"בתקופת המקרא הבחינו באיזור הגולן בין החלק הצפוני שנקרא ארץ מעכה, לבין האיזור הדרומי שנקרא ארץ גשור", ציין גנדי במכתבו, והזכיר שני מפקדים שהורישו את האיזור לעם ישראל: אלכסנדר ינאי – ו'דדו'
לרחבעם זאבי הי"ד, גנדי בפי כל, איש ידיעת הארץ והתנ"ך בכל ישותו ונימי נפשו, היתה אמירה מפורסמת: "כשמטיילים בשבילי ארצנו צריכים ללכת יחפים, כי בכל מקום אתה דורך על פסוקים".
גנדי עם נתניהו על רקע בקעת הירדן. צילום: חגי הוברמן
בשנים תשכ"ח-תשל"ג, יולי 1968-ספטמבר 1973 כיהן גנדי כאלוף פיקוד המרכז. לבד ממירדפים אחרי מחבלים וחיסולם, ושמירה על ביטחון המדינה מול הגבול הירדני, היה גנדי מעורב גם בהקמתם של היאחזויות נח"ל שהפכו לימים ליישובים אזרחיים, בבקעת הירדן ובחבל עזה. כאיש ידיעת הארץ והתנ"ך בכל ישותו, כבעל ידע עצום בהיסטוריה הארץ-ישראלית הקרובה והרחוקה, נתן גם לכמה מהם את שמותם, הרשומים על מפת הארץ עד ימינו.
במלאת 17 שנה להירצחו בידי מחבלי 'החזית העממית', נביא את סיפורי היישובים שקיבלו את שמם מגנדי.
ממחולה ועד גשור
היישוב הראשון שגנדי העניק לו את שמו הוא מושב מחולה בבקעת הירדן. ההיאחזות עלתה על הקרקע בז' בשבט תשכ"ח, 6 בפברואר 1968, מדרום לעמק בית שאן. זו היתה היאחזות הנח"ל הראשונה שקמה בשטחי יש"ע אחרי מלחמת ששת הימים. (קדמו לה אמנם שלוש היאחזויות, נח"ל-ים ונח"ל סיני בצפון סיני, ונח"ל גולן ברמת הגולן - כיום קיבוץ אפיק. אולם הן לא היו בשטחים המכונים יו"ש). תחילה נקראה ההיאחזות בשם 'סוכות'. אבל גנדי, שעדיין לא כיהן כאלוף פיקוד המרכז, אלא כעוזר ראש אג"ם, וככזה היה מעורב בהעלאת היאחזויות, הציע את השם מחולה, על שם העיר המקראית אבל-מחולה הסמוכה. בימי המלך שלמה היה באזור זה הנציב בענא בן אחילוד, אשר תחום שליטתו היה: "וכל בית-שאן... עד אבל-מחולה" (מלכים א', ד' י"ב). אבל-מחולה הייתה עירו של אלישע, תלמידו של אליהו הנביא: "...ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך", כפי שמסופר במלכים א' (י"ט, כ"א). אל אבל-מחולה נמלט כל מחנה מדין מפני גדעון ושלוש מאות תוקעי השופרות שלו. את כל זה כתב גנדי במכתב מג' באדר תשכ"ח, 3 במרץ 1968, שבו הציע את השם – שהתקבל.
באותו מכתב מציע גנדי שני שמות נוספים: קליה – שלא היה שם חדש, אלא חידש את שם היישוב מלפני מלחמת העצמאות, וגשור, להיאחזות נח"ל שהוקמה ברמת הגולן. השם ניתן על שם ארץ גשור המקראית, הממלכה ההיסטורית שמקובל להניח כי שכנה בדרום הגולן של היום. "בתקופת המקרא הבחינו באיזור הגולן בין החלק הצפוני שנקרא ארץ מעכה, לבין האיזור הדרומי שנקרא ארץ גשור. הגבול ביניהם הוא בערך בין גשר בנות יעקב לקוניטרה", ציין גנדי במכתבו, והזכיר שני מפקדים שהורישו את האיזור לעם ישראל: אלכסנדר ינאי – והאלוף דוד אלעזר, דדו, (שהיה אלוף פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים).
מכתבו של גנדי ובו הוא מציע את השמות מחולה וגשור
משואה מכורה וארגמ"ן
גנדי המשיך להעניק להיאחזויות הנח"ל בבקעה את שמם, כמו ארגמ"ן בבקעת הירדן. המקום הוקם תחילה כהיאחזות נח"ל בי"א בכסלו תשכ"ט, 2 בדצמבר 1968 - היאחזות הנח"ל השלישית בבקעת הירדן. השם מורכב מראשי התיבות של שני קצינים בכירים שגנדי הכיר היטב היכרות אישית - מפקד חטיבת הבקעה אל"מ אריק רגב וקצין המבצעים שלו רס"ן גד מנלה, שנהרגו במירדף אחרי מחבלים תחת פיקודו של גנדי באיזור זה של הג'יפטליק בא' באב תשכ"ח, 26 ביולי 1968.
מושב נוסף בבקעת הירדן שקיבל את שמו מגנדי הוא גיתית, ברכסים המערביים של הביקעה. שמו הראשון היה 'תל טל' על שם הר טוויל הסמוך, אולם גנדי העדיף את השם גיתית על שמו של כלי נגינה עתיק הנושא את אותו השם, אשר צורתו מזכירה את צורת הבקעה עליה משקיף היישוב.
מושב נוסף בבקעה, מכורה, הוקם כהיאחזות נח"ל בכ"ט בטבת תשל"ג, 3 בינואר 1973, במערב בקעת הירדן, במדרונות המזרחיים של השומרון. כיוון שההיאחזות הוקמה באיזור הנקרא בערבית 'כורירה', ניתן לה בתחילה השם 'כור', אבל גנדי העדיף את השם 'מכורה' שפירושו המילולי מולדת. מן הסתם התנגנו בראשו השורות מתוך השיר 'מלאו אסמינו בר' שכתב פנחס לנדר: "מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה ואין ואין עדיין?". 15 שנה אח"כ, כשהחל בקריירה פוליטית והקים את מפלגתו, הוא נתן לה את השם 'מולדת'.
למושב גילגל בדרום הביקעה, ליד יריחו, קרא גנדי כך על שם האתר המקראי גילגל, המקום הראשון שבו חנו בני ישראל בכניסתם לארץ ישראל כמסופר בספר יהושע "והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון ויחנו בגילגל, בקצה מזרח יריחו" (יהושע ד' י"ט). מקומה של גילגל מזוהה בתל ג'לג'ול הממוקמת כשני ק"מ מדרום-מזרח ליריחו.
את השם 'מצפה שלם' נתן גנדי להיאחזות שקמה על פסגת מצוק ממערב לים המלח בי"ט בכסלו תשל"א, 17 בדצמבר 1970, על שם מורהו ד"ר נתן שלם שחקר את מדבר יהודה.
בז' בכסלו תש"ל, 17 בנובמבר 1969, הוקמה היאחזות נח"ל חדשה בבקעת הירדן, בצד כביש יריחו-בית שאן, לרגלי קרן הסרטבה. תחילה כונתה בשם 'פַרְעַה', כשם הערבי של נחל תרצה הסמוך. אבל גנדי התבונן מההיאחזות על קרן הסרטבה המתנשאת ממעל, ונזכר במשואות שהיו מדליקים על פיסגתה בימי בית שני, כדי להודיע על ראשי חודשים, כמסופר במסכת יומא. לזכר אותן משואות קרא גנדי להיאחזות החדשה בשם משואה.
בנר שני של חנוכה תשל"א, 24 בדצמבר 1970, הוקמה צפונית מערבית ליריחו, באזור ואדי עוג'ה, היאחזות נח"ל חדשה. גנדי בחר לה את השם נערן, על שם יישוב מקראי בשם נַעֲרָן, שהמשיך להתקיים כיישוב יהודי גם בתקופת המשנה והתלמוד. שש שנים היה המקום היאחזות נח"ל, עד שאוזרח בי"ב בכסלו תשל"ז, 16 בנובמבר 1976, כקיבוץ של תנועת הקיבוץ המאוחד בשם ייט"ב - ראשי תיבות של יד יצחק טבנקין, מהמנהיגים המיתולוגיים של אחדות העבודה והקיבוץ המאוחד, חבר קיבוץ עין חרוד, ומראשוני התנועה למען ארץ ישראל השלמה.
אבל השם נערן שבחר גנדי לא אבד. הגרעין המקורי של נח"ל נערן ייסד את הקיבוץ נערן, אף הוא של הקיבוץ המאוחד, הנמצא צפונית-מזרחית לייט"ב. לא הרחק משם נתגלו שרידי בית הכנסת של היישוב התלמודי הקדום נערן. כיום הוא מושב שיתופי אשר תושביו הם עולים מברית המועצות לשעבר.
המורג החמישי
גנדי גם נתן את שמותיהם של שלושה יישובים בחבל עזה, שחרבו בהתנתקות. זה היה בתקופה שחבל עזה היה באחריות פיקוד המרכז – באחריותו הישירה של גנדי. הראשון הוא נצרים. בשנת תשמ"ה, כשהייתי חבר קיבוץ נצרים והתחלתי לחקור את תולדות הנקודה, מצאתי מיסמך בארכיון הנח"ל שבו נכתב שהוחלט לקבל את הצעתו של גנדי לקרוא להיאחזות החדשה בשם נצרים. שלחתי לגנדי מכתב, וביקשתי לשמוע ממנו מדוע בחר בשם זה. גנדי השיב לי כי זהו 'עיברות' של שם מחנה הפליטים הסמוך - נוציראת. גנדי הוסיף שבהתחלה חשב על השם 'נצר', אבל שתי סיבות הניעו אותו לבחור דווקא בריבוי 'נצרים': א' - קיים ישוב בשם 'נצר סירני' והוא חשש שיבלבלו בין 'נצר' ל'נצר סירני' (אם כי בהמשך הוקם מושב 'נצר חזני'). ב' - הוא חשש שיאשימו אותו שברצונו להנציח עוד בחייו את שמו של ידידו משה נצר, שעמד אז בראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון. לכן נבחר השם 'נצרים' – ומאז ליישוב הגיעו כל הזמן מכתבים שנשלחו לניצנים.
אלוף הפיקוד גנדי (שני מימין) מצדיע בטקס העליה לקרקע של היאחזות קטיף – לימים נצר-חזני. צילום: מוכי בטר
ההיאחזות השניה שגנדי נתן לה את שמה היתה מורג. שנים לפני-כן, אחרי מלחמת ששת-הימים, כששוטט ברצועה, מצא גנדי ברצועת עזה כלי חקלאי מקורי, כמוהו לא הכיר עד אז: 'מורג מצרי'. גנדי ידע שבארץ ישנם ארבעה סוגי מורגים: 'מורג חצצים', שבתחתיתו אבני צור והן עושות את עבודת המירוק שמפרידה את המוץ והקש מהגרגרים; 'מורג חרוץ', שבו יש פחיות או מתכת מנוסרת: מורג של פח שיש בו חורים, ע"פ השיטה הערבית הבדווית, המוכרת: הבדווים נטלים חביות זפת או דלק ריקות, מיישרים אותן, פורסים אותן, עושים מהן חריצים ואת זה הבהמה גוררת; ומורג אבן, בעל שיניים. את המורג הזה הביאו לכאן הטמפלרים הגרמנים כשבאו לכאן מאירופה.
כאן גילה גנדי מורג חמישי, חדש, משונה ומקורי: מורג שהחקלאי יושב על מין דרגש ובו שתי קורות, כשבתווך נמצא או מורג חרוץ או מורג אחר. זה היה עבורו גילוי מעניין.
כעבור זמן, כשעסק בהקמת היאחזות הנח"ל בחן-יונס, עלה בדעתו שהיאחזות נח"ל, היחידה שסימנה מגל וחרב, ראויה להיקרא על שם כלי חקלאי שעדיין לא נקרא ישוב בשמו. השם 'מגל' כבר היה תפוס בשם קיבוץ בשרון, וגנדי נזכר באותו מורג מקורי מהרצועה. כך נולד השם מורג.
כשהוקמה ההיאחזות הרביעית בחבל עזה, אחרי כפר-דרום, נצרים ומורג, הציע גנדי לקרוא לה 'גדיש'. תחילה אכן נקרא כך המקום, עד שמישהו הסב את תשומת ליבו של גנדי, שקיים כבר מושב בשם גדיש בחבל תענך, מדרום לעפולה. גנדי הציע להמיר את הגדיש בחרמש, אלא שהצעתו במקרה הזה לא התקבלה, והוא הועתק לימים ליישוב הקהילתי בצפון השומרון. להיאחזות בחבל עזה ניתן השם קטיף, שלימים נתן לכל גוש היישובים את השם גוש-קטיף. כשההיאחזות אוזרחה ניתן לה השם נצר חזני, והשם קטיף נדד ליישוב סמוך – ייבנו כולם ויכוננו במהרה בימינו אמן.