יוסי שריד

הגם ישראל במכחישים

החודש, בסוף אפריל, יצוין יום השנה ה-90 לג'נוסייד הארמני, וממשלת ארמניה עורכת בבירה ירוואן כנס בינלאומי, שיוקדש לזכרם של יותר ממיליון הנרצחים מיד התורכים. גם אני הוזמנתי, והחלטתי להיענות ולהשתתף. החודש גם יראה אור ספרו מאיר העיניים ומאפיל הלב והכליות של פרופ' יאיר אורון – "הכחשה, ישראל ורצח העם הארמני" (בהוצאת "מבע") - שנדפס והופץ קודם בשפה האנגלית והועטר בשבחים רבים.
ישראל, בניגוד למדינות רבות אחרות, לא הכירה עד כה ברצח העם הזה, ובעצם נתנה יד למכחישיו. התגובות הרשמיות שלנו נעו במרחב הערפילי, המתעתע, שבין המופרכות לבין השתמטנות, שבין ה"לא ברור בכלל אם היה רצח עם" לבין "זהו נושא השמור להיסטוריונים בלבד", כהודעתו האווילית והמקוממת של שמעון פרס בשעתו.
שני מניעים עיקריים לעמדה הישראלית: ראשון – היחסים המתהדקים והחשובים עם תורכיה, שעליהם צריך לשמור. תורכיה, משום מה, מתמידה עד היום בסירובה להכיר באחריותה לג'נוסייד, ומפעילה לחצים כבדים בכל-העולם לבל יגלגל את האחריות ההיסטורית הזאת לפתחה; הלחצים באמת משפיעים, ולא רק ישראל, גם מדיניות אחרות, עושות את חשבון הרווח וההפסד. והמניע השני - המוסיף רצח עם אחר כאילו גורע מהייחודיות של שואת-היהודים.
לפני חמש שנים, ביום הזיכרון ה-85, הוזמנתי כשר חינוך לכנסיה הארמנית בירושלים העתיקה, אף התבקשתי לשאת דברים, וכך אמרתי אז, בין השאר: "באתי להיות אתכם ביום הזיכרון שלכם. אני כאן, אתכם, כבן-אנוש, כיהודי, כישראלי וכשר-החינוך של מדינת ישראל… שנים רבות, רבות מדי, הייתם לבדכם ביום הזיכרון שלכם. אני מודע למשמעות המיוחדת של נוכחותי כאן. היום, בפעם הראשונה, אתם פחות לבד". הזכרתי בדברי את השגריר היהודי של ארה"ב בתורכיה באותם הימים, הנרי מורגנטאו, שהגדיר את הטבח בארמנים כ"פשע הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית". האיש הטוב הזה, מורגנטאו, לא שער מה צפוי לנו במאה העשרים, והנוראה מכל – שואת היהודים – עדיין לפנינו. ועוד הזכרתי את ספרו של פרנץ ורפל – "ארבעים הימים של מוסה דאג" – שהופיע בגרמניה באביב 1933, והיכה בהלם מיליוני בני-אדם, ולימים גם אותי כנער.
ובסיום הדברים בכנסיה אמרתי: "אנחנו, היהודים, קרבנות ראשיים לשנאה הרצחנית, מחויבים ברגישות כפולה ומכופלת ובהזדהות עם קרבנות אחרים. מי שעומד מנגד, מן הצד, מי שמעלים עין, עושה חשבון, שותק, מסייע תמיד לרוצחים ואף-פעם לא לנרצחים… בתכנית הלימודים שלנו בהיסטוריה, תכנית חדשה שמתעצבת עכשיו, הייתי רוצה כשר-חינוך לראות פרק מרכזי על רצח-עם, ובתוכו התייחסות גלויה לג'נוסייד הארמני. זאת חובתנו לכם – ולעצמנו…"
הקהילה הארמנית בארץ ובעולם רשמה לפניה את ההצהרה במידה עצומה של סיפוק. תורכיה מחתה בחרי-אף, ותבעה הסברים מממשלת-ישראל. ואילו "הממשלה שלי", דווקא היא, קודם גמגמה ואחר-כך התנערה, והסבירה שהח"מ אמר מה שאמר על דעת-עצמו (ומתכנית הלימודים החדשה לא נותר שריד בתקופת לבנת).
עכשיו מותר לגלות: הם צדקו כל המגמגמים והמתנערים. באמת לא התייעצתי, ואת פיהם לא שאלתי. מה יש כאן לשאול כאשר התשובה ידועה מראש, והיא מבוססת על ההנחה השגויה כאילו מתקיימת סתירה בין אינטרס פוליטי לעמדה מוסרית. יודע אדם נפש ההתבהמות, שעליה כתב אז "הארץ" במאמרו הראשי: "לימוד רצח-עם צריך לעמוד בראש סולם הערכים של העם היהודי, קורבן השואה, ושום דיפלומטיה אינטרסנטית אסור שתעמוד בדרך".
משרד-החוץ הישראלי, ולא רק הוא, מפחד תמיד מהצל של עצמו, וכך הוא מטיל עלינו צל כבד כמשת"פים מובילים ב"שתיקת העולם". פעמיים ביקר כאן הדלאי לאמה, המנהיג הטיבטי הגולה, ופעמיים הוזהרתי על-ידי "הגורמים הרשמיים" שלא להיפגש איתו. איימו עלי במשבר עם סין, ממש כשם שמאיימים במשבר עם תורכיה. צפצפתי, בשני המקרים.
מאז ומתמיד האמנתי ועודני מאמין, שמדיניות מוסרית היא גם המדיניות המשתלמת לאורך זמן, ואילו המדיניות הרקובה, סופה ששכרה יוצא בהפסדה.
ואת כל זה אשוב ואגיד בסוף החודש בבירת-ארמניה, ורק בשמי ועל דעתי, כמובן.