על איילה אבוקסיס ז"ל ומיכאל גולדשטיין

יוסי בלום הלוי

ט"ו בשבט תשס"ה

בשבועון מעריב "על השרון", התפרסה כתבה של יעל ולצר המתארת את דמותו של מייסד ומנהל קבוצת התוכנה הגדולה בישראל, חברת פורמולה, המעסיקה 4500 עובדים ואשר שווי השוק לה נאמד בכ- 800 מיליון ₪. דני גולדשטיין עצמו, הוא עשיר מופלג, והונו האישי נאמד בכחצי מיליארד ₪. מספרת לנו הכתבת, כי לדני גולדשטיין נולד במז"ט תינוק חדש בן 4 חודשים, ושמו מיכאל. ועוד מתארת לנו הכתבה כי לדני יש, בנוסף לעושר הרב, גם שחצנות מופלגת ותכונות אופי שמו הראוי כי נתייחס אליהן כאל אספקלריה של דמות האליטה הישראלית, זו שאנשים כעומרי שרון, אהוד אולמרט, ציפי לבני ואופיר פינס, הם מובילי דרכה וחזות פניה.

מספר גולדשטיין על אחת העסקאות שהוא אוהב להיזכר בהן, ולא דווקא אלה שהניבו לו את הונו העצום בתחום המחשבים. באחת השבתות הרחוקות בחייו, מכר גולדשטיין, לדבריו, מכונית משומשת שבלוק המנוע שלה היה סדוק, ב- 11 אלף לירות. מספר האיש: "הייתה זו עסקה מצוינת מבחינתי, ואחת השבתות הטובות בחיי".

אינני יודע מה יאמרו על מעשה רמאות וגזילה שכזו הקוראים, ולו גם אלה שאינם מקדשי שבת, שמעשה רמייה כגון זה, כשלעצמו, נעשה ביום הקדוש לאומה כולה.

אבל הכתבת החרוצה, שמתפקידה לשאול את מרואייניה שאלות מוסריות קשות, לא שאלה דבר על מוסריות העסקה, שבה הוציא האיש במרמה 11 אלף הלירות מהקונה האלמוני. וכך, גם המרואיין וגם הכתבת, העדיפו לא לעסוק במוסר אנושי בסיסי, אלא לציין "עובדה מרעישה: שלמנהל הבכיר של הגדולה בחברות התוכנה בארצנ,ו אין, (שומו שמיים) מחשב על שולחנו!

עוד מספר לנו האיש על חיבתו לתאצ'ריזם, על סלידתו מעמיר פרץ, ואיך לא - על סלידתו מהמתנחלים, כפי שתיווכחו בהמשך..

המיוחד הוא בהצהרה שנידב ביוזמתו לכתבת: "למה קראנו לתינוק מיכאל?" והתשובה שלו:

"כי זה שם קוסמופוליטי, אם נצטרך לעזוב פה וניסע לארצות הברית, יקראו לו מייקל, ואם לרוסיה, הוא יהיה מיכאיל". שואלת הכתבת: "אתה באמת חושב שתיאלץ לברוח מכאן?"

משיב האיש: "אני באמת חרד, כי כל פעם אני מופתע לגלות כמה גדולים איי האי-שפיות במדינה הזאת, ואין מושיע. כשהבעיה כלכלית, עוד יש לי פתרונות להציע, אבל במקרים של קיטוב פוליטי-לאומי כל כך קשה, כשמגיעים לתופעות של אי שפיות, זה מפחיד אותי ממש. אני יכול לתקשר עם מישהו מוכה גורל מבחינה כלכלית, אבל אני לא יכול לתקשר עם 100 אלף איש שיתגודדו מחר בבוקר כדי להגן על הנכס הזה שנקרא 'גוש קטיף', או שינסו להרביץ לחיילי צה"ל. הבן שלי, עד לשחרור שלו עמד במחסום ושמר על מתנחלים. לחשוב שהם היו עלולים להרביץ לו זה ממש לא נתפס בעיני. אני רואה בטלביזיה אמא מתנחלת, שסוחבת את התינוק שלה, שהוא בגיל של מיכאל, והוא קשור לצוואר שלה, כמו חתול, וקשור בלית ברירה לטירוף שלה. ואני רואה איך אנחנו מחזיקים את מיכאל בכזה חשש ועדינות..."

שואלת ולצר: "יש מישהו שיוכל להושיע: והתשובה: אולי צריך מישהו מבחוץ, סטנלי פישר.. ואולי ביל קלינטון, שאולי יש לו זמן לזה עכשיו, אלא שהוא צריך להתגייר, כמו עוד מנהיגים בעולם, שחוק השבות יגביל אותם" – דברי דני גולדשטיין מנהל כללי של חברת פורמולה בעירבון מוגבל – איש שאיננו מאמין לאף מנהיג ישראלי, אפילו לא לשרון, קל וחומר עם למתנחלים ולימין הבלתי שפוי.. הנה כי כן חזרנו לגלות, אליבא דה גולדשטיין, המתפלל שיושיענו גוי...

גולדשטיין, ידידיי, איננו חריג בנוף האוליגרכיה הישראלית השוקעת, ואולי אף איננו הקיצוני בין יתר חבריו לשמאל הישראלי - האשכנזי, הנהנתן, הדקדנטי, המנוכר לחלוטין לערכים היהודיים. גולדשטיין וחבריו נמצאים היום בעיצומו של תהליך התנתקות-סופנית גם מהמורשת הדקה והמתפוררת של הציונות החילונית, מבית מדרשה של 'תנועת העבודה' לדורותיה, וממשיכי דרכה, מפלגת העבודה-מפא"י – מרץ-יחד וחבורת המזדנבים של תנועת הליכוד הגוססת.

מורשת חילונית זו מתקיימת היום על שבריו של חלום הסוציאליזם-הציונות ואחוות העמים, חלום של 'חברה שוויונית', צודקת, כביכול, הדואגת לחלש; חברה החיה ביגיע כפיה, ואשר מתקנת את הליכותיו של היהודי הגלותי, שחי, לדעתה, בעוני ודלות, והתפרנס ממלאכות 'בזויות ובלתי יצרניות', כפי שהכתיבו לו הגויים שרדפוהו עד צוואר.

השמאל החילוני הפוסט ציוני רצה ליצור דמות של יהודי חדש; רצה ליצור שעטנז של "עברי" בנוסח "הכנעני בן הארץ", - 'ישראלי גאה', 'יפה הבלורית והתואר' חקלאי, עובד אדמתו, 'מתקדם' בדעותיו, שומר על קשר דק ורופף עם היהדות באמצעות השפה העברית המתחדשת; מעין ישראלי אמיץ, לוחם מיתולוגי ברוח מסורת "השומר" והפלמ"ח – 'גיבור מלחמה של צה"ל ומגן עמו'.

אבל המיתוס הזה של השמאל החילוני מת מזמן. בני הקיבוצים שוב אינם עמוד השדרה של פיקוד צה"ל והכוח המניע הלוחם של היחידות המובחרות. את אלה תפסו חובשי הכיפות הסרוגות ואפילו הנח"ל החרדי. עובדה זו שבשה את דעתם של אנשי השמאל ועוררה בהם שנאה קמאית וקנאית למתנחלים ולשאר שומרי המצוות. אחדים מהם אף אמצו סגנון ומטבעות לשון של הגרועים בגויים האנטישמים.

הקיבוצים, באורח פרדוכסאלי, הפכו להיות כל מה שבזו במורשת אבותיהם בדורות הקודמים. מי שראה את הסוחרים של קיבוץ געש, גליל ים, שפיים וגן שמואל, את קיבוצי הצפון, בעלי הפונדקים וחנויות הממכר בצדי הדרכים, את מלווי הריבית הנהנתנים, שקרסו במפולת הבנקים אז, והפכו היום – לפרזיטים-קבועים, הניזונים מהקופה הציבורית. מצב עגום זה מסביר לנו בצורה אכזרית, שמורשת אבותיהם של אותם בני הקיבוצים החילוניים לא תמה והיא חזרה אליהם ובגדול!

אין בושה לאנשים הללו: הם סוחטים מדי שנה את קופת המדינה, אך בתקשורת "היורדת-רצח" על הדתיים והחרדים "גוזלי הקופה הציבורית", אין פוצה פה ומצפצף.

טוב יעשו המלעיזים נגד החרדים ובני הישיבות, אם יבדקו כמה מאות מילוני שקלים בשנה מקבלים קיבוצי הנדל"ן הללו לצורך פירעון חובותיהם לבנקים בעקבות המפולת שקברה אותם סופית - מוסרית וכלכלית - לפני 22 שנים בדיוק.

היום אין השמאל הבורגני השבע והעשיר מעז לפגוע בדמותו "הדמונית" כביכול, של היהודי הגלותי, זה שאל דמותו הם חזרו באספקלריה מעוותת - אבל מנהגי הגויים ושנאת האחר – הדתי, החרדי המתנחל והלאומי - הם נחלתו הרוחנית והשקפת עולמו.

האנטישמיות העצמית הזו, הבלתי מודעת והמוכחשת הזו, מאפיינת רבים מהם. הם לא מתביישים להפוך "נפולת נמושות"; אף לא בנו של מי שטבע מטבע לשון זו לפני שנים רבות - יובל רבין, שירד מארצנו יחד עם אל"מ אלי גבע, ועם עוד רבבות ישראלים שגלו מארצם מרצונם, כשהם הופכים בדרכם זו, את מדינת היהודים לצומת גורלית שבה ננטשים עקרונות, נרקמת שנאת חינם, נוצר בוז לשונה ולאחר, נוצרת קנאות רעיונית בלתי מתפשרת, ואובדן מוחלט של הסולידאריות היהודית, בתמורה לערכי שווא של הומניזם מתחסד הרואה בעקירת ישובים, גזל רכוש וגרוש יהודים, מטרה המקדשת את כל האמצעים, ולו גם אמצעים נפשעים שאין נוראים מהם בזיכרון הלאומי של העם היהודי.

מנגד, עומדים בפרץ מי שלא נטשו את מורשת אבותיהם ותורת אמם. איילה חיים אבוקסיס, זכרה לברכה, אביה, אחיה הקטן, עליו גוננה בגופה, חבריהם, שכניהם בגוש קטיף והשומרון, ואוהדיהם הרבים בכל שכבות העם - הם היהדות האמיתית; הם הגרעין הקשה שיחזיק את המולדת כאשר דני גולדשטיין יחליט חלילה, לנטוש את ארצו עם בניו, ולעקור אל הגלות הממאירה.

השופרות שתקעו בהלווייתה של איילה הקדושה והטהורה, מדריכת בני עקיבא, ותפילות בני משפחתה משדרות, הפעימו את הלבבות בישראל. הם אמרו לנו כי לא אלמן ישראל, כי לא אבדה התקווה. ברחנים ונוטשים תמיד היו, הם ישנם היום וכנראה גם יהיו בעתיד.

אבל ישרי דרך, חולקי פת לחמם עם עני ודל, כאותה איילה הטהורה, שיצאה לחלק מזון לנצרכים בערב שבת, ינצחו את אלה המתגאים בגזילה שגזלו בשבת ובשמות הגויים שהם קוראים לבניהם. מי ייתן ומיכאל גולדשטיין הקטן, יבדל לחיים ארוכים, ימרוד באביו ואמו ויהיה בן נאמן לעמו וארצו, ולא יקרא שמו עוד "מייקל או מיכאיל".

יוסי בלום הלוי