בגידת הפרקליטות בזכויות עם ישראל

יוסי בלום הלוי

תשובת הפרקליטות בעניין 12 העתירות לבג"ץ בנושא ההתנתקות היא המעשה הבוגדני, המסוכן והאווילי ביותר בו נקטה מאז ומעולם ישות משפטית כה חשובה של מדינת ישראל. טיעוני הפרקליטה אסנת מנדל, ובייחוד הנחיותיו של היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד מנחם מזוז, ישמשו מעתה ואילך כלי נשק יעיל ומסוכן בידי אויבי ישראל. אם יקבל בג"ץ טיעונים אלה תהיה בכך הודאה פומבית המאשרת את טענות הערבים מאז ומתמיד שליהודים אין ולו זכות אחת ויחידה על ארץ ישראל, וכי כל שטח אותו תפסה מדינת ישראל מצוי שלא כדין תחת "תפיסה לוחמתית", ותפיסה זו ("כיבוש") אין לה ולו צידוק משפטי אחד להגנתה. [1]

דומה ולא בכדי, שאת הפרקליטות מנהלים בורים ועמי ארצות לא רק בתחום המשפטי הטהור, אלא גם בני אדם מנוכרים ואנטי-ציוניים, שעיסוקם המועדף הוא בכריתת הענף שהם ובני עמם יושבים עליו. לפני למעלה משנה שלחתי ליועץ המשפטי לממשלה חוות דעת על זכויות מדינת ישראל ביש"ע (לאחר שזה פנה לציבור וביקשו חוות דעת בעניין פסיקת הגדר של בית המשפט הבינלאומי בהאג). למותר לציין שעו"ד מזוז, היועץ המשפטי או מי מאנשיו לא טרח להשיב על מכתבי. [2]

להלן אסביר במאמרי מדוע טועה ומטעה פרקליטות המדינה את בית המשפט העליון, את המדינה, את אזרחי ישראל ואת העם היהודי כולו, עבורו הוכרזה לפני 85 שנים בדיוק, הצהרת סן רמו. יוסברו מעמדה של הצהרת בלפור, הסכם המנדט ומהות החלטת החלוקה של האו"ם ותקפותה ביחס למנדט חבר הלאומים, על פי סעיף 80 באמנת האו"מ משנת 1945.

אקדים ואומר כי הזכויות המשפטיות והריבונות של העם היהודי על' 'ארץ-ישראל פלשתינה' מעוגנות במשפט הבינלאומי והן אינן ניתנות להפקעה משום שאין תלות בין סיום המנדט לבין הזכויות בגינן נדרשה בריטניה לממש אותן בתקופת היותה מבצעת של אותו מנדט שנתן לה. לפיכך המנדט שקיבלו הבריטים תם ב-15 במאי 1948 אבל הזכויות של העם היהודי שנקבעו בהסכמי סן רמו ובהסכמים נלווים שיתוארו להן – שרירות וקיימות מבחינת החוק הבינלאומי - ואפילו פרקליטות מדינת ישראל – אין לה כל רשות סמכות, וזכות להפקיע אותן מידיו של העם היהודי. אולם פרקליטות זו כבר גרמה וממשיכה אף עתה לגרום נזק בל ישוער למעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל. הפסיקה שייתן בג"ץ – אם ייתן ידו לטיעונים המופרכים אלה, היא כבר לא שאלה להיסטוריונים ותהיה לה השפעה ישירה על חייו ומעמדו של כל אזרח ישראלי בעולם כולו.

על אילו זכויות וויתרה פרקליטות המדינה בטיעוניה לבג"ץ?

זכויות העם היהודי שנקבעו במנדט חבר הלאומים קיבלו אישור בינלאומי מחוּדש בהסדר הפוליטי והמשפטי הגלובלי שהושג בימי מלחמת העולם הראשונה והוצאו אל הפועל בשנים שמיד לאחר המלחמה, בין 1919 ל- 1923. מנקודת ראותה של האימפריה העותומאנית הסדר זה הקיף את התביעות של הציונות, של התנועה הערבית הלאומית, של הכורדים, של האשורים ושל הארמנים. כחלק מהֶסדר זה, לפיו קיבלו הערבים את רוב הארצות שהיו קודם לכן בשלטון ריבוני עותומאני במזרח-התיכון, הוקצתה כל ארץ-ישראל, על שתי גדות הירדן, לעם היהודי כביתו הלאומי המחודש, למען מדינתו העצמאית העתידית. לפי תנאי ההסדר שהושג בין מעצמות ההסכמה הראשיות (אז - בריטניה, צרפת, איטליה ויפן), לא יסופח שום שטח תורכי לשעבר על-ידי אחת המעצמות, כפי שתוכנן בהסכם סייקס-פיקו החשאי שנחתם בימים 9 ו- 16 במאי 1916. במקום זאת נקבע כי שטחים אלה, ועִמם העמים עבורם הוקצו השטחים, יימסרו כמנדט וינוהלו על-ידי אומה מתקדמת, עד שיהיו מוכנים לעמוד ברשות עצמם. משטר המנדטים הוקם על-פי סעיף 22 מאמנת-היסוד של חבר הלאומים, שנכלל בחוזה וֶרסיי ובשאר הסכמי השלום שנחתמו עם מעצמות המרכז המובסות - גרמניה, אוסטרו-הונגריה, בולגריה ותורכיה. אמנת-יסוד זו הייתה רעיונו של וודרו וילסון, נשיא ארצות-הברית דאז, ונכללה בין "14 הנקודות" שלו ביום 8 בינואר 1918; ואילו סעיף 22, שעל-פיו הוקם משטר המנדטים, היה בעיקרו פרי-רוחו של יאן כריסטיאן סמאטס, שניסח את הפרטים בתזכיר שנודע לימים בשם "החלטת סמאטס", ואושר רשמית על-ידי "מועצת העשר" ב- 30 בינואר 1919. בהחלטה זו נקבע גם כי ארץ-ישראל תהיה אחד משטחי המנדט שיוקמו, כפי שנחזה מראש בהצהרת בלפור. הקמתה הרשמית של המדינה תחת שלטון המנדט התרחשה בוועידת השלום בסן-רמו, שבה אומצה הצהרת בלפור על-ידי המועצה העליונה של מעצמות ההסכמה הראשיות כבסיס לניהולה בעתיד של פלשתינה, אשר תוכר מעתה ואילך כביתו הלאומי של העם היהודי. מעמד התחדשותן של הזכויות המשפטיות של העם היהודי ושל ריבונותו על ארץ-ישראל התרחש במקביל להכרזתה של 'פלשתינה', העותומאנית לשעבר, בתום מלחמת העולם I, כשטח מנדטורי, מפני שמנדט זה ניתן אך ורק כלשון הצהרה: כדי "לבנות מחדש" את מדינת יהודה העתיקה ולהגשים את הצהרת בלפור ואת ההוראות הכלליות של סעיף 22 הנזכר. המשמעות היא אפוא שארץ-ישראל הייתה, למן הרגע הראשון, מדינה יהודית, ומעצמת המנדט, או הנאמן, שתפעל גם כחונך וכמדריך, תנחה אותה לקראת עצמאותה ותנקוט את הצעדים הפוליטיים, המנהליים והכלכליים הדרושים להקמתו המחודשת של הבית הלאומי של העם היהודי. האמצעי העיקרי להגשמת מטלה זו היה עידוד העלייה הנרחבת של יהודים לארץ-ישראל, עלייה שתביא בסופו של דבר להפיכת ארץ-ישראל למדינה יהודית עצמאית, לא רק מבחינה משפטית, אלא גם במובן דמוגראפי ותרבותי.

עד כאן הרקע למשפט הבינלאומי עליו הסתמכה ישראל כנאמן של ההחלטות הנובעות ממנדט חבר הלאומים כפי שנחתם במגילת היסוד של מדינת ישראל בעת הכרת העצמאות שלה בה' באייר תש"ח – 15 במאי 1948.

היכן מכשילה הפרקליטות את מדינת ישראל, את אזרחיה ואת העם היהודי, לא רק בדורנו אנו, אלא בצדקת קיומנו בהווה בעבר ובעתיד?

עובדה ראשונה:

המנדט הבריטי חויב, משפטית, להבטיח את מימוש הבית הלאומי היהודי (מדינה יהודית) בארץ-ישראל: פרטי העצמאות המתוכננת של המדינה היהודית נקבעו בשלושה מסמכים בסיסיים, שניתן לכנותם כמסמכי היסוד של ארץ-ישראל המנדטורית ושל מדינת ישראל היהודית המודרנית שצמחה מתוכה:

· "החלטת סן-רמו" מיום 25 באפריל 1920;

· "המנדט על ארץ-ישראל", שהוענק לבריטניה על-ידי מעצמות ההסכמה הראשיות ואושר על-ידי חבר הלאומים ב- 24 ביולי 1922;

· "חוזה הגבולות הצרפתי-בריטי" מיום 23 בדצמבר 1920.

את שלושת מסמכי היסוד האלה השלים החוזה האנגלו-אמריקני מ- 3 בדצמבר 1924 בנוגע למנדט על ארץ-ישראל.

מהו מעמדה של החלטת החלוקה של האום מ-29 בנובמבר 1947 והאם היא עדיפה על מסמכי היסוד של זכויות העם היהודי ומדינת ישראל על ארץ ישראל?

עובדה שנייה:

חשוב לזכור תמיד, כי מסמכים הנ"ל המבטאים את ההכרה הבינלאומית המחודשת בזכויות המשפטיות ובריבונות של העם היהודי על פלשתינה ועל ארץ-ישראל בהתאם למשפט הבינלאומי והכרה מחודשת זו נובעת מהם. זאת משום שקיימת דעה כוזבת, אוניברסאלית כמעט, כאילו החלטת החלוקה של העצרת הכללית של האו"ם מ- 29 בנובמבר 1947 היא ש"הולידה" את מדינת ישראל. לאמיתו של דבר, החלטת חלוקה זו התיימרה לבטל באופן בלתי-חוקי את הזכויות המשפטיות של העם היהודי ואת ריבונותו על כל פלשתינה וארץ-ישראל, והיא רחוקה מלהיות אישור לזכויות אלו או מחוללתן. לו קיבלו הערבים את החלטת החלוקה ייתכן והיה מקום לטעון כי ההחלטה מחליפה את הזכויות שניתנו לעם היהודי בעצם קבלת החלטה זו על ידי ישראל. אולם משפתחו הערבים במלחמת השמד נגדה – ממילא פג תוקפה ברגע שבו הופרה אמנת האו"ם האוסרת על המלחמה כאמצעי לפיתרון סכסוכים. יש להדגיש, שהחלטות האו"ם ומועצת הביטחון בכלל זה, מבוססות או על הפרק ה-6 של אמנת האו"ם (המדבר על פתרונות של סכסוכים בין מדינות, בדרך של מו"מ ובדרכי שלום) או על הפרק ה-7 (המדבר על הפעלת כוח לפתרון סכסוכים). כל ההחלטות המבוססות על הפרק ה-6, כולל החלטת החלוקה מ- 1947 כולל החלטה 242 ו- 338 - הן בבחינת המלצות בלבד. מאידך, ההחלטות המבוססות על הפרק ה-7, (כגון ההחלטה שחייבה את עיראק לצאת מכווית), מאפשרות למועצת הביטחון להפעיל כוח כדי ליישם את ההחלטה, והן לא חלו מעולם על הסכסוך הישראלי ערבי מהסיבות הידועות. מאז נוסד האו"ם, ב-1945 כל ההחלטות בנושא ישראל-ערב, התבססו על הפרק ה-6, (כולל כאמור ההחלטות על החלוקה וההחלטות האחרות - כגון 242 ו-338). לכן, כל ההחלטות הנוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי בכלל, וההחלטות הנזכרות לעיל בפרט, הן בגדר המלצות בלבד שאינן מחייבות אף צד!

עובדה שלישית:

'החלטת סן-רמו' הנזכרת הפכה את '"הצהרת בלפור' מ- 2 בנובמבר 1917, מהצהרת מדיניות בריטית גרידא, המביעה אהדה לייעודה של הציונות להקים מדינה יהודית, למסמך מחייב במשפט הבינלאומי, שהטיל על בריטניה להגשים את המטרה הזאת תוך שיתוף-פעולה פעיל עם העם היהודי. על-פי הצהרת בלפור כפי שפורסמה במקורה על-ידי ממשלת בריטניה, הבטיחה זו רק "לעשות כמיטב מאמציה כדי להקל" על ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. אולם בהחלטת סן-רמו מ- 24-25 באפריל 1920, הטילו מעצמות ההסכמה הראשיות, כגוף מלוכד, על ממשלת בריטניה את האחריות או החובה המשפטית להוציא לפועל את הצהרת בלפור. על בריטניה הוטלה אפוא המטלה המשפטית להבטיח את הקמתו הנאותה של הבית הלאומי של העם היהודי. ממשלת בריטניה קיבלה עליה מטלה זו ברצון, מפני שבזמן פרסומה של הצהרת בלפור ואישורה בוועידת סן-רמו נחשבה ארץ-ישראל לנכס אסטרטגי רב-ערך ולצומת דרכים חשוב, ולכן נתפשה הארץ כצורך חיוני להגנה על האינטרסים האימפריאליים רחבי-הידיים של בריטניה, שהשתרעו אז ממצרים עד הודו. בריטניה חששה אז פן תהיה למדינה או למעצמה אחרת כלשהי, ובעיקר לצרפת או לגרמניה, דריסת-רגל בקרבת תעלת סואץ. בישיבת הממשלה הבריטית מיום 31 באוקטובר 1917, שאישרה את הצהרת בלפור, הוגדר המונח "בית לאומי יהודי", על-ידי הממשלה עצמה, כמדינה. זו הייתה גם המשמעות שניתנה תחילה לביטוי זה בוועדת המצע שניסחה את "תוכנית באזל" בקונגרס הציוני הראשון, באוגוסט 1897, ועל-ידי תיאודור הרצל, מייסד התנועה הציונית. המילה "בית", שהופיעה בהצהרת בלפור ואחר כך בהחלטת סן-רמו, הייתה לא יותר מלשון נקייה למדינה, שאומצה תחילה על-ידי ההסתדרות הציונית בתקופה שארץ-ישראל הייתה עדיין תחת שלטונה של האימפריה העותומאנית, כדי שלא לעורר התנגדות תקיפה למטרות הציונות מצד הסולטאן וממשלתו, בגין אובדנו הפוטנציאלי של שטח זה לאימפריה. בעיני מנסחי תוכנית באזל ומנסחיה של הצהרת בלפור לא היה כל ספק מהי משמעותה האמיתית של המילה, והיא שאבה חיזוק מהצירוף של המונח "לאומי" למילה "בית". דא עקא, מכיוון שלא נעשה שימוש ישיר במילה "מדינה" ולא נטען בגלוי שזו הייתה הכַּוונה, ומכיוון שכאשר נעשה שימוש במונח זה לראשונה הוסתרה כוונתו האמיתית, ניתנה תחמושת בידי כל מי שניסה למנוע את הקמתה של מדינה יהודית, או בעיני כל מי שראה את ה"בית" הזה במושגים תרבותיים גרידא. גם הביטוי "בארץ-ישראל" שנכלל בהצהרת בלפור ועורר חילוקי-דעות לוהטים, כוּון לכל הארץ, על שתי גדות הירדן. היה זה אבסורד לשעֵר שאפשר להסיק מהמונח הזה כאילו מייעדים לבית הלאומי של העם היהודי רק חלק מארץ-ישראל, מפני שהן פלשתינה והן הבית הלאומי נוצרו במקביל, ושמותיהם שימשו חליפות, כשהמונח "ארץ-ישראל" מצביע על המיקום הגיאוגרפי של המדינה היהודית העצמאית שתקום בעתיד. אילו כוון המונח "ארץ-ישראל" לארץ מחולקת, היה הדבר נאמר במפורש בזמן שנוסחה הצהרת בלפור ואושרה, ולאחר מכן - בזמן שאומצה על-ידי מעצמות ההסכמה הראשיות. שום רמז כזה לא נשמע מעולם בדיונים הממושכים שבמהלכם נוסחה ההצהרה ובדיונים שהביאו לאישורה הבינלאומי.

אי-החוקיות של חלוקת הארץ

אין אפוא שום בסיס משפטי או עובדתי לטענה כי המונח "בארץ-ישראל" הגביל את הקמתו של הבית הלאומי היהודי לחלק מהארץ בלבד. אדרבא, ארץ-ישראל והבית הלאומי היהודי הם מושגים נרדפים, כפי שאפשר ללמוד מהשימוש באותו הביטוי בחלקה השני של הצהרת בלפור המתייחס לקיומן של "עדוֹת בלתי-יהודיות בארץ-ישראל", והמצביע בבירור על כל הארץ. ראיות דומות קיימות גם בהקדמה לכתב המנדט ובמונחיו. החלטת סן-רמו בנוגע לארץ-ישראל שילבה את הצהרת בלפור עם סעיף 22 של אמנת-היסוד של חבר הלאומים. המשמעות הייתה שההוראות הכלליות של סעיף 22 הוחלו במפורש על העם היהודי, שיקים את ביתו ואת מדינתו בארץ-ישראל.

לא הייתה שום כוונה להחיל את סעיף 22 על ערביי הארץ, בניגוד למסקנה המוטעית שאליה הגיעה ועדת החקירה הממלכתית על ארץ-ישראל, שהסתמכה על סעיף זה מהאמנה כבסיס משפטי להצדקת חלוקתה של ארץ-ישראל, לצד הנימוקים האחרים שציינה. ההוכחה לישימותו של סעיף 22 על העם היהודי, הכולל לא רק את היהודים שהיו אז בארץ-ישראל אלא גם את אלה שהיו אמורים להגיע אליה בהמוניהם בעתיד, מצויה ב"החלטת סמאטס", שהפכה להיות סעיף 22 של האמנה. החלטה זו מזכירה את ארץ-ישראל במפורש כאחת המדינות שסעיף זה יחול עליהן. לא היה כל ספק שכאשר נכללה ארץ-ישראל בהקשרו של סעיף 22, היא הייתה קשורה אך ורק לבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע בהצהרת בלפור.

עובדה רביעית:

מיהו הריבון על ארץ-ישראל?

הטיעון שהפרקליטות ברוב בורותה המשפטית, קוראת לה "שטחים כבושים" או "שטחים תחת תפיסה לוחמתית", אין לו ולו בסיס אחד במשפט הבינלאומי: השאלה שצריך בג"ץ לבחון, בהסתמך על חוות דעתו המלומדה של אחד משופטיה בעבר, השופט צבי טל - לאיזו מדינה, אומה או ישות הייתה הריבונות על השטח שהיה נתון בשליטת המנדט. שאלה זו עוררה ויכוחים נוקבים במשך כל 29 שנות קיומו, ומעולם לא ניתנה לה תשובה חד-משמעית. עובדה זו מפתיעה ביותר, מפני שבסעיף 22 בחוזה וֶרסיי, שנחתם ב- 28 ביוני 1919 ואושרר ב- 10 בינואר 1920, נקבע במפורש כי המדינות ששלטו קודם לכן בשטחים הנתונים עכשיו למנדט איבדו את ריבונותן כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה. המשמעות הייתה שגרמניה איבדה את ריבונותה במושבותיה-לשעבר באפריקה ובאוקיינוס השקט, ואילו תורכיה חדלה להיות הריבון בשטחים שהיו בידיה במזרח התיכון לפני חתימת חוזה ורסיי. התאריך שבו יכלה הריבונות להתחלף, היה יכול להיות אך ורק 30 בינואר 1919, היום שבו החליטה "מועצת העשר" לאמץ את "החלטת סמאטס" בצורה בלתי-הפיכה, וקבעה כי אף אחד מהשטחים שהיו בעבר בידי גרמניה או תורכיה לא יוחזר לבעליו הקודמים. שטחים אלה הופקדו אפוא בידיים הקיבוציות של מעצמות ההסכמה והשיתוף הראשיות, כדי שיחליטו על גורלם. במקרה של ארץ-ישראל, נפלה החלטה זו לטובת העם היהודי, בישיבה שהתקיימה בוועידת השלום בסן-רמו ב- 24 באפריל 1920, כאשר הצהרת בלפור אומצה כנימוק להקמת המדינה החדשה, "פלשתינה", ולניהולה - מדינה שעד אז לא היה לה שום קיום רשמי. מכאן שככל שהצהרת בלפור ניתנה לטובת העם היהודי! מסתבר שהעם היהודי הוא זה שנאצלה לו הריבונות (המחודשת) דה יורה על כל ארץ-ישראל.

ביטוייה של הריבונות בפועל במשך תקופת המנדט נמצאו אמנם בידי ממשלת בריטניה ולא בידי העם היהודי, אבל הריבונות עצמה, במובן התיאורטי הטהור, (או להלכה) כלומר, הריבונות דה יורה נשארה מוקנית לעם היהודי.

מצב עניינים זה בא לידי ביטוי מפורש בכתב המנדט, שבו הוזכרו מרכיבי הריבונות של העם היהודי על ארץ-ישראל בשלוש הצהרות הפתיחה הראשונות של ההקדמה, דהיינו: סעיף 22, הצהרת בלפור והזיקה ההיסטורית בין העם היהודי לארץ-ישראל. שלושה מרכיבים אלה של הזכות לריבונות הם נימוקי היסוד 'לבנייה מחדש' (Reconstituting) של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל, כפי שצוין במפורש בהצהרה השלישית של ההקדמה לכתב המנדט.

מצד אחר, מכיוון שבתקופת המנדט נמצא העם היהודי בארץ-ישראל תחת האפוטרופסות והפיקוח של בריטניה, הפעילה זו את ביטויי הריבונות היהודית על ארץ-ישראל הלכה למעשה.

עם ישראל לא היה מסוגל בזמן המנדט לעמוד ברשות עצמו ולקיים בעצמו את הריבונות המחודשת שהעניקו לו מעצמות ההסכמה הראשיות לפי המשפט הבינלאומי. השינוי המכריע חל ב- 14 במאי 1948, כאשר "נציגי היישוב העברי" בארץ-ישראל ו"נציגי התנועה הציונית" הכריזו על הקמתה של המדינה היהודית, על אף שצבאה החזיק אז רק בחלק זעיר מהשטח שהוקצה מלכתחילה לבית הלאומי היהודי. שאר חלקי המדינה נמצאו אז בחזקתן הבלתי-חוקית של מדינות ערב שונות, שלא היו להן שום זכויות ריבוניות על השטחים שכבשו בצורה בלתי-חוקית - שטחים שהיו מבחינה היסטורית חלק מפלשתינה ומארץ-ישראל ולא נועדו לשום ריבונות ערבית או להקמתה של מדינה ערבית נוספת כלשהי. מסיבה זו קיימת לישראל - המחזיקה בידה את זכויות הריבונות של העם היהודי על ארץ-ישראל – ורק לה, הזכות המשפטית המלאה להחזיק בידה את כל השטחים ששחררה במלחמת ששת הימים ושנכללו בבית הלאומי היהודי בתקופת המנדט, או שהיוו חלק בלתי-נפרד מארץ-ישראל, שנותק בצורה בלתי-חוקית מהבית הלאומי היהודי כאשר שורטטו גבולותיה של ארץ-ישראל בשנים 1920 ו- 1923. מאותה הסיבה, איש אינו יכול להאשים את ישראל כאילו "כבשה" שטחים בניגוד למשפט הבינלאומי, כאשר שטחים אלה היו בבירור חלק מהבית הלאומי היהודי או מארץ-ישראל.

לפיכך, כל הוויכוח הנסב היום על השאלה, האם ישראל חייבת להחזיר "שטחים כבושים" או "מוחזקים" לבעליהם הערבים, כביכול, כדי להבטיח שלום - הוא אחד הזיופים והשקרים הגדולים של המשפט הבינלאומי ושל הדיפלומטיה העולמית, וטרגי שישות משפטית כה בכירה – פרקליטות המדינה היהודית – נותנת יד ומחזקת שקרים אלה.

סיכום

יש להדגיש: בשנת 1945, כאשר נוסד ארגון האומות המאוחדות (שהחליף את חבר הלאומים), הוחלט שכל ההחלטות שנתקבלו קודם לכן לגבי המנדטים למיניהם, יישארו על כנן. (כמפורט בסעיף 80 פרק 12 של אמנת האו"ם The Charter of the United Nations)

לכן תוקפן של זכויות העם היהודי לא פג - ולפרקליטות המדינה אין שום סמכות חוקתית לעשות כן. פרקליטות המדינה היא ישות פקידותית חסרת סמכות לכל עניין ועניין הרה גורל זה – ועל כן העם, באמצעות הכנסת הוא הריבון היחיד לדיון על זכויות אלה, כל עוד תמלא זו בנאמנות את ייעודה, כחתום במגילת העצמאות.

טיעוניה המופרכים של פרקליטות המדינה בפני בג"ץ הם כשלעצמם חמורים, מסוכנים ושומטים את הבסיס החוקי של קיום מדינת ישראל ולו אף בחלק הקטן שנותר בידי ישראל והקרוי בפי רבים "גבולות הקו הירוק". אף אם לתוכנית ההתנתקות יש פן שלילי המבטא הסתלקות של ממשלת ישראל הנוכחית מהתחייבותה כלפי העם היהודי במגילת העצמאות, אין לפרקליטות מדינת ישראל שום סמכות משפטית אף ולא זכות מוסרית להוסיף וויתורים נוספים, התואמים את עמדת הערבים בסכסוך עם מדינת ישראל.

אם אמנם יקבל בית המשפט העליון של מדינת ישראל את טיעוני הפרקליטות, בעקיפין או במישרין, יסמן הדבר את סוף צדקת דרכה של מדינת ישראל בארץ ישראל כולה, וראשית קיצה הלאומי 57 שנים לאחר הקמתה.

---

[1] העתק המכתב: http://www.katif.net/new.php?id=5232

[2] המאמר מסתמך על חוות דעתם המלומדה של הפרופסורים למשפט בינלאומי טליה איינהורן, אליאב שוחטמן, הדר' הווארד גריף, וכבוד שופט בית המשפט העליון בדימוס, צבי טל.