ראאד סלאח שאני הכרתי, אורי אבנרי  

את שייח ראאד סלאח הכרתי באוהל.

זה היה כך: בסוף 1992, זמן קצר אחרי שיצחק רבין נבחר לראשות הממשלה בפעם השנייה, הוא הגלה 415 פעילים איסלאמים ללבנון. הלבנונים לא איפשרו להם להיכנס, ולכן במשך שנה שהו המגורשים בשדה פתוח, בחום ובקור, בין שתי המדינות.

בימים ההם עדיין לא הגיעה הדמוקרטיה הישראלית למצב הניוון הנוכחי, והמעשה עורר התנגדות רבה במחנה השלום. "שלום עכשיו" כינס ב"צוותא" אסיפה פומבית לדיון על התגובה, והואיל בטובו להזמין גם אותי (דבר בלתי רגיל בהחלט). קראתי לתגובה נמרצת, והצעתי לקיים שביתת־שבת בלתי מוגבלת באוהל מחאה מול משרד ראש הממשלה בירושלים.

ההצעה לא התקבלה. כרגיל, נשמעתי קיצוני מדי. אבל הרעיון התקבל במקום אחר: למחרת היום החליט הציבור הערבי ליישם את ההצעה, להקים אוהל ולהזמין את מחנה השלום היהודי להשתתף. נענינו, כמובן.

במשך 45 הימים והלילות הבאים, בחורף ירושלמי קר במיוחד ומושלג בחלקו, בילינו ביחד, יהודים וערבים. חיינו ביחד באוהל הגדול, התווכחנו, אכלנו, ישנו, ולמדנו להכיר איש את רעהו. בימינו זה נראה דבר כמעט בלתי אפשרי.

בצד היהודי התכנסו רבים משוחרי השלום (ומתוך ציבור זה קמה בסוף תנועת "גוש שלום"). מצד האזרחים הערבים השתתפו כל הזרמים — קומוניסטים כמו ראש עיריית טירה, שייחים בדואים מהנגב ומנהיגים איסלאמים. אבל הבולט מכולם, ללא עוררין, היה שייח ראאד סלאח.

שייח ראאד הוא מנהיג טבעי. הוא הוביל בדרך הדוגמה האישית. מעולם לא נתן הוראה או הציג דרישה. פעם התעוררתי מוקדם בבוקר וראיתי שהוא אינו באוהל. חיפשתי וגיליתי אותו עובר בשטח המאהל (בצד האוהל הגדול היו שם כמה אוהלים קטנים ששימשו לשינה) ומנקה את השטח. לבד, בעצמו.

אני מודה, הוקסמתי מהאיש. הוא התייחס לרחל אשתי באדיבות קיצונית, אף שמפני שהוא דתי אדוק מעולם לא לחץ את ידה. רחל, ששהתה במאהל בכל 45 הימים והלילות, ממש אהבה אותו.

בשעות האינסופיות של השביתה החלפנו ידע ודעות. התווכחנו על יהדות ואיסלאם. למדתי הרבה, ואולי גם הנחלתי מעט ידע על היהדות. העובדה שאני אתיאיסט גמור לא הפריעה לו, כשם שהיותו דתי קיצוני לא הפריעה לי.

היו לו המצאות יצירתיות ללא ספור לניהול המאבק. פעם כינסנו את ילדי המגורשים ונתנו להם נייר וצבעים, והם ציירו את הוריהם כפי שהצטיירו בדמיונם. פעם אחרת כינסנו משפטנים יהודים וערבים לאסיפה משותפת תחת כיפת השמים, בגלימותיהם השחורות. פעם נסענו לראש הנקרה והפרחנו עפיפונים עם מסרים למגורשים (העפיפונים סירבו לעוף בכיוון הנכון ויצאו אל הים). מובן שהיו תפילות משותפות של כוהני דת מוסלמים, יהודים ונוצרים.

האם קיים עדיין שייח ראאד ההוא, האיש מהאוהל, האדיב, המקסים?

כעבור זמן ערכנו הפגנה באום אל־פחם, בירתו של השייח, כדי להגן על המקום מפני התקפה שתיכננו אנשי כהנא. באותה פעולה נתקלנו, רחל ואני, בהפגנה גדולה של האיסלאמיים, ובראשה שייח ראאד. השייח ניסה להתעלם מאתנו, במבוכה בולטת. כבר לא היה נאה לו שיש לו ידידים יהודים, גם לא ממחנה השלום.

מאז הפך השייח ליותר ויותר קיצוני, גם בעמדותיו וגם בהתבטאויותיו. אני עוקב אחריהן בעגמת נפש גוברת.

אני בהחלט מבין את דאגותיהם של מוסלמים לחראם אל־שריף (הר הבית). איני מיתמם ואיני מכחיש שצפויה לאתר סכנה מצד המשוגעים־בחסד־וברשות־הממשלה המבקשים להקים את בית המקדש השלישי. אבל אין זו סכנה מיידית, ואין היא מצדיקה בשלב זה שפיכות דמים. איני יכול להצדיק את סגנונו של השייח ראאד, הבונה קריירה לאומית וכל־איסלאמית על ניפוח סכנה זו.

ההחלטה להוציא את התנועה האיסלאמית הצפונית אל מחוץ לחוק היא מטורפת. כל מי שהיה אי־פעם חבר במחתרת העברית מבין זאת, וחבל שחבורת הדמגוגים והדמגוגיות שהשתלטה על הליכוד מעולם לא טעמה את טעמו של מאבק מחתרתי (מצד המדוכאים). שייח ראאד יישאר מנהיג רב־השפעה, בתוך הכלא ומחוצה לו — ויש לשער שבכלא תגבר השפעת קולו אף יותר מאשר בחוץ.

חבורת האפסים הרועשים, המהווים בעוונותינו (כן, בהחלט בעוונותינו!) את ממשלת ישראל, נקטה צעד זה בניגוד לעצה של כל מומחי הביטחון ובעלי המקצוע. זה טוב לציד קולות. זה רע למדינת ישראל ולעתידה. העדר אופוזיציה פוליטית אמיתית רק מגביר את האסון.

איני בטוח שאפשר עדיין להגיע לשותפות עם השייח ראאד וחסידיו. וחבל. אבל אל נשכח לרגע: אנחנו זקוקים לשלום. השלום פירושו חיסול הכיבוש. לא נשיג זאת בלי שיתוף פעולה אמיץ בין שוחרי השלום היהודים והערבים, שיחיו בידידות ובהבנה הדדית אלה לצד אלה. הלוואי שיהיו לנו מנהיגים בשיעור קומתו של שייח ראאד, גרסת 1992.