגל אחת בחוץ', עם זו של מקבילתה והורתה – הבריחה של מלבנון בשנתה האחרונה" – 'חצי הריון', כניסוחו של האיש, ואוי להשוואה הזו, של יילוד, שהמוות הוא רחמו.

והכל "דה-ז'אוו" – ועולם התשקורת הישראלי, בשקריו מתבוסס, היום כאז, בעבר הלא רחוק של אוסלו.

וכך, כל אמצעי התקשורת כהרגלם תקפו את צה"ל על "המחדל המודיעיני", כדברי יואב לימור הכתב הצבאי של הערוץ הראשון, שהוא הוא, לדבריו, "הגורם המרכזי לאסון המנהרה", שבו נהרגו 5 חיילי צה"ל, והמוצב כולו קרס כליל תחת מתקפה משולבת ומתואמת, בה הסתערו 'ניצי הפתאח' עם מרצחי החמאס, בסיוע אש מרגמות ונשק קל שכוונה כלפי הכוח המחלץ והלכודים עצמם.

יואב לימור, המתיימר להיות ידען צבאי וכתב מומחה לביטחון, מעולם לא התלבט בסוגייה המתחייבת מעצמה: אולי לא המודיעין אשם ואולי האשמה מונחת לפתחו של המטכ"ל של צה"ל, שמסרב לדון עם ראש הממשלה בהכרעת הטרור וחיסול ראשיו, כפי שפעם נעשה, ובהצלחה לשם שינוי?

לפני 7 חודשים, בעקבות החלטת שרון על "ההינתקות", העברתי לידי כל חברי הכנסת ושרי הממשלה מחקר ארותוגונאלי שערכתי על משמעויות תוכנית ההתנתקות על בטחון ישראל, ריבונותה הטריטוריאלית ומעמדה במשפט הבינלאומי לאחר הנסיגה מחבל קטיף וצפון השומרון.

המזכר המפורט דן בהיבטים האסטרטגיים של הנסיגה, תוך הצגת ניתוח המתאר את יכולתם של איראן והחיזבאללה לשלוט בנשק אסטרטגי על מרכז הארץ ודרומה, תוך השלטת משטר של מאזן אימה דוגמתו הצליחו לאכוף בצפון הארץ על מדינת ישראל.

במחקר האמור טענתי כי מצב דומה ילך וייווצר בנגב המערבי ובמרכז הארץ, מאשקלון ואשדוד ועד שדרות, באר שבע והכור הגרעיני בדימונה. כל מרחב מדינת ישראל יהפוך לאחר הפינוי, בן ערובה של החיזבאללה ואיראן, וכי מדינת ישראל תעמוד בפני מצב בלתי אפשרי שיחמיר את המצב במקום להקל עליו.

מים רבים זרמו בינתיים בים עזה; שר הביטחון מופז, התפאר בפני כל תושבי מדינת ישראל ותאר בפניהם כיצד הנסיגה-בריחה מעזה והשומרון "תשפר לאין ערוך את מצבה של ישראל ותקל עלינו את המצב הבינלאומי המסובך בו אנו שרויים מאז פרוץ האינתיפאדה".

מופז, דן מרגלית, פרס ושרון התפארו כיצד הצלחנו בעזרת הגדר לבלום את המחבלים וכי המודל של עזה הוא המוצלח ביותר מכיוון ששום מחבל, לדבריהם, לא הצליח לחצות את הגדר הביטחונית ולהתפוצץ בשטח ישראל.

בינתיים היו פיגועי המכולה בנמל אשדוד ואף פיגוע המנהרה שנחשפה לפני כשבוע בדרום הרצועה ופתחה בשטח ישראל. המחבלים למדו את תפיסת הביטחון הכושלת של ישראל ונצחו אותה באמצעות המנהרות הגדולות (5 מטר קוטר המדופנות בטון!)

כל הנחות היסוד הללו (השקריות בעליל) קרסו אתמול לתוך הבור העמוק שקבר תחתיו 11 חיילי צה"ל אמיצים מגדוד המדבר הבדואי של צה"ל ששכל חמישה מלוחמיו.

הבוקר שמעתי את אביו של אדהאם סמיר שחאדה מהכפר טורעאן מקונן בגאווה על בנו שנפל בקרב, ואומר לכתב גל"צ היהודי, שבנו נפל למען מדינתו משום שהאמין במה שהוא עשה, וכי הכל בא מרצון האל. ימים אחדים קודם לכן חזינו בשובו של אסיר ציון ממצרים, עזאם עזאם, ששב למולדתו כשהוא עטוף בדגל ישראל ואומר שהוא גאה במדינתו, ארצו.

מול האנשים הגאים הללו, מוסלמים ודרוזים שקשרו גורלם עם גורלנו, לטוב ולרע, רציתי במאמר זה להציג לקלון ולשלילה את אוכלי-הקורצה של האיחוד האירופי, יוסי ביילין, אברהם בורג, ואחד, אל"מ אריאלי, ששבחו באתר האינטרנט שלהם את הסכם הבגידה של יוזמת ג'נבה, שהוא מעשה נבלה שנחתם בלא סמכות מעל גבו של העם היהודי, עם טרוריסט מדרג נמוך בשם יאסר-עד-אל-ראבו.

אלמלי השתבח בתוכנית ההתנתקות מוסר נוסף של הארץ לאויב, השר אהוד אולמרט, לא היה עולה בדעתי להזכיר את בוגדי הסכם ג'נבה, שכן הוא היה הקטליזטור ששהניע אותו ואת אדונו שרון להחליט על תוכנית ההתנתקות.

פיצוץ המנהרה הנו מלחמת יום הכיפורים של מערכת אוסלו הבלתי נגמרת, משום שכמו קודמתה, גם זו נבנתה על קונספציה שקרית שהתמוטטה כמגדל קלפים לאחר ההתקפה של מצרים וסוריה על קווי בר-לב בתעלת סואץ וברמת הגולן. כמו קודמתה, גם במלחמה זו התכוננו מפקדי צה"ל הבכירים למלחמה הלא נכונה, והפעם בניגוד לקודמתה, מכשיר עצמו צבא העם למלחמה בעם עצמו, כדי לגרש את הנאמנים מבניו מהעמדות הקדומניות במלחמה הגורלית הזו.

צה"ל איננו ערוך למלחמה בטרור, והוא בנה עצמו על המשָגָה (קונספטואליזציה) מוטעית שהמדובר במלחמה "בעצימות נמוכה", כביכול.

צה"ל חדל להאמין בהכרעה ובניצחון וראשיו התקרנפו עד שורשי נשמתם. זהו פיקוד שעינו האחת בכוונת הרובה, בעוד השנייה פוזלת למשרה נוחה ומפנקת באזרחות – בידיעה שאם יקבל את מרותה האידיאולוגית של האוליגרכיה השמאלנית בתמורה למצפונו, יזכה למתת-השטן באקדמיה, בכלכלה, בתקשורת, ובשאר משרות-השררה שמוענקות למוטבים של המשטר המושחת הזה.

אתמול קרסה הקונספציה של גדר-הביטחון שבה השתבחו האוליגרכים הכושלים, מחיים רמון ועד אריאל שרון, מאולמרט ועד ביילין. החיזבללה הוכיח כי את הגדר בצפון ניתן לעבור בקלות בעזרת סולם הידראולי פשוט, וכי מודיעין שטח ניתן לאסוף בעזרת מזל"ט של 100 דולר, וכל מי שירצה להפילו, יצטרך לירות עליו טיל פטריוט שמחירו מיליון דולר! ...

הפאתח החמאס והחיזבללה הוכיחו לצה"ל, כי את הגדר בעזה ניתן לפרוץ בעזרת מנהרות גדולות ורחבות, דוגמתן השתמשו הצפון קוריאנים נגד הדרום, הוויטקונג נגד האמריקנים, ואפילו הגרמנים נגד האנגלים ולהפך, במלחמת העולם הראשונה. מי שראה חייל צה"ל חמוש באקדח זוחל במנהרות פילדלפי, נזכר בתמונות של חיילי צבא ארה"ב שפעלו בצורה דומה "במלחמת העכברושים" שהתנהלה במנהרות העמוקות שכרו לוחמי הוייטקונג מתחת לרחובות סייגון במתקפת הטאט ולאחריה.

צבא ארה"ב ניסה לפני 40 שנה לנצח צבא גרילה באמצעות הטכנולוגיה, והוא נכשל כישלון חרוץ, משום שלא ניתן באמצעות הטכנולוגיה לבדה לנצח במלחמה.

צה"ל של היום לא רק שלא ניתח את לקחי מלחמות אמריקה בקומוניסטים, את מלחמותיו שלו הוא לא חקר כראוי. צה"ל ומערכת הביטחון שמו את כל הקלפים על טכנולוגיית הנשק, והתעלמו מהכשרת הצבא לתורות לחימה חדשניות הנדרשות להכרעת הטרור. הם נקטו בגישה זו משום שהאוליגרכיה השמאלנית השלטת רצתה לפייס את הפלשתינאים בכל מחיר ולא להכריעם צבאית. מחיר הקונספציה זו הוא נורא, והוא ילך ויאמיר בדם ובדמים, ככל שישראל תמשיך לקבל כגזירת גורל את מלחמת ההתשה שכפו עליה אויביה.

לא הגדר, ולא המוצב יכריעו את המלחמה בפלשתינאים; לא הבריחה ולא הוויתורים יביאו שלום. משא ומתן לשלום שיערך עם נציגי הערבים ביש"ע לאחר הכרעת המלחמה, ובתנאים שתציב ישראל לפני אויביה המוכים, הם ורק הם יביאו שלום של ביטחון לישראל, ודו קיום של הפלשתינאים עם המדינה היהודית.