הסתננתי למסיבה של השמאל וזה מה שקרה שם  

מקור ראשון
יותם זמרי | 11/2/2016 11:09

נדמה ששום מילה לא חדרה במהירות רבה כל כך לשיח כאן כמו המילה “שתול". מה שהחל בתחקיר של עובדה על מעללי עזרא נאווי וחבריו, והמשיך בקמפיין “שתולים בתרבות" של אם תרצו, הכניס את המילה עמוק־עמוק לז'רגון האקטואלי העכשווי. בניגוד למילה "ז'רגון", אגב, שאלוהים יודע מאיפה הבאתי.

בכל אופן, כל חגיגת השתולים הזאת הביאה אותי להחלטה שהגיע הזמן שגם אני אֱשתל לי באיזה ארגון שמאל ואנסה לחשוף את האמת שעומדת מאחוריו. לאחר כמה ניסיונות נואשים להיטמע בנבכי התארגנויות דוגמת יש דין, בצלם או שלום עכשיו, הגעתי למסקנה שאפילו לי יש קווים אדומים, ועם כל הכבוד, אין שום סיכוי בעולם שאני אצרוך חלב סויה ותיעוב מתנחלים במשך חודשים רק כדי לחשוף איזו הסגרה של סוחר קרקעות פלסטיני. אבל אז, רגע לפני שוויתרתי סופית על החלום להפוך לשתול, קפצה עליי ההזדמנות שחיכיתי לה.


יום שישי שעבר. צהריים. שירן ואני בעיצומו של נוהל “מרחב אישי": היא קופצת עם העולל לדיזנגוף סנטר כי אין לה מה ללבוש, ואני קופץ לבירה עם חברים כי אין לי מה לשתות. בדרך לפאב הקבוע מתרסקות לי התוכניות: בזה אחר זה מבטלים חברי הפרלמנט את הבירה בתואנות שנעות בין ריב עם האישה לעצלנות קיומית. מאוכזב, חפוי ראש וצמא אני מתחיל לצעוד בחזרה לביתי. אז, לפתע, כאילו בהזמנה, אני נתקל בכרזה. כתוב בה כך: “הרשימה השחורה – מופע עם קמצוץ של תקווה". מופיעים בה שמותיהם של 76,942 ארגוני שמאל נואשים. אני בודק קצת באינטרנט ומגלה שמדובר במסיבה שמארגנים שמאלנים מושתקים במחאה על “רדיפתם" ועל מותה של הדמוקרטיה באופן כללי. אני מסתכל אל השמיים ונותן להוא שם למעלה קריצה. ידעתי שחייבת להיות סיבה מיוחדת לכך שהוא ביטל לי את פרלמנט הצהריים. גם אני אהיה סוף־סוף שתול!

אני מגיע להאנגר 11 בנמל תל־אביב וניגש למאבטח בכניסה. הוא עורך חיפוש קצר ונותן לי להיכנס. רגע לפני שאני עובר אותו הוא לוחש לי באוזן “אני מקווה שלא באת לעשות בעיות, זמרי". הלם. נחשפתי. אני השתול הגרוע בתבל. אני מסמן לו בעיניים מתחננות שלא יחשוף אותי, והוא מחזיר לי מבט של "זוז, נודניק, אתה מעכב לי את התור".

בחוץ עומדת אישה אחת עם שלט שכתוב בו “שתולים = בוגדים" ומתעמתת עם חלק מהבאים לאירוע, שמצדם מפרגנים לה בקללות שעזרא נאווי היה יכול להיות גאה בהן.

אני חולף על פני כמה דוכנים המוצבים בכניסה, ומישהו עם חולצה אדומה ניגש אליי ונותן לי פלאייר על “ממשלת השתולים של הטייקונים וארגוני המתנחלים". אני אומר לעצמי ש"מעלה טייקון" דווקא היה יכול להיות אחלה שם ליישוב משגשג בשומרון. בחור אחר עם חולצה של שלום עכשיו מגיש לי מפה של השטחים נכון לשנת 2015, ומסביר שאסור להיגרר אחרי ההפחדות של ביבי וחייבים לחתור לפתרון של שתי מדינות, אחרת נהפוך למדינה דו־לאומית. אני שואל אותו אם זו לא הפחדה בעיניו, והוא עונה במבט שכולו “נו מה אתה עושה לי חיים קשים עכשיו, כולנו פה שמאלנים".
הנה זהבה המקובלת
אני מחליט לוותר על תענוג הדוכנים ונכנס לתוך ההאנגר. חצי ריק שם עדיין, אבל ממש בכניסה אני קולט את חבורת המקובלים של השכבה. זה ליד זה עומדים זהבה גלאון, מיכל רוזין, מוסי רז וטליה ששון בכבודם ובעצמם. אני כמעט ניגש להודות להם על כמות החומר שהם מספקים לדף הפייסבוק שלי, אך בזווית העין אני קולט שבהמשך פתחו בר, ועם כל הכבוד לאידיאולוגיה אין מצב שאני עובר את האירוע הזה בלי עזרת אלכוהול.
אני מזמין חצי בירה וצ'ייסר ויסקי. הברמנית מבסוטה עליי ומאבחנת: "הופה, התחלנו לשתות מוקדם היום". אני עונה לה ב"שמעי, יש כיבוש, חייבים להתמודד עם זה איכשהו". אל תסתכלו עליי ככה. רק רציתי לחזור הביתה בשלום.

אני שותה את הצ'ייסר, לוקח את כוס הבירה וחוזר לעמוד ליד המקובלים. ברקע מתנגנת מוזיקה שנעה בין שירים שאני לא מכיר לשירים שאני ממש לא מכיר, כשלפתע נכנסת להאנגר יולי נובק משוברים שתיקה. לידה עומדת הבמאית ענת גורן עם מצלמה. היא כנראה עושה עליה סרט. נו, באמת כבר איזה ארבע דקות רצופות לא שמענו אותה מדברת איפשהו על זה שלא נותנים לה לדבר.
צילום: גדעון מרקוביץ
מפגינים בכנס השתולים צילום: גדעון מרקוביץ

מאחוריה עומד אלון ליאל, ההוא שהיה מנכ"ל משרד החוץ והיום מספר עלינו מעשיות אפרטהייד בכל מיני מקומות בעולם. אני מבקש ממנו סלפי והוא נראה מופתע. אנחנו מצטלמים, והוא שואל אותי אם אני סטודנט. אני לא מספיק לענות כשלפתע מישהו מאחור מניח כפות ידיים על עיניי. זהו, עלו עליי, אני גמור. נשרפתי. אני מסתובב ומגלה שהלץ הוא יריב אופנהיימר. ובכן, אופנהיימר ואני מכירים מפייסבוק וגם מכמה אירועים שבהם היינו שנינו (תירגעו, לא במימון אירופי). בניגוד לחבריו אני דווקא מחבב אותו. סולד כמובן מ־103 אחוז מהדברים שהוא אומר, אבל מעבר לזה אנחנו דווקא די מסתדרים. אני מקשקש איתו קצת על המצב ועל קץ הדמוקרטיה, כשדדי צוקר עובר מולי ומאחוריו ניצן הורוביץ צועד במרץ, מחזיק שתיל קטן עם הכיתוב הגאוני “גם אני שתול".

מבט בוחן על הקהל מגלה שמשני צדי ההאנגר פזורים שולחנות עם כיסאות, וסביבם עשרות אנשים שבמבט מהיר ממוצע הגיל שלהם עומד בערך על 67 (סתם אמרתי 67 כדי לעצבן. זה יכול להיות גם 78). כמו כן, ואני באמת נזהר כשאני אומר זאת, אני חש שמדובר בקהל אירופי משהו. כאילו הגווארדיה הישנה, שכמה בבונים גנבו לה את המדינה, החליטה לבוא למסיבה אחרונה לפני שמכבים פה סופית את האור.

הדי־ג'יי מחליף ל־under pressure של דיוויד בואי וקווין, ואני חש תכונה על הבמה. בהאנגר יש כרגע 400 איש בערך והאירוע עומד להתחיל. אני חוטף עוד צ'ייסר מהיר, ובלי לנטוש את כוס הבירה שלי ניגש לעמוד מול הבמה. עולים אליה דרור פויר - שהוא חבר, כותב מצוין, וגם שתול בתרבות, מתברר. לצדו עולה שרית וינו־אלעד שמשנה לשנה הופכת בעיניי לסוג של אחינועם ניני. כלומר אחת שהחליפה את האמנות בפוליטיקה.
שפה של ליכודניקים
אחרי דברי פתיחה ברוח "לא ישתיקו אותנו, אנחנו לא מפחדים, אנחנו קצת גרמניה של שנות השלושים", השניים מזמינים את המופע הראשון. אל הבמה עולה בחור מבוגר ששמו זאב טנא, ואלו מילות השיר ההרמוני שהוא צורח אל המיקרופון בליווי גיטרות חשמליות: “ג'ואיש ג'ואיש, איך אתה חי עם זה, איך אתה אדיש, סוגר עם שלם מאחורי גדר רק כי הוא רוצה ממך להשתחרר, עומד ושר 'להיות עם חופשי' אבל שוכח להיות אנושי". איך נאמר, לא בדיוק שיר הלל למיזם הציוני. השיר מלהיב כמה מההורים בקהל, שמרכיבים את ילדיהם על הכתפיים ורוקדים איתם לצלילי שורת המחץ “צריך להפסיק להקריב ילדים למען הסדר הטוב".

הסיוט המוזיקלי נגמר, ודרור ושרית חוזרים לבמה. הם מדברים על זה שהמאבק בארגוני זכויות האדם נועד להסיט את האש מהכיבוש, ואני שואל את עצמי איך בדיוק אפשר להסיט פה אש כשבכל יום פלסטיני אקראי מנסה לשחוט “כובש". שרית מספרת לקהל שעוד מעט יעברו ביניהם אנשים שמתרימים למען הגנה משפטית לפעילי זכויות אדם. מעניין אם הם מקבלים שקלים או שגם כאן הכול מתנהל באירו.

אחרי עוד 400 כיבוש, 204 תקווה ו־309 חזון, עולה לבמה להקת ז'עלוק (סלט חצילים מרוקני). הם פוצחים בשיר בשפה המרוקנית, ואני שואל את עצמי מי חשב להביא להקה חמודה כזו לקהל של יוצאי פולניה בני 70 פלוס, שהדבר האחרון שהם צריכים הוא מישהו שישיר לידם בשפה של ליכודניקים.

מישהי בקהל ניגשת אליי ושואלת באנגלית what is the name of that band. אני עונה "ז'עלוק", והיא חוזרת אחריי. בניסיון הנואש הראשון ובמבטא הבריטי יוצא לה “צ'לוק". אני מבסוט בשביל החבר'ה על הבמה, נראה לי שהבריטית היא ציידת כשרונות של האיחוד האירופי שבאה לבחון אפיקים חדשים להשקעה. אל תתפלאו אם בקרוב ז'עלוק תהפוך מלהקה נחמדה לארגון שאחראי לזכויות האדם של נגני כלי מיתר פלסטינים.

הלהקה מסיימת את הגיג שלה, ועל המסכים הענקיים למעלה מתחילים להקרין סרט וידאו קצר. באחד הקטעים אומר בכיר בשוברים שתיקה שכל מה שהוא רוצה זה שאנשים יתחילו לדבר פה על הכיבוש. נשאלת השאלה: אם חשוב לו שנדבר דווקא פה, למה הוא והארגון שלו מקדישים כל כך הרבה זמן להרצאות מול נערות שוודיות שהדבר הכבוש היחיד שהן מכירות הוא סלמון?

בכלל, למילה “כיבוש" יש פה מעמד מיוחד. תסלחו לי על ההשוואה, אבל לכיבוש יש מעמד ממש אלוהי במסיבה העצובה הזו. ידו בכול ויד כול בו. הוא נוכח בכל נאום, בכל הופעה, הוא חזות הכול. בשביל מי שהתקבצו כאן בהאנגר, הכיבוש הוא ישות בלתי מוגבלת שלוחשת את סוד ההוויה כולה. הוא הסיבה לכל מה שקורה כאן וברחבי העולם, הוא בלתי מוגבל ואפשר לתלות בו הכול.
ורק ביונסה לא הגיעה
הסופר ניר ברעם עולה לבמה, והוא הנואם הטוב ביותר עד כה. הוא מדבר על ממשלת הימין הצרה, על ההסתה של ממשלת ישראל, על העובדה שאין במדינה הזו שמאל פוליטי, ועל זה שעוד אפשר להפוך את ישראל לדמוקרטיית אמת. הקהל מתלהב בטירוף. כשאני אומר מתלהב בטירוף, אני מתכוון לארבעה אנשים שמתחילים למחוא כפיים.

“הפלסטינים" - או "האויב", אם תרצו - לא נוכחים באף אחד מהנאומים כמעט. הם נפקדים מהמציאות ומובן שאין להם שום אחריות למצב. מדי פעם נזרקת לאוויר הסיסמה “יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים": אני כנראה היחיד כאן שחושב שלפלסטינים יש דרך מוזרה למדי לסרב.

לבמה עולה השחקנית ענת ויצמן. היא פוצחת בקטע מהצגה בהשתתפותה, הכולל בעיקר הקראת טוקבקים שנכתבו נגדה ברשת. אחריה עולה שחקנית ערבייה ומתחילה לנאום בערבית משולבת בעברית. אני, כמו רוב הקהל לדעתי, לא באמת מבין ערבית, אבל בקטעים בעברית נשמע שהיא ממש מתבאסת מזה שהיהודים חושבים שהם עם נבחר. האמת, תמיד הצחיקה אותי ההתבכיינות הזו של אנשים שמתבאסים מההתנשאות שלנו, אבל מאמינים בדת שמשווה אותנו לבני קופים וחזירים.

אני קופץ לבר לשתות עוד צ'ייסר ומתחיל להתארגן לחזרה הביתה. היה לי מספיק כיבוש ליום אחד. רגע לפני שאני יוצא אני חש בהתרגשות בקהל. דרור ושרית עולים נרגשים לבמה ומזמינים אליה את “המלכה האם". אני מקווה שמדובר בביונסה או לפחות ביהודית רביץ, אבל מתאכזב לגלות שהמלכה החדשה של השמאל היא רבקה מיכאלי. לא שיש לי משהו אישי נגדה, אבל ממסיבה פוליטית של הצד האידיאולוגי שמכיל את רוב האמנים בארץ הייתי מצפה לכוכבת קצת יותר משמעותית. מיכאלי נראית מצוין, כאילו משהו בה התעורר פתאום. אבל כשהיא מתחילה לנאום, נדמה שהיא בעצם ממשיכה את קמפיין המחזור החדש שלה, וממחזרת סיסמאות שחוקות עד פיהוק בסגנון "לא ישתיקו אותנו". סבבה. כאילו מישהו כאן שתק לרגע.

פויר מנסה להציע את רבקה לנשיאות. בהתחשב בכמה מההתבטאויות האחרונות של ריבלין, זו בהחלט יכולה להיות תזוזה נחמדה ימינה. אל הבמה עולה עכשיו ליאורה ריבלין. מבחינתי זה מספיק ודי. הריבלין היחיד שהייתי נשאר בשבילו הוא ספי, אבל משלל סיבות זה כנראה לא עומד לקרות. בדרך החוצה עוד מזהים אותי שני ילדים חמודים עם חולצות של שלום עכשיו, ומעניקים לי סיכה עם הכיתוב המקורי להדהים “די לכיבוש".

תם מבצע האנדר־קאוור הנועז שלי. לסיכום אני צריך לומר שאני מעריך מאוד ארגונים ואמנים שמתעקשים להרגיש נרדפים בארץ שנותנת להם לומר כל מה שהם רוצים. לא פשוט להרגיש קדוש כשאף אחד לא ממש רודף אותך. ובכל זאת, אני חייב להגיד שעם כל ההערכה שלי לדבקות במשימה ולאמונה באידיאולוגיה, אם השמאל הפוליטי לא מסוגל להביא למסיבה שלו קליברים ברמה של שלמה ארצי, שלום חנוך או לפחות חוה אלברשטיין, הוא חייב לפשפש במעשיו ולבדוק איפה הוא טעה בדרך. אולי גם זו אשמת הכיבוש.