העיתונאי והקדוש
העובדות שנתפרסמו כאן על נסיבות מותו של מוחמד א-דורה נזקקו לשנה ולמסע ארוך בעולם כדי שיגיעו לאוזני התקשורת בישראל [העיתונאי - אמנון לורד]

פרשת א-דורה, לא דועכת. לאט לאט היא מחלחלת לתודעה ומגיעה לפריים-טיים. לפני שבוע וחצי יצא גיליון חודש יוני של ´האטלנטיק מונת´לי´ ובו כתבת ענק על פרשת הילד מוחמד א-דורה, תחת הכותרת שמתחרזת עם שם ספרו של ברנאר אנרי לוי: "מי ירה במוחמד א-דורה". חשוב לשים לב לכותרת. "מי ירה", לא "מי הרג".

מזכה את צה"ל מעלילת דם, נחום שחף

 

´האטלנטיק´ הוא מגזין חודשי יוקרתי, איכותי ורב תפוצה בארה"ב. עם תפוצה של כ-750 אלף המגזין הזה מגיע פחות או יותר לכל האליטה האמריקנית. פרסום הכתבה של ג´יימס פאלאוס הוא קודם כל סטירת לחי לתקשורת הישראלית. קודם כל, פאלאוס מגיע למסקנה החד-משמעית, שאם הילד מת הוא לא יכול היה למות מירי של חיילי צה"ל.
פאלווס היה בישראל בסביבות פסח. הוא דיבר עם אנשים שונים מהצד הישראלי ומהצד הפלשתיני.  המקורות הישראלים החשובים שלו הם פרופ´ גבי וימן, מומחה התקשורת מאוניברסיטת חיפה, המזרחן פרופ' דן שיפטן, ובעיקר הפיזיקאי נחום שחף שהוביל את החקירה מאז אותו 30 בספטמבר 2000.
בכתבה על פני עמוד אחד במוסף ´הארץ´ לפני שבוע הציג אמיר בן-דוד את כתבתו של ג´יימס פאלאוס כתחקיר מיוחד שנעשה על ידי כתב אמריקני ומגיע למסקנות החד-משמעיות שצה"ל לא הרג את א-דורה. הפעם ´הארץ´ מתייחס ברצינות ובכובד ראש לנושא, ונראה שאם בן-דוד מייצג את העיתון, הרי ש´הארץ´ מקבל את מסקנותיו של פאלאוס.
התפתחות זו מלמדת על דפוס ההתנהלות של העיתון ובכלל של התקשורת הישראלית, כיוון ש´הארץ´ קבע את הקו המפלגתי בנושא בעבור שאר כלי התקשורת. מהרגע שהתברר שמתבצעת חקירה בנסיבות הירי של א-דורה נקט ´הארץ´ עמדה של מטרונית פולנייה מאופרת בכבדות, העומדת לקבל התקף לב: כיצד מישהו מעז בכלל לחקור את המקרה ולהטיל ספק בכך שצה"ל, צבא של רוצחי ילדים, הוא זה שהרג את א-דורה. קרולין גליק סיפרה שפגשה בעיראק צוות של סי-בי-אס. הם אמרו לה, כששמעו שהיא ישראלית: "אה, זה אתם שנלחמים בטרור כבר מאה שנה ולא הצלחתם להרוג עד היום אף מחבל, רק ילדים ואמהות בהריון?"

 

על הכתבה שלי לא היתה שום תגובה בזירה המקומית וגם לא פולו-אפ בתקשורת. כעבור חודשים אחדים הכתבה תורגמה לאנגלית, אחר כך לצרפתית, והופצה דרך מכון ירושלים ((JCPA באינטרנט. זו היתה תפוצת נאט"ו, שהגיעה פחות או יותר לכל האליטה היהודית בארה"ב ובמערב אירופה, בעיקר צרפת. נכתב ספר, של ז´ראר הובר (הערכה מחודשת של אירוע מבויים), הופק סרט דוקומנטרי בשוויץ (עדין לא הוצג), נערכו סימפוזיונים, תוכניות רדיו וכינוסים.
עוד לפני הכתבה של פאלאוס פרסמו כמה עיתוני אינטרנט חשובים בארה"ב כתבות שציטטו בהרחבה מהחומר של
JCPA . פאלאוס כמעט לא התעסק בסיפור המסגרת של עלילת הדם כמקור להסתה, והתרכז בעיקר בניתוח דפוסי הפעולה של התקשורת באותו אירוע. פרט חשוב ביותר שהוא מוסיף לפאזל: גופתו של הילד שאמור היה להיות מוחמד א-דורה הגיעה לבית החולים בשעה אחת בצהריים. הילד שנורה כביכול מאחורי חבית הבטון המפורסמת, ואשר אותו צילם טלאל אבו רחמה, מת תקשורתית בסביבות השעה שלוש.
כל העובדות הללו היו משך כשנתיים בהישג ידה של התקשורת הישראלית. לפני כמה חודשים פגשתי כתב בולט של הערוץ הראשון. אמרתי לו שהגיע הזמן שהטלוויזיה תטפל בפרשה.

הוא חשב שהנושא הזוי.

 

הפילוסוף והקדוש

ברנאר אנרי לוי הקדיש שנה לחקר רציחתו של היהודי דניאל פרל בפקיסטן. בהרצאה מרגשת בירושלים סיפר על מסעותיו בפקיסטן ובמזרח התיכון שבהם גילה את מה שעמד פרל לגלות: את האנטישמיות האסלאמית שאינה קשורה בישראל

ברנאר אנרי לוי צילום:מרק סלם

"דניאל פרל היה על סף הוכחה שאל-קאעדה זה לא בדיוק בן-לאדן; שאוסמה בן לאדן יכול היה להיות מעין חזית, אולי דובר, של ישות מעורפלת שאישים חשובים יותר מנהלים אותה. ודניאל פרל עלה על עקבותיו של אחד מהם, אדם בשם גילאני", סיפר העיתונאי-הפילוסוף הצרפתי-היהודי ברנאר אנרי לוי. לוי הגיע ביום ראשון השבוע כדי להרצות במכון לחקר האנטישמיות באוניברסיטה העברית, בעקבות ספרו ´מי רצח את דניאל פרל´. ההרצאה נערכה בערבו של יום רצח, וברנאר אנרי לוי לא התעלם מזה. אולם עצמאות מקסיקו בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה היה דחוס. הגיעו כ-600 אנשים, ולוי, שכנראה אוהב את הסצנה של אנשים שיושבים על המדרגות בהרצאות יוצאות דופן, ביקש באופן אישי מאנשי הביטחון שיאפשרו להכניס גם את עשרות הסטודנטים והאורחים שנשארו בחוץ מחוסר מקום.
"אני מאוד מתרגש שאני נמצא כאן הערב", פתח ברנאר אנרי לוי, "ערב של פיגוע נוסף, שבו נרצחו עוד שבעה אנשים, לא רחוק מפה. חשבתי שאדבר על דניאל פרל, אבל איני יכול שלא לחשוב על שבעה דניאלים אחרים, שאינם עיתונאים; שבעה שלא ניהלו מעקב אחר הפצצה הפקיסטנית, אבל נרצחו הבוקר בפצצה אנושית. הרוע נמצא בכל מקום. איני יכול שלא לחשוב עליהם. ואני מדבר באוניברסיטה העברית של ירושלים, כמה מאות מטרים מהמקום שבו אדון צרפתי, דוד גריץ, נרצח גם הוא, בקפיטריה של האוניברסיטה. דוד גריץ עשה כאן מחקר על הניגוד בין הטוטליטריזם לפלורליזם". כשלוי הגדיר את גריץ ז"ל כ"אדון" הוא נענה לדרך שבה הציג אותו ידידו, המאואיסט לשעבר, החוזר בתשובה דהיום, בני לוי, המשמש היום כמנהל מכון לוינס באוניברסיטה.
בתוך הזיהום האקולוגי של הרוע השוטף את הארץ והעולם, היה, בלי להגזים, משהו כמו התרוממות רוח באירוע הזה שהפגיש על במה אחת את ברנאר אנרי לוי, את חוקר האנטישמיות רוברט ויסטריך, ואת בני לוי, מראשי מרד הסטודנטים ב-68´, שעלה על הבמה בהופעה ש"סניקית חסרת עכבות, עם כיפה שחורה בגודל של מטרייה קטנה. לוי ב´, יליד קהיר, כשהציג את לוי ב´-א´, יליד אלג´יר, בחר לרמוז על זהות כלשהי שקיימת בין ברנאר אנרי לוי לדניאל פרל. "ברנאר הוא יהודי. יהודי במלוא מובן המלה. אביו יהודי. אמו יהודייה... דניאל פרל אמר לפני מותו ´אבי יהודי, אמי יהודייה, אני יהודי´. זה קידוש השם", אמר בני לוי. "ברנאר אינו מכיר את המושג הזה (קידוש השם)", ולך תדע מה התכוון בני לוי באמירה הזאת, "אבל הוא מתאר את זה באלפי מילים".
ברנאר אנרי לוי נכנס לאולם מצד שמאל של הקהל. גבוה, שומר על גיזרה, לבוש חליפה פתוחה של אפור כהה, נוגע בשחור. תחתיה חולצה לבנה עם צוארון גנדרני פתוח עם וי מאוד צר לעומק החזה. הנה רעמת שיערו המוכרת, המתנפנפת בשני גלים גדולים מעל לאוזניו. הוא מרים את ידו לקהל כמו מנהיג פוליטי, נענה לתשואות נלהבות. הוא כוכב אמיתי, ולא לחינם תיאר אותו בני לוי כמי ששרים פוחדים ממנו, אינטלקטואלים מקנאים בו. הכריזמה הזאת, הקסם האישי, היופי. "בעבר כתבתי שתקופה גדולה בחיי תהיה בירושלים", הוא אמר לקהל. "גם ברומאן הראשון שלי כתבתי שאני חי בירושלים. זו עיר שיש בה אור, רוח, יופי. איני יכול לשכוח פילוסוף גדול מהמאה הקודמת, שנתן לבֶני וגם לי יחס מיוחד. ז´אן פול סארטר, שהסכים לקבל מהאוניברסיטה העברית דוקטור כבוד. הוא היה איש מרדן, עם לב אבן, שאמר שכשבן אדם חושב הוא צריך להיות מסוגל לשבור את עצם הגולגולת של עצמו. הוא אף פעם לא הסכים לקבל פרסים. רק פעם אחת בחייו הסכים לקבל פרס, וזה תואר הדוקטור כבוד שקיבל כאן, באוניברסיטה העברית".
לאחר שאמר כי חשוב לו להצהיר פה על ידידותו לישראל, עבר לוי לדניאל פרל. הוא אמר דבר מעניין, שלי לפחות לא היה ידוע, או שבישראל מסיבות מסוימות לא טרחו לפרסם או בכוונה לא הדגישו. לוי פירש תחילה את האמירה המפורסמת של דניאל פרל, כי הוא יהודי, שנאמרה תחת עינויים כאילו כשיא של השפלה. הוא סיפר שכשפגש את הוריו של דניאל, הם הבהירו לו שהאמירה הזאת, "אני יהודי", לפני מותו נאמרה בגאווה. הם הפנו אותו למשפט מפתח שאמר דניאל קודם לכן לשוביו: "יש רחוב על שם סבא שלי בעיר בישראל שנקראת בני-ברק". בכך, אומרים הוריו של דניאל, העביר בנם מסר ברור: "אני ציוני, אני שייך למשפחה ששותפה ביצירת הדבר הנפלא הזה, מדינת ישראל". בשביל זה צריך את ברנאר אנרי לוי, משום שכאשר בוב סיימון ועמירה הס מנכסים לעצמם את "הכתב הזר" דניאל פרל, לא תקבל מהם את זה.
"ההרפתקה המוזרה שלי התחילה כשאני נמצא בקבול בירת אפגניסטן", סיפר לוי, "אצל הנשיא החדש קרזאי. הוא ישב שם עם כמה משריו. פתאום מביאים לו מכתב. הוא מחוויר. והוא אומר לי, עכשיו אנחנו מקבלים דיווח שהעיתונאי האמריקני נרצח. בדרך חזרה אני עובר דרך פקיסטן. אני מסתובב מסביב למסגדים, ושם מוכרים קלטות וידיאו. בין הקלטות יש גם אחת מוזרה, שמציגה חידה. אני צופה בקלטת ומגלה שמה שיש בה אלו צילומי העינויים וההשפלה ועריפת ראשו של דניאל פרל. כאן התחילה ההרפתקה. זו היתה המכה הנוספת אחרי ההתקפה על המגדלים התאומים. המאה החדשה מתחילה... ובכן בראשיתה של המאה ה-21 טוענים קלטת וידיאו במצלמה, מצלמים את המעשה, עורפים ראשו של יהודי, ומפרסמים בכל המסגדים בעולם".
לוי אומר שיש לו ארבעה לקחים מהמסע הזה בעקבות דניאל פרל ורוצחיו: אחד, ש"מקדש הטרור הבינלאומי, בית השטן האמיתי, הממשי, לא היה הדיקטטורה העיראקית אלא הוא נמצא במרחב בין אפגניסטן לפקיסטן... הרגשתי שיש חוסר הבנה מוחלט לגבי המקום שבו צומח הדבר הגרוע בעולם". שניים, "דניאל פרל היה קורבן של אנטישמיות שבאותה זירה היסטורית לבשה פנים חדשות". בפקיסטן, שבה אין שום מפגש בין תושבים מקומיים לבין יהודי כלשהו; בארץ הזו שאין לה שום מגע עם ישראל ולא יודעת מה זה ישראל – קיימת השנאה האנטישמית הקיצונית ביותר. "הפרשה מאיירת את המנגנון שאיתו אנחנו צריכים להתמודד היום", אומר לוי. "יהודים מפה או משם, בישראל או בכל מקום אחר בעולם – זו ליבת הכור של היותנו יהודים היום".
שלוש, "העובדה שהאנטישמיות הפרועה והאלימה ביותר מתחוללת במקום שבו אין מפגש עם יהדות ויהודים, מבטלת את תוקפה של האמונה המקובלת בתקשורת, שעל פיה ברגע שישרור פה שלום בין ישראל לערבים, כל הזעם הזה ייעלם. הטענה שהסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא הדלק העיקרי ואם הוא לא יהיה קיים אנשי האסלאם יירגעו – הטענה הזו אינה תקפה".
ארבע, שהנושא הדתי, ענייני האמונה שבאסלאם, הם דבר שולי לחלוטין ב"אינטרנציונל הטרור" האסלאמי. "זה הדבר הפחות ביותר", אומר לוי. "טעם הכוח, שיכרון הכסף – חשובים בהרבה. בדובאי ראיתי את הצד המאפיוזי של אל-קאעדה. זו רשת ענקית של הברחת כסף, סמים, סחר בנשים. זו מערכת של התעשרות, כולל התעשרות אישית. עניינו של המנגנון השטני הזה אינו בקדושה. מדובר בגנגסטרים, עם ג´יפים של ארבע על ארבע, נשים רבות, אלימות, חוצפה. ודניאל פרל התחיל לגלות את הסיפור האמיתי הזה. מבחינה זו אפשר לומר שקראצ´י היא מוסקבה של אינטרנציונל הטרור".
ברנאר אנרי לוי אמר שפגש מדעני גרעין פקיסטניים שרק מחכים לרגע שבו יוכלו להעביר פצצה אטומית לרשות אל-קאעדה. הוא דיבר על מנהיג הרוצחים, עומר שייח´, שדמותו סותרת לחלוטין את הטענה כי הייאוש והעוני מצמיחים את טרור המתאבדים. עומר שייח´ למד בלונדון סקול אוף אקונומיקס. הוא היה אשף פיננסי. "הוא אפילו קרא את ספרו של הנטינגטון ´התנגשות הציוויליזציות´ פחות או יותר באותו זמן שדניאל פרל קרא אותו".

אל דורה כאייקון

בסוף ההרצאה חשבתי פתאום שוב על הילד מוחמד א-דורה. בהתחלה בהקשר של אותו איקון מלאכותי שהיווה מקור דלק לנהרות הזעם והמשטמה של המוסלמים. אחר כך חשבתי עליו בהקשר של ברנאר אנרי לוי. העיתונאי-הפילוסוף בא מארץ שבה שיחק הקדוש הפלשתיני תפקיד כה מרכזי בחיים הציבוריים.