ערב יום העצמאות 57 ואני יושב וחושב ושומע את ברק החגיגות בחוץ ואיני יכול שלא לחשוב על המצב המוזר בו נקראה מדינת ישראל.

כאן : המוני בני אדם יוצאים משיגרת יומם בבקשם מפלט בשכוכם את אותם אנשים מבני עמנו אשר יאבדו את ביתם עוד זמן קצר.

שם : האים הם חוגגים ?

אני לא מדבר על המקרה הפרטי לכאורה של גוש קטיף ואנשיו .

יש כאן הצהרת עקרונות ותרחיש של מה יתרחש בהמשך, המצב מחייב בחינה מחדש למה שאנו מכנים הסכסוך הפלסטינאי הישראלי

בואו ונשים את העובדות כהלכתן וכל מה שאני כותב כאן היא תצריף של אמת יסודית.

פרק א: עובדות

1. ארץ ישראל היא ביתו ההיסטורי והלאומי היחיד של העם היהודי מימי התנ"ך ועד היום: אלף שנים הייתה זו מדינתו, וגם כאשר הוגלה ממנה בכוח, המשיך לאלפיים שנים נוספות לראות בה את ארצו, וקצת מבניו לא עזבוה מעולם.

עובדת-יסוד זו הובילה להחלטת חבר הלאומים בסן-רמו ב- 1920, שעה שהפקיד בידי בריטניה את "ניהול הטריטוריה של פלשתיין", בתור "בית לאומי לעם היהודי".

לפי המנדט שניתן לה, היה על בריטניה "לסייע להגירה יהודית אליה, ובשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית... לעודד התנחלות צפופה של יהודים על הקרקע, כולל אדמות מדינה ואדמות בור".

ואכן, לפי קביעתו של פרופ' יוג'ין רוסטאו (Rostow), דיקן הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ייל ותת-מזכיר המדינה של ארה"ב מ- 1966 ועד 1969, והמנסח של החלטה 242, "המנדט הבריטי הכיר בזכות העם היהודי ל'התיישבות צפופה' בכל שטח המנדט; ולפיכך, זכות ההתיישבות של היהודים בארץ-ישראל שממערב לנהר הירדן, כלומר בישראל, לא ניתנה לעירעור. זכות זו מעולם לא בוטלה, וגם לא ניתן לבטלה אלא במסגרת שלום מוכר".

לפי כתב המנדט, נאסר על בריטניה להעביר שטח כלשהו של א"י למדינה זרה, כדי לא לפגוע בייעודו של השטח לשמש בית לאומי לעם היהודי, ובמצב משפטי זה לא חל שינוי עד עצם היום הזה. למרבה הצער, בריטניה נסוגה מתכנית זאת, בעיקר עקב מתקפות טרור שפתחו בהן ערביי א"י, ונתנה לערבים את מזרח עבר הירדן (כ- 76% משטח פלשתינה-א"י). לפיכך, המתנחלים, אם כי באיחור, הם אלה המגשימים היום את החלטות חבר הלאומים.

עד היום ליהודים יש הזיקה החזקה ביותר לארץ ישראל מבחינת החוק הבינלאומי, ותכנית העקירה של שרון - תכנית בלתי-מוסרית במהותה - אם תתבצע, עומדת להוציא את א"י מידי היהודים בעיני החוק הבינ"ל, בפעם הראשונה בהיסטוריה.

2. מנגד, עד לפני כשמונים שנה לא היה בנמצא עם "פלשתיני"; לא הייתה בעבר, וגם כיום אין שפה פלשתינית; ושום אנציקלופדיה אינה מזכירה "עם פלשתיני" לפני 1917.

השם "פלשתיני" עצמו ניתן במקורו ליהודים, במאה הראשונה לספירה, על יד הרומאים, כובשי א"י; והערבים גנבוהו בערמתם וייחסוהו לעצמם.

ה"פלשתינים" הם אפוא היהודים, ולא הערבים. גם לפי עדות עצמם, עוד משנת 1919, אין הפלשתינים אומה לעצמה, אלא הם "רואים בפלסטיין חלק מסוריה הערבית, שממנה מעולם לא הייתה מנותקת.

אנו מחוברים לסוריה בקשרים לאומיים, דתיים, לשוניים, טבעיים וגיאוגרפיים" (לשון קונגרס האגודות המוסלמיות-נוצריות). ואכן, באנציקלופדיה בריטניקה (מ-1911), מצויין, כי "פלסטיין... [הוגדרה] בברית הישנה כמורשת העברים לפני גלותם... נהר הירדן... מסמן את הקו שבין פלסטיין המערבית למזרחית". אנשי רוח ערבים שונים חזרו ואישרו זאת: "לפני 1917, כאשר בלפור הצהיר את הצהרתו, לא הייתה מעולם כל שאלה פלשתינית ולא הייתה כל פלשתינה כיחידה פוליטית או גיאוגרפית" (כך פרופ' ג'והן חזם, בעדותו לפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית על א"י, 1945). על עמדתם זו, כי אינם "עם" לעצמם, אלא חלק מן האומה הערבית הגדולה, חזרו הפלשתינים ב"אמנה הפלשתינית" מ- 1964. לפיכך, טיעונם, "כי הסדר הקבע בגבולות 1967 הוא ויתור מכאיב על 77% ממולדתם ההיסטורית", הוא מופרך וכוזב; כפי שכוזבת טענתם, שירושלים הייתה אי-פעם בירתם; וכשם שאבסורדית בעליל טענתם, ש"מעולם לא היה ליהודים בית מקדש בירושלים, וכי דוד ושלמה הם המצאה ציונית".
אכן, היום יש עם המגדיר את עצמו "פלשתיני", אבל כל ייחודו הוא בהתנגדות ליהודים כעם החוזר למולדתו; וזה מאה שנה מתאפיינת התנגדות זו בטרור שיטתי ורצחני כנגד אנשים, נשים וטף, וביזמה בלתי פוסקת למלחמות; אבל מהות כזו אינה ראויה להגדרה עצמית של קיבוץ לאומי. אמנם, הגדרה לאומית עצמית היא ערך חשוב, אבל לאומים הרבה יש בעולם, אשר, להבדיל מהפלשתינים, יש להם סממנים ייחודיים של שפה, תרבות, דת והיסטוריה, ובכל זאת אינם ישות מדינית לעצמם, בגלל שיקולים בינלאומיים של טובת האזור והמרחב שלהם.

3. "הפשע הבינלאומי העליון". בהמשך משפטי נירנברג, ואחר כך בחבר הלאומים בניו-יורק ב-1947, לראשונה בתולדות אנוש, הוחלט, כי סכסוכים בין עמים יש לפתור רק בדרכי שלום; והפותח במלחמה מבצע את "הפשע הבינלאומי העליון". אבל שנה לאחר מכן פתחו שבע מדינות ערב, וה'פלשתינים', הירדנים והמצרים, בראשם, במלחמת-השמד נגד המדינה היהודית הצעירה; ובכך יצרו את הבעיה של הפליטים הפלשתינים: תוצאה ישירה של מלחמה זאת ומלחמות נוספות שהערבים כפו על האזור, ולכן הם הנושאים באחריות מלאה לתוצאותיה. מה שקרוי "הסכם ז'נבה", המסיר מן הערבים כל אחריות לרציחתם בכוונה תחילה של 30.000 יהודים במשך מאה שנה, והמטיל אחריות מוסרית וכספית על הצד היהודי, ולא על הצד הערבי, הוא זוועה מוסרית, אות קלון ליוזמיו, ומנציח את מלחמות הפלשתינים נגד היהודים; הואיל והוא אומר לערבים בפה מלא, כי תמיד יוכלו לפתוח במלחמה, ותמיד היהודים יפצו את התוקפן הערבי על תוצאות מעשיו. בפועל, זה מה שהערבים עושים: הם תמיד פותחים במלחמה, וכשהם מפסידים, הם מבקשים להחזיר את המצב לקדמותו, ועוד לפצותם; ועמדה זו היא אבסורדית בעליל.

4. ה"כיבוש" הוא ערבי, ולא יהודי. השימוש הרווח במונח "כיבוש" לגבי א"י הוא מגמתי ושקרי, משלוש סיבות:
א) מעולם לא הייתה ריבונות מדינית פלשתינית בא"י, ובאין ריבונות מדינית לא יכול להיות "כיבוש". אמנם, הייתה ריבונות ירדנית מ- 1948 עד ל- 1967, אך זו לא הוכרה על ידי העולם (פרט לפאקיסטן ובריטניה); ובנוסף, ירדן ויתרה על ריבונותה זו ב- 1988; ובכך חזרה הארץ סופית לבעליה ההיסטוריים, הם היהודים;

ב) ה"כיבוש" אינו תוצאה של מהלך ישראלי, אלא של מלחמה שנכפתה על ידי הערבים ב- 1967.

יש לזכור, כי שלוש שנים קודם לכן, ב- 1964, כשכל "השטחים" היו עדיין בידיהם, יזמו אלה את "האמנה הפלשתינית", הקוראת להשמדתה של ישראל.

אמנה טרוריסטית זו קיימת ופועלת, ואלפי היהודים הנרצחים מאז, הם עדות טראגית לקיומה;

ג) כל האדמות שעליהן יושבות ההתנחלויות (וזאת, בניגוד לשטחי-ענק "פלשתינים" שעליהם יושבת בדין התנועה הקיבוצית מאז 1948), מעולם לא היו מעובדות פיסית על ידי הפלשתינים, וכולן טרשים (או חולות-שוממים, כמו בגוש קטיף). לכן, מי שנוקט במונח "כיבוש" לגבי ההתנחלויות, ומבלי שהוא מזכיר בצמוד ובמפורש שלושה נתונים אלה, עושה מעשה מרמה וזדון: ארץ ישראל אכן "כבושה", אבל על ידי הערבים ולא על ידי היהודים, הואיל ועם אינו יכול להיות "כובש" במולדתו ההיסטורית; ואכן, בספרי ההיסטוריה בעולם מכונה תקופה זו: "תקופת הכיבוש הערבי" (The Arabic Qonquest).

5. ירדן היא "פלשתין". בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הלך חאג' אמין אל חוסייני, המנהיג הפוליטי והדתי הפלשתיני העליון, אצל היטלר, ובברלין, בפומבי, התחייב לעזור לנאצים בהשמדת היהודים. על רעיון זה חזר עראפת וטען, שאין כלל בכוונתם לייסד מדינה ערבית נוספת בצד ישראל, אלא במקומה, ומתוך כוונה להתאחד מאוחר יותר עם ירדן, שממילא רוב תושביה כיום הם פלשתינים; וכדברי הנסיך הירדני חסן באספה הלאומית הירדנית: "פלסטין היא ירדן, וירדן היא פלסטין. יש כאן עם אחד וארץ אחת, עם היסטוריה אחת וגורל אחד" (2/2/1970). וכמוהו זוהייר מוחסיין, חבר הוועד הפועל של אש"ף: "רק למטרות טקטיות אנחנו מקפידים להדגיש את זהותנו הפלסטינית ... ייסודה של מדינה פלסטינית הוא מכשיר חדש במלחמה המתמשכת נגד ישראל... לאחר שנשיג את כל זכויותינו בכל פלסטין, אסור שנדחה אף לרגע אחד את האיחוד מחדש של ירדן ופלסטין" (31/3/77), וכלשון האמנה הפלשתינית עצמה: "השלטון הלאומי הפלשתיני לאחר הקמתו ייאבק לאיחוד מדינות העימות, למען שחרור כל האדמה הפלשתינית וכצעד בדרך לאיחוד ערבי כולל" (סעיף 8).

פרק ב: הערכות

6. הקמת מדינה פלשתינית בתוך גבולותיה הצרים של א"י (גבולות, היכולים להכיל בקושי מדינה אחת, ובוודאי שלא שתים), שתקלוט מיליוני פליטים מהאזור, תגרום לאסון ידוע מראש: אנושי, אקולוגי ומדיני. אסון כזה יתרחש במיוחד ברצועת עזה, שהיא בעלת הצפיפות והילודה הגדולים בעולם; רצועה אנושית, שתתפוצץ בעתיד בכל מקרה, אם לא תיפתח אל מחוצה לה (לישראל, למצרים, או לים). האסון הוא ודאי, מפני שהפלשתינים, בהתאם ל"אמנה הפלשתינית" (שאותה הם מסרבים לבטל אפילו היום), יתאחדו כדי למרר את חיי היהודים במעשי רצח וטרור ולהפוך את האזור לגיהנום, עד שיצליחו להביא את היהודים לידי יאוש, ולהבריחם מישראל, בהתאם לתוכנית הפלשתינית הרשמית של חיסול ישראל "בשלבים": "יש לטהר את פלשתין מן הקיום הציוני"

(סעיף 15 ב"אמנה"; וכפי שטען עראפת ב- 30 בינואר 1996, בפני 40 דיפלומטיים ערביים במלון בשטוקהולם). על רעיון זה חוזר בשקט יורשו של עראפת, שהדוקטוראט שלו הוקדש להכחשת השואה. גם פייסל חוסייני ("המתון") אכן אישר, כי "הסכמי אוסלו" היו בבחינת "סוס טרויאני" לקראת הכנעתה הסופית של ישראל בעתיד. לכן, מלחמה כוללת בין ישראל לערבים תהיה אז רק שאלה של זמן.

פרק ג: מסקנות

7. מכל האמור לעיל יש לשלול לחלוטין את הרעיון המופקר של הקמת מדינה פלשתינית בא"י. במזרח התיכון ישנן 21 מדינות ערביות, שתרבותן דומה, ששפתן שווה, ושהקוראן הוא הספר הקדוש להן. אולם יש רק מדינה קטנה אחת יהודית, שבהתאם לצדק ההיסטורי והטבעי, ובהתאם להחלטת העולם בסן-רמו, הייתה אמורה לכלול את ביתה הלאומי בשתי גדות הירדן. מכאן תביעתנו, כי היא תהיה הריבונית היחידה בשטח ארץ ישראל המערבית. טענת השמאל, כי "אין פתרון צבאי", נועדה לחלץ את הערבים מתבוסה והיא שגורמת להמשך המלחמה והנצחתה. רק פתרון צבאי מוחץ יוכל להבטיח פתרון מדיני, כפי שקרה בסיום מלחמות רבות בהיסטוריה האנושית, וכמו במלחמת העולם השנייה.

8. ארץ ישראל המערבית תהיה בריבונות יהודית. במסגרת הסדר מרחבי מוסכם, ובהסכמה בינ"ל עתידית, הפלשתינים הגרים ביהודה ושומרון יראו בירדן, שרוב תושביה הם פלשתינים, את ביתם המדיני והלאומי, ויוכלו להקים בשטחי A כל צורה של "מינהל-עצמי", בתנאי שתהיה פחות מ"מדינה"; ואלה הגרים ברצועת עזה, ימצאו, בסיוע העולם, את מרחב מחייתם הלאומי בחצי האי סיני. עקרון "המעבר הבטוח" של אוסלו (מתכון מרושע נוסף לחלוקת מה שיישאר מישראל) מת סופית יחד עם רציחתם של אלפי ישראלים עם פרוץ הקרבות באינתיפאדה, ומדינת ישראל לא תסכים עוד לעולם לביתורה לשתי מדינות מחולקות. לא יהיה טרנספר, לא של יהודים ולא של ערבים, וכל מי שנטע עץ ובנה בית, יישב במקומו (אף-על-פי שחלק הארי של עצי-הזית בשומרון נטוע על אדמות שנגנבו ונשדדו על ידי הפלשתינים מהמדינה, בחולשתה, ובחסות הבג"ץ; וכפי שקורה כיום גם בנגב על ידי הבידואים).

9. פליטיםעמי ערב, במלחמותיהם הנפשעות נגד היהודים, הם, ורק הם, אלה שגרמו לבעיית הפליטים; לכן, עליהן להיות גם חלק מן הפתרון. הם גם אלה שבכוונת-זדון (יחידה בהיסטוריה) לא קלטו אותם בארצותיהם, להבדיל מ- 600.000 פליטים יהודים שגורשו ממדינות ערב ב-1947, ונקלטו בישראל. מנגד, שאיפת הערבים לנשל את היהודים, פליטי ארצות ערב
מ-1947, מן האדמות שהם יושבים עליהן היום בדין בישראל, יוצרת קו שבר מוסרי: הערבים טוענים שהאדמה קדושה ואין בעיניהם כל ערך לחיי אדם ("הסכם ז'נבה" קיבל עמדה נקלה זו, בהסכמתו לשחרור מוחלט של כל הרוצחים הפלשתינים הכלואים בישראל על פי חוק ומשפט); בעוד שאנחנו טוענים שקודם כול החיים קדושים. לכן, מי שירצה להחזיר את הגלגל אחורנית, ולהחזיר את הפליטים הערביים לאדמותיהם הקודמות, קודם לכן יצטרך להחזיר לתחייה את רבבות היהודים שבמשך מאה שנה נטבחו על יד הערבים; וגם להחזיר לתחייה את רבבות הערבים שנהרגו על ידי היהודים במלחמות שנכפו עליהם; וכשתהיה תחיית המתים, אז, ורק אז, ולא שעה אחת קודם לכן, נוכל לדון בתקוות האבודות של הפלשתינים. מכאן, שבריחת הפליטים איננה הפיכה, בדיוק כמו החזרתם לחיים של רבבות הרוגינו, שנטבחו במלחמות על ידי הפלשתינים: שדמי כולם שווים, ודמי כולם בראש מי שפתח במלחמה.

10. היום, לאחר שכבר נעשו צעדים שגויים וחמורים על יד היהודים בעצמם (בהצעות הרות-אסון כמו "הסכם ז'נוה", או "מפת הדרכים" בחסות סעודיה), ברור, שהעולם כולו בהתחלה ידחה את הרעיון המוצג פה, לאחר שביזמתנו הנדיבה כבר נקבעה בתודעתו עמדה כוזבת ע"י הצגת תמונה מסולפת של העובדות וההיסטוריה בתעמולה הערבית מול הגמגום הישראלי, באשר למהות הטרור הערבי ובאשר למהות תביעות הצדק של היהודים.
התפישה המוצעת פה היא הצודקת והיא הנותנת את הפתרון המתאים, בהיבט המוסרי והמעשי. אם נאמין בה, נקבל אותה, נאמץ אותה ונדבק בה בעקשנות, נוכל להנחיל אותה גם לעולם. לפחות, לחלק ניכר מעמי העולם הנאור, שייאלץ להשלים איתה. אנו מתחילים עתה מסע מחודש בן אלף מילין, ונעמוד בו, גם אם תארך לנו השעה.

הכותב

דן יעקבי