קרקור מקפיא דם  

לא עובר יום שבו איננו שומעים על "התבהמות" החברה הישראלית. למקרה שלא ידעתם, קוראים יקרים, אתם "בהמות". לטעמי, ההתקוממות הציבורית נגד הרשעתו המוקדמת - בטרם משפט - של החייל היורה בחברון, היא אות כבוד לחברה ולא סיבה לדאגה. פירוש הדבר שההיגיון הציבורי לא דוכא בידי משטר השפה והתודעה. למרות הכתישה המאסיבית של השמאל התקשורתי והאקדמי, אנשים יודעים להבדיל בין טוב לרע ואינם נזקקים למזדעזעים המקצועיים שיאלפו אותם בינה. החייל היורה - אם יתברר שטעה, ייענש - הוא בשר מבשרנו, בעוד המחבל הוא אויב שהגיע לרצוח.
שיח התקינות הפוליטית הולך ונפרם לשמחתנו באמצעות קול המון כקול שדי. זה מחריד את שומרי הסף שהתרגלו עד לא מכבר לשמוע בעיקר את עצמם. מדוע ביקורת - אפילו חריפה - נגד הרמטכ"ל, היא "קץ הדמוקרטיה"? במה זה שונה מהביקורת הארסית הנמתחת משמאל חדשים לבקרים על שר הביטחון או רה"מ? כך באשר לביהמ"ש העליון, שהתערב בהחלטה כלכלית של הממשלה, ולדעתי פגע בכלכלה הישראלית. מהיכן נשאבו ערימות השטויות שפורסמו על הביקורת שנמתחה מימין נוכח החלטת העליון ביחס למתווה הגז? שמעתי בגל"צ את רינו (אני המשיח) צרור מגדיל ומכנה זאת "התנפלות משוגעת" המבקשת לפגוע ב"ריבונות" וב"עצמאות" שלנו. לא פחות. אכן, שיגעון.
2השבוע ביקרתי בארכיון העיתונות באוניברסיטת בר־אילן. במקרה עברתי על עיתונים מיולי 1988. הימים היו ימי הבחירות המקדימות בליכוד, וכותבי השמאל (רוב מוחלט אז בעיתונים) חבטו בקיצוני הליכוד, שלדבריהם עתידים היו להביא לקצה של המדינה. דבר לא השתנה. שימו לב במי חבטו. הנה למשל, זיווה יריב, בעיתון שפעם היתה לו מדינה: "...בביצת הליכוד משריצים נסיכים. שם בין התולעים וקני הסוף, מנתרים להם, מקפצים ומקרקרים, ראשני צמרת מעומלנים, מסורקים, מגוהצים, דוברי אנגלית רהוטה ושפויים למראה. ביבי, בני (בגין), דני (מרידור), קוקי ומוקי. כולם נסיכים אמיתיים. עובדה, כשהם פותחים את הפה, שומעים קווא-קווא-קווא מקפיא דם". משעשע, לא? אישי הימין נותרו פאשיסטים מקפיאי דם ונשותיו "בהמות" והדמוקרטיה "בסכנה" גם היום. כמובן. הקיבעון הזה חופף גם את המחשבה המדינית העבשה שנותרה תקועה בשנות ה־80, כמו לא עברנו את הניסיונות הגדולים של אוסלו, מלחמת ראש השנה וההתנתקות.
בניגוד לדעה שהתקבעה בעידן החדש בתולדות עמנו, המסורת התרבותית שלנו דווקא מקדמת ערעור על הסמכות - יהיה זה מלך או נביא או כהן גדול. אפילו אלוהים בכבודו מופיע כמושא ביקורת: לפני שהנביא ירמיה תוהה מדוע דרך רשעים צָלֵחָה, הוא מקדים: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך (בכל זאת) משפטים אדבר אותך". כל מי שפתח דף תלמוד יודע שאין דעה שאינה מותקפת, וכל תשובה היא בסיס להתקפה הבאה.
בנושאים רבים השמאל מערער על הסמכות - מסורות עתיקות יומין, הלכה, דת, מנהגים שקנו אחיזה בעם ועוד. הערעור הזה מכעיס שומרי אמונים, אבל הוא פעולה חשובה מאין כמותה לרענון המחשבה ולבחינת הפרקטיקה הדתית והעממית, לנקותה מסיגים שדבקו בה באבק הזמן וגם שלא תהיה מצוות אנשים מלומדה.
עד שמגיעים למוסדות או ארגונים שחשובים לו; כלומר, חשובים לשימור ההגמוניה הישנה, לחיזוק דעתו ולכפייתה על הרוב. אז מתגלה שחלקים בשמאל נוהגים מנהג נטורי קרתא ומתגלים כאורתודוקסים השומרים על הדוקסה (הדעה הנכונה).
3אהוד יערי כינה את דנה ויס "יאכנע" והתקשורת סערה. לסתותיי נשמטו. לא שמענו מחאות דומות כששמעון שיפר כינה את ח"כ ד"ר ענת ברקו "בהמה" בשידור חי, ורבים מאלה שהתרעמו על יערי שמחו לבזות את שרה נתניהו ונשות ימין אחרות. הפגיעה בנשות הימין נועדה לייצר דה־לגיטימציה לכלל המחנה השמרני. חשוב ללמוד מזה ולחולל סערות דומות בזמן אמת.