הברירה השלישית – מרי אזרחי ויהי מה!!

יוסי בלום הלוי

15/02/05

לפני שנה בדיוק ב- 17 בפברואר 2004 גיבש ראש הממשלה אריאל שרון יחד עם מערכת הביטחון והמועצה לביטחון לאומי, את תוכנית ההתנתקות. כמו רבים במדינה, נחרדתי מעצם המחשבה על נטישה מודעת של שטחי מולדת שנמסרו לריבונות העם היהודי, ואשר היו מוחזקים בנאמנות על ידי מדינת ישראל 57 שנים.

נטישה זו לא נוצרה יש מאין, היא הייתה המשך טבעי, ותוצאה צפויה של תהליך קריסתה המוסרית, החברתית, והמדינית של מדינת ישראל.

הסכסוך היהודי ערבי איננו סכסוך הניתן לפיתרון בדרך של פשרה והשלמה הדדיים, שכן הצד הערבי מעולם לא ראה במשא ומתן מדיני אמצעי שבסופו של דבר יביא להשלמה עם קיומה של מדינת ישראל, ואף לא העלה בדעתו מצב שבסיומו תשכון מדינת ישראל לבטח על אדמתה, כמדינת הלאום של העם היהודי.

ראייתם ל ערביי ארץ ישראל אף קיצונית מזו של שאר מדינות ערב, וחרף פשרנותו המפליגה של ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, לא היו מוכנים אף לשקול את סיומו של הסכסוך המר והארוך הזה למרות התמורה חסרת התקדים. מכאן ואילך, ובהמשך לבריחה המבישה מדרום לבנון, וביקור שרון בהר הבית, פרצה מלחמת אל אקצה שבה נרצחו עד עתה כאלף ישראלים, רובם אזרחים חפים מכל פשע.

מלחמת אל אקצה או בשמה האמיתי "מלחמת אוסלו" הפכה בארבע וחצי שנותיה לטבח הגדול ביותר של אזרחי ישראל מאז תחילת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל.

מה מייחד אם כן, את מצבה של ישראל היום, לעומת המצב ששרר בארץ ערב החתימה על הסכמי אוסלו?

אם כל ממשלות ישראל הציבו עד הסכמי אוסלו קו אדום בתגובה לטרור הערבי, פעלו בנחישות למניעת כניסת צבא ערבי לתוך תחומי הארץ, ואף לא היססו למנוע במלחמות יזומות כל ניסיון פגיעה באזרחי ישראל, כל ראשי הממשלה ללא יוצא מהכלל, חצו את הקו האדום הזה, והסירו למעשה את ההגנה הראויה מעל אזרחי ישראל, בדיוק כמילותיו של ראש השב"כ, אבי דיכטר בכנס הרצלייה 2003, שאמר כי ממשלת לא ישראל הצליחה ליצור חליפת מגן שעם ישראל היה ראוי לה, וכי נכשלה בהגנת העם והמולדת. דיכטר סיכם בדבריו אלה את המצב החדש שנוצר מתחילת הסכמי אוסלו ועד היום, שבו נרצחו 500 אזרחי ישראל עד עליית שרון לשלטון, ומראשית שלטונו בתחילת 2001 ועד היום עוד 1000 איש, אישה, זקן וילד.

כך הפר האיש הזה כל תג ומילה בהתחייבויותיו האישיות לבוחר, להגן על עמו ולהביאו לדרך של שלום וביטחון.

מספר תופעות חמורות מלוות את קריסתה של מדינת ישראל, והן ניתנות לאפיון במה שהגדירה ההיסטוריונית הדגולה, ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת", כדיסוננס-קוגניטיבי –מצב שבו עם או ציבור מנהלים את מדיניותם הלאומית בניגוד גמור לאינטרסים החיוניים והקיומיים שלהם. טוכמן גם הסבירה במחקרה, שלא כל אירוע של אסון לאומי שנגרם בשל מחדלי מנהיגיו ראוי לכינוי "איוולת-מדינית", שכן ניתן להגדירו ככזה, אם תוצאותיו נחשפו לעין כל בתקופת חייהם של המנהיגים, וכי ניתן בזמן התרחשותם של האירועים האלה להבין את סיבותיהם וללמוד מלקחיהם.

טוכמן הציגה במחקרה דוגמאות ידועות מהעבר, בהם פילוג מלכות שלמה בידי ירבעם בן נבט ורחבעם, לאחר שזה האחרון העדיף את עצת חבריו הילדים השוטים על עצת זקני העם החכמים והשקולים.

פילוג הרסני זה, כך טענה טוכמן, היה הגורם שהוביל לחורבנם של הבית הראשון והשני גם יחד, אבל לא ניתן לשופטו כמצעד איוולת, שכן מנהיגי הדור לא הבינו אז את גודל אסונו המתמשך של העם היהודי, ועל כן נתקשה לשופטם בכלים המדעיים העומדים לרשותנו היום.

ובכל זאת, יכולים אנו ללמוד מהפילוג של העם למלכויות יהודה ושומרון, ולהגיע למסקנה שזרע הפורענות מצוי עמוק בגנאולוגיה של העם היהודי, וכי למרות האסונות הקשים שפקדו אותו, אין הוא למד דבר ושמץ דבר מעברו, וכך חוזר על הטעויות שפילגו והרסו את שתי הריבונויות היחידות שלו בעת העתיקה, כמו בימינו אנו.

מנהיגי אוסלו כולם: פרס, נתניהו, ברק, וביילין, מופז, שרון ואולמרט, הם מדינאים מובהקים של מצעד איוולת, שכל לקחי ההווה והעבר כאחד אינם משפיעים ולו במידה המועטה ביותר על שרידותה של האומה והארץ אל מול אויביה הקשים.

אריאל שרון הוא דמות מפתח בקרב מנהיגי אוסלו. האומץ שיוחס לו כמנהיג צבאי רב מוניטין, נחישותו האישית, והעוצמה שבה פעל לקידום מטרות הציונות בכל רחבי ארץ ישראל, הופנו עתה להרס הישובים אותם בנה ועליהם השתית את העוצמה הפוליטית שהביאה אותו בסיומו של מסע ארוך אל פסגת השלטון במדינת ישראל. לו היה קם נביא בדורנו היה מן הסתם מכנה את שרון "עבד כי ימלוך" ואולי הגולם שקם מעפרו על יוצרו, כדי להרוס ולהחריב את עמו....

אין ספק כי שפת הגוף הגסה של שרון, עוויתות פניו בעת התקפותיו על יריביו, שנאתו הקרה והבוטות האכזרית והמתנשאת של דבריו כלפי המתנחלים, ממחישים את גודל האסון הממשמש ובא על העם והארץ, משל השיב לתחנוני העם הנאנק תחת עולו: "קטני עבה ממתני אבי... אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים..!"

אין האיש מסביר את מדיניות הנטישה חסרת הפשר של חבלי ארצנו, ומדוע החליט להרוס 25 ישובים פורחים, לגרש 10000 אזרחים נאמנים, ולהפוך את חבלי הארץ הללו בסיס להמשך מלחמת הטרור על ידי הגרועים באויביה.

אין ולו שמץ של היגיון מדיני, ואף לא הסבר קלוש מהי תכלית ההרס, החורבן, והנזק הבלתי הפיך שייגרם כתוצאה מתוכניתו ההרסנית.

יתירה מזאת! שרון ותומכיו, רמסו כל עקרון של בחירה חופשית, סרסו כל דרך דמוקרטית, וכפו על בוחריו מהימין מדיניות המנוגדת לחלוטין להשקפת עולמם. הוא סרב לקבל הכרעה מוסכמת במשאל בוחרי הליכוד, הוא פיטר שלא כחוק שרי ממשלה שלו; הוא עשה מעשי עוולה קשים ויצר קרע ואנטגוניזם חברתי שסופם הצפוי והבלתי נמנע– עלול להוביל למלחמת אחים ולשפיכות דמים.

לפני מספר חודשים פרסמתי ניתוח ובו פרטתי שלושה חזיתות במאבק נגד תוכנית ההתנתקות: החזית הראשונה – סיכול המהלך באמצעות הממשלה והכנסת, השנייה, מאבק חוץ פרלמנטרי תקיף וחסר פשרות, והשלישי, ובעדיפות אחרונה בשל הסיכונים הכרוכים בו – מרי אזרחי בלתי אלים נגד התוכנית.

והנה עומדים אנו עתה בשלב בו כשלו שתי החזיתות של המאבק הפרלמנטרי והחוץ פרלמנטרי, ונותרה בידי המוהיקנים האחרונים של הציונות ושל שומרי הגחלת היהודית רק הברירה השלישית והאחרונה. ומשכלו כל הקיצין, לא נותרה אלא חלופה אחרונה זו, שתחייב אותנו לצאת למרי אזרחי הגדול והמקיף ביותר בתולדות מדינת ישראל.

שומה עלינו לצאת למערכה זו בלב כבד ומתוך הכרה שהשלטון הרע והזדוני הזה לא הותיר בידינו כל ברירה אחרת, זולת זו שתחייב אותנו לעצור בגופנו ובנפשנו את דחפורי ההרס שלראש ממשלת ישראל אריאל שרון.

חזית זו הינה בגדר מלחמת אין ברירה, שכן אין מדובר עתה על פי ההצהרות המעודכנות של האיש ומקורביו, כי פינוי גוש קטיף וצפון השומרון אינו אלא מהלך פתיחה ובוחן לקראת תוכנית כוללת להרס כל יישובי יהודה ושומרון, פינוי ירושלים וירידה מכל ס"מ של רמת הגולן. זהו מהלך אסטרטגי כולל שהוא פסגת חלומותיו של השמאל הישראלי, בדבר פינוי מלא, שלם וכולל של כל השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, והפיכת מדינת ישראל למדינת "כל אזרחיה", בד בבד עם חיסול דמותה היהודית והציונית עד תום.

זוהי תוכנית ההתנתקות האמיתית, ועל כן, המאבק בתוכנית הוא מאבק לשרידותה של מדינת ישראל ושל עם ישראל אף אם רבים בתוכה סבורים כי מימושה דווקא הוא "מימוש נכון של הציונות ושמירה על צביונה היהודי של מדינת ישראל".

בואו ונדון בסיכונים ובסיכויים של המאבק הזה, וננתח מספר תסריטים אפשריים.

תסריט ראשון – לא עושים כלום, נכנעים לחוק ההתנתקות, פינוי-פיצוי, ויוצאים לגלות בארצנו, כאשר הישובים, הרכוש הציבורי, ונכסי העם היהודי הנבגד, עוברים לידי ריבונות האויב כשטח ששוחרר במאבק מזוין על פי האמנה הפלשתינאית הידועה לשמצה. קברי הנרצחים ונפטרי חבל עזה וצפון השומרון נעקרים ממקומם בדיוק לפי מילות שירתו של מחמוד דרוויש:, "הו, כובשים ופולשים, צאו מארצנו הקדושה וקחו עמכם את קברי אבותיכם".

הנכסים האישיים, נכסי הרוח והזיכרונות של שלושה דורות של חלוצים ומגשימים יוחרמו ביד גסה ויושלכו לפחי האשפה של ההיסטוריה הישראלית הקצרה בארץ ישראל. עם מוכה ושדוד יצא אל מצעד המוות, בדרך לגבולות אושביץ, כנבואתו של אבא אבן המנוח.

תסריט שני – המאבק של המפונים לא יזכה, חלילה, לתמיכה ציבורית רחבה, והמתנחלים יאבקו בכוחות דלים מול כוחות השיטור של ממשלת ישראל ויגורשו בכוח רב מביתם.

החוק הדרקוני של פינוי-פיצוי, העונשים, המאסרים ההמוניים, הנפגעים הרבים, הכאב, החורבן הרוחני וההרס חסר הפשר של הנחלות והישובים, יותירו אומה שסועה, זועמת ושואפת נקם. התגברות הטרור והמלחמה ייצרו תחושה קשה שתלווה בדיכאון לאומי ובאבדן דרך שלם. הצבא מתפורר, שכן רבבות חיילי ההסדר וחובשי הכיפות נוטשים את מחויבותם למדינה שבגדה בהם. איש לאוהליו ישראל, יאמרו בארץ, ובעקבות הנטישה יחל מו"מ על הגשמת תוכנית החלוקה מ- 1947. ישראל צועדת בדרך לחיסול עצמי.

תסריט שלישי - המאבק יזכה לתמיכה רחבה של הציבור בישראל, מאות אלפים יצאו לרחובות הערים, הישובים והצמתים למאבק פעיל או להזדהות פעילה עם תושבי גוש קטיף וצפון השומרון. עשרות אלפים איש יצליחו להסתנן לגוש למרות מחסומי המשטרה והצבא. התנגשויות חמורות יתרחשו בכבישי הנגב והשפלה, צפון השומרון, עמק דותן ועפולה בדרך למניעת ההרס של ארבעת הישובים כדים וגנים חומש ושא-נור.

היעדר גדרות ומחסומים בשומרון יאפשר פריצה של עשרות אלפי מפגינים שיתבצרו בישובים. בחום הכבד של הקיץ יתמוטטו רבים מהמפגינים ואנשי כוחות הביטחון שינסו לפנותם. ייגרם מחסור חמור במי שתייה ובמזון. המצוקה והמתח שבין הצדדים יגבירו את המצח והאלימות עד כדי שפיכות דמים. בגוש קטיף יפרצו מפגינים את מחסום סופה באמצעות ציוד הנדסי ואלפים ייכנסו לתוך יישובי גוש קטיף.

צפוי שהצבא יאבד שליטה במצב, תת ניצב פרנקו ייאלץ להודיע למפכ"ל ולרמטכ"ל כי איננו מסוגל לבצע את המשימה שהוטלה עליו. ירי כבד של המחבלים מרפיח, חן יונס, עזה ודיר אל בלח יהפוך את המאבק למלחמה של ממש. במרכז הרצועה יצליח הצבא לפנות באבדות כבדות מול הכוחות הפלשתיניים התוקפים, את נצרים, אליה יצליחו לחדור רק כמה מאות מפגינים, שיתקשו לתגבר אותה בשל המצב הטופוגרפי בא וריחוק המקום מישובים אחרים. בדרך למחסום קרני יחסמו אלפי מפגינים את דרכן של המשאיות המשוריינות ובהם עצורי נצרים, משפחות שלמות על ילדיהן הבוכים ומוכי ההלם. שיעשו את דרכן למחנות המעצר במשאיות ו"בזינזנות" של שרות בתי הסוהר. (מכוניות אסירים).

ירי כבד של מרגמות ומארבי אש יגרום לעשרות פצועים והרוגים מקרב החיילים והמתנחלים. צלפים של החיזבאללה והחמאס שיסתננו לאזור הפינוי, יפתחו באש על החיילים והשוטרים מאזור הימצאותם של המתנחלים והמפגינים. השמועה על הירי תעבור בין השוטרים והחיילים, כמו הפרובוקציה שחוללו המחבלים, בדבר קיצונים יהודים ההורגים, כביכול את חבריהם. למקום יוזעקו חיילי סיירות מובחרות, לוחמי הימ"ם וצלפי מג"ב. באש שנפתחת נהרגים חמישה מתנחלים חפים מפשע והקרב עובר לפסים של מלחמת אש בין המתנחלים המתבצרים בכפר דרום, נווה דקלים, וצפון ישובי הרצועה נגד כוחות הצבא בחגורה הפנימית של 2 האוגדות הלוחמות ברצועה. בצפון הארץ מצטרף החיזבאללה לקרב והגליל מופגז כולו, ממפרץ חיפה ועד לקריית שמונה ונהריה.

הפגנות זעם פורצות בכל רחבי ישראל. כל ישובי יהודה ושומרון פותחים בשביתה כללית ומנתקים את יישוביהם לגישה של נציגי הממשלה וכוחות הביטחון. מרי אזרחי מקיף את מדינת ישראל. הכנסת מתכנסת לישיבת חירום ומועלות הצעות דחופות לסדר היום וסדרה של הצבעות אי אימון מאיימות על שרידותה של ממשלת אריאל שרון.

הפרות סדר חמורות מתרחשות גם במגזר הערבי. דרוזים ומוסלמים, נוצרים ובדואים מתכתשים זה עם זה ועם כוחות המשטרה הדלים. יחידות צבאיות שלמות מסרבות לפקודת הפינוי ויחידות אחרות המתבססות על בני קיבוצים ואנשי שמאל, פועלות באכזריות ובקשיחות המביאות לנפגעים רבים מקרב שני הצדדים. הצבא נכנס בכוחות גדולים לתוך עזה, ובעקבותיהם פורצים מתנחלים רבים חזרה לתוך נצרים וכפר דרום שנהרסו כמעט כליל בעימותים הרב צדדיים. תוהו ובוהו מתרחש בתוך חטיבות המילואים של צה"ל אך גם כוחות הצבא הסדירים. יש התכתשויות בין קבוצות חיילים המסרבות לפנות את הישובים לבין חבריהם הממלאים את הפקודות בדבקות לאחר 4 ימי פעילות אינטנסיבית במהלכה נהרגים בקרבות עם המחבלים ובעימותים עם המתנחלים עשרות ישראלים ונפצעים מאות, הצבא מודיע לממשלה כי איננו יכול להמשיך ולבצע את ההתנתקות בלא הגברה של שפיכות הדמים והפעלת אש ואמצעים קטלניים כנגד המפגינים.

סוף דבר

בהודעה מיוחדת הודיע ראש הממשלה בקול שבור, כי החליט להגיש את התפטרותו לנשיא המדינה, ולפזר את הכנסת. התקפות חריפות של התקשורת הישראלית על מתנגדי תוכנית ההתנתקות הובילו להתקפות זעם של אלפי מפגינים זועמים על מערכות העיתונים ותחנות השידור של הרדיו והטלביזיה. המפגינים שהשתלטו על האולפנים הובילו להתפטרות המונית של העיתונאים והשדרים.

כך החלה המהפכה היהודית במצעד איוולת של ראש ממשלה כוחני, אובד דרך וחסר מעצורים והיא הסתיימה בשפיכות דמים שבסופה יצא העם מחוזק ואיתן, לאחר שהוביל התפטרות המונית של כל ראשי השלטון הישן בישראל, בהם שופטי בית המשפט העליון, ראשי מערכת המשפט ונשיא המדינה. ישראל הנחושה והלוחמת הכריזה על הקמת האסיפה המכוננת השנייה, שבסופה נחקקה חוקה יהודית וציונית מעודכנת של עם ישראל בארץ ישראל והובטחו לדורי דורות זכויותיו הלגיטימיות של העם היהודי על ארץ ישראל השלימה.