הדרך השלישית - שטח A  

הויכוח על גורל שטחי יהודה ושומרון, חוצה כבר שנים רבות את החברה הישראלית.
התחלת הויכוח הייתה בין הימין שצידד באף-שעל וסיפוח של יהודה ושומרון לישראל.
ולעומתו, השמאל היה בעד פשרה טריטוריאלית לפי תוכנית אלון (דרך אלון נסללה בגב ההר בערך
באמצע השטח). על כל הצעה של הימין לפשרה כל שהיא, השמאל טען שאין סיכויי שהצד השני יקבל
אותה. היום הימין מציע פשרה שהיא הרבה יותר ממה שהציע השמאל של אז, והשמאל מציע פחות או יותר נסיגה לגבולות 67 (עם תיקוני גבול מוסכמים).
הטענות העיקריות של הימין הן, שמירה על גבולות בטוחים, אי רצון לפנות מאות אלפי מתנחלים ואי
רצון להיפרד מהמקומות הקדושים. לעומת כל זאת השמאל מעמיד את הרצון לשמור על מדינה עם רוב יהודי. היום מבינים גם רוב בוחרי השמאל, שגם אם נגיע למצב שמספר מנהיגים פלשתינים יסכמו לחתום על הסכם שלום, שבו אנחנו נמסור כמעט 100% של השטח תמורת הסכם שבו לא תהיה זכות שיבה, רוב העם הפלשתינאי לא יקבל אותו. ולכן, בהמשך נהיה צפויים לעימותים נוספים, כמו עם החמס בעזה.
עד היום הניסיון להגיע לפשרה עם הפלשתינאים על משהו שהוא פחות מ- 100% לא הצליח.
הדרישה הפלשתינאית של כל הדוברים כולל "המתונים" כוללת את פינוי אריאל, מעלה האדומים, גוש
עציון. העיר העתיקה והשכונות היהודיות בירושלים שמעבר לקו הירוק. אבו-עלא אומר תמיד "read my lips – 67 borders". המתונים מדברים על פשרה על בסיס גבולות 67 עם חילופי שטחים ביחס של 1:1.
רוב הישראלים לא מפנימים שהדרישה כוללת פינוי של שכונות ותיקות שתושביהם בוודאי לא חושבים את עצמם למתנחלים, כמו גילו, רמות, רמת-אשכול, פסגת-זאב, ובוודאי מעלה אדומים.
כמובן שהסכם כזה יחייב פינויי של מאות אלפי יהודים דבר שהוא הרבה מעבר לכוחה של מדינת ישראל. גם אם "מרץ" תעלה לשלטון ותחתום על הסכם כזה, ברור שהקרע בעם יהיה בלתי ניתן לאיחויי.
גם אם הפלשתינאים "המתונים" יסכימו לחילופיי שטחים תמורת השכונות היהודיות בירושלים, רוב הפלסטינאים לא יקבלו אותו, ולכן, גם אם נחתום על הסכם כזה, הלחימה תימשך, בתנאי שטח גרועים בתמיכה של עם קרוע לגמרי.

אבל עדיין נשארנו עם שתי הבעיות שכבר כמעט 50 שנה קורעות את העם.
בעיית ה-"כיבוש" ו-ה-"מדינה דו-לאומית".
ה-"כיבוש משחית" הוא הטענה שחוזרת בפי השמאל לציין עד כמה המדינה מושחתת.
גם הימין מבין שיש כאן בעיה, ולכן אנשי רוח רציניים, כמו אורי אליצור ז"ל ותיבדל לחיים ציפי חוטבלי, הציעו לספח את כל השטח ולהציע לתושבים אזרחות ישראלית.
רוב העם, בחושים בריאים, מבין שזה מתכון לאיבוד שליטה ובסופו של דבר, לפרוק המדינה היהודית.
אפילו מי שחושב שאלו אינם בעיות אמיתיות, צריך להודות שהטענות הללו, עובדתית, קורעות את העם.

אני מציע דרך שלישית.
לסגת חד צדדית משטח A ומהשכונות הערביות בפריפריה של מזרח ירושלים, ולהכריז על השטח (כלל עזה), כשטח של מדינת פלשתין (בגבולות זמניים).
שאר השטח, יישאר בשליטה ישראלית עד שהפלסטינאים ביום מן הימים, יהיו מוכנים לשבת איתנו למשא ומתן הגיוני מבחינתנו.
הפלשתינאים יעשו מה שהם רוצים בשטח הזה, כולל בחירות, מטבע, קשרי חוץ וכן'.
אבל אנחנו נשמור לעצמינו את הזכות להיכנס לשטח זה כדי למנוע מהם לפעול נגדנו או כדי להתחמש,
מבחינה מוסרית אנחנו לא שולטים על עם אחר ולכן הם לא מאיימים על הרוב היהודי במדינת ישראל.

כמובן שהפלשתינאים לא יקבלו את זה, אבל הם גם לא מקבלים שום הסכם אחר, סביר מבחינתינו, ולכן אני לא אומר שזאת הדרך לשלום איתם, אבל זו כן הדרך לאחד את רוב העם.
השמאל הקיצוני ימשיך לדבר על ה-"כיבוש", והימין הקיצוני יתנגד גם לנסיגה של שעל אחד.
גם רוב העולם לא יתמוך בזה, אבל מכיוון שאני לא מציע לספח שום שטח, אף אחד לא יוכל לטעון שאנחנו מבצעים פעולה לא חוקית.
לדעתי, בסופו של דבר, גם רמת העויינות בעולם תרד, מכיוון שהם יבינו שעכשיו הסיכסוך הוא בין שני עמים שכנים, כמו הרבה מאד סיכסוכים בעולם, ולא בין כובש לנכבש.