מסמך בנושא:

בחינת קיומן של מקבילות היסטוריות

לתוכנית ההתנתקות

גרסת אינטרנט

כתיבה: יהודה טרואן, עובד מחקר ומידע אישור: ד"ר שירלי אברמי, ראש מחלקת מחקר שרון סופר, ראש צוות עריכה לשונית: מערכת "דברי הכנסת"

כ"ג בשבט תשס"ה 2 בפברואר 2005

מסמך זה נכתב בעקבות בקשה של חה"כ נעמי בלומנטל לסקירה של מקבילות לחוק ההתנתקות בדין הישראלי ובמשפט הבין-לאומי. נתבקשנו לבחון בעיקר את הסמכות של הרשות המבצעת לקבוע את היקף הפינוי, להפעיל ענישה במקרה של סירוב להתפנות ולפגוע בזכות הקניין של המפונים.

רובו של המסמך עוסק בבדיקת קיומן של מקבילות אפשריות לתכנית ההתנתקות בהיסטוריה העולמית. בבדיקה זו לא נמצאו מקבילות בנות-השוואה בכל הנוגע לסמכויות הממשלה הנדונות, משום שבשום מקרה לא התקיימו שלושה פרמטרים מרכזיים ומהותיים שתוכנית ההתנתקות מקיימת: (1) פינוי כפוי (2) של אזרחי מדינה דמוקרטית בידי ממשלתם (3) מתוך שמירה על מעמדם האזרחי של המפונים. סוגיה זו תידון בהרחבה בחלקו הראשון של המסמך, הנוגע במקבילות לתוכנית ההתנתקות בהיסטוריה העולמית. המקבילה הקרובה ביותר שנמצאה היא התקדים הישראלי של פינוי סיני, והיא תידון בחלקו השני של המסמך שלהלן.

1. מקבילות אפשריות לתוכנית ההתנתקות בהיסטוריה העולמית

בבדיקה שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ובכללה התייעצות עם מומחים מן האקדמיה בארץ ובעולם במשפט בין-לאומי, ביחסים בין-לאומיים ובהיסטוריה,[1] נמצא שאין מקבילה היסטורית בת-השוואה לתוכנית ההתנתקות הישראלית שממנה יהיה אפשר לעמוד על הסוגיות שנתבקשנו לבחון. המקרים שהועלו כמקבילות פוטנציאליות להתנתקות במסגרת מסמך זה הם אלה:

• פינוי אוכלוסייה אזרחית בעקבות נסיגת מדינה משטחים שהחזיקה בהם (צרפת מאלג'יר

[1962], בריטניה מהונג-קונג [1997], פורטוגל ממקאו [1999]);

• מעבר אוכלוסייה רוסית מן המדינות החדשות שקמו עם קריסתה של ברה"מ (1991 ואילך);
• מעבר אוכלוסיות במסגרת הסכמים בין-לאומיים לחילופי אוכלוסייה (הסכם לוזאן

[1923], הסכם אנקרה [1924], הסכם קפריסין [1977]);

• פינוי אוכלוסייה בתוך גבולות מדינה מסיבות אתניות-ביטחוניות (ברה"מ [1935-1945]);
• גירוש כפוי של אזרחים אל מחוץ לגבולות המדינה (גירוש הגרמנים הסודטים מצ'כוסלובקיה [1945]).

כאמור, כל המקרים שנבחנו נפסלו כמקבילות אפשריות, משום שבאף אחד מהם לא התקיימו שלושה פרמטרים מרכזיים ומהותיים שתוכנית ההתנתקות מקיימת: (1) פינוי כפוי (2) של אזרחי מדינה דמוקרטית בידי ממשלתם (3) מתוך שמירה על מעמדם האזרחי של המפונים. להבנתנו, בכל הקשור בנושאים שנתבקשנו לבחון במסמך זה, מקרה שלא מתקיימים בו כל שלושת הפרמטרים אינו בר-השוואה לתוכנית ההתנתקות,[2] כפי שיוסבר להלן.

1.1. פינוי כפוי

פינוי כפוי של המתיישבים הוא מאפיין מרכזי של תוכנית ההתנתקות, באשר התוכנית אינה מאפשרת הישארות של מתיישבים בשטח המפונה.[3] להיבט זה של ההתנתקות יש השפעה ישירה על השאלות שנתבקשנו לבחון במסמך זה, שהרי הסוגיות המשפטיות הנוגעות לסמכות הממשלה להחליט על היקף הפינוי, להפעיל סמכויות עונשין במקרה של סירוב להתפנות או לפגוע בזכות הקניין, שונות במהותן כשהתהליך כפוי וכשתהליך נעשה בהסכמה.[4]

לפיכך, תקדימים היסטוריים שבהם ניתנה לאוכלוסייה אפשרות להישאר במקומה נפסלו כמקבילות להתנתקות. כך למשל, נפסלו התקדימים של סיום השליטה של בריטניה בהונג-קונג (1997) וסיום השליטה של פורטוגל במקאו (1999); אומנם מקרים אלו דומים להתנתקות בכמה היבטים וקרובים למדי מבחינה כרונולוגית, אך הם לא נמצאו מתאימים לשמש כמקבילות, שכן לא דובר בהם כלל בפינוי כפוי של אזרחים.[5] גם התקדים של סיום השליטה הצרפתית באלג'יריה (1962) נפסל, שכן לאזרחים הצרפתים ממוצא אירופי (De Pied Noir) ניתנה אפשרות פורמלית להישאר במקומם ולקבל אזרחות אלג'ירית[6] (אף שבפועל רוב רובם לא ניצלו אפשרות זו ונסו על נפשם עם נסיגת צבא צרפת מאלג'יריה[7]). גם הסכמים בין-לאומיים לחילופי אוכלוסין אינם מתאימים לשמש כמקבילות להתנתקות, בין השאר משום שברוב המקרים העברת האוכלוסייה לא נעשתה בכפייה.[8] אף חזרתם של בני המיעוט הרוסי ברפובליקות הסובייטיות לשעבר לרוסיה מאז 1991[9] היא בעיקרה מעבר וולונטרי, ולכן אינה מתאימה לשמש כמקבילה להתנתקות.[10]

1.2. אזרחי מדינה דמוקרטית

מאפיין נוסף של תוכנית ההתנתקות הישראלית הוא היותה יוזמה של ראש ממשלה במדינה שנוהג בה משטר דמוקרטי. ואכן, ככל פעולה או תוכנית של הריבון במשטר דמוקרטי, גם תוכנית ההתנתקות כפופה לשלטון החוק, ומבחינה פורמלית עליה להתממש מתוך שמירה על הערכים הדמוקרטיים ועל זכויות אדם. בשלטון עריץ, לעומת זאת, הריבון אינו כפוף לשלטון החוק.

לפיכך, תקדימים שבהם משטר שאינו דמוקרטי ביצע העברת אוכלוסייה נפסלו למטרותיו של מסמך זה כמקבילות להתנתקות. כך למשל, נפסל התקדים של העברת אוכלוסייה בתוך ברה"מ בתקופתו של סטלין לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה.[11] אומנם מקרים אלו דומים להתנתקות מבחינה זו שהעברת האוכלוסייה נעשתה בכפייה, אולם אין הם יכולים לשמש מקבילות לתוכנית ההתנתקות, מכיוון שהשלטון הסובייטי רמס זכויות אדם ברגל גסה ואף הוציא להורג מתנגדים להוראותיו.[12] שלטון עריץ עושה במדינה כבתוך שלו ואינו מוגבל לְסמכויות המוקנות לו בְּחוק, ולכן, שלא כמו העברת אוכלוסייה בכפייה בחברה דמוקרטית, סוגיית הסמכות של הרשות המבצעת לקבוע את היקף הפינוי ואת סמכויות העונשין במקרה של סירוב להתפנות אינן רלוונטיות למקרים הללו.

כמו כן, ברור כי במשטר עריץ – ובודאי בברה"מ הקומוניסטית, שחרתה על דגלה הלאמה של הרכוש הפרטי – אין לצפות מן השלטון לנסות לשמור על זכות הקניין של המפונים. היכן שהשלטון אינו רואה את עצמו מחויב להגן על זכות הקניין הפרטי – כל שכן היכן שהוא כופר בעצם קיומה של זכות זו – ממילא שאלת היקף הפגיעה בזכות הקניין חסרת משמעות.

1.3. שמירה על מעמדם האזרחי של המפונים

מאפיין מרכזי נוסף של תוכנית ההתנתקות הוא השמירה על המעמד האזרחי של המפונים אחרי הפינוי, כלומר, בסופו של התהליך הם אזרחיה של מדינת ישראל ומתגוררים בתוך גבולותיה. יש מקום להבחנה מהותית בין מצב שבו המפונים שומרים על מעמדם האזרחי לבין מצב שכרוכים בו אובדן אזרחות של המפונים או החלפתה.[13] לכן, מקרים שבהם איבדו המפונים את אזרחותם או נאלצו להחליפה נפסלו מלשמש מקבילות להתנתקות.

כך למשל, גירוש הגרמנים-הסודטים מצ'כוסלובקיה בתום מלחמת העולם השנייה אינו מקביל לתוכנית ההתנתקות. אומנם הגירוש נעשה בכפייה בידי השלטון הדמוקרטי בצ'כוסלובקיה, שהיה אז בצעדיו הראשונים, ואף זכה לגיבוי המעצמות, ובהן בריטניה וארה"ב.[14] ואולם, אין לראות במקרה זה מקבילה להתנתקות, מאחר שהמפונים נאלצו להעתיק את מגוריהם למדינה אחרת ולוותר על אזרחותם המקורית. גם חילופי האוכלוסייה הכפויים בין טורקיה ליוון במסגרת הסכם לוזאן (1923) [15]אינם יכולים לשמש מקבילה להתנתקות, שכן חילופים אלה – ככל חילופי אוכלוסייה אחרים – היו כרוכים בשינוי אזרחות שנגזר מהעתקת מקום המגורים ממדינה אחת לאחרת.

טבלה מסכמת: מקבילות אפשריות ועמידתן בקריטריונים המהותיים של ההתנתקות

		פינוי כפוי	מדינה דמוקרטית	המפונים שומרים על מעמדם האזרחי
תוכנית ההתנתקות
נסיגת מדינה משטחים שבהם החזיקה	סיום השליטה הצרפתית באלג'יריה (1962)
	סיום השליטה הבריטית בהונג-קונג (1997)
	סיום השליטה הפורטוגלית במקאו (1999)
הסכמים לחילופי אוכלוסייה	הסכם חילופי אוכלוסייה בין יוון לטורקיה (הסכם לוזאן 1923)
	חילופי אוכלוסייה בין טורקיה לבולגריה (הסכם אנקרה 1924)
	חילופי אוכלוסייה של קפריסאים יוונים וקפריסאים טורקים (1975)
חזרה של מיעוטים רוסים לרוסיה לאחר פירוקה של ברה"מ (1991 ואילך)
העברות אוכלוסין בברה"מ (1935-1945)
גירוש גרמנים-סודטים מצ'כוסלובקיה (1945)

2. תקדים סיני

המקבילה הקרובה ביותר לתוכנית ההתנתקות היא פינוי היישובים הישראליים בסיני ב-1982, על 1839 בתי האב שפונו.[16] כמו תוכנית ההתנתקות, ולהבדיל משאר המקרים שנסקרו לעיל, פינוי סיני היה פינוי כפוי של אזרחי מדינה דמוקרטית בידי ממשלתם, ומעמדם האזרחי נשמר. להלן נדון בסוגיות שנתבקשנו לבחון בהקשר של פינוי סיני: סמכות הממשלה לקבוע את היקף הפינוי, סמכויות העונשין במקרה של סירוב להתפנות והיקף הפגיעה בזכות הקניין.

2.1. סמכות הממשלה לקבוע את היקף הפינוי

היקף הפינוי מסיני נקבע בהסכם המסגרת שהושג עם מצרים בקמפ-דייוויד, ואושר בממשלה ובכנסת בתוך עשרה ימים ממועד החתימה בוושינגטון. בהסכם המסגרת נכתב כי הצדדים הסכימו על "החלתה המלאה של ריבונות מצרית עד לגבול הבין-לאומי המוכר בין מצרים ובין ארץ-ישראל המנדטורית", כלומר, החזרת חצי האי סיני כולו לריבונות מצרית. לאחר שראש הממשלה מנחם בגין חתם על הסכם המסגרת בבית הלבן (17 בספטמבר 1977), הוא הביא את ההסכם לאישור הממשלה (26 בספטמבר 1977), ואחר כך לאישור הכנסת (27 בספטמבר 1977).[17] להלן נוסח ההחלטה שהתקבלה בכנסת ברוב גדול:[18]

הכנסת מאשרת את הסכמי קמפ-דייוויד שנחתמו על-ידי ראש הממשלה בבית הלבן ביום 17 בספטמבר 1978. אם במשא-ומתן על חוזה השלום בין מצרים לבין ישראל יוסכמו כל הבעיות הנוגעות לחוזה זה, וההסכמה תמצא ביטויה במסמך כתוב, מסמיכה הכנסת את הממשלה להוציא את המתיישבים מסיני וליישבם מחדש [הדגשה שלי].[19]

כלומר, כבר בראשיתו של התהליך – עוד בטרם החל המשא-ומתן על חוזה השלום – הסמיכה הכנסת את הממשלה לפנות את כל חצי האי סיני על מתיישביו, אם תידרש לכך. בנאומו בכנסת הבהיר ראש הממשלה כי בלי אישור הכנסת להסכם המסגרת שנחתם בקמפ-דייוויד, "לא יתחיל כלל משא-ומתן על חוזה שלום, וכל הדברים שהוסכמו בקמפ-דייוויד יבוטלו לחלוטין."[20] גם שר החוץ משה דיין הדגיש כי

לא הבאנו עובדות מוגמרות... הכנסת, בהחלטתה, יכולה לעשות מההצעה הזאת בסיס למשא-ומתן על שלום עם מצרים – או פיסת נייר ריקה מתוכן... אם הכנסת לא תאשר את ההצעה הזאת – תיתוסף עוד פיסת נייר לארכיב של הניירות השונים.[21]

2.2. סמכויות עונשין במקרה של סירוב להתפנות

שלא כמו בטיוטת חוק פיצוי-פינוי הנחקק בימים אלו בכנסת כהכנה ליישום תוכנית ההתנתקות, בחוק פיצוי מפוני סיני לא נקבעו עונשים כלשהם כנגד מי שיתנגדו לפינוי או יסרבו להתפנות.

בפועל היתה התנגדות לנסיגה מסיני, שהתבטאה גם בהפרות של החוק. הממשלה נקטה יד רכה כלפי מתנגדי הפינוי, ונמנעה מלהפעיל סמכויות עונשין שהחוק הישראלי מאפשר כנגד מפרי חוק וסדר. הכנסת נדרשה לעניין זה בדיון שייחדה להתרחשויות בסיני.[22] בהצעת הסיכום לדיון, שאושרה ברוב של 54 תומכים מול 40 מתנגדים, נאמר בין השאר:

הכנסת מגנה כל תופעה של אלימות ושל ביזוי שלטון החוק, בין שמקורה בכוונה לסחוט פיצויים מופרזים, בין שמקורה בכוונה לעצור את הנסיגה בסיני, וקוראת לממשלה לפעול נגד מפרי החוק ולקיים הלכה למעשה את שלטון החוק.[23]

יצוין כי לא כל האזרחים מפרי החוק שהתנגדו לפינוי היו תושבי סיני שסירבו להתפנות מבתיהם; אדרבא, בפעולות ההתנגדות השונות בלט חלקם של פעילי "התנועה לעצירת הנסיגה מסיני". אלה באו לסיני ממקומות שונים בארץ, פלשו למבנים ואף הקימו נקודות יישוב חדשות שלא כחוק במסגרת מאבקם לעצירת הפינוי.[24]

2.3. הפגיעה בזכות הקניין של המפונים

ביטוי מובהק להכרת הממשלה בכך שהיא פוגעת בזכות הקניין של המפונים ניתן בכינון ועדת מנכ"לים ממשלתית כבר בפברואר 1979 לקביעת העקרונות לפיצוי המתיישבים שיפונו. תהליך הפינוי לווה במשא-ומתן ארוך וקשה בין הוועדים של מתיישבי סיני לבין משרדי הממשלה, וכלל הקמה של כמה ועדות ממשלתיות לטיפול בנושא. לבסוף הוסדרו הפיצויים בחוק פיצוי מפוני סיני, התשמ"ב-1982, בראשית אפריל 1982, סמוך מאוד לפינוי.[25] החוק הסדיר מתן פיצוי לא רק עבור פגיעה בקניין, אלא אף עבור פגיעה בפרנסתם של העובדים.[26]

יצוין כי לפי בדיקה שערכנו לא הוגשה עתירה משפטית נגד החלטת הממשלה לסגת מסיני בגין פגיעה בזכות הקניין (ואף לא בכל הקשר אחר).[27] יש לציין כי המשקל שניתן לזכות הקניין במשפט הישראלי בתקופת פינוי סיני, בטרם קיבלה מעמד חוקתי בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מ-1992, היה פחות מן המשקל שניתן לה אחרי עיגונה בחוק-היסוד. ואכן, נראה שהדיון המשפטי בישראל על זכות הקניין השתנה, והעיסוק בזכות זו היום רב משהיה בתקופת הנסיגה מסיני.[28]

3. סיכום

בעניין סמכויות הממשלה לקבוע את היקף הפינוי, לנקוט סמכויות עונשין ולפגוע בזכות הקניין, לא נמצאה לתוכנית ההתנתקות מקבילה במשפט הבין-לאומי. המקרה הקרוב ביותר לתוכנית ההתנתקות הוא התקדים הישראלי של פינוי סיני.

יודגש כי אפשר שיש מקבילות מעניינות בסוגיות אחרות, למשל קשיים שנגרמו לאוכלוסייה שפונתה בכוח והאמצעים שנועדו להקל את מעברה וקליטתה. את אלה יהיה אפשר לבחון במחקרים עתידיים.

מקורות

ספרים ודוחות מחקר

· קליאוט נורית ואלבק שמואל, סיני – אנטומיה של פרידה, משרד הביטחון, 1996.

· Bell-Fialkoff Andrew, Ethnic Cleansing, New York 1996

· Dayan Moshe, Breakthrough: A Personal Account of the Egypt-Israel Peace Negotiations, New York 1981

· De Zayas Alfred M., Nemesis at Potsdam: The Expulsion of the Germans from the East, London 1988

· Naimark Norman I., Fires of Hatred: Ethnic Cleansing in Twentieth-Century Europe, Massachusetts 2001

· Sher Gilead et al., Legal Aspects of Settlement Evacuation, Harvard Law School Public Law Research Paper No. 103, November 2003 (papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=559493)

שיחות טלפון ומכתבים

· חדאייר מרי, שימשה ממלאת מקום מנהלת היחידה לפיצוי מפוני סיני, שיחת טלפון, 2 בפברואר 2005.

· לרנר נתן, מומחה למשפט בין-לאומי במרכז הבינתחומי, שיחת טלפון, 1 בפברואר 2005.

· שני יובל, בית-הספר למשפטים במכללה למינהל, מכתב, 5 בדצמבר 2004.

· Lustick Ian, letter, December 21^st 2004

מסמכי הכנסת

· "דברי הכנסת", סיכום הדיון, הודעת הממשלה על ההסכמים שהושגו בקמפ-דייוויד, 27 בספטמבר 1978.

· "דברי הכנסת", דיון, הודעת הממשלה על ההסכמים שהושגו בקמפ-דייוויד, 25 בספטמבר 1978.

· "דברי הכנסת", הצעה לסדר-היום, ההתרחשויות בפתחת-רפיח, 29 בדצמבר 1981.

· "דברי הכנסת", הצעות סיכום, ההתרחשויות בפתחת-רפיח, 25 בינואר 1982.

· מרכז מחקר ומידע של הכנסת, שמונה מעברי אוכלוסים במאה העשרים, כתיבה: הודיה קין ורחל ורצברגר, 3 בנובמבר 2002.

· פרוטוקול מס' 343 מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, 7 בדצמבר 2004.

· פרוטוקול מס' 323 מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, 14 בנובמבר 2004.

מסמכים ממשלתיים

· משרד ראש הממשלה, תכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון: עקרונות מרכזיים, 18 באפריל 2004 (www.pmo.gov.il/PMO/Communication/hitntkut)

פסיקות

· בג"ץ 8600/04 אבנר שמעוני ואחרים נגד ראש הממשלה ואחרים, אתר בית-המשפט העליון (www.court.gov.il/heb/index.htm).

הסכמים בין-לאומיים

· Joint Declaration of the Government of the United Kingdom of Great Britain and Northern Ireland and the Government of the People's Republic of China on the Question of Hong Kong, 1984 (www.info.gov.hk/trans/jd/jd2.htm)

· Les accords d'Évian (du 18 mars 1962), II – DÉCLARATIONS GOUVERNEMENTALES DU 19 MARS 1961 RELATIVES À L'ALGÉRIE, CHAPITRE II, II - Des droits et libertés des personnes et de leurs garanties (www.tlfq.ulaval.ca/axl/afrique/algerie-accords_d'Evian.htm)

---

[1] תודתנו נתונה לחוקרים שסייעו למרכז המחקר והמידע בעבודה זו: פרופ' עמנואל סיוון, ד"ר יובל שני, פרופ' איל בנבנישתי, פרופ' דוד קרצ'מר, פרופ' נתן לרנר, ד"ר איתן מאירס ופרופ' איאן לוסטיק.

[2]יצוין כי פעולות של "בינוי-פיצוי", שבהן אזרחים מפונים בעקבות פרויקטים לאומיים כמו סלילת כבישים ומחלפים, הקמה של סכרים ובניית נמלים, עשויות להיות מקבילה להתנתקות, שכן הן עומדות בכל שלושת הקריטריונים של ההתנתקות שפורטו לעיל. עם זאת, אנו סבורים שהם אינם מקבילה המתאימה לדיון במסמך הנוכחי, משום שאינם נוגעים בהעברת אוכלוסייה במסגרת יוזמה מדינית.

כמו כן, מקרה זה שונה מן המקרה של תוכנית ההתנתקות משום שככלל, ב"בינוי-פיצוי" מדובר בהעברת אוכלוסייה בתוך תחומי הריבונות של המדינה, ולא בהעברה משטח המוחזק על-ידי הצבא אל תוך תחומי הריבונות.

לדיון על פיצוי מתיישבים שיפונו בישראל לנוכח ההשלכות האפשריות של פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1946, וחוקים נוספים הנוגעים לפיצוי בעקבות בינוי, ראה:

Gilead Sher et al., Legal Aspects of Settlement Evacuation, Harvard Law School Public Law Research Paper No. 103, November 2003, pp. 68-76 (papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=559493)

[3] על אודות פינוי המתיישבים בתוכנית ראה: משרד ראש הממשלה, תכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון: עקרונות מרכזיים, 18 באפריל 2004, סעיף 2 (www.pmo.gov.il/PMO/Communication/hitntkut)

עניין סמכות הממשלה לכפות את פינוים של המתיישבים עלה בדיוניה של ועדת החוקה, חוק ומשפט. במהלך הדיון הבהיר עו"ד מלכיאל בלס, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, כי הפינוי הכפוי הוא כורח הסכנות הצפויות לאזרחים ישראלים אם יישארו בשטח לאחר הפינוי. לדבריו, "...כאשר ההחלטה, בסופו של דבר, של הדרג המדיני היא להוציא את כוחות צה"ל מרצועת עזה ומאותו אזור בצפון השומרון, אין דרך ריאלית להימנע מפינוי של אזרחים ישראלים שמתגוררים כיום בשטח. אין חלופה אחרת להוצאתם של האנשים. השארתם בשטח תהווה סיכון בלתי סביר לחיים שלהם, וממשלה אחראית לא יכולה לקחת על עצמה את הסיכון הזה. לכן ההוצאה היא הכרח שנגזר מההחלטה" (פרוטוקול מס' 343 מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, 7 בדצמבר 2004).

[4] על השלכות ההבחנה בין פינוי כפוי לבין התפנות מרצון על הפגיעה בזכות הקניין ראה בפסיקת בג"ץ 8600/04, אבנר שמעוני ואחרים נ' ראש הממשלה ואחרים, אתר בית-המשפט העליון (www.court.gov.il/heb/index.htm).

[5] ד"ר יובל שני, בית-הספר למשפטים, המכללה למינהל, מכתב, 5 בדצמבר 2004. אשר לזכותם של מתיישבים שאינם סינים לאזרחות בהונג-קונג ראה למשל סעיף 14 בנספח א' של הסכם סין-בריטניה מ-1984:Joint Declaration of the Government of the United Kingdom of Great Britain and Northern Ireland and the Government of the People's Republic of China on the Question of Hong Kong, 1984 (www.info.gov.hk/trans/jd/jd2.htm)

[6] על הזכאות לאזרחות אלג'ירית של התושבים הצרפתים באלג'יריה ועל התנאים לקבלתה ראה בהסכם אוויאן (צרפתית):Les accords d'Évian (du 18 mars 1962), II - DÉCLARATIONS GOUVERNEMENTALES DU 19 MARS 1961 RELATIVES À L'ALGÉRIE, CHAPITRE II, II - Des droits et libertés des personnes et de leurs garanties (www.tlfq.ulaval.ca/axl/afrique/algerie-accords_d'Evian.htm)

[7] Prof. Ian Lustick, letter, December 21^st 2004

[8] חריג לעניין זה הוא המעבר הכפוי של יוונים-טורקים מאנטוליה ליוון ושל מוסלמים-יוונים לטורקיה במסגרת הסכם לוזאן מ-1923. ואולם, ככל הסכם לחילופי אזרחים, גם מקרה זה אינו יכול לשמש מקבילה, מפני שלהבדיל מתוכנית ההתנתקות הישראלית, העתקת מקום המושב במקרים אלו גוררת שינוי במעמד האזרחי (סוגיה זו תידון בסעיף 1.3 להלן). לדוגמאות של הסכמים לחילופי אוכלוסייה ראה: מרכז מחקר ומידע של הכנסת, שמונה מעברי אוכלוסים במאה העשרים, כתיבה: הודיה קין ורחל ורצברגר, 3 בנובמבר 2002.

[9] עם פירוקה של ברה"מ, כ-25 מיליון רוסים – שהם כ-16% מכלל הרוסים – ב-14 רפובליקות סובייטיות לשעבר, מצאו את עצמם מחוץ לתחומה של רוסיה. על אודות תנועת מיעוטים רוסיים מן הרפובליקות הבלטיות ראה: מרכז מחקר ומידע של הכנסת, שמונה מעברי אוכלוסים במאה העשרים, כתיבה: הודיה קין ורחל ורצברגר, 3 בנובמבר 2002.

[10] מכל מקום, מעבר זה נעשה באופן עצמאי, ולא בידי ריבון (רוסיה) היוזם העברה מסודרת של אזרחיו. יצוין כי במקרים רבים, הסטטוס האזרחי של הרוסים ברפובליקות שקמו לאחר קריסת ברה"מ לא היה ברור; בחלק מן הרפובליקות החדשות נאלצו הרוסים לעמוד במבחני שפה ובמבחנים אחרים לשם קבלת אזרחות, ולא מן הנמנע כי חוסר הצלחה להשיג אזרחות מקומית, ואף עצם הצורך לעבור את הליך האזרוח, האיץ את העזיבה של חלקם. כמו כן, עוינות והתנכלויות לרוסים ודאי דרבנו רבים לשוב לרוסיה. ראה:

Andrew Bell-Fialkoff, Ethnic Cleansing, New York 1996, pp. 173-179

[11] למשל, גירושם הכפוי של 25,000-30,000 פינים ב-1935 והעברתם הכפויה של כ-500,000 גרמנים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ממקום מגוריהם במערב ברה"מ לקזחסטאן, לסיביר ולמזרח הרחוק. להרחבה ראה:

Andrew Bell-Fialkoff, Ethnic Cleansing, New York 1996, pp. 27-33

[12] למשל, צ'צ'נים ואינגושים שהתנגדו לגירושם בידי כוחות הצבא בראשית 1944 נורו, ובמקרה אכזרי במיוחד אף הוכנסו כפריים לאורוות, האורוות הועלו באש, ומי מהם שניסה לברוח נורה למוות. ראה: מרכז מחקר ומידע של הכנסת, שמונה מעברי אוכלוסים במאה העשרים, כתיבה: הודיה קין ורחל ורצברגר, 3 בנובמבר 2002

[13] בהתייעצות עם פרופ' נתן לרנר, מומחה למשפט בין-לאומי במרכז הבינתחומי, שיחת טלפון, 1 בפברואר 2005.

[14] מידת התמיכה של בריטניה ושל ארה"ב בגירוש הגרמנים שנויה במחלוקת במחקר, ויש הטוענים כי הן תמכו במהלך משום שהניחו שממדיו יהיו קטנים הרבה יותר משהיו בסופו של דבר. וראה:

Alfred M. De Zayas, Nemesis at Potsdam: The Expulsion of the Germans from the East, London 1988

[15] הסכם לוזאן נבדל מרוב ההסכמים אחרים שכן הוא נועד להסדיר גירוש אוכלוסייה שכבר בוצע יותר משהוא נועד להתוות עקרונות לחילופי אוכלוסייה עתידיים. להרחבה ראה:

Norman I. Naimark, Fires of Hatred: Ethnic Cleansing in Twentieth-Century Europe, Massachusetts 2001, pp. 52-56

[16] הנתונים על פי גב' מרי חדאייר, שימשה ממלאת מקום מנהלת היחידה לפיצוי מפוני סיני, שיחת טלפון, 2 בפברואר 2005.

[17] להרחבה על מהלכיו של בגין בהבאת הדיון לממשלה ולכנסת, ראה עדותו של משה דיין בתוך:

Moshe Dayan, Breakthrough: A Personal Account of the Egypt-Israel Peace Negotiations, New York 1981, pp. 191-198

[18] 84 בעד, 19 נגד ו-17 נמנעים.

[19] "דברי הכנסת", סיכום הדיון, הודעת הממשלה על ההסכמים שהושגו בקמפ-דייוויד, 27 בספטמבר 1978 (כרך 83, עמ' 4192).

[20] "דברי הכנסת", דיון, הודעת הממשלה על ההסכמים שהושגו בקמפ-דייוויד, 25 בספטמבר 1978 (כרך 83, עמ' 4063)

[21] "דברי הכנסת", דיון, הודעת הממשלה על ההסכמים שהושגו בקמפ-דייוויד, 27 בספטמבר 1978 (כרך 83, עמ' 4184).

[22] "דברי הכנסת", הצעה לסדר-היום, ההתרחשויות בפתחת-רפיח, 29 בדצמבר 1981.

[23] "דברי הכנסת", הצעות סיכום, ההתרחשויות בפתחת-רפיח, 25 בינואר 1982.

[24] להרחבה ולניתוח של השלכותיה הבעייתיות של מדיניות הממשלה ראה: נורית קליאוט ושמואל אלבק, סיני – אנטומיה של פרידה, משרד הביטחון, 1996.

[25] להרחבה ראה שם.

[26] ראה למשל סעיף 39(א), העוסק בפיצוי בשל עסק ובפיצויי פיטורין לשכירים, וסעיף 54(ב), העוסק בפיצוי על אובדן הכנסה. להרחבה על חוק פיצוי מפוני סיני כתקדים לפינויים עתידיים בישראל ראה:

Gilead Sher et al., Legal Aspects of Settlement Evacuation, Harvard Law School Public Law Research Paper No. 103, November 2003, pp. 77-79 (papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=559493)

[27] בהקשר זה נציין את חוות דעתה של פרופ' רות לפידות בדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט, בדבריה על סמכות המדינה לפגוע בזכויות אדם במסגרת ההתנתקות. לדבריה, "באופן כללי מאוד אני חושבת שהמשפט הבין-לאומי מאשר זאת, בתנאי שזה לא משהו שרירותי. את זכויות האדם יש לפרש בצורה הגיונית, כי יש להן מגבלות. נכון שלאדם יש זכות קניין, נכון שיש לו זכות לשבת במקום שבו הוא יושב – אבל הזכות הזאת אינה אבסולוטית, והמדינה רשאית לפגוע בה אם הדבר נעשה מתוך שיקולים נכונים ולא שרירותיים" (פרוטוקול מס' 323 מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, 14 בנובמבר 2004).

[28] מעניין שלפי בדיקה שערכנו ב"דברי הכנסת", הביטוי "מידתיות" – שעשוי לשמש בין השאר לבחינת חוקיות הפגיעה בזכות הקניין בהקשר של תוכנית ההתנתקות (ראה בדיון ועדת החוקה, חוק ומשפט, 7 בדצמבר 2004), הושמע במליאה רק בכנסת ה-15 ובכנסת ה-16 (כלומר משנת 1999 ואילך), אך לא לפני כן. גם בג"ץ השתמש בביטוי "מידתיות" לראשונה בפסיקה מ-1992. ואכן, דומה כי השינוי המסתמן בשיח בשנים האחרונות משקף את משקלן המשפטי הגובר של הזכויות שעוגנו בחוקי-היסוד, ובכללן זכות הקניין.