היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:

תודה רבה לחבר הכנסת איתן כבל. חבר הכנסת גפני אינו נוכח. חבר הכנסת עמרי שרון, בבקשה.

עמרי שרון (הליכוד):

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני לא רואה פה את חבר הכנסת זאב, אבל אני אענה לו למרות שהוא לא נוכח כאן. אני מניח שהוא יקרא אחר כך את הפרוטוקול.

רוני בר-און (הליכוד):

הוא הלך לעזה - - -

עמרי שרון (הליכוד):

הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא להגן על הבנות ג'נבה. בעיניי מדובר בתוכנית רעה ומסוכנת. לידיעת חבר הכנסת זאב, הצהרת הנשיא בוש וההחלטות לגביה בקונגרס ובסנט מכירות בשינויים דמוגרפיים שחלו בשטחי יהודה ושומרון אחרי שנת 67'. בנוסף לכך, ההחלטות האלה שוללות מכל וכל את זכות השיבה ובפעם הראשונה יש שלילה מפורשת של שיבה לישראל, להבדיל מאישור השיבה לפלסטין.

אני לא מרגיש צורך להגן על ראש הממשלה, אבל כשהלך לבחירות הוא הצהיר שהוא הולך לקראת ויתורים כואבים ועם ההצהרות האלה הוא ניצח בבחירות ניצחון די מרשים. חבר הכנסת זאב לא נמצא כאן, אבל לא זכור לי שלאחר שינוי שיטת הבחירות החבר'ה מש"ס וחבר הכנסת זאב הצביעו עבור ראש הממשלה ולכן הוא גם לא צריך להרגיש מרומה בהיבט הזה. תודה רבה.

היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:

תודה רבה לחבר הכנסת עמרי שרון. חבר הכנסת בר-און, בבקשה, אדוני.

רוני בר-און (הליכוד):

אדוני היושב ראש, גברתי סגנית השר, חבריי חברי הכנסת, אני לא אדבר על הבנות ז'נבה מבחינת המהות, משום שהבנות ג'נבה הן בעצם שום דבר, שום דבר ועד פעם שום דבר. אני רק רוצה לדבר על התבנית, מה בעצם קרה בג'נבה, כדי שתבינו מה עומק הפארסה שהיתה שם.

בג'נבה נשאו ונתנו אנשים לא רלוונטיים ולא לגיטימיים. אנשים שלא היה להם שום תפקיד ולא הצליחו להיבחר לשום תפקיד. אני אזכיר לכם את אברהם בורג שלא נבחר ליושב ראש מפלגת העבודה, את עמרם מצנע שגורש מתפקידו כיושב ראש מפלגת העבודה ואת יוסי ביילין שלעת ההיא לא נבחר לא פה ולא פה ולא בשום מקום אחר.

איתן כבל (העבודה-מימד):

מה שנקרא "קללת ז'נבה".

רוני בר-און (הליכוד):

לא, קללת האנשים שבאה לג'נבה. את המשא ומתן המביך הזה ניהלו בצורה חובבנית ביותר. עמדת הפתיחה היתה עמדת הסיום. אתה, חבר הכנסת אלסאנע, שיש לך השכלה משפטית, יודע שאפילו ילד לא מנהל כך משא ומתן. ילד שבא לבקש מאמא שלו דמי כיס, מנהל משא ומתן יותר טוב ממה שניהלו היהודים בג'נבה.

החמור מכל היה שכל הפארסה הזאת היתה במימון זר. בפעם הראשונה בתולדות הסכסוך, בעליל, כסף של מדינה זרה ניהל את הקרקס הזה.

המסמך הוא הסכם וירטואלי, כפי שהגדיר אותו יוסי ביילין בכבודו ובעצמו. טכס החתימה היה בעצם טכס השקה, משום שכזכור המכתב נחתם כבר חודשיים קודם בירדן. אומנם אנחנו רחוקים 16 חודשים מהקרקס הזה, אבל זה היה מכתב שנחתם חודשיים קודם במובנפיק על שפת ים המלח בירדן והם עשו שם השקה. זה היה בעצם משחק סימולציה של שלום וירטואלי שלא המוכרים יכולים לספק את הסחורה ולא הקונים יכולים להביא את הכסף וכולם שם שיחקו ב"כאילו". כמעט הייתי אומר "ישראבלוף", אבל אני אקרא לזה "ז'נבה בלוף".

זה היה בסך הכול תרגיל של שיווק. אנשים שיווקו רעיון בלי ידיים ובלי רגליים, שיווקו בעצם את עצמם. זו היתה פרנסה משותפת שהמשתתפים פרנסו את התקשורת והתקשורת, שהיתה זקוקה למלא דפים, פרנסה את המשתתפים. שיווקו שם תחושה שניתן להגיע לאיזשהו שלום. הכל היה שיווק. אני רוצה להזכיר לכם ששלחו מיליוני חוברות לבתים, אדוני היושב ראש. כל בית אב בישראל קיבל חוברת מהודרת עם כל הקשקושים האלה. הפיצו את זה בדואר וזה עלה יותר מ-2 מיליון דולר, שוב כסף זר.

צריך גם לומר ביושר שהביקורת על הקרקס הזה היתה כל כך גדולה, עד שאנשים רציניים באמת התרחקו מזה. אנשים רציניים שיש להם אימפקט ציבורי אמרו: תודה רבה, אני בקרקס הזה לא משתתף. רק - ופה הפרדוכס הגדול ביותר - הביקורת של הימין הרימה את הפרוייקט הזה. אולמרט, וסילבן שלום וגם ראש הממשלה שדיבר על הנושא הזה הם בעצם עשו את blow up של הדבר הזה והרימו את זה לסדר היום הציבורי.

אני רוצה להזכיר לכם את הטכס. במקום למכור הסכם, מכרו בעצם סלבריטיז. אני מזכיר לכם - היה מטוס ג'מבו שכור, מילאו אותו במאות ישראלים - אומנים, זמרים, שחקנים, סופרים, כתבי חברה, רכילאים, "שליחות קטלנית" מ"ידיעות" ו"ליאורה" ממעריב. כל מדורי הרכילות נסעו לשם וגם - צריך לזכור, מעבר לכול מעצבי דעת הקהל הקובעים, המשפיעים האלה - גם ויקי כנפו נסעה לג'נבה. צריך לזכור את הקרקס הזה, אדוני היושב-ראש.

בסוף היום, חבריי חברי הכנסת, הפלסטינים רימו את הישראלים בג'נבה. כל מה שהיה בסיכום - סליחה על הביטוי, זה ביטוי קשה, אבל תצטרכו להודות שהוא נכון - הם ירקו להם בפרצוף. הם הביאו את קרטר שעשה מזה סלט ירקות אחד גדול והישראלים תפסו את הראש כשהם הבינו לאיזו מלכודת הם נפלו.

על איזה רקע בא הקרקס הזה? היתה סטגנציה בתהליך המדיני, היה ואקום בסדר היום הציבורי, לא היה על מה לדבר. צריך היה להמציא משהו. תשימו לב שאחרי מה שקרה עכשיו, עם תוכנית ההינתקות החד-צדדית של ראש הממשלה, תראו כמה כלום היה בג'נבה. תודה רבה.

היו"ר עבד-אלמאלכ דהאמשה:

תודה רבה לחבר הכנסת רוני בר-און. אחרון המשתתפים טלב אלסאנע. כידוע, סיכום הדיון וההצבעה יהיו במועד אחר.

טלב אלסאנע (רע"ם):

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני רוצה למחות על דבריו של חבר הכנסת רוני בר-און נגד ויקי כנפו. אני חושב שאם היתה בסיטי טאוור היתה נבחרת להיות חברת כנסת מטעם הליכוד או מטעם מפלגה אחרת, אז מה אתה בא אליה בטענות.

אני רוצה לומר לכם, רבותי, שיוזמת ג'נבה - ואני מבין מדוע הביקורת החריפה של אנשי הליכוד על היוזמה הזאת. אין ספק שמי שעסקו בדבר לא נבחרו, אבל מי אמר שהמאמץ למען השלום הוא רק מנת חלקם של עסקנים פוליטיים, נבחרים או פוליטיקאים? קידום השלום הוא זכותו, אחריותו וחובתו של כל אדם שיכול לתרום למטרה הזאת. אנשים שעסקו בדבר הזה הם אנשים עם חזון ומי שמשנים את המציאות הם אנשים עם חזון ולא בהכרח הפוליטיקאים. אני יכול לומר לכם, רבותי, שהאנשים שעסקו בזה הם לא נבחרי ציבור וההסכם איננו הסכם מחייב, אבל להסכם הזה היו השלכות מאוד חשובות.

אינני מאמין שתוכנית ההתנתקות היתה יוצאת לאור אלמלא יוזמת ג'נבה ואם התוכנית יצאה בגלל היוזמה הזאת, לדעתי זה צעד חשוב ומבורך. מה היה לפני היוזמה? היה קיפאון מדיני מוחלט. לא נשמע כאן שום קול ולא היתה כל יוזמה. הקול היחיד שנשמע היו חילופי אש. לכן על רק הואקום שהיה היתה יוזמה ומתוך המצב הפסיבי שהיה, היה ניצוץ של תקווה. ראש הממשלה ראה שהוא מאבד יוזמה ואנשים שבעצם לא נבחרו נותנים תקווה לעמים ואילו הוא יושב במשכנו בירושלים חסר מעש. לכן הוא החליט לצאת ביוזמה.

אחרי כן רי