יוסי בלום הלוי

התקדשות -

זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים

כל הזכויות של ספר זה שמורות

להוצאה לאור ולמחבר

רחוב הארגמן 46 אלפי מנשה 44851

מבוא לקרבות מיתחמי אורחה (סרפאום)

המוות שזרע הקומנדו המשוריין של חיים ארז במרחב שבין דוור-סואר למיתחמי מקצרה וצומת צירי וודאות, חבית וסקרנות - זעזע את הפיקוד המצרי אך לא עוררו לפעולה מיידית שהתחייבה ממנו. בתחילה סבר הנשיא המצרי שכוח גרילה קטן הוא הפועל מעבר לקווים, עד שבאו הרוסים והסבירו לו, באמצעות צילומי לוויין, את משמעויותיו האסטרטגיות החמורות. לשאננות של סאדאת "תרם" הגנרל הצרפתי מ. בופור, ראש המכון הצרפתי ללימודים אסטרטגיים, שבא לבקר את סאדאת זמן קצר לאחר הצליחה ואמר לנשיא המצרי: "שהצליחה הנגדית הייתה חסרת-ערך והיא מכוונת לדבריו למצלמות הטלביזיה". [1]

משהובררו למצרים התוצאות הממשיות, הורה נשיא מצרים למפקד הארטילריה המצרית: "השמד את ראש הגשר היהודי בכל מחיר!". שאזלי, שחשש מכיתור והשמדת כוחותיו בגדה המזרחית, תבע מסאדאת נסיגה מיידית לצד המערבי, ולמעשה, וויתור על הישגי המלחמה המצריים. [2] כתוצאה מכך פיטר סאדאת את הרמטכ"ל המצרי ומינה תחתיו את הגנרל עבד אל-ע’ני גאמאסי. קרבות אכזריים החלו בין כוח המשימה הישראלי למצרים הנואשים, שניסו לסגור עליו ולמגרו. בבוקר הועמד על מכונו, באיחור של שתי יממות, גשר הדוברות, והאספקה הראשונה לשיריון ולצנחנים, הלוחמים מעבר לקווים, החלה להגיע. [3]

במערב התעלה, לא הרחק מדיונות דוור-סואר, נערכה התייעצות של שר הביטחון, מפקדי האוגדות ומטה פיקוד דרום בראשות רב אלוף חיים בר-לב. הוחלט שדרך ראש הגשר יפרצו אוגדות מגן וברן לכיוון העיר סואץ, בעוד שאוגדת שרון תפעל לאבטחת ראש הגשר וביסוסו. מפקד האוגדה, האלוף אריאל שרון, הורה להרחיב בשלב הזה את ראש הגשר מערבה וצפונה, ולהתכונן לכיתורה של העיר איסמעיליה. אוגדת שרון, שסבלה בעת ההבקעה והפריצה לגדה המערבית אבדות כבדות באנשים ושיריון - לא הייתה מסוגלת לכתר את העיר המצרית איסמעיליה ללא תיגבור מתאים. הקרב על סרפאום איים למעשה על עורף הארמיה השניה, ועם סיומו בתשעה עשר באוקטובר, נפתחה הדרך לאיסמעיליה. שני קרבות כבדים נערכו על צמד מיתחמי אורחה, שהגדול והמזרחי בהם סומן במפת סיריוס במספר 6422, והקטן והמערבי בהם, 6421. מיתחמים אלו מוקמו על ציר הרוחב ורדית שחיבר את דרך האורך וודאות למסילת הברזל סואץ-איסמעיליה. באיזור ורדית היה גם גשר מצרי, שאיפשר אספקה לארמיה השניה. במיתחמי אורחה היו בית חולים צבאי, מיתחם תותחי נ"מ, מיגננת נ"ט, מחפורות טנקים, בונקרים רבים ומוצבי חי"ר.

הקרב הראשון על מיתחמי אורחה היה קרב חפוז ובלתי מתוכנן, שהחל כסיור אלים והתפתח בסיומו לקרב חילוץ של כוח המג"ד דן זיו. הקרב השני התנהל בתשעה עשר באוקטובר, והוא היה קרב מתוכנן שנערך בשיתוף פעולה ראוי ונכון של חטיבת הטנקים 14 עם 2 גדודי ארטילריה בינונית, ויחידות חיל-רגלים-מעולה שכללו את גדוד שקד בפיקוד המג"ד ספקטור, שתי פלוגות צנחנים מגדוד 202, כוח מגדוד 890, גדוד חרמ"ש 88, וכן פלוגת צוערים מבה"ד 1. [4] כוח שקד ניכנס באותו קרב ללחימה רגלית יעילה, שהשמידה את המצרים המחופרים בבונקרים ובתעלות. כוח חרמ"ש מטכ"לי מגדוד 88, שנע על כלי-רכב, סבל אבדות קשות ונאלץ להמתין לעזרתם של כוחות אחרים בעוצבה. [5] הכוח שלחם ביחידות צנחנים וקומנדו מצריות, תוגבר בכוחות צנחנים מגדוד 202 ויחד עם פלוגת הצוערים - טוהר המיתחם. בשלב הבא הצטרף כוח מגדוד 890 לקרב וטיהר את צפון מיתחמי אורחה. בשלב הסיום של הלחימה חוסלו כמאה חיילי יחידת תותחנים מצרית על ידי כוחות הצנחנים ושקד. לאחר שלב זה חילצו הצנחנים את נפגעי גדוד 88. [6] משנכבש מיתחם אורחה הייתה הדרך לאיסמעיליה פתוחה, וכוח שקד כבש את הכפר נפישה בעשרים ושנים באוקטובר. החלטת הפיקוד שלא לתגבר את האוגדה, מיעוט הכוחות, וכניסת הפסקת-האש - מנעו מאוגדת שרון, גם בעשרים וחמישה באוקטובר, להשלים את כיתור העיר איסמעיליה. [7]

כך נפלה סופית האפשרות לכתר את העיר ולשפר את מעמדה של ישראל במו"מ עם המצרים. קרב סרפאום הראשון בפיקודו של דן זיו, הוכיח פעם נוספת במלחמת יום הכיפורים, שלא ניתן לנהל יותר מלחמות נגד הערבים ברמת פיקוד, הכשרת מפקדים ותורת לחימה שאיננה תואמת את התקדמותם הצבאית המשמעותית ורמת לחימתם של צבאות ערב. דן זיו הוליך את גדוד 71 לקרב בלתי מתוכנן, לא מאורגן, ללא פקודה מסודרת, וללא סיוע ישיר של כוח אש גדודי. [8] אם דברים אלה הספיקו בתקופת קדש (1956) וששת-הימים (1967), התברר כי מאז 1973 לא ניתן לסמוך יותר על "חולשתם הצבאית" של הערבים.

המח"ט דני מט, הורה בקשר למג"ד 71, להגיע עד מסכה 31, ואילו דן זיו, לפי דבריו, שמע שהיו צריכים להגיע למסכה 29, בפאתו הצפון-מזרחית של מיתחם אורחה. אם נקבל את דבריו של דני מט, הרי הכוח אמנם הגיע למסכה 31 - שם נמצאת מצד מערב דיונת חול גדולה ושם פרס טנק הגור זחל ונעצר. עובדה זו כשלעצמה, מוכיחה שדן זיו תעה בדרכו, ולא הבין בכלל היכן הוא נמצא. קרב הסרפאום היה האחרון בשורת טעויות שנעשו בשיקול דעת צבאי של דן זיו במלחמה. [9] הפקודה הייתה בבירור סיור אלים ולא קרב לכיבוש יעד מבוצר. אפילו נקבל את דבריו שהחליט לתקוף את היעד, אף מפקד ושום חייל לא קיבלו כל פקודה לכך, ודבר זה לבדו הטיל צל כבד על רמת הפיקוד הצבאית שלו; המג"ד פעל בצורה חפוזה ומאולתרת, בלא שהחיילים קיבלו תדריך כלשהו ובלא חלוקה לכוחות מישנה ומשימות. מטה הגדוד המקצועי והוותיק, אותו ירש דן זיו מקודמו עוזי עילם, לא הופעל בקרב זה על ידי המג"ד, כגוף שהיה עשוי לסייע לו בקבלת החלטות. דן זיו סרב לקבל ולו אחת מהעצות, שניסו לתת לו קציניו המנוסים, לפני הקרב ובמהלכו. דן זיו התייחס למצרים בזילזול ובחוסר כישורים מקצועיים והתוצאות היו קשות והרות גורל. 12 חיילים נהרגו, עשרות נפצעו, הושמדו כלי-רכב משוריינים והכוח נסוג בלא תכלית אל ראש הגשר. [10] בשלב הלחימה על היעד כותר המג"ד ועוד 13 מחיילי הגדוד וקציניו, בלא שנעשה ניסיון של המג"ד, עוד כשניתן היה לעשות כן, לסגת 350 מטרים דרומית, ולחבור אל הכוח העיקרי שהתרכז בתחנת הרכבת. גם כוח הסמג"ד עוזי אילת ורייניץ מ"פ ב', שסבל אבדות קשות, לא פעל כדי לחלץ את כוח דן זיו, לדברי רייניץ, בהוראת מיפקדת החטיבה. על תיפקודו של המג"ד בקרב קיימות גרסאות שונות. [11] בין אם נקבלן ובין אם לאו, תוצאות הקרב דיברו בעד עצמן: הגדוד פוצל לשלושה כוחות מישנה בשלב הכיתור, ללא קשר וללא אמצעי קשר בין חלקיו; כוח אחד שהה במתג 31 על ציר מסילת הברזל מסיכה - כשהוא מאבטח טנק שפרס זחל; כוח החלוץ עם המג"ד הגיע לשולי הכפר ושם ניתקל בכוח מצרי, ירד מהזחל"מ שנותר תקין, ובמקום להסתובב ולסגת, עוד כשניתן היה לעשות כן, הסתבך ונילכד עד לחילוצו. [12] כוח התול"רים בפיקוד משה גורן ביקש, לדבריו, אישור להיכנס לקרב ולא ברור מיהו זה שהורה לו להישאר מאחור ולא להצטרף לקרב. [13] כוח זה יכול היה לסייע באש נ"ט ולהשמיד את תותחי הנ"ט של המיתחם, עמדות, בונקרים ורק"מ מצרי. כוח זה הופעל רק בשלב החילוץ כרכב נושא נפגעים. מרגמות 81 מ"מ שהיו ברשות כוח ביקל בטווח יעיל, לא הופעלו, ומחלקת המיקלעים הכבדים (מק"כ) פעלה ככוח חי"ר שלחם בזחל"מי הגדוד. עצם קיומה של מחלקה הנושאת נשק שכזה, היה אנכרוניסטי לנסיבות מלחמת יוה"כ. [14] הסיוע הארטילרי שהמג"ד יבקש, באמצעות הקש"א, חנן דוידזון [15], היה מבולבל, הואיל והמג"ד לא ידע את מיקומו המדויק, ומן הסתם נפלו פצצות ראשונות של הסיוע האוגדתי על כוח הטנק המקולקל ושני הזחל"מים שהתמקמו להגנתו, באיזור מסכה 31 - כשני ק"מ מהמקום בו נלכד דן זיו. [16] הורדת האש הארטילרית על מסכה 31 מוכיחה כי אמנם שם סברה מיפקדת החטיבה מצוי דן זיו, ולא בפאתי הכפר סרפאום, כשני ק"מ צפונה מהנקודה המשוערת. מנהיגותו של המג"ד בקרב הייתה לקויה, ומשנהרגו המ"פ, גדי יהודאי, הקמב"ץ, בארי חזק, ומספר חיילים מפלוגות ב', המיפקדה והמסייעת - הפכה הלחימה להיות בלתי מאורגנת ובלתי מסודרת, כשגבורת חיילים בודדים מאפשרת לחלץ נפגעים, לפרוס תאג"ד ולטפל בנפגעים. תיפקודם של הרופא והתאג"ד בקרב היו למופת, וכתוצאה מהטיפול המקצועי בנפגעים, נמנע מותם של חיילים רבים.

בתום הקרבות נהג צה"ל בלקחי הסרפאום בצורה לא ראויה. התחקירים שנערכו לא מיצו את האמת עם הקרב בכלל ועם תיפקודו של המג"ד בפרט. קצינים שפעלו בצורה מעוררת כבוד בקרב, ואשר ניסו למצות את הלקחים הראויים אחריו, סולקו מהגדוד, ובקרב החיילים הייתה תחושה שיום הכיפורים, על כל תופעותיו השליליות בצה"ל, נחת על גדוד מפואר זה ופורר אותו לרסיסים. [17] דבריו של אסא קדמוני על התחקירים של קרב הסרפאום בכלל, ועל הריגתו בשוגג של ראובן גל בפרט, מוכיחות כי היה קשר של השתקה בכל הקשור לפרשה טרגית זו. [18] העלמת האמת מצאה ביטויה בכל הפרסומים הרשמיים על קרב הסרפאום, בספר "אבירי הלב", ובסרט שהופק על ידי החטיבה במלאות חמש עשרה שנים לצליחה.

סרפאום - מלחמה לחיים ומות

השכם בבוקר צלח גדוד 28 את התעלה באמצעות תימסחים וסירות גומי. לכוח התיגבור נילוו כוחות נוספים מגדוד 71, שלא צלחו בלילה הראשון. בנגמ"שים הראשונים הועמסו מיכלי דלק גדולים לטנקים, ומנת תחמושת ראשונה למילוי הבטנים הריקים שלהם. אחריהם חצתה את התעלה שיירה של כחמישה עשר זחל"מים, ונהגיה אחוזי-ההיסטריה נקלעו להפגזה כבדה, שטווחה בידי תצפיתנים מצריים, אשר טיפסו כקופים על הדקלים הגבוהים. ברעם ההפגזות נפוצו נהגי חיל-האספקה לכל עבר. [19] כתוצאה מכך קיבלו נהגי הצנחנים פקודה לעלות על הכלים ולנוע לסיור אלים בכיוון העיר איסמעיליה [20].

יוסי סודיט, מ"פ הטנקים מגדוד השיריון של גיורא לב, קיבל התרעה על תנועה של המחלקה שלו עם הצנחנים בכיוון איסמעיליה. מתוך שלושת טנקי ה- M60 של המחלקה היו ערוכים לנוע 2 טנקים, בפיקוד המ"מ סגן ראובן ליס מאלרום. לא הרחק משם טיפלו בטנק השלישי, שעתיד היה מאוחר יותר, להיכנס לפעולה.

החיילים שמחו שניתן לעשות משהו מועיל יותר לאחר הצליחה המתסכלת וההתחפרות של היומיים הראשונים. מאיר הפלר, שכמעט לא הכיר איש מחיילי פלוגה ב' של רייניץ, שמח לפגוש ערב-הקרב בחבריו לסדיר, יחיאל איידנברג החובש ויעקב סופר. לא נותר זמן רב לחברויות. המלחמה דרשה פעילות, ומכשירי הקשר פלטו פקודות להיכון לתנועה.

הזחל"מים, אותם נטשו הנהגים המבוהלים, לא היו מזוודים, ולא נמצאו בהם די מכשירי-קשר, תחמושת רזרבית, מזון ומים. שום פקודה לא ניתנה, להוציא הוראה לעליה לכלים ותנועה רכובה לאיזשהו מקום נידח. כוח הצנחנים בהרכב עיקרי של פלוגה ב', מיפקדת הגדוד, מחלקת המק"כ של המסייעת, והתאג"ד, היה רכוב על שמונה זחל"מים. אליהם הצטרפו ארבעת הג'יפים של מחלקת התול"ר, כשבחוד נעים שני הטנקים של סגן ראובן ליס. [21] הפלר מאיר הוצב בזחל"מ השני של רייניץ יחד עם יהודה נחום, שהוצב כנהג הכלי, ראובן דולב ואברהם בן-עטר המיקלעוניסטים, אגוזי הקשר, שאול ירקוני הרס"פ, אברהם שקי וישראל אדוד. היחידה לא העלתה בדעתה שעוד מעט תעמוד למיבחן עליון של לחימה לחיים או למוות. בזחל"מ השלישי, של הסמ"פ גדי יהודאי, היו חיים אבירי, רפי וידמן ומוטי אייכלט המאגיסט. בזחל"מ הרביעי בפיקודו של המ"מ יצחק באדר, היו רוני ברנס, עבדה, עזורי, דוד נתן, ושוורץ. החמישי בטור היה הזחל"מ של מחלקת המק"כ של הפלוגה המסייעת בפיקוד זכרי דגן. עימו היו רוני ספיר, ישי ערד, אהוד חפר, משה בן-נון, שהתנדב לנהוג בכלי וחיים לוי. [22] בשישי היו הרופא והתאג"ד, בזחל"מ השביעי היה אריה גוברמן, מ"מ מחלקה 3, ובשמיני, מ"מ 2, חיים וגמן (מגן) ואנשיו.

מעט אחרי שדה התעופה דוור-סואר, פרס טנק הגור אחת משרשראותיו, ואנשיו עמלו במהירות ובחריצות להעלותו חזרה על חוליותיו. ראובן ליס - המ"מ, הטען-קשר - ז'וקובסקי משה, הנהג - יוסי גרסיאני והתותחן - חיים לביא, התבוננו במג"ד הצנחנים קצר הרוח שהמתין להשלמת המלאכה: "חֶ’בְרֶה, אם תוך 5 דקות אתם לא גומרים לתקן את הכלי אנו נצא לדרך אתכם או בלעדיכם!", האיץ בהם דן זיו. סוף-סוף עלה הטנק על שרשראותיו ויצא לדרך, למרות שהמתיחה של השרשראות לא הושלמה כיאות. בתחילה, יצאו מערבה, נעים על דרך העפר המובילה משדה התעופה דוור-סואר לעבר כפר עזוב, שניצב בקירבת גישרי תעלת המים המתוקים.

מאחור השתרך זחל"מ התאג"ד של הד”ר עמי צוייג וצוות חובשיו. באותו בוקר קיבל הרופא פקודה חפוזה לנוע עם הגדוד על אחד הזחל"מים הישנים שצה"ל ניפק לכוח הלוחם. סמוך למתג 31 בציר הרכבת מסכה, נתקע הזחל"מ של התאג"ד. הנהג לא ידע מה לעשות ו"הקטין ראש". עמי ירד למטה, פתח את דלתות תא המנוע וראה את כבל הסליל החשמלי של המנוע משוחרר. הוא חיבר את הכבל והזחל"מ הניע. במהירות סגר את המרחק עם טור הקטן שנע לסרפאום. מפעם לפעם צודדו שני הכלים הכבדים את קניהם וירו לעבר מטרה מרוחקת, כשהם מלווים את מעברם בסבך השיחים של איזור החיץ-החקלאי בירי מיקלעים. משחצה הכוח את גשרי תעלת המים המתוקים, הגיחו לפתע מבין העננים שני מטוסי פנטום, חולפים בגובה נמוך מכיוון דרום-מזרח לצפון-מערב, על קו התעלה, כשהם עומסים חימוש כבד על כנפיהם. בתדהמה ליוו החיילים את המטוסים. "האם הם לא יודעים שסוללות טילים מחכות להם?", שאלו. המוות בא על המטוסים בחטף, ולא הותיר להם כל סיכוי להימלט. מלמטה ראו הצנחנים ההמומים את הטייסים משחררים את פצצותיהם באחת ומנסים לשבור. קולות פיצוץ נשמעו, להבות אש, ומספר מצנחים. "קדימה, קדימה!" צעקו החיילים למפקדיהם, "בואו ניסע לשם! אולי נחלץ את הטייסים הצונחים". תקוות החיילים נכזבה. הרוח נשאה את המיצנחים הקטנים לכיוון העיר איסמעיליה ואגם תימסח. מיצנח אחוז-להבות ניראה נופל במהירות אל הקרקע, ורעמי פיצוץ נשמעו מכיוון נפילתם של המטוסים. הצנחנים המשיכו לנוע, אצבעם על ההדק ונשקם לפות בזעם אל גופם. היו נוסעים ויורים על חיילים מצריים, כלי-רכב ומטרות מרוחקות.

בזחל"מ הראשון אחרי הטנק עיין דן זיו במפת הקוד סיריוס, מנסה לזהות את מקומו בשטח. הפקודה שקיבל הייתה: לבצע סיור עד לפאתי המיתחם הדיביזיוני אורחה, שהיה ממוקם ליד הכפר המצרי סרפאום. הכוח נע על ציר מסילת הברזל, שסומנה במפת הקוד כמסכה. עם דן היו בזחל"מ הראשון, בארי חזק הקמב"ץ; אסא קדמוני, הקש"א, חנן דודזון וקשרו, מאיר שרעבי (חמודי), קצין הקשר יוסי שפרמן (פוכי) ושני קשריו יעקב קולנר ומיכה. לזחל"מ זה נילווה גם אהוד בצר, קצין חי"ר שהוצב במיפקדת אוגדת אדן, ולקראת הצליחה הצטרף לגדוד 71 על פי הפצרותיו של אסא קדמוני, שרצה קצין נוסף לידו בחבורת המג"ד. [23] בארי ואסא הביטו במפה וניסו לסייע למג"ד בהתמצאות. ליד ההגה ישב בן צור, נהג הזחל"מ של מוטה גור בקרב על הר הבית. [24] בן צור החליף נהג תובלה היסטרי, שכמעט והפך את הכלי בכל סיבוב דרך ופנייה. כקילומטר לפני הכפר סרפאום נראתה היטב דרך העפר החוצה את התעלה בכיוון מערב-מזרח, והמובילה לציר שיק ומיתחמי מיסורי ואמיר, שבגדה המזרחית של התעלה. על הדרך נעו מעת לעת כלי-רכב צבאיים שונים. מיתחמי אורחה היו העורף הלוגיסטי ומיתחם נ"מ של הארמיה השלישית מול אזורי ההיערכות של הדיביזיות 16 (חי"ר) 21 (שיריון) שבמיסורי.

הכוח עצר במסכה 31 והמג"ד עלה לטנק הראשון של ראובן ליס ומשה ז'וקובסקי. על הציר עברו רכב צליחה גדול וטנקים מצריים, בטווח יעיל של אלף מטרים. 3 פגזים ירו הטנקים והחטיאו. בכל החטאה הלך וגבר תיסכולו של המג"ד. "שלח את הטנק השני לעמדת אש", הורה לקצין השיריון. הטנק השני החל לתמרן על מסילת הברזל עליה נע הכוח, ואז נתקעה שרשרת הטנק על אדן המסילה ונתלשה מגלגלי השיניים המניעים אותה. "טנק פרס זחל"! הודיעו לדן. בארי חזק ואסא הוציאו מצפנים, איתרו נקודות התמצאות בשטח וזיהו את מיקום הכוח על ציר מסכה. מתג 31 על מסילת הברזל - כק"מ וחצי ממרכז מיתחמי אורחה. "דן!" - פנה הקמב"ץ למפקדו. "ראה! אנו נמצאים 1500 מטרים דרומית למיתחם אורחה, שהוא מיתחם על-חטיבתי גדול, המשמש עורף לוגיסטי לארמיה השניה. לדעתי המיתחם הוא מקור השיריון והגשרים האמפיביים שפיספסנו בירי של הטנקים". דן שתק ושתיקתו הייתה כאי קבלת גירסתו של הקמב"ץ. ממרומי הצריח של טנק המ"מ אמר המג"ד ביהירות לראובן ליס וז'וקובסקי שעמדו בתאיהם: "תירו 3 פגזים לכיוון הכפר המצרים יתחילו לברוח ואז אנחנו ניכנס ".[25] "O.K. " - הורה בקשר - כולם לנוע קדימה". פקודתו של המג"ד לכוח התעלמה מהמידע שמסר לו קצין המיבצעים הנאמן. "דן! הקשב לבארי, אל תסבך אותנו סתם!". קרא בחדות אסא. "עשה מה שאומרים לך ושתוק" השיב המג"ד. קצין השיריון פנה אל דן: "מה לעשות עם טנק הגור שלי שפרס זחל?", שאל, "אני יכול בזמן קצר לתקן את התקלה, וחוץ מזה הטנק כשיר!". "השאֵר שני זחל"מים לאבטחה שלו ונוע בחוד" - פקד המג"ד על השיריונאי. "קדימה, קדימה לנוע!" קרא ברשת הקשר והטור עם טנק אחד, שישה זחל"מים ומחלקת ג'יפי התול"ר יצא אל גורלו. [26]

בשלב זה ניסה גם בצר לשכנע את דן זיו בקשר, לרדת מהכלים ולנוע רגלית לסריקה של היעד, אך ללא הועיל. מאחור התבוננו אריה וחיים, מפקדי המחלקות שנותרו עם שני זחל"מיהם והטנק, כיצד הטור המשוריין הקטן נע צפונה על מסילת הברזל בעזוז ובגבורה עד שנעלם מקו-העין מאחורי דיונה גדולה.

מאחור, בזחל"מ השלישי, ראה גדי יהודאי את תנועת הכוח קדימה לתוך מיתחם הרכבת ובית החולים, שהיו ממוקמים בתוך חורשת עצים שממזרח למסילת הברזל. בצד המערבי של מסילת הברזל, ממול התחנה, נמצא בית הקברות של הכפר. עשרות חיילים מצריים ניראו לעיניו הנדהמות של גדי והחיילים שעימו. "לאן הוא נוסע?", צעק גדי שירד לרגע מהזחל"מ שלו ופנה לרייניץ המ"פ: "יש שם המון חיילים מצריים!". [27] אסא קדמוני היה דרוך בדופן הימני של הזחל"מ. בחושיו המחודדים הבחין בסכנה. גם הוא ראה את החיילים המצריים ששרצו במיתחם. אחד מהם אף העיז לעשות לעברו "תנועה מזרחית" וחברו העביר את כף ידו השטוחה על צווארוֹ בתנועה המסמנת שחיטה... "דן, שמע! זה מסוכן לנסוע כך!", פנה אסא כמעט בתחינה, "בוא נרד מהזחל ונסרוק את הדרך לאורך המסילה והבתים. אם ניסע בזחל"מים נחטוף בזוקות כמו אידיוטים". [28] דן היסה אותו: "אל תפריע!". אסא לא וויתר: "דן, הסתכל ימינה! ישנה דרך מוסתרת, כמה מטרים במקביל למסילה. תעלה את הכוח לדרך שלא נמצאת אינפילדית לציר הראשי, אלא בחורשה". [29] דן: "אל תבלבל את המוח". אסא: "דן! אתה מסכן את הכוח! האיזור שורץ מצרים! בוא נפצל את הכוח לשנים! כוח אחד ינוע על המסילה וכוח שני ינוע על הדרך מתחתנו. לפחות שרק אגף אחד של המארב אם יהיה, יידפק". דן אטם את אוזניו: "אסא! במקום לבלבל את המוח שב ליד המיקלע". הכוח המשיך לנוע, ואשר יגורו האנשים בא להם בחטף.

אש תופת נפתחה על הטור, תחילה מנק"ל ואח"כ מירי בזוקות ואש מתותחי נ"ט. דן ניכנס להלם נוראי. מבולבל, לא ידע למסור את מקומו, והפאניקה בקשר הייתה גמורה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שדן זיו נמצא תחת אש. בקרב המיתלה ב- 1956 נהג באומץ זחל"מ כדי לחלץ חמישה פצועים תחת אש מטווח קרוב, וזכה בשל כך לצל"ש. איש לא טען נגד אומץ ליבו האישי של המג"ד, אלא על כישוריו הפיקודיים, ומנהיגותו הצבאית, שכשלו בקרב זה. המג"ד לא ידע ליצור עם פקודיו אמון אישי, המבוסס על תבונה צבאית, ועל ידי כך להניע אותם לסכן את חייהם בקרב. חסרונו של אמון כזה במלחמה היה קריטי, בייחוד בנסיבות שבהן למשמעת צבאית, לפקודה יבשה ולסמכותיות, העומדות בפני עצמן, אין שום משמעות. כקצינים רבים במלחמת יום הכיפורים, זילזל דן באויב ופעל לפי השיגרה הישנה של תנועה ואש על האויב, מתוך צפייה למיגורו או בריחתו. שיטה זו הייתה אולי יעילה במלחמות קודמות, אך אותם קציני צה"ל, שחונכו על ברכיה של אסכולה זו לא ידעו מה לעשות כשהערבים השיבו מלחמה ונלחמו היטב. דן זיו הופתע לחלוטין. הכוח שלו ניקלע למיתחם הדיביזיוני הענקי, וניכנס לבלבול ומבוכה. פרץ יריות אדיר נשמע ללוחמים שנותרו מאחור. אש תותחים כבדה ניחתה על הכוח, מלווה בירי קצוב של תול"רים, בזוקות וירי מנשק קל. פיצוצים רמים נשמעו, ולהבות אש תימרו אל על. "החֶ’בְרֶה נלחמים שם", אמר אריה, "חבל שאנחנו לא איתם". האש גברה והלכה. "מעניין מה קורה", תהו אנשיו של ביקל בכפר, מרוחקים 2.5 ק"מ ממקום הקרב, וחשש התגנב ללבם. ברשת הקשר הגדודית עלה ביקל ודבר עם דן זיו הלכוד בסרפאום. דן דחה את הסיוע של ביקל ולא השיב. ממצוקת הציוד וחוסר ההכנות לסיור לא זוודו הכלים במכשירי קשר, ולכן לא יכלו אריה וחיים, מפקדי המחלקות שבמסכה 31, לדעת מה קורה לעיקר הכוח במיתחם. אחר כך הורה אריה ליואב להתקין את המאג על דופן הכלי ולצפות מערבה בכיוון הדיונה הגדולה ששלטה עליהם. אחר כך הוריד את שאר הלוחמים והשכיבם על דופן תעלת המים המתוקים שלמרגלות מסילת הברזל. עדיין לא ידעו דבר וחצי דבר על המתרחש צפונה מהם.

עשרות בזוקות, טילים ופגזים נורו על הצנחנים הלכודים בכלים, שניכנסו לכיתור. משהגיע הטנק אל פיתחה של תחנת הרכבת המתין לו תותח נגד טנקים רוסי כבד בקוטר 100 מ"מ, שירה וחדר את צריחו כאילו היה פחית שימורים. אש פרצה בטנק והצוות של ליס, ז'וקובסקי, גרסיאני וחיים נפצע כולו מרסיסים ומכוויות. מתחתית הטנק ודרך צריחו נחלצו ארבעת הלוחמים הפצועים, שרצו תחת אש תופת לעבר מיתחם התחנה, נילווים לצנחנים שנטשו אף הם את הכלים הפגועים, מותירים בהם פצועים והרוגים. אש המצרים פגעה והרגה תוך המנוסה את יוסי גרסיאני הנהג. ישי ארד מהמסייעת ראה את החייל המצרי כשפגע בצרור ארוך בנהג הטנק והעיפו ממקומו. שני הזחל"מים הראשונים של דן זיו ורייניץ המשיכו לנוע הלאה, כאשר הזחל"מ של גדי יהודאי מקבל פקודה ליצור בסיס אש מול מיבנה התחנה ובית החולים של סרפאום. הכלי של דן זיו נע צפונה, עד פאתו הצפון-מזרחית של מיתחם אורחה, שם ניתקל בעשרות חיילים מצריים שירו אליו כמטורפים. אחריו נעו הזחלים של רייניץ ובאדר, שהפך ממספר 4 בטור למספר 3. בהגיעו לפאתי מיתחם אורחה שקע הכלי הראשון בחול וניסה לשווא להסתובב בחזרה. דן זיו וחבורתו יצאו מהכלי והחלו לרוץ דרומה לכיוון בתי הכפר. אהוד בצר, שירד מהזחל"מ כדי לכוון את בן-צור אחורה, ראה לתדהמתו את המג"ד, מותיר אותו, את אסא קדמוני והנהג מאחור. המצב היה נואש והזחל"מ המשיך להתחפר בחול. בצר ירד מהכלי בעוד אסא קדמוני נותר במושב המיקלע 03', ומחפה כנגד הירי המצרי. "בן-צור!", פנה בצר לנהג הוותיק, אל תיתן גז - אתה מתחפר! הורד גז, הַכְנֵס להילוך כוח ברברס עם מעט גז, ואז תצא!". קולו השקט של בצר הרגיע את הנהג שיצא בקלות מהחול, אולם שכח שבצר נמצא למטה, ונסע אחורנית על ציר מסכה, כשהוא מותיר את הקצין לבדו מול חיילים מצרים ,שהחלו דולקים אחריו. תוך ירי הדדי, קללות וצעקות בערבית נחלץ בצר אחורנית בנס, עד שהגיע לקירבת בתי הכפר. במקום זה מצא את אסא קדמוני שיצא מהזחל, נערך להגנה, וירה במצרים התוקפים. בצר, שראה כמה מהמצרים מטפסים לתפוס עמדות שולטות מעל גגות הכפר, צעק לאסא שייזהר מהם. חייל מצרי מבוהל הגיע לקרבתו, מבקש להיכנע. במהומת הקרב פחד בצר שהחייל יתעשת ויהרוג אותו. לא הייתה ברירה והקצין פלט צרור שהפיל את המצרי ארצה. בצר רץ לעבר החושות, שם ראה משאית מצרית מתקרבת לעבר הרמפה של תחנת הרכבת, ומרכז ההתרחשות עבר למקום אחר.

בעת שדן זיו החל להתבצר בחושה, שליד הבית הדו קומתי, שמע בן-עטר את המג"ד בקשר מורה לרייניץ לפרוק את החיילים ולארגן את הכוח. יהודה נחום נסע בדרך החולית כמטורף, תוך ביצוע זיזגים והתחמקות מאש ומפגזי תותחים שנורו אליהם מכל עבר, ובנס לא פגעו בכלים בשלב הזה. את הפקודה של דן זיו לרדת ולהתארגן להגנה שמעו שלושה לוחמים שביצעו אותה, וכך גם אברהם בן עטר, שנותר עם רייניץ בזחל שנסוג למיתחם. [30] מאיר הפלר הספיק לראות בזוקאי מצרי היורה לעברם ומחטיא אך במעט את הכלי. פצצת הבזוקה פגעה קרוב לדופנותיו של הזחל"מ, ורסיסיה ניתזו לכל עבר. רסיסי הבזוקה ניפצו את משקפיו של מאיר ופצעו את פניו קלות. מאיר, שהיה רגיל לתירגולות של לחימה רגלית באיזור בנוי ומוכה אש, זינק מהכלי המשוריין ואחריו שקי אברהם וישראל אדוד. רסיס אחד פגע בלחיו של רייניץ, שצעק ליהודה נחום לסגת. השלושה, שנותרו בודדים במערכה, רצו לעבר רמפה ששימשה רציף לנוסעי הרכבת. רמפה זו הייתה מרוחקת כשלוש מאות מטרים מהבתים בהם התרכז הזחל"מ של דן זיו, וכמאה מטרים מתחנת הרכבת, אליה הגיע עוזי אילת הסמג"ד ועוד כמה עשרות לוחמים. השלושה הבחינו בזחל"מ של רייניץ ממשיך בתנועתו דרומה ומותיר אותם מאחור. הזחל"מ השלישי של באדר ראה את רייניץ מסתלק ופנה אף הוא לאחור. שלושת החיילים נמצאו עתה תחת אש צולבת ומצאו מחסה בצידה הגבוה של הרמפה, בצד של מסילת הברזל. הזחל"מ של רייניץ נעצר לבסוף מול מיתחם התחנה, והאנשים ירדו ממנו תוך כדי ריצה מזרחה לחצר. תוך כדי ריצתו הבחינו החיילים בחטף בגופותיהם של אלכס גור-אריה והטנקיסט גרסיאני, שהיו מוטלות ליד חצר התחנה. בן-עטר ראה שהתנועה והפריצה לתחנה לא היו מאורגנים ומסודרים. שליטתם של עוזי אילת, ורייניץ, הפצוע קלות בפניו, הייתה חלקית ולא החלטית. בינתיים, נחלץ גם זחל"מ התאג"ד של ד”ר צוייג מהאש. הרופא צעק להם ליטול עימם את תרמילי התאג"ד הכבדים ולהיכנס לחצר המוגנת מאש תותחי המיתחם המערבי. עמי צוייג, יחד עם חובשיו הנאמנים, ישו ואמנון, רצו לעבר המיבנה המרכזי של התחנה. תוך כדי ריצה הבחינו חיילי התאג"ד בחיילים המצריים שנעו צפונה, בגדה המזרחית של תעלת המים המתוקים. עימם היו גם אזרחים שברחו בבהלה. שאול ירקוני, יהודה נחום ובן-עטר התארגנו ביוזמתם כחיילים וסמלים בכירים להגנה היקפית כפי שעשו בעבר, וחיפשו את מקור האש. עד מהרה גילו שהמיתחם המערבי יורה אש כבדה אך לא יעילה וגם אש הנק"ל שברשותם איננה יעילה ביחס למיתחם. החבורה החליטה לחסוך בתחמושת למקרה של התקפה מצרית רגלית. כוח החובשים וחיילי פלוגה ב' החל לטהר את המיבנה חדר אחר חדר, כשלחלקו הצפוני הגיעו החיילים של בדר. רוני ברנס, הבדחן הפלוגתי, נפצע קשה בכתפו, וכן עבדה ובדר שנפצעו קל יותר. שאר הכוחות שכבו בהגנה היקפית, ירו לעבר המצרים, אך לא נקטו יוזמה התקפית אחרת. ההלם של החיילים היה שלם. עמי ירד למטה ומצא בחצר את רייניץ עם רסיס בלחי. המ"פ אמר לו שיש פצועים בבונקר שלידו. הרופא רץ למטה והחל מטפל בפצועים. החובשים של התאג"ד, אליהם הצטרפו רון נברו, החובש הפלוגתי של רייניץ, וחובשים נוספים, הקימו בחצר הנמוכה והמוסתרת מקו הירי של המיתחם - תאג"ד מסודר. לפתע ראה עמי בחור שוכב ליד הטנק הפגוע שבסמוך לחצר התחנה. "חֶ’בְרֶה! למה לא מביאים אותו!", צעק הרופא בזעם. "הוא הרוג!", השיב מישהו, "לא נסתכן בגללו!". עמי אמר לחיילים בציניות: "היחיד שמוודא הריגה זה אני!". איש לא זז, ועמי הוריד חגור, רץ לנהג הטנק, יוסי גרסיאני, וגרר אותו לחצר. הרופא בדק דופק ונשימה. יוסי היה מת. "הניחו אותו בצד וכסוהו" - הורה הרופא לחובשים. כחצי ק"מ משם צפונה, מתחת לרציף של תחנת סרפאום ,נמצאו שקי, ישראל אדוד ומאיר הפלר תחת אש צולבת של המצרים. השלושה שמעו לפתע קול רעש של משאית עמוסת חיילים המגיעה אל הרציף מכיוון צפון. החיילים היו מבולבלים והשלושה החלו לירות על אנשיה בכל עוצמת הכלים שבידיהם. אחד אחרי השני הם זרקו רימוני יד לתוך ארגז המשאית והתכופפו עד לפיצוצם הקטלני. מי מהמצרים שנותר בחיים ברח, ועל הנותרים ירה הפלר מטווח קצר. הקצין ראה את הצרורות שירה ננעצים בגבות החיילים ממטרים ספורים. [31] מאחוריהם הייתה משאית נוספת, שאנשיה ראו את אשר אירע, והם החלו לירות לעבר הצנחנים. מהירי של המשאית נפגע בארי חזק במותניו ונפל על הדרך החולית, כעשרה מטרים מהחושות והבית הדו-קומתי הקטן, בו התמקמה חבורת דן זיו. בגלל האש העזה לא ניתן היה לגשת לבארי הגוסס, ואהוד בצר שחזר בריצה אל הזחל"מ ראהו מוטל במקומו כל עת הקרב, עד לחבירה של כוח החילוץ. כוח החילוץ הרים את הקצין המת והניח אותו שעון על קיר אחד החדרים, שם צילם אותו העיתונאי רון בן-ישי. כוח המג"ד התמקם באחת החושות שניצבו סמוך לבית בן שתי קומות ו"בודקה", שהיוו את קו המגע בין המצרים מצפון למתג 29 על ציר מסכה, ולישראלים שניצבו מדרום לקו זה. הבית הדו-קומתי היה בהמשך לרחוב שניצב מקביל למסילת הברזל של הכפר סרפאום וממערב לה [32]. אסא קדמוני ראה את הקרב בו השמידו השלושה את המשאית המצרית והוא כיוון אותם אליו, תוך שהוא מחפה באש על מעברם בדרך המסילה ממזרח למערב. מכאן ועד תום הקרב יישאר דן זיו לכוד בנקודה זו עם אנשיו, ולא ינסה לחבור לסגנו, עוזי אילת, שהתמקם עם שאר הגדוד בתחנת הרכבת.

מדוע לא הורה דן זיו לחבור אל הכוח העיקרי בתחנת הרכבת? ומדוע לא ניסה עוזי אילת לחלץ את הכוח של מפקדו שהיה במרחק כה קצר? ומדוע לא ביצע רייניץ את פקודת המג"ד לרדת מהכלים ולהתארגן עימו להגנה? שאלות קשות אלה, ואחרות, לא לובנו בתחקיר שנערך בתום המלחמה, ומסקנות ברורות ולקחים לעתיד לא יושמו בשום פורום ידוע בצה"ל.

מכל מקום, אסא קדמוני, הפלר מאיר, ישראל אדוד ושקי אברהם היוו את חוליית הלחימה הצפונית בכוח דן זיו שבלמה את התקפות המצרים מכיוון צפון, בעוד אהוד בצר, דן זיו, פוכי, חנן דוידזון, חמודי, בן-צור, ליזר לביא הסמב"צ, יעקב קולנר ומיכה הקשרים, התרכזו בחלקו הדרומי של גוש הבתים כעשרים עד שלושים מטרים מאיזור הבודקה ובית בעל סככה שניצב בצמוד לו. מעבר לבודקה ניצב בית דו-קומתי קטן וגגות הכפר, שבתיו היו צפופים מאוד, היקשו על ההגנה ואיפשרו לתוקפים לנוע בהסתר על הגגות מצד אחד ובין קירות החושות מצד שני. בשלב זה ראה הפלר את אסא קדמוני יורה ברובהו לעבר כיוון התקיפה של המצרים ולא מניח להם להתקדם לעברם. הארבעה חילקו את מרחב ההגנה שלהם לכיוון הכיתור מצפון, מזרח ומערב: אסא צמוד לקירות ולמעבר של ה"בודקה" מצפון; ממערב אדוד ואחריו הפלר ושקי בכיווני מזרח ודרום. מכיוון צפון מזרח נפתחה אש מכיוון בנין שירותים. מאיר ראה את הרשף והעשן ואת אסא השולף טיל לאו ומכוונו לעבר המיבנה הקטן. "אסא עצור, תן לי לירות, אתה תפגע בנו!". אסא עצר והשליך את הטיל לעבר מאיר. מאיר, מיומן מאימון הקליטה של הכלים ברפידים, שיחרר את הניצרה הקדמית, כיוון לעבר המיבנה וירה. היה פיצוץ עז, והאש המצרית חדלה. מאיר התבונן אחורנית וראה את דן זיו והקשר מנסים ליצור קשר ולכוון אש ארטילרית. ישראל היה לימינו, שקי לשמאלו ואסא מלפנים, במרחק מטרים ספורים. אסא עמד וירה במיומנות ובאומץ לעבר מטרות, או כיוון-הגעה צפוי של המצרים התוקפים. מאיר ואנשי החוליה האחורית ירו כשהם שפופים. אסא, שהיה פצוע קלות בידו, ירה ברובה .F.N שנטל מהנהג. מעת לעת זרק רימונים לעבר המצרים. שקי ירה ברובה .F.N בעוד מאיר ירה בעוזי וישראל אדוד ברובה. השניים היו מוגבלים יחסית בכיווני האש בגלל אסא שלחם מלפנים. בקטע התחנה שמדרום לאסא, ניצב הזחל"מ של יהודאי כשהוא מחפה באש על התחנה. 4 הזחל"מים האחרונים ניתקלו באש מהמיתחם המצרי המערבי, ואנשיהם זינקו מהזחל"מים ורצו מזרחה - לשטח המוגן יחסית שבאיזור הרמפה ומדרומה לה. סגן זכרי דגן מהמסייעת, רוני ספיר, הסמג"ד עוזי אילת, מנחם רייניץ, עוזי לנדאו, יצחק באדר, משה פלד הקמ"ן, הד”ר עמי צוייג וחובשי התאג"ד - תפסו את מיתחם תחנת הרכבת, בית החושה ואיזור בית החולים הצבאי. פגז בזוקה פגע בזחל"מ בו נהג ראובן פרח, התיז רסיסים לתוך עיניו וחורר את חזהו. מאחוריו שכב מת החובש יחיאל אידנברג. סגן דודו ביטמן, שהסתער על הצריפים שליד התחנה, נפגע מצרור ארוך ונהרג במקום. "קדימה, קדימה!" קרא גדי יהודאי, תוך שהוא רץ, דורך את העוזי וניכנס לתוך החצר של תחנת הרכבת, בעוד מוטי איכלט רץ עם המאג אחריו. חיילים מצריים בשוחות ובחלונות בית החולים המתינו להם. חייל מצרי שהתרומם מתוך שוחת-חבית ירה בגדי צרור ארוך, וגדי הספיק להשיב לעברו צרור קצר מהעוזי שבידיו בטרם נפל. מוטי איכלט ראה את גדי נפגע אנושות ואת החייל שנפצע מהצרור של עוזי נופל פצוע לחבית. מוטי, שנפצע אף הוא מהירי בידיו, מותניו וחזהו, חיפה על מפקדו. הוא צעק לאחד החובשים שניגש לגדי, לחסל את המצרי שהחל להתאושש מפציעתו וניסה לקום משוחת-החבית. החובש היסס ולא רצה לירות במצרי. מוטי צעק עליו: "הוא יהרוג את שנינו, תירה בו". החובש כיוון את העוזי והרג את המצרי. החיילים המסתערים החלו מטהרים את השוחות, סופגים אש מחלונות התחנה ומבית החולים הנטוש. על שורת החושות שממזרח לתחנה הסתערו אינסטינקטיבית רפי וידמן וחיים אבירי, שנפלו תוך כדי ירי מאישם של המצרים שהסתתרו בהן. לידם טיהר כוח התאג"ד את הבונקר ואיפשר לסמג"ד להעביר אליו את הפצועים והנפגעים.

"ד”ר! רוץ לבית הסמוך!", צעק החובש שהגיע מתנשם לתאג"ד, שם שוכב הסמ"פ גדי פצוע בכל הגוף". עמי הורה לאמנון לתפוס פיקוד על התאג"ד ורץ עם החובש לעברו של גדי. "פציעותיו נוראות", מילמל לעצמו הרופא, שהיה מנתח-כירורגי בחייו האזרחיים. "כדי להצילו יהיה צורך בנס ובאתגר רפואי כאחד". גדי היה פצוע בפיו, בחזהו ובכל אורך גופו. הוא סבל מקרעים ושיטפי-דם. עמי ניגש למקרה החמור ביותר שניתקל בקרב, וניסה לייצב את מצבו. ניסיונו כמנתח איפשר לו לאתר במהירות חמש נקודות חסימה עיקריות, ואיבוד הדם חדל. היה צורך חיוני להחדיר לו אינפוזיה ונוזלים. החובשים רצו במהירות והחיילים הביטו בהשתאות בטיפול המדהים שעשה הרופא בקצין. החובשים והחיילים נטלו את אלונקת גדי יהודאי והניחוה בתאג"ד. עמי בדק שוב. לפצוע חזר הדופק, חלש אבל יציב. עמי נשם לרווחה, אבל ידע שחייו של הפצוע תלויים עתה במהירות החילוץ. בזחל"מ האחרון נותר לבדו משה בן נון, לוחם מחלקת המק"כים, ממטיר לעבר המצרים אש רצופה ממיקלע הסיפון ומחפה על חבריו. זכרי ורוני ספיר צעקו והפצירו בו: "משה, חבור לכוח"!. דקות ספורות שהה בן נון עם חבריו בתחנה, וכשנוכח לדעת כי המצרים קרבים ומכתרים את הכוח, שם נפשו בכפו, חזר לזחל"מ והמשיך לירות עד שנפל ונהרג על מיקלעו. נתן דרייליך וחוסטה, שרצו מהזחל"מ לתחנה, נמצאו בשלב זה תחת אש צולבת ותפסו מחסה מאחורי תלולית חול. כמה פצועים והרוגים נותרו מאחור, חלקם בזחל"מים הפגועים, ואחרים מוטלים על אם הדרך. כשספג הזחל"מ שלו טיל במנוע, ראה משה פלד הקמ"ן את חברו לזחל"מ, אלכס גור-אריה, מזנק מהדופן ותוך כדי ריצתו סופג כדור ונהרג. פלד ולוחם נוסף, אורי בנאי, החלו לזחול לעבר רמפת-הרכבת, כשאורי נפצע תוך כדי הריצה. משה לא הבין מדוע אורי זוחל כשאחוריו מורמים אל על. "תוריד את התחת!", צעק לעברו, ואורי השיב: "אני פצוע". משה זינק לעברו של אורי, הרימו בסחיבת פצוע ולקח אותו אל התאג"ד. בינתיים, ככל שחלף הזמן, החמיר מצבו של כוח דן זיו מצפון. כשעתיים מתחילת הקרב הצליחו הארבעה בחוד הכוח להדוף את המצרים התוקפים. חייל מצרי אמיץ שתפס יוזמה עקף את הבית הדו-קומתי, ודרך אחת החושות טיפס על גג הסככה, שתחתיה ומחוצה לה לחמו 4 הצנחנים. המצרי, חמוש בקלצ'ניקוב, המתין שהארבעה יימצאו בשורה רציפה מחוץ לסככה, ואז ירה בהם מאחור צרור ארוך. הצרור פגע ישירות בישראל אדוד והרגו במקום, תוך שהוא פוצע את מאיר הפלר בשִׁכְמָה השמאלית ויוצא החוצה. אדוד נפל על מאיר, ואחד הכדורים שפגעו באדוד פגע גם בשוק רגלו של שקי. הצרור לא פגע באסא, שהיה מחוץ לקשת הצרור, והמצרי נסוג בחזרה לכפר.

מאיר חש טשטוש חושים כתוצאה מאיבוד דם. מאיר נסוג בזחילה דרומה לעבר שורת הבתים ונעצר סמוך לגופתו הדוממת של בארי חזק, שנותרה במקום בו נפגע. שקי נותר עם אסא, מאבטח אותו מאחור. אסא הביט אחורה וראה את אשר עולל המצרי לשלושת חבריו. עתה עברה עיקר מעמסת הלחימה לכתפיהם של השניים. הזחל"מ שנותר שלם בשלב זה, שימש לאסא מקור לתחמושת נוספת. אסא נטל שלושה טילים מתוך אחד הקרטונים בהם היו מונחים טילי לאו נגד טנקים, ויצא אל הדרך מוכת-האש. [33] בפעם הראשונה בחייו ירה טיל לאו בטופז מצרי שנע מכיוון צפון-מזרח מתעלת המים המתוקים לעבר ציר מסכה. טיל ראשון החטיא והוא טען טיל שני, שפגע בול ושיתק את הטופז. מבין ערמת הגופות והפצועים נמלטו חיילים מצריים והלחץ עבר לשורת הבתים והסימטה. הטופז בער לאיטו באש קטנה שהלכה וגברה. בינתיים, ניסה דן זיו מהבית הנצור לכוון אש ארטילרית באמצעות הקש"א חנן דוידזון. רסיס פגע קלות במצחו של הקש"א, וחמודי חבש אותו בתחבושת לבנה. דן זיו המשיך לדבוק בטעותו שהוא מצוי במסכה 31. על נקודה זו הורה להנחית אש ארטילרית. המרגמות ירו ודן זיו צעק שהן לא פוגעות. [34]

כל עת הקרב המשיך המג"ד לקרוא לעזרה בקשר ולא ניסה לפעול כפי שמג"ד צנחנים אמור לפעול; להסתמך על כוחותיו בשטח, להפעיל מרגמות ותו"לרים שהיו בקרבתו, ולכוון לעזרתו כוחות רגליים מהתחנה, בשקט וללא פאניקה. לו כך נהג המג"ד ברגעים אלה יכולים היו סגנו, והמ"פים האחרים בתחנת הרכבת, לצאת ולחלצו ללא כל בעיות. מצד שני, גם הסמג"ד והמ"פ שנמצאו בתחנה לא נקטו יוזמה לחבור אל המג"ד ולסייע לו. על איזור התחנה לא היה כל לחץ מצרי באותם רגעים, משום שהמצרים נסוגו צפונה כמה מאות מטרים, לאחר שהכוח הישראלי כבש את המקום והשתלט על איזור התחנה ובית החולים. נכון, שבאותו שלב נורתה מהמיתחם אש תותחי נ"מ ונ"ט דו-תכליתיים על קו העצים של התחנה, אולם אש זו לא סיכנה את הלוחמים, הואיל והכוח נמצא בשטח מת, לגבי כושר ההנמכה של התותחים.. אילו שעה דן זיו לעצת קציניו במועד, היה הכוח יורד רגלית, תוקף בצנחנות נכונה את המצרים ושובר אותם בלחימת חיל-רגלים תוקפנית, כפי שהלוחמים, וותיקי קרבות ירושלים וההתשה, אומנו לעשות. גדוד 71 היה עשוי לקנות את עולמו ולהכות את המצרים בסרפאום שוק על ירך. אבל יתרונם היחסי של הצנחנים בקרב מגע, לא בא לידי ביטוי, מה גם שנאלצו, בהוראתו השגויה של המג"ד, להתמודד בכלי שיריון מיושנים מול יתרונם היחסי של המצרים בהפעלת נשק נ"ט.

כאלף וארבע מאות מטרים משם, במסכה 31, היה יואב הר-צור שעון על דופן הזחל"מ, מחזיק את קת המאג וצופה מערבה לעבר הדיונה הגבוהה. לפתע התפוצץ פגז מרגמה במרכז שורת הלוחמים, ששכבו למרגלות הזחל"מ, שעונים על מידרון המסילה היורד לתוך תעלת המים המתוקים. [35] אחר כך ירד שקט, ויואב ניקה מעל קסדתו מענפי זית וחול שנפלו על הכלי משמים. מחשבת זוועה חלפה במוחו - "החֶ’בְרֶה מתו!". בקפיצה זינק מהרכב ורץ לעבר חבריו, ששכבו מעופרים ושחורים כולם מחול ועשן. חוטי טלפון קרועים נפלו עליהם מעמודי המסילה שנפגעו מהרסיסים. "חֶ’בְרֶה, התפקדו!", קרא גוברמן, ואז ראו כי כולם נותרו בחיים. נס קרה להם, והפגז, בקוטר 120 מילימטר, פגע בתוך שורת החיילים, שקע בחול הביצתי העמוק של תעלת המים וספג את קטלנות רסיסיו. מעליהם רחשו שריקות הנחש של הארטילריה החולפת. באותן דקות, הבחין חנן דודזון בטעותו של המג"ד, והחל מכוון את הארטילריה אל סביבות הכפר והמיתחם. עתה נותרו אסא ושקי בודדים עד סוף הקרב. איש מכוח המג"ד שהיה 20 מטרים מהם, לא בא לעזרתם [36].

הייתה זו שעתם הגדולה של השניים. שקי, לוחם ותיק וממקימי הגדוד, כבר התנסה בקרבות פנים-אל-פנים בירושלים ובבקעת הירדן. בחורף 1969 נפצע במארב, שניתקל בחוליית מחבלים שחדרה לשטחנו ליד גשר-עבדאללה שמצפון לים המלח. לידו, נפצעו חבריו יוסי שמי וגדעון שקדי, וחיים האופטמן (משגב), נהרג בקרב. עתה נפצע שקי בשנית ברגלו, אולם בסערת הקרב לא שם לב לכדור שחדר לבשר-רגלו ונשאר שם. אסא קדמוני לחם בקרב הסרפאום כפי שצנחנים צריכים להילחם. מרגע שהגיע הזחל"מ לבית הדו קומתי, ירד למטה והחל נילחם. כארבע שעות לחם בכוח פלוגתי מצרי, שתקף את הכוח של דן זיו. רמת הלחימה של החוליה בת ארבעת הלוחמים הכריעה את הקרב על המיקטע הצפוני ואיפשרה לכוח החילוץ להגיע אליהם ולחלצם. שאר הכוח, ששהה עם דן זין כשלושים מטרים דרומה לו, בתוך אחד מחדריה של חושה מצרית, לחם בהתקפות מצריות פחותות בעוצמתן, כשאת עיקר הלחץ ספגו אסא וחבריו. אסא היה רץ מטרים בודדים ממקום המיסתור שלו ושל שקי, מתייצב מול המצרים בסימטה המובילה לבודקה, יורה בתוקפים כדור בודד במרכז הגוף או בראש, ונסוג אחור. באלה שלא נפלו ירה כדור שני ולא יסף [37]. כשראו המצרים את חבריהם מתים ונופלים, החלו מרכזים על החוליה של אסא את האש מהבית הדו-קומתי ששלט עליהם. "זרוק לי תחמושת!", קרא לשקי, והחל להציף את הבית ברימונים, כשהוא איננו מניח למצרים להתקרב אליהם. בחושיו ידע היכן להשיג את אויביו ומהיכן להיזהר מהם. באחת מהפסקות האש הקצרות, עת ניסו המצרים להבין מי קוטלם ומה הורגם, ישבו שקי ואסא וספרו את תחמושתם: שני רימונים, שלוש מחסניות עוזי, ושתי מחסניות רובה. עשרים מטרים מהם זעק דן זיו בקשר לעזרה, ומשנשאל היכן מיקומו לא ידע להגיד, עד שהסמח"ט יוד-בית הגיע עם מג"ד 28 צביקי נור ונחשון ישראלי, והוא זיהה את מיקומו ותיקן את האש. מלפנים נלחמה חולייתו של אסא בכוח מצרי גדול מאוד, ולא נשלח אליהם איש לעזרה. [38]

קרוב לשעה שתיים בצהריים נשמע קולו של טור משוריין מכיוון דרום. לוחמי המחלקות של גוברמן ווגמן ראו שיירה של רכב משוריין ואת הטנק השלישי מפלוגתו של יוסי סודיט. כוח החילוץ של גדוד 28 והסמח"ט החל לנוע לייעדו. באחד הזחל"מים הבחין יואב בעיתונאי רון בן ישי כשעל כתפיו מצלמת טלביזיה. "מה קורה?" שאלו את החיילים בטור, ואלה ענו להם: "סעו אחרינו והיו מוכנים לקרב!". איש לא ידע דבר על הקורה מלפנים. נסעו כקילומטר, עד שהגיעו אל פיתחה של תחנת הרכבת ואז זינק לפתע רוני ספיר, סמל המק"כ של הפלוגה המסייעת וזעק אליהם: "רדו למטה במהירות ותיפסו עמדות". החיילים רצו מהזחלמי"ם, ובאחת נפלו לגיהינום שראו עיניהם. שורות שורות שכבו פצועים והרוגים מכוסים תחבושות, בעוד הרופא והחובשים מנסים להחיותם. כוח מצרי קם ממקומו על הגבעה שממערב לתחנה והחל מסתער עליהם. "יואב רוץ לרתק!" צעק רוני. שישה מאגיסטים נשכבו מאחורי הגדר והחלו לפלוט אש תופת. יואב כיוון את מיקלעו וקצר במצרים כבחרמש מוות. ראה אותם נופלים ובורחים אל בין החפירות. ממעל ולמטה הלמה ארטילריה כבדה, פוגעת בעצי האקליפטוס והדקלים. בזחל"מ הפגוע התעורר מעלפונו ראובן פרח, הפצוע בפניו ובחזהו. רצה לחיות בכל מאודו. שותת דם זחל אל מכשיר הקשר והפעילו. דיבר, והחזית כולה עצרה נשימתה לשמע דבריו: "חֶ’בְרֶה, הצילו אותי, אני לא רואה דבר! קחו אותי מפה, אני פצוע!". לידו שכב יחיאל אידנברג שנהרג מהפגז הקטלני שעיוור את עיניו. בהנחיית מג"ד 28, צביקי נור, רצו לעברו הסמל יצחק רותם (פיפשצ'ינסקי), סגן חיים וגמן, סמל בני גלבוע וסגן עוזי לנדאו. רותם ולנדאו רצו כשהם מתעלמים מהאש, ופרצו בחסות רימוני עשן אל הזחל"מ. שמחה אחזה בפצוע, שחש בחבריו הבאים לעזרתו. זחל בשארית כוחותיו לעברם מבין התרמילים והקיטבגים, עד שתפסוהו בחגורו ומשכוהו החוצה. חיילים מצריים ראו אותם וכיוונו אליהם את אישם. כדורים נוספים פגעו במותניו של ראובן ופצעוהו בשנית. ארבעת הלוחמים הביאוהו אל התאג"ד. הרופא ראה את פצעיו ונדהם. כיסה את עיניו, חבשו, והחדיר לעורקיו אינפוזיה ומורפין. תחושת אושר ירדה על ראובן. "אני חי! אני חי! אני חי!" דיבר לעצמו עד ששקע בתרדמה עמוקה.

אריה ריכז את המחלקה שנותרה שלימה ופנה לסמג"ד - "הנח לי לתקוף את היעד ולהקל על חילוץ שאר הנפגעים!". המ"מ הלוחם, קצין הצנחנים, התבונן בסמג"ד ובמנחם רייניץ שהיו עייפים ושחוחים. "עזוב, אל תעשה דבר", אמר לו - "שמור את הכוח לחילוץ הפצועים". "מנחם מנחם! גש לתאג"ד!" קרא אחד הלוחמים לקצין גדל הגוף, "גדי יהודאי רוצה לדבר אתך!".

ליד גדי נמצא משה פלד, מעודד אותו ומרטיב את שפתיו הפצועות במים. מנחם, רץ לתאג"ד, נרכן על אלונקת חברו, סגנו לתפקיד. גדי היה חבוש לכל אורך גופו בתחבושות, פצוע אנושות ואינפוזיות נעוצות בידיו. פניו הפצועות היו שלוות וקולו צלול ושקט. גדי ידע בחושיו כי המוות אוספו אל תחת כנפיו, וכי יקצר זמנו להשמיע את צוואתו. אמר למנחם: מסור ד"ש לכולם, יהיה בסדר. דבר עם אשתי". ואחר כלה כוחו. החיילים הליטו את פניהם ומיררו בבכי קטוע. אחר ניפנה מנחם לחברו, "יהיה בסדר גדי, יהיה בסדר"!, אמר לו. ד"ר עמי צוייג הביט בהם ושתק [39]. בינתיים צעקו לראובן סנטו, רותם, בני גלבוע ודולב לצאת ולחץ בחסות אש הרתק הכבדה של המאגים והארטילריה ולחלץ בצריפים שמצפון לתחנה את גופתו של הקצין דודו ביטמן. הארבעה התקשו לרוץ עם הגופה בשל היעדר רצועות קשירה על האלונקה.

סמוך לשעה 12:30 בצהריים קיבל דובי הלמן, מפקד סיירת חטיבה 55, הוראה לנוע אל סרפאום ולסייע בחילוץ כוח דן זיו. הכוח התארגן במהירות על 3 זחל"מים והחל לנוע על ציר מסכה עד שעבר ליד זחל"מי וגמן וגוברמן, שליד הטנק שפרס שרשרת. הזחל"מים החלו לירות במיקלעים כבדים לעבר מיתחם אורחה בכיוון צפון-מערב, ונעו עד כמאה מטרים לפני תחנת הרכבת שם ירדו ברגל והצטרפו לקבוצת-פקודות עם הסמח"ט יוד-בית, בה נטלו חלק מג"ד 28, צביקי נור, סמג"ד 71, עוזי אילת, רייניץ, ונחשון ישראלי, המ"פ של הפלוגה המחלצת.

התנהל וויכוח בין הנוכחים על שיטת החילוץ, אך בלחץ קריאותיו הנואשות של דן זיו בקשר, הוחלט לצאת לדרך מיידית. נחשון החליט לנוע בחסות עשן, על 300 המטרים של דרך-המסילה, עד לבית הדו-קומתי. ראשונים רצו הצנחנים של פלוגה א', יורים ומחפים על חוליות הצנחנים הבאים אחריהם. לכוח המסתער נילווה רון בן ישי, שצילם את אחד מסרטי המלחמה האותנטיים והטובים ביותר באותה מלחמה. הטנק של הובר מפלוגת סודיט נע בעקבותיהם, יורה ומשמיד מטרות במסגד הכפר ובסביבתו. אסא קדמוני, שנסוג מעט עם שקי והגיע למג"ד, אמר לו בסרקזם: "דן, התחמושת שלנו כמעט אזלה ובקרוב נצטרך להילחם בסכינים ובקתות הרובים". לפתע נשמע רעש הטנק של הובר. הכוח ולא ידע אם מצרים הם או ישראליים. מאיר הפלר ראה את צנחניו של נחשון פועלים כפי שלמדו בצנחנים: חיפוי הדדי, תנועה בחסות רימוני עשן, זריקת רימונים לחלונות וטיהור שטח בנוי כמו בתרגיל לדוגמא. לפתע רפה הלחץ והחיילים המצריים ניראו נסוגים. ראשוני חייליו של נחשון הגיעו אל הבית, ומעט אחריהם הגיעה הסיירת של דובי הלמן, כשהיא נעה על דרך העפר הצמודה לתעלת המים המתוקים, מנצלת את השטח הנמוך והמוסתר ממערב - אותו שטח שדן זיו סרב לנצל על פי עצתו של אסא קדמוני. הסיירים חתכו מערבה וחברו לכוח של פלוגה א' ודן זיו. כוח מצרי נוסף תקף לפתע את הכוחות ושרגא שטיין, מפלוגה א' יצא להשיב לעברם אש. לפתע פגע בו כדור מצרי ופצעו אנושות. שרגא הושכב באלונקה, כשהחובשים מטפלים בו ומייצבים את מצבו ככל יכולתם.

עתה נותר לסכם את צורת החילוץ. דובי הלמן ודן זיו רצו לטהר את בתי הכפר דרומה עד התחנה, ונחשון העדיף שלא להסתבך בקרב עם כוח מצרי, שלא ידע את גודלו. [40] יוד-בית וצביקי גיבו את נחשון כמפקד בשטח וכך היה. שקי ואסא נטלו את גופתו של ישראל אדוד מהסימטה שלמרגלות הבית הדו קומתי, והניחוה ליד גופתו של בארי חזק. התחיל וויכוח על הוצאת ההרוגים. דן זיו אמר, "שזה לא בכוחנו לעשות כן". [41] נחשון ביקש שהכוח של גדוד 71 יעשה זאת. לבסוף החל חילוץ ההרוגים והפצועים, כשהמחסור באלונקות מקשה על הפעולה. אחת הגופות הונחה בשמיכה בעוד שאת השניה הובילו באלונקה. לפתע התפוצץ הטופז המצרי, שנפגע בטיל של אסא, ורסיסיו נתזו לכל עבר. החילוץ נעצר מעט עד שהבערה שככה ואז החלו לסגת כשהם מפעילים עשן, יורים ומחפים עקב לאחור, כשלוש מאות מטרים לכיוון תחנת הרכבת. [42] בזמן הנסיגה התנדב חנן דודזון להיות במאסף הכוח עם אהוד בצר וחמודי. חנן היה קצר-רוח ורצה לסגת במהירות על המסילה מוכת האש. "אל תרוץ כך", צעק אליו בצר והספיק לראות כיצד פגע צלף מצרי בצווארו של קצין הסיוע הארטילרי. חנן, שידע ערבית, דיבר בעת הקרב עם המצרים בצעקות והצדדים החליפו, אלה עם אלה, איומים וגידופים. חנן חירחר וניסה לשאוף מעט אוויר מקנה הנשימה הקרוע שלו. לפתע השגיח חמודי שרץ קדימה כי מפקדו נעדר. בלא היסוס חזר על עקבותיו, כשהוא מתעלם מהאש שנורתה עליו. כשהגיע אל מפקדו מצא אותו פצוע, מחרחר בגרונו מחוסר אוויר ומחדירת דם לריאותיו. בעזרת המפה שבידו סתם הקשר האמיץ את החור בגרונו, כשהוא מתעלם ממחאות מפקדו, שביקש כי ילך ויציל עצמו, העמיס אותו על כתפיו ורץ איתו לכוח הנסוג לראש הגשר.

בינתיים נערך הכוח בסרפאום לנסיגה אל ראש הגשר. הפצועים הונחו בזחל"מים ועל ג'יפי התול"ר, שלא נטלו חלק בקרב. אחדים מהחללים הושכבו על סיפון הטנק שנפגע אך נמצא כשיר לנסיעה. אריה ומחלקתו ניצטוו לשמש מאסף גדודי, ואז החל מסע הנסיגה. בעוד אש ארטילרית מרתקת את מוצב הסרפאום, נעו הטנקים, הזחל"מים והג'יפים, נושאים עימם את הנפגעים. תוך כדי ריצה מטורפת וירי מונע לאחור הותירו הצנחנים את המוצב העשן והבוער מאחוריהם. תוך ניהול הקרב במיתחם אורחה, הופיע ליד גשר המים המתוקים הסמח"ט אריק אכמון ואמר לנדן שהגדוד הסתבך בסרפאום וכי יש לנוע על זחל"מים ולחלצו. עד שהספיקו להיערך הגיעו פלוגות נחשון ודובי הלמן, וזחלמי נדן ואכמון חזרו מאיזור שנמצא מצפון-מזרח לתעלת המים המתוקים בעורף מיתחם סרפאום. תנועת הכוח עברה באיזור רמפות מצריות בֶּז'-סגול ואלף-אדום, ואש דלילה נורתה מהן לעבר הכוח הישראלי. כשרפה הלחץ עקב פעולת נחשון ודובי, חזר נדן לגשר וחיפה על תנועת הכוח הנסוג לדוור-סואר. המ"פ ראה מספר קצינים מהכוח הנסוג, בהם כאלה שמרוב הלם לא היו מסוגלים לדבר. הד”ר עמי צוויג הגיע עם אחד הזחל"מים, עליו הועמסו גופותיהם של חללי הקרב. הוא פנה לישי ערד, לוחם המסייעת וביקש ממנו להביא את החללים, שעברו זיהוי מלא, לצד המזרחי של התעלה. "ישי! בפקודה ובתחינה", אמר הרופא, "אל תעזוב את החללים והבא אישור מסירה מהתאג"ד המקבל". ישי הניד ראשו באלם-קול ועלה עם מטענו הנורא לציר המוביל לגשר הדוברות, שם פנה צפונה, מכיוון שהציר היה חסום לתנועה של אוגדת האלוף אדן מערבה. לא הרחק מנקודת החצייה ראה צוות של חיילי הנדסה ימית ושייטים מובילים בסירות גומי פצועים ונפגעים. ישי פנה אליהם וביקש אישור להעברת החללים לצד השני כמצוות הרופא. "אנו לוקחים רק פצועים, ואיננו אחראים להרוגים!", ענה לו אחד החיילים. ישי חש את זעמו עולה בו להשחית. בלא אומר הוריד את העוזי, והחיילים הנדהמים שמעו קול דריכה של הכלי, נתקע לתוך חזהו של מפקדם. "אתה לוקח אותם או שאתה מצטרף אליהם!", אמר ישי בלחישת-ארס, שאיננה משתמעת לשני פנים. "חכה צעק החייל, אני צריך לקבל אישור מהמפקד שלי בצד השני!". חללי גדוד 71: אלכס גור-אריה, בארי חזק, יחיאל אידנברג, ישראל אדוד, רפי וידמן, חיים אבירי, דודו ביטמן, זאב שטיין מגדוד 28, הטנקיסט יוסי גרסיאני ומשה בן-נון, הועלו לסירות הגומי והועברו למעוז מצמד, שם רוכזו חללי קרבות הצליחה טרם פינויים לבתי הקברות. שלושים חיילים נפצעו. בראש הגשר התעכב פינוי הנפגעים. הפגזה כבדה נחתה על חצר המוות... לאחד מזחל"מי החילוץ הובל גדי יהודאי הפצוע אנושות ולצידו רוני ברנס, עבדה ומוטי איכלט. הפצועים המתינו לסבבים של סירות החילוץ. לאחר שפינה את הפצועים המשיך עימם החובש הפלוגתי רון נברו לרפידים ושם ביקש עזרה רפואית בשל שאיפת עשן זרחני.

אי-שם באום-חשיבה הקשיבו קציני המודיעין לשידורים של הפיקוד המצרי. קריאות לעזרה נשמעו ממיפקדת הדיביזיה המצרית שבאיזור סרפאום. "כוח גדול תוקף אותנו בלא רחמים - שילחו לנו עזרה" קראו בתחינה.

הרמטכ"ל המצרי, שתפס את משמעותו של המהלך, הורה לכוחותיו בגדה המזרחית לסגת צפונה. סאדאת פיטר את שאזלי, אולם הכוח המצרי במיתחמי החווה הסינית נסוג צפונה והקל את הלחץ על הגשרים. הגדוד חזר פצוע לעמדותיו בראש הגשר, ורייניץ פונה עם הפצועים לתאג"ד שמעבר לתעלה. עם שובו מבית החולים כבר היה באדר למ"פ החדש של פלוגה ב'. מאיר הפלר ביכה את חברו יחיאל אידנברג ושלושה ימים אחר כך, גם את חברו יעקב, שנהרג בראש הגשר ביום השבת.

דן זיו הסתובב בבונקר שלו ליד ראש הגשר אבל וחפוי ראש. בערב שמע שיחה קשה של אסא קדמוני וביקל עם חבריהם המ"פים והקצינים. דני מט ואריק אכמון הדיחו את אסא וביקל בעוון "מרד". נחיק היה לסמג"ד אבל תיפקד כמג"ד בפועל לכל דבר. מפקדי החטיבה לא רצו להדיח את דן זיו והמחיר היה כבד: חוסר-אמון מעמיק בין המג"ד לקציניו ובין החיילים לצבא. בן עטר, יואב הר-צור, סנטו, דולב, ירקוני, וחבריהם חשו עייפים, מותשים ומובסים, עת שבו לעמדותיהם בראש הגשר לעוד לילה של הפגזה ארטילרית נמשכת. גוברמן או וגמן, שהיו ראויים לשמש כמפקדי פלוגות, לא קודמו בתפקיד. מישהו רינן שהללו מתחו ביקורת על תיפקוד המג"ד. יצחק באדר היה הפשרה אותה קיבל המג"ד עם מיפקדת החטיבה, ומינויו כיסה פצעים עמוקים בתחבושת קלה...

מעט אחר שסירת החילוץ חצתה את התעלה מת גדי יהודאי, בטרם הגיע אל בית החולים. בן שתים עשרה היה גדי יהודאי כשכתב את שיר משאלותיו בקיבוץ כפר סאלד:

אילו הייתי קוסם

אילו הייתי קוסם הייתי מבקש שלא

תהיינה מלחמות, כדי שהעולם יוכל

להתפתח. שאנשים ימותו רק מזקנה.

שהמתים יקומו לתחייה. שתהיה לשון

אחת בכל העולם, כדי שאנשים

יוכלו להסתדר אחד עם השני בקלות.

שלא יהיו מעמדות. שכל היהודים יעלו

לארץ ישראל כדי לפתחה. שינצלו את

פצצת האטום והמימן לצרכיי שלום,

למשל - להפעיל בתי חרושת. שכל אדם

ישמח בחלקו. שמשק החי יגדל.

שתהיה חצי שעה בערב לקריאה.

שתהיה בריכת שחיה במחנה. שאבא

יעבוד בבריכות הדגים. שכל הקישואים

ילכו לעזאזל. שהילדים שיבואו אלינו

יהיו נחמדים. שאת מפת ארץ ישראל

לא נוכל לתלות על הקיר כי היא תהיה

גדולה מדי. ושאחרי המשאלות האלה

לא אהיה כבר קוסם.[43]