למחוק  

השאלות שמעלה ליבסקינד על המוסר הכפול של השמאל נענות במאמר.

מאמר ארוך, אך שווה כל רגע.

גדי טאוב

16.12.15
http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2799312

תלמידה מוכשרת שהיתה לי לפני סמסטרים אחדים בסדנה לתסריטאות הוציאה בסרט הגמר הקצר שכתבה את תסכולה על לימודי האנתרופולוגיה שלה. הסרט סיפר על פרופסורית פוסט־מודרניסטית בשם "רלטיווה שטראוס", השולחת תלמיד שלה בשם "בלינדמן" — אכן, עיוור גמור לסביבתו — לחקור את טקס ייצור הכדים של שבט נידח. אחרי תלאות רבות שעוברות עליו בחברת מי שמעמיד פני מתורגמן בשבילו ("פרוטנדה" שמו), מתברר לו ולצופים שהשבט כולו מפוברק, והכדים בטקס הם מתוצרת איקאה. למעשה, כל האקספדיציה המדעית הזאת היתה ניסוי משוכלל שנערך באנתרופולוג הצעיר עצמו. הסרט נגמר בזה שבלינדמן, שראה סופסוף את האור הפוסט־מודרני, משתף פעולה עם מעניו ומרצה על המחקר שנערך בו בכנס מדעי, על רקע מצגת שכותרתה "האנתרופולוגיה כחתירה תחת העצמי: החוקר כנחקר, השדה כמטאפורה, המחקר כתיקון". התסריט נגמר במשפט הפתיחה של ההרצאה של בלינדמן: "אנו גאים להציג בפניכם את פרדיגמת הזרת העצמי".

מי שרוצה להבין איך נולד הסירוב של ברק אובמה לקרוא לטרור האיסלאמיסטי בשמו יכול להיעזר בתסריט הזה. מאחורי הסירוב של אובמה יש, בין השאר, חצי מאה של נרקיסיזם אקדמי והתעקשות שאסור (כן, ממש אסור) להגיד את האמת על המציאות שסביבנו.

בשיח הציבורי אנחנו מכנים את התופעה הזאת "פוליטיקלי קורקט" ומסבירים אותה בערך באופן כזה: המערב סובל מרגשי אשמה. על הקולוניאליזם, על האימפריאליזם, על היחס לעולם השלישי, על היחס למיעוטים, לנשים, לבעלי העדפות מיניות אחרות ול"אחרים" אחרים. ומאחר ש"אנחנו" פגענו בכל אלה, לפי שיטה זו אנחנו צריכים לקבל אותם עכשיו בלי שום ביקורת ולפעמים, כמו במקרה של ההגירה הנוכחית לגרמניה — גם בלי לשאול שאלות.

אפשר לראות שוב לאחרונה שמדובר בטיפול ברגשי אשמה ולא בעמידה על עקרונות מוסריים יציבים. האיגוד האמריקאי ללימודי נשים החליט להצטרף לחרם האקדמי על ישראל בשל יחסה לפלסטינים. על דעתו של אותו איגוד עצמו לא עולה להטיל חרם דומה על סעודיה, שמצב זכויות האדם בה בכלל, ומצב הנשים בה בפרט, חמור לאין שיעור. אלא שהסעודים (והפלסטינים) הם "האחר" ואילו היהודים, אתרע מזלם להיות "אחרים" כשזה לא היה כדאי, ולהפוך ל"אנחנו" כשגם זה הולך ונעשה לא כדאי.

אבל כדי להבין את היקף התופעה צריך להסתכל גם מעבר לפוליטיקה של חסידיה, אל העורף האינטלקטואלי שלהם, מפני שבאקדמיה קרתה בחצי המאה האחרונה מהפכה שהיא לא פחות ממדהימה: בדיסציפלינות שלמות השליחות המקורית של גילוי האמת התחלפה בהיפוכה — האיסור לומר את האמת.

לא מדובר באיסור מוסדי, כמובן. שום מוסד אקדמי לא הוציא הנחיה שתכליתה איסור על אמירת האמת. זוהי עמדה פילוסופית, שהאמת, המציאות וערכים כמו זכויות אדם אוניברסליות הם מושא התקפתה הישיר. קוראים לעמדה הזאת פוסט־מודרניזם ויש לה יחסי ציבור טובים מספיק כדי שרובנו לא נשים לב במבט ראשון להשלכותיה היותר חמורות.

האופן המטעה שבו העמדה הזאת מציגה את עצמה משווה לה מראה בלתי מזיק, שיש לו אפילו ניחוח דמוקרטי. הנה כך זה מובן מחוץ לחוגים של יודעי חן פוסט־מודרנים: פעם האמנו שיש אמת אחת, אוניברסלית, אובייקטיבית ומוחלטת. הדבר הפך אותנו ליהירים ובסופו של דבר גם לדכאניים. הוא נתן לנו לגיטימציה לכפות את האמת האחת הזאת — האמת של בעלי המעמד ההגמוני — על כל שאר ה"אחרים". אלא שמאז התבגרנו והבנו שאין אמת אחת, רק נקודות מבט שונות, וכך הפכנו לסובלניים יותר.

רוב חסידי העמדה הזאת בארצות הברית בחרו להתעלם מן התוכן האנטי־הומניסטי המובהק של הוגיה הבולטים ביותר (מישל פוקו, למשל, שלא במקרה ולא כגחמה תמך במהפכה החומייניסטית באיראן). דרך המשקפיים הליברליים שאמריקאים מתקשים להוריד, נדמה שההתקפה הפוסט־מודרנית על היומרה הליברלית לאוניברסליות רק תהפוך אותנו לליברליים עוד יותר: אנחנו נרחיב את השוויון מבני אדם לערכים. כך נהיה רגישים לא רק לזכויתיו המשפטיות של האחר, אלא גם לתרבותו ולהעדפותיו.

נניח לרגע לסתירה המובהקת שיש בין שוויון בין אנשים לשוויון בין ערכים. כשנותנים לערכיו של מי שמאמין בסקילת נואפות מעמד שווה לערכיו של מי שמאמין בשוויון בין המינים, לא באמת מקדמים את השוויון. זהו טיעון שמוזכר לבעלי העמדות ה"סובלניות" האלה לא פעם. אבל הצד הפחות מוכר מחוץ לחוגים המתמחים בתורת הנסתר החדשה הוא הציווי המפורש להכחיש את מה שרואות עינינו.

זה הציווי שגרם לאיגוד הלאומי של המזרחנים בארצות הברית, מיד אחרי התקפות 11 בספטמבר, להשמיע קריאת התנגדות דווקא בנוגע לתוכניות חדשות של הממשלה ללימוד ערבית. נשמע מוזר שמזרחנים יתנגדו ללימודי ערבית? האם הם לא רוצים לעודד את לימודי המזרח? התשובה הקצרה היא שלא, לא בידי הממשלה שמייצרת, לשיטתם, רק ידע שמטרתו שליטה ודיכוי.

התשובה היותר ארוכה היא בעצם לאו כללי יותר. מפני שגם המזרחנות האקדמית באמריקה מלאה בפרופסורים כמו "רלטיווה שטראוס", ואלה סבורים שעצם היומרה ללמוד את המזרח פירושה "לכונן" את המזרחי מחדש במעמד של יליד קולוניאלי, כ"אובייקט" של המחקר המערבי. שכן עצם קיומו של מחקר מציב, לכאורה, מערב ומזרח משני צדי מיקרוסקופ מטאפורי: המערבי "מכונן את עצמו" כ"סובייקט חוקר", ואילו מושאי מחקרו נעשים לאובייקטים פסיביים ואקזוטיים המתפתלים חסרי אונים על זכוכית המיקרוסקופ. ללמוד את המזרח באופן שיטתי פירושו, אומרים לנו, "לשעתק" ו"לשכפל" את יחסי הכוחות האלה.

מטעמים דומים דרשו לאחרונה סטודנטים באוניברסיטה של אוטווה, קנדה, לבטל את שיעורי היוגה מפני שתרגול יוגה באוניברסיטה מערבית הוא חוסר רגישות לתרבות ההודית שסבלה מ"ג'נוסייד תרבותי" וקולוניאליזם מידי המערב, שעכשיו, ברוב חוצפתו, עוד מעז להנות מפירותיה. שיעור היוגה, שכלל יוגה לסטודנטים נכים, בוטל.

פיקציות מועילות במקום עובדות

ההיגיון מאחורי האיסור ללמוד את המציאות הוא על כן כזה: אם אתה מתאר את מה שנדמה לך שהוא המציאות, אתה רק מחזק את אותה המציאות ומקבע את יחסי הכוחות שבה. זה בעצם לא הרבה יותר מהתובנה שעליה בנוי ענף הפרסום ויחסי הציבור: אם חוזרים על משהו מספיק פעמים, אנשים יאמינו בו. ולכן, לכאורה, אם נפסיק לחזור עליו, הוא יפסיק להיות אמת.

אבל בניגוד למבקרים חברתיים קודמים, כמו אנשי המרקסיזם המערבי מבית מדרשה של אסכולת פרנקפורט, למשל, הפוסט־מודרנים לא הסתפקו ברעיון שעלינו להפסיק לחזור על שקרים המסתירים את האמת על המציאות הדכאנית. הם רוצים לשחרר אותנו לא רק מן השקרים, אלא גם מן האמת, ובסופו של דבר מהמציאות עצמה. כל זה התגלגל במהרה לאיסור לתאר את מה שרואות עינינו.
דוגמה טובה היא מענף לימודי הנשים, שכבר הזכרנו את האיגוד האמריקאי שלו. לא מספיק, כותבת ג'ואן וולאס סקוט, מבכירות ההיסטוריוניות הפוסט־מודרניות של המגדר, לכתוב על נשים כפי שהיו בפועל — למשל, על פי קטגוריות מוכרות כמו נשים עובדות, אמהות, אזרחיות וכדומה. כתיבה כזאת, לטענתה, "אינה קוראת תיגר באופן אפקטיבי על ההגדרות של הקטגוריות האלה". עבודת ההיסטוריונית אינה יכולה להיות בפשטות "חשיפת מידע חדש על נשים", כיוון שחשיפת העבר כפי שהוא אינה אלא תרומה להנצחתו: מאחר ש"הייצוג ההיסטורי של העבר מסייע ליצירת יחסי המגדר בהווה", מחויבותה של ההיסטוריונית אינה יכולה להיות לעבר עצמו.

"המוטיבציה שלי", כותבת סקוט, "היא פוליטית במוצהר". כך מתגלגלת המחויבות המקצועית של ההיסטוריון לעבר במחויבות "במוצהר" לעתיד. הוא או היא כבר לא צריכים לתאר את העבר כפי שהיה אלא לחתור תחתיו, לייצר נרטיבים על העבר שישרתו את הפוליטיקה בהווה. מטרתם של הנרטיבים האלה אינה אמת, אלא "העצמה" של קבוצה שדוכאה.
את האמת, המציאות, העובדות, אפשר וצריך להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה. הם אינם אלא שרידים ריאקציוניים של פילוסופיה שמכנים (באופן מטעה) "פוזיטיביסטית". במקומם צריך משהו אחר לגמרי. נוכל לכנות אותו, ברוח פוקו, פיקציות מועילות.

הציווי שלא לומר את האמת חוסה בנוחות יחסית, כמובן, בצלה של הטענה שאין דבר כזה אמת. אבל התוצאה היא שמעט סטודנטים וסטודנטיות למגדר, למשל, יקבלו תמונה מהימנה של העבר, אפילו של תולדות הפמיניזם עצמו. דברים שאינם נוחים לפרויקט ה"העצמה" נדחקים לקרן זווית ונעלמים.
כשלמדתי על מגדר במסגרת תוכנית ללימודי היסטוריה באוניברסיטה אמריקאית — היה לי הכבוד לבקר גם בסמינר של ג'ואן סקוט, שלימדה אצלנו אז — שמעתי הרבה על התנועה לזכויות נשים מיסודן של נשים פרוגרסיביות המתנגדות גם לעבדות, כמו סוזן ב. אנתוני ואליזבט קיידי סטנטון. אבל לא שמעתי דבר על אירגון הנשים הגדול ביותר בארצות הברית בסוף המאה ה־19, לקראת תיקון זכות ההצבעה לנשים בחוקה, שהיה דווקא אירגון ריאקציוני ולעתים קרובות גזעני — ה–Women's Christian Temperance Union, תנועה של נשים נוצריות שחפצו בזכות ההצבעה כדי שיוכלו לאסור את החטאים בחוק, ובראשם את חטא צריכת האלכוהול. ידע כזה כמובן לא תורם להעצמה בהווה, אז אין לדבר על נושאים כאלה.

בגנות הנרקיסיזם האקדמי

אם אסור לתאר את העולם כפי שהוא, מה אמורים לעשות היסטוריונים/ות, סוציולוגים/ות, חוקרי/ות מגדר או אנתרופולוגים/ות? הם לא נוהגים להכריז על עצמם בראש חוצות כיצרני פיקציות מועילות. מה שהם כן אומרים בדרך כלל הוא שבמקום לחשוף את העובדות (שאינן, לדעתם) הם צריכים להסיט את מבטם מן העולם (שאיננו) אל השיח, ואל האופן שבו הוא כונן את מה שנדמה לנו כמציאות. הניתוח לא צריך להתמקד במשהו שפעם קראנו לו מציאות, אלא לפרק את אופני התפיסה שבאמצעותם אנחנו מתארים — או מכוננים — אותה. הם יעסקו במילים אחרות, בשיח ולא בעולם.

כך פועל, למשל, אדוארד סעיד, מאבות הרוח הפוסט־מודרנית באקדמיה. ספרו הארוך והמפורט "אוריינטליזם" אינו אומר כמעט אף מילה על העולם הערבי והמוסלמי עצמו, אלא רק על תיאורי העולם הזה בידי המערב. מבחנה של כל אמירה לשיטתו הוא לא מידת אמיתותה, אלא הפוליטיקה של מחברה. הוא לא שואל "האם זה נכון?" אלא איזה אינטרס היה לכותב לומר זאת? במקום לבחון את המחקר ביחס לעולם שהוא מביט עליו, יש לבחון אותו ביחס למביט עצמו בלבד. כל קביעה על העולם הערבי — למשל, שיחסו לנשים ברוטלי ודכאני — נמדדת לא לפי השאלה אם זו המציאות שם, אלא לפי השאלה אם בעל הקביעה משתתף בהוצאת דיבתו של העולם הערבי רעה, ולכן שותף בהצדקת דיכויו.

אל סעיד באו בטענות פוסט־מודרנים מחמירים ממנו. הומי באבא, למשל, ביקש להחמיר עוד יותר באיסור על האמת (שאיננה): לדעת באבא אפילו התיאור של התיאור, כלומר הדין וחשבון של סעיד על האופן שבו המערב מתאר את המזרח — גם הוא משכפל את אותו תיאור, ולפיכך את אותו דיכוי. במקום זה באבא מציע להשחיל אל תוך התיאור יותר... איך לומר? דו משמעות. בעברית פשוטה, הוא מציע שהתיאורים יתחילו להיות מחמיאים יותר למדוכאים, ולא כדי להתקרב לאמת (שאיננה) אלא כדי לשנות את יחסי הכוחות — כנראה גם רטרואקטיבית, אם צריך. למי שמכחיש את קיומה של אמת, הגישה הזאת יכולה להפוך בקלות לצ'ק פתוח, היתר גורף להמציא את העבר, לעוות את המציאות, לסלף כל מה שלא מוצא חן בעינינו.

כשמפשיטים את הדבר הזה ממחלצות הרטוריקה היומרנית על "אפיסטמולוגיה רדיקלית" ו"דקונסטרוקציה של קטגוריות", הוא נראה פתאום פשוט וגס. הנה דוגמה: כשהייתי עיתונאי צעיר הגשתי תוכנית ראיונות לילית בגלי צה"ל. ריאיינתי שם את אחד הבולטים שבין האינטלקטואלים הרב־תרבותיים מן הז'אנר הפוסט־מודרני. כרבים מעמיתיו הוא טען לא רק שהממסד הציוני הפלה מזרחים, והתייחס אליהם בגזענות, אלא גם שחטאה העיקרי של הציונות הוא בכך שכפתה על המזרחים נרטיב לאומי־מערבי שהיה זר לרוחם והחליף בכוח את זהותם. לא זכור לי שהתווכחנו על עצם קיומה של אפליה, אם כי למיטב זיכרוני כן אמרתי שלמרות הכל, רוב עולי המזרח היו ונשארו ציונים ולא התנגדו לזהות לאומית יהודית.

אבל לא על זה התפוצץ הדיון. הוא עלה על שרטון כששאלתי אם לדעתו צריך היה לשמר גם את מבנה המשפחה הפטריארכלי שעולי המזרח הביאו איתם מארצות ערב. הוא כינה את עצם השאלה גזענות. בעצם, לשיטתו אסור לנו לומר שיחסו של העולם הערבי לנשים הוא דכאני, בלי שום קשר לשאלה אם מדובר באמת או בשקר. אסור, פשוט מפני שזה נשמע שלילי. אנחנו לא צריכים לעסוק בעולם, אם כן. רק בטיהור השיח שלנו עליו.

הפנייה הזאת מן המציאות אל השיח — הנטייה שקליפורד גירץ כינה "היפוכונדריה אפיסטמולוגית" — היא בסופו של חשבון מין נרקיסיזם אקדמי. אקדמאים שיכנעו את עצמם שהם עצמם חשובים יותר מכל דבר אחר. אז הם עברו לחקור את עצמם. שכן אם השיח — שהם יוצריו — יוצר את העולם ולא מתאר אותו, הם עצמם הפכו לבוראים. ואחרי שקיבלו את התיאור המחמיא הזה של עצמם, הם פשוט נתקעו בטקס רחיצת הידיים. הם עוסקים בטיהור של עצמם, בטרם ייגשו למלאכת הבריאה מחדש, שמא ידבק בבריאה החדשה שמץ מן הטומאה של זו הישנה. הטומאה של מה שרובנו מכנים מציאות, שבה אסור לגעת, עליה אסור להסתכל ואת קווי המתאר שלה צריך להכחיש, פן, חלילה, נשכפל אותה.

הפקרת המוחלשים

אבל מה שעשו אקדמאים חשוב הרבה פחות ממה שהם הפסיקו לעשות — הם נטשו את משמרתם. העיסוק במצפונם שלהם החליף את העיון השיטתי בעולם, שהוא בסיס לכל מאמץ רציני לשפר אותו. והם נתנו גושפנקה מוסרית ופילוסופית לנטישה הזאת של המציאות. המחיר היה ועודו כבד מאוד. חלקים נרחבים של האליטות בנות זמננו — רבים מהפוליטיקאים, העיתונאים, המשפטנים, אנשי הרוח, האינטלקטואלים והמורים — התחנכו בתוך האווירה האקדמית הזאת, ויצאו אל העולם שהם אמורים לדאוג לעתידו, להבין אותו, לפרש אותו בשביל אחרים, וחשוב מזה, להתערב בהתנהלותו, כמו סוסים עם מחסומי ראייה משני צדי העיניים. כשהם נתקלים בבעיה, הם מעיינים בעצמם ולא בה. מאחר שיש חשש של איסלאמופוביה, אסור לבקר את הסתגרותן של קבוצות מוסלמיות בתוך חברות מערביות; מאחר שיש חשד לגזענות בשאלות על תרבות של מהגרים, אסור להציע מגבלות על הגירה; מאחר שיש חשש צל של מיזוגניה, אסור לשאול אם נעשה שימוש לרעה בתלונות שווא על אלימות במשפחה; מחשש פגיעה בדימויו העצמי של תלמיד, אסור לומר לו שהוא זקוק לשיעורי עזר במתמטיקה; מחשש תמיכה בהתנחלויות אסור לדבר על הגזענות הגלויה של ספרי הלימוד הפלסטיניים; מחשש צל צלו של חשד לאי־ביקורת נלהבת מספיק נגד הקולוניאליזם, אסור לומר שמצבן של נשים בסעודיה רע לאין שיעור ממצבן של ערביות אזרחיות ישראל.
על אחת כמה וכמה אסור לומר שדווקא כפייה של ערכים מערביים — האמונה בשוויון בין המינים, או בקדושת החיים, או ההתנגדות לטיהורים אתניים — יכולה לעתים לסייע ל"אחר" ול"אחרת" אי שם בעולם השלישי (שאסור לקרוא לו ככה).

וכשאסור לומר, אי אפשר לפעול. ואם לא פועלים מפקירים חפים מפשע: לגזענות, לשוביניזם, לטרור, לאלימות ולדיכוי פרוע. רוב הנפגעים הם לא בפריז ובסן ברנרדינו. הם הרחק מחוץ למערב. אבל הרי אסור לומר שמוסלמים הורגים מוסלמים, וכל התערבות בענייניהם חשודה באימפריאליזם וביהירות תרבותית, אז דמם של מאות אלפים נעשה הפקר. לא מדובר רק בהפקרה של יחידים. זה לא מקרה שאותו אובמה שמסרב לקרוא לילד בשמו בארצו, מפקיר גם את הזירה המזרח תיכונית לוולדימיר פוטין ולאיראן.

לרבים נדמה היה, עכשיו שהטרור הכה גם בארצות הברית ובמערב אירופה, שאולי המערב יתעורר סופסוף משנת הנרקיסיזם שלו וילמד שדמוקרטיה צריכה גם להתגונן כנגד יריביה. אבל ספק רב אם התוצאה תהיה כפי שמדמיינים אותה צופים אופטימיים כאלה. הנזק המצטבר של עצימת העיניים השאיר את הנהגת המערב בלי כלים להסביר את מה שמתפוצץ עכשיו בפניה. כשם שאל הוואקום הבינלאומי נכנסים כוחות ריאקציוניים, אל הוואקום הפנימי מתחילים לחדור כוחות קיצוניים. בעוד שמערכת החיסון של הדמוקרטיה מתקשה להתעורר, יריבי הדמוקרטיה מתעוררים במקומה. התגובה עשויה להיות בסופו של דבר לא ריאליזם מפוכח, אלא פרנויה והיסטריה.