ד'ר גיא בכור: הצבא פוחד מהעם, המינויים הבכירים-פוליטים  

איך הצבא שלנו איבד את ה"קילינג אינסטינקט", שהיה פעם למפקדיו, חדורי הביטחון העצמי, שהשמידו את חילות האוויר של צבאות ערב כבר על הקרקע ב-1967? איך קרה שהצבא חושש אפילו מעימות מוגבל עם כנופייה קטנה של טרוריסטים לא ממש מאומנים, לא בלבנון אלא ברצועה הזעירה של עזה, ולוחץ להמשך הרגיעה בכל מחיר, אפילו במחיר ריבונות חלקית סביב הרצועה, במחיר השפלתנו, ובמחיר הקרבת האזרחים?
איך אפשר להסביר את העובדה המדהימה, שצה"ל הגדול שלנו, המהולל והאהוב על ידינו, בורח מעימות בעזה כמו מאש? שהוא מתפלל כל בוקר שה"רגיעה" תימשך, ואולי האירגונים הפלסטיניים לא מתכוונים למה שהם אומרים? הרמטכ"ל הנעלם רב-אלוף גבי אשכנזי, זה שאמרו שהפך את צה"ל למשהו אחר לגמרי, מצוטט כאומר שאין להיכנס לעימות בעזה כמעט בשום מחיר.
בעצם צה"ל לא השתנה, ובדיוק כמו במלחמת לבנון האחרונה הוא פשוט לא רוצה להילחם. צבא פאציפיסטי. בלית ברירה שלחו אז את חיל האוויר לעשות את המלאכה מול חיזבאללה המחופר בשיטת הווייטקונג, למרות שלמטכ"ל היתה תוכנית מגירה מפורטת כיצד להתמודד במלחמה מול חיזבאללה יבשתית. כיום, בלית ברירה שולחים את חיל האוויר לתקוף בעזה, בתגובה שבלונית, מפוהקת, ללא שאר רוח, ללא חשיבה, ללא שום תכנון.
אז, כמו היום, זה לא הצבא ששומר על האזרחים, אילו האזרחים ששומרים על הצבא, שחייליו מאופסנים בקסרקטינים כמו חיילי שוקולד שמורים היטב, ואם חלילה בסיס טירונים ניזוק מקסאמים, אז מפנים אותו פנימה. אך את האזרחים, כמובן, משאירים בשטח. בשיח הישראלי חיילים הרוגים שווים יותר מאזרחים הרוגים, ולכן נזהרים בהם יותר. אבל זהו "צבא ההגנה לישראל", לא "ישראל להגנת הצבא", הלו? מישהו שוב התבלבל שם!
איך הגענו למצב שהצבא שלנו, כן, צה"ל של כולנו, הוא גורם כמעט-פוליטי, המפעיל לחץ פוליטי שלא להתמודד צבאית; שבורח מעימות בכל החזיתות, למשל הסורית, כאשר בכירי הצבא לוחצים על הדרג הפוליטי להיכנס למשא ומתן עם סוריה, כולל החזרת רמת הגולן, העיקר לא להילחם. איך הצבא שלנו איבד את ה"קילינג אינסטינקט", שהיה פעם למפקדיו, חדורי הביטחון העצמי, שהשמידו את חילות האוויר של צבאות ערב כבר על הקרקע בשנת 1967.
איך קרה שהצבא אפילו חושש מעימות מוגבל עם כנופייה קטנה של טרוריסטים לא ממש מאומנים, לא בלבנון אלא ברצועה הזעירה של עזה, ולוחץ להמשך הרגיעה בכל מחיר, אפילו במחיר ריבונות חלקית סביב הרצועה, ובמחיר הקרבת האזרחים. איך כל זה קורה לנו, על מיליארדי השקלים שאנו משקיעים בצבא בשנה. מדוע הביצועים שאנו מקבלים כל כך ירודים בחוסר המעוף שלהם, בינוניים, עם מטכ"ל מפוהק, מפונק, שמן מתקציבי ענק, שלא רוצה להתאמץ יותר מדי, ללכלך את הידיים, בדרך אל האזרחות והמנכ"לות בארגוני הסקטור הפרטי.
איך קרה שצבא המתוקצב בלא פחות מ-50 מיליארד שקל בשנה (2007), כאשר התקציב הזה אינו כולל את תקציבי המוסד, שב"כ, פיקוד העורף, משמר הגבול וסיוע לתעשיות ביטחוניות במשבר, המסתכמים בעוד כמה מיליארדי שקלים, צבא כזה אינו פועל? תשאלו בשביל מה אנחנו משקיעים סכום שהוא 17% מהתקציב הלאומי שלנו, על אי-עשייה, ואפילו על אי-הרתעה? האם לא חבל על הכסף?
כדי להבין את התוצאה המחרידה הזו, יש לרדת לסיבות, ואלו אחדות מהן:
עודף משפטיזציה גמר את היוזמה העצמית בצבא. למה להסתכן אחרי המלחמה בוועדות חקירה מבזות נוסח וינוגרד ואגרנט, בעריפת ראשים, ובסיכון הקריירה כולה. והרי כל עימות יוגמר ממילא בוועדת חקירה, כיוון שיהיו נפגעים. בג"ץ של אהרון ברק, כאשר זה הכריז שהכול שפיט, גמר את הצבא. שום מפקד בכיר לא ייקח עוד סיכון, ההיפך – כולם מסתתרים מאחורי היועצים המשפטיים. האם "אימא" מרשה להפציץ בעזה, או לא. מי ששולט היום בצבא אינו הרמטכ"ל אלא היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שהכריז כבר כי מלחמת לבנון האחרונה היתה "מלחמה משפטית", ובמלחמה כזו אסור להמר, אסור להפתיע ואסור להציג גאונות צבאית. ממילא הדרג המשפטי צריך לאשר זאת קודם. בג"ץ ניצח את הצבא, ובעצם בג"ץ ניצח לנו את הניצחון.
רסן של אירגוני "זכויות אדם" שמטרתם אינה בהכרח טובת ישראל, הקיף את הצבא שלנו בשני העשורים האחרונים – הם מגייסים כספים בחו"ל ומתפרנסים מלזנב בצבא מבפנים. כולכם מכירים מי הם אירגונים אלה. באכיפת בג"ץ האפקט שלהם בגימוד הצבא היה, מתברר, מרתיע, ואפילו קטלני.
דעת הקהל בישראל רואה היום הכול דרך הפריזמה של הנפגעים. עבורה זה הפך להיות המדד היחיד להצלחה או לכישלון צבאי, ולכן הצבא אינו רוצה להיכנס למלחמה או לעימות, מתוך ידיעה שבמלחמה יש נפגעים, מה לעשות. הצבא אינו פוחד מן האוייב, הוא פוחד מן האימהות, מהטוקבקיסטים הצווחניים, ממשפט הרחוב, מכרמלה מנשה, מכתבי התקשורת, שבשבילם להביא ראש של אלוף זה הישג אישי.
עבור החברה הישראלית של היום, אם יש קורבן אחד, הפסדנו במלחמה, כפי שיש גלעד שליט אחד. הכול נעשה בפריזמה של הפרט הלוחם. במלחמת ששת הימים, שנתפסת עד היום כניצחון מזהיר, נהרגו לנו בתוך שישה ימים כ-800 חיילים! במונחים של היום – התקשורת היתה מכתירה את המלחמה הזו כ"שואה" וכתבוסה נוראה. אנו מדווחים מיד על כל הרוג, והידיעה משודרת במהלך יום שלם, וכך נוצרת דמורליזציה ותחושת הפסד נורא. במלחמת ששת הימים המתינו עם הידיעה על ההרוגים עד לסיום המערכה, לא קרה כלום.
צה"ל יודע זאת. הוא לא מעוניין לפתוח במערכה צבאית כלשהי, קטנה או גדולה, כי הוא יודע עם מי יש לו עסק, לא מבחינת האוייב, אלא היריב שבפנים, הצרחות שיקומו כאן, אם יש נפגעים, חלילה. אוהו! – כאשר אנו מצפים לאפס נפגעים, אזיי נפגע אחד פירושו – הפסדנו. צה"ל פועל היום על מיזעור נזקים ותבוסות, לא עוד על שיטת ההישגים והניצחונות.
האוייב קלט את התכונה המוזרה הזו שלנו, והוא מנצל אותה, כמובן, כך עשה נסראללה במלחמת לבנון האחרונה, כאשר מיהר להכתיר את העימות כניצחון שלו, ואנו, מתוך תחושת הכישלון הפנימית, אמרנו אחריו אמן.
תהליך הפרטה נפשי, שעברה בעשור האחרון החברה הישראלית, ולא לחיוב. עודף של אינדיבידואליזם הרסני, כאשר רק הפרט מעניין אותנו, ולא עוד המדינה, או הצבא. המונחים פטריוטיות ואהבת המולדת נתפסים ככינוי גנאי בשכבות רחבות, והצבא נתפס כלא רלבנטי, נצלני, כובש ומטומטם. אין זה תהליך ישראלי מקורי, ייבאנו אותו כרגיל מאמריקה. שם התהליך של אנטי-מיליטריזציה בתקשורת ובקולנוע החל בעקבות מלחמת קוריאה, ואחר כך מלחמת וייטנאם. הצבא נתפס כרע, מיותר וקטלני. החלה בכך הסידרה מ.א.ש, שעשתה זאת בזהירות (1972-1983, הסרט במקור 1970), כאשר המתנתחים והרופאים, בזמן מלחמת קוריאה, עושים צחוק מן הצבא, אם כי בתמימות שובת לב, ומאוחר יותר בצורה הבוטה והנוראה ביותר, המחזמר ואחריו הסרט – "שיער" (1979, במאי מילוש פורמן). אה? כמה כיף להיות בעד השלום והפיוס בעולם! עם השיער המגודל וסימלי השלום. אחח, איזה כיף במחנה הזה, וכמה לא בוגר, ולא אחראי.
מי מאיתנו לא דמע כאשר ברגר הצעיר, שבסרט נהרג בוויטנאם, ואז הסצנה המזעזעת של תחיית המתים, על צלבי בית הקברות הענקיים של וושינגטון הבירה. זה היה באמריקה בשנות השבעים של "ילדי הפרחים", ואלינו כפרובינציה מרוחקת וקרתנית זה הגיע עם ההתבוססות בלבנון בשנות השמונים והתשעים.
כמה מצמרר היה לשמוע את ראש הממשלה יצחק רבין שר את שיר לשלום, שנכתב בהשראת "שיער", דקות אחרות לפני שנרצח. הקהל שלו לא רצה עוד מלחמות וצבא, הוא רצה הסדר שלום בכל מחיר. בכל מחיר, אפילו של השמדתנו.