משה פייגלין ראש מפלגת ''זהות'' מסביר לעומק מדוע תמך בחייל ומה ההבדל בין צדק לאתיקה  

"שלום, שמי -- בן 23, סטודנט למדעי המחשב באונברסיטת בן גוריון, לוחם ומתשאל קרבי במילואים.
למרות שכתבתי לך בפייסבוק הרגשתי חובה גם לשלוח לך את המכתב הזה.
אני לא יודע אם תקרא או שלא, ובעיקר די בטוח שזה לא ישנה הרבה.
אבל בכל זאת, הסטטוס האחרון שלך הפתיע אותי, מאוד.
אני עוקב אחריך וכתיבתך במשך תקופה ארוכה, אני כל כך נהנה לשמוע את ההשקפות עולם והדעות שלך.
אני יכול להמשיך ולהחמיא על כמה שאתה רהוט ובעיניי אחד הפוליטקאים המוערכים בכנסת.
ובגלל זה הפוסט האחרון שפרסמת הפתיע אותי בחוסר היגיון שלו.
״מי שהרים יד על יהודי אין לו זכויות. הוא אויב מר, בן מוות וצריך להיות מחוסל.״
אתה מבין שיש לך כח כל כך עצום? שאנשים יכולים לקרוא את המשפט הזה ולהגיד אם אדם כה גדול בכנסת אומר דבר כזה, אז זה נכון.
במשפט הזה אתה אומר ״כל מי שפוגע ביהודי - דינו מוות - בשטח!״
אתה צועק לכולם תעשו משפט שדה, כל ערבי שמעז לתקוף תחסלו אותו.
אז לא, אם מה שאמרת יקרה - אז יהיה פה כאוס ומצב לא מוסרי.
נכון עכשיו אנחנו בזמני מלחמה, אבל אין לשכוח שהחוק מעל הכל.
היו אנשים שעשו מעשי פשיעה בתוך עמנו, כיהודי ליהודי. ואף אחד לא עשה להם משפט שדה במקום.
ובגלל שאין עונש מוות הם גם נושמים אוויר בכלא ולא קבורים איפשהו.
אני תומך בעונש מוות למחבלים, לא תומך במשפט שדה.
גם אם ברור לכולנו שהמחבל הזה בא במטרה לרצוח יהודים ותו לא, אין לאף אחד מאיתנו הזכות לקחת את החוק לידיים.
אם אתה רוצה לשנות את זה, תשפיע בחקיקה, בנהלי פתיחה באש, בפקודות בשטח.
לא בלבצע הוצאה להורג.
אני אדגיש שוב, אני לא טוען שהחייל אשם, וחס וחלילה לא קרוב ללהיות רוצח.
אני פשוט חושב שאתה צריך להבין קצת יותר טוב מכולם שהנזק התדמיתי שהסרטון הזה והמצבים הבלתי שפויים האלו מביאים אותנו עושים לנו נזק הרבה יותר גדול מאשר זה שהמחבל מת.
אני אדם שמאמין שכל בני האדם שווים, ובגלל זה רצח/פיגוע רק על רק לאומני, רק על עצם היות מישהו אחר מדת/גזע אחר משלך, זה הפשע הנוראי ביותר, פשע שמושרש משנאה וגזענות חסרת בסיס לדבר שהוא לדעתי חסר כל ערך. כל עניין הדת, לאום, זה לא מה שמעצב אותנו בתור בני אדם.
המקרה הזה הוא מלא בקונפליטים, גם עם עצמי חשבתי הרבה.
כואב על חייל שמואשם ברצח של מחבל שרק לכתוב את המשפט הזה לא נתפס.
אבל אני לא תופס צד כלשהו, וברור שהאמפתיה שלי אל החייל גבוהה ומקווה שיחזור למשפחתו בקורב.
אבל אל לנו להפוך לג׳ונגל ללא חוקים, זה מה שמבדיל אותנו כחברה ישראלית מתוקנת. המוסריות הזאת.
אז אנא ממך מר משה פייגלין היקר, אל תנסה לשנות מה מוסרי ומה לא. אין צודקים במלחמה.
למחבל לא מגיע לחיות, לחייל לא הייתה הזכות לירות - מי אשם?
התשובה לא משנה כרגע, כי החייל הוא זה שמשלם וארגוני השמאל וכל השונאים שלנו בעולם כרגע חוגגים מהסרטונים האלו, כי גם להם לא באמת אכפת מהמחבל.
מקווה מאוד שנלמד להיות יותר חכמים, יותר צודקים ולדעת לשמור על שפיות בים של שגעון.
ולדעת להיות מוסריים גם שזה נוגד כל תפיסה שלנו בסיר לחץ שאנחנו נמצאים.
תודה רבה."

והתשובה:

- היקר שלום וברכה.
דבריך משכנעים ומרגשים בכנותם . לחץ האירועים וסערת הרגשות ורעשי הרקע מקשות על בירור רציני והסבר מעמיק אבל אשתדל לפחות להתחיל.
ראשית שני עקרונות יסוד שעל אחד אני מניח שנסכים ועל השני ייתכן שלא.
העיקרון הראשון הוא ש יש דבר כזה אמת,
ויש דבר כזה צדק - שהוא יישומה של האמת.
אם אתה סובר שיש יותר מאמת אחת הדיון הופך בלתי אפשרי. מה שבשבילי הוא דגל שחור - עבורך עשוי להיות צחור כשלג ולהפך - וכל חטאו של החייל הוא פיספוס האופנה המוסרית העכשווית. עד לאחרונה התרגולת בכל מארב היתה ווידוא הריגה. יעלון עשה זאת בעצמו. נתניהו קרא בעבר לחיסול זורקי אבנים בשטח. האם דורות של לוחמי צה"ל חשודים עכשיו ברצח? מוסר אינו פורנוגרפיה ואינו עניין של גיאוגרפיה, אופנה, תזמון, או נוכחותה של מצלמת 'בצלם'.
העיקרון השני שסביבו תיסוב עיקר תשובתי הוא -
עקרון קדושת החיים - גם של יהודים.
האירוע המכונן שהביא להקמת מדינת ישראל היתה השואה שבה הפכו חיי היהודים לקליפת השום. לא מדובר היה רק בנאצים ובעוזריהם - מדובר היה בעולם כולו. גם האמריקנים והאנגלים לא טרחו לבזבז פצצה או שתים בשביל לעצור את תעשיית המוות ולהציל חיים של יהודי. כלומר נאומי היטלר והתרבות השוללת את זכות הקיום היהודי שייצר, חלחלו והשפיעו גם השפיעו על כל העולם - מי באופן אקטיבי ומי באופן פסיבי.
כל קיומה של מדינת ישראל נועד קודם כל בכדי להפוך על פיה את המציאות הזו.
(הערת ביניים חשובה: מדינת ישראל ביססה את זכות קיומה בדיוק על הנקודה הזו, על השבת זכות הקיום והלגיטימיות הטבעית של חיי היהודי. 'יד-ושם' - שמראה מה קורה ליהודים בלי מדינה - הפך לבית המקדש האולטימטיבי שלנו, מקדש שכל אח"מ חייב לעלות אליו לרגל. אולם 'באין חזון יפרע עם'. הבטחת הקיום הלאומי אינה אלא הבסיס והתשתית למימוש הייעוד הלאומי ומשחלפו שני דורות של התחמקות מהייעוד - גם הקיום הופך חסר משמעות ומאבד את הלגיטימיות שלו. כך הופכים אט אט חיי האויב חשובים מחיי אזרחיך וחיילך. כמו עליסה בארץ הפלאות, ככל שברחנו מהייעוד אל עוד ועוד מטוסים, צוללות ושכפ"צים - מצאנו עצמנו מעורטלים מלגיטימציה קיומית ושוב חוזרים אל המקום ממנו ברחנו - המקום בו הופכים חיי היהודי זולים יותר ויותר.)
שנים ניסיתי לשכנע את יעלון ואת נתניהו (שעכשיו כל כך נבהלו ממצלמת בצלם - ולא בכדי, זה הצד השני של אותה מטבע) שישראל חייבת לתקוף באיראן - קודם כל בגלל נאומי ההשמדה של אחמדיניג'אד ורק אח"כ בגלל הבעיה הביטחונית הטכנית של הפצצה. חזרתי והסברתי שהשואה לא החלה ב1939 עם פרוץ המלחמה, אלא ב1933 עם עליית הנאצים לשלטון ונאומי ההשמדה של מנהיג האומה הגרמנית שהחלו את תהליך הדה לגיטימציה של הקיום היהודי. הקו האדום של ערעור הלגיטימיות של החיים היהודיים נחצה שוב (על ידי מכחישי השואה האיראניים). העולם כולו ציפה לשבירת כלים מוחלטת מצד המדינה שקמה על ערמות האפר. אחמדיניג'אד (האמיץ - יש לומר) טרח ובא לנאום בגלוי סמוך לגדר המערכת שלנו, על מנת להדגיש בדיוק את הנקודה הזו. 'אני אקרא לחיסולם והם לא יפגעו בי כי גם הם עצמם מכירים ולמעשה משתפים פעולה בשלילת הלגיטימיות שלהם - כלומר בתהליך השמדתם'.
נכשלתי במלאכת השכנוע והתוצאה היא שהמילים נשארו באוויר ופעלו את פעולתם. כמו גרמניה של שנות השלושים, גם איראן הקוראת להשמדת היהודים נותרה חברה לגיטימית ומחוזרת באו"ם, מעמדה של ישראל והלגיטימיות של הקיום היהודי - הולך שוב ומתפוגג - ובסוף גם תהיה להם הפצצה (וזו כאמור הסכנה המשנית לעומת תהליך הדה-לגיטימציה).
הסכין או המספריים המונפות כיום ונתקלות בהיסוס מוסרי מצידנו - פועלות בדיוק את אותה פעולה של המילים ההן. הן מערערות את זכות הקיום היהודי כולו. שוב לגיטימי לשחוט יהודי רק בגלל שהוא יהודי. עדיין מותר לפגוע במחבל, אבל רק על יסוד ערך ההגנה העצמית, משום שהצדק (סיכמנו שיש דבר כזה) עומד לצידו. ההקפדה המוסרנית שלנו בזכויותיו כביכול, מאששת את תודעת האנושות שגם אנו מבינים שזאת ארצו ושהוא הטוב בסיפור.
התוצאה היא שמהר מאוד גם עקרון ההגנה העצמית מפסיק לעבוד לנו. גם במחבל אסור לפגוע, רק בטיל ששיגר - ובשעת מעופו. כולנו הרי מבינים שבצורה הזו בסוף נפסיד. ואז אם ניסוג מכל הטריטוריה ומעתה רק נגיש להם פרחים - איש לא יחוש לעזרתנו. תמיד יזכו שכננו החביבים ליחס סלחני ואף אוהד לאחר שחיטתנו.
אפשר להתווכח בשאלה האם ככל העמים עם ישראל או עם סגולה. מי שהכריע את הדיון היה היטלר. מצד אחד - אם הרוע המוחלט ראה בנו את אויבו האולטימטיבי, כנראה שאנו נמצאים בקוטב הנגדי, מחוברים לשורש הטוב והנצח.
מצד שני יש בנו את אותה נקודת תורפה שכשאנו מתנתקים מייעודנו, ניתן לשלול (ודי בקלות) את הלגיטימיות הקיומית שלנו. עלינו לזכור זאת ולעמוד כל העת על המשמר.

אחמדיניג'אד והסכינאי מחברון נמצאים אם כן בדיוק על אותו ציר. שניהם קוראים תיגר על זכות הקיום הריבוני של היהודי (ולכן על זכותו להתקיים בכלל). אסור להתבלבל! לא מדובר כאן במאבק לאומי טריטוריאלי . אין לנו גבול עם איראן והדבר האחרון שערביי חברון רוצים זה מדינה (שמעת על חייל ירדני שנדקר בחברון קודם 67 ?... אבל כן שמעת על 70 יהודים שנטבחו שם בתרפ"ט - וגם בטבריה וביפו ובכל הארץ). מדובר כאן בשלילת הלגיטימיות של ריבונות יהודית כל שהיא על פני הגלובוס בכלל ובמיוחד במזה"ת. במובן זה, המספריים בידה של הילדה מסוכנים עוד יותר מהפצצה הגרעינית. בתרבות מערבית/נוצרית הקושרת מוסריות לחולשה (הצלוב המתייסר) המספריים משכנעות הרבה יותר ולכן שוללות את הלגיטימיות שלך בקלות רבה יותר מאשר פצצה גרעינית.
כאמור - לא מדובר כאן בסכסוך לאומי על טריטוריה, במלחמת אינטרסים המתנהלת בין עמים עם תרבויות דומות, מלחמה שבה יכולים להתקיים כללי נימוס מלחמתיים - דוגמת אמנת ז'נבה, חילופי שבויים וכדומה. לא מדובר במלחמה שמסתיימת בניצחון אחד הצדדים או בפשרה. מדובר כאן במלחמת השמדה טוטאלית וללא שום כללי מוסר. טבח יזום של ילדים ונשים הוא כלי מקובל ורצוי במלחמה הזו - והוא מתקבל כלגיטימי בעוד שאנו הקושרים את ידינו ומסכנים את חיילנו מסומנים תמיד כצד הרע והבלתי לגיטימי.
למה?
כי מדובר כאן ברוע המסוכן ביותר, ברוע מבלבל, רוע בלי טנקים ומטוסים, רוע שלא בא בכח הזרוע אלא רוע שחיפש ומצא את נקודות החולשה הגדולה שלנו - אבדן הצדק - מדובר ברוע שברגע שאתה פותח לו פתח קטנטן של לגיטימיות - נפלת למדרון החלקלק והפסדת הכל.
הכל.
ניסינו לחמוק מייעודנו ולהחליף צדק באתיקה. שוב ושוב החמרנו את הוראות הפתיחה באש. הקרבנו מאות חיילים בניסיון כושל לזכות בלגיטימיות בזכות האתיקה. אנחנו לא תוקפים אזרחים. אנחנו לא יורים על מסגדים, אנחנו נשלח את בנינו אל תוך הסמטאות והמנהרות - לא נפציץ מהאוויר ולא ננתק חשמל ומים - ניסינו לעמוד בכל כללי העולם המערבי/נוצרי - ונותרנו הרעים בסיפור.
מדוע?
כי אי אפשר להחליף צדק באתיקה. חמור מכך, כשאתה מוותר על הייעוד (ולכן על הצדק) ומשתית את כל קיומך על ה'קוד האתי', אז שם - במרחב האתי - ורק שם אתה נבחן. מדובר בשטח השמדה בלתי אפשרי שעולה לנו בעוד ועוד דם חיילים ואזרחים והדרך היחידה לצאת ממנו היא להשיב מלחמה שערה בדיוק באותם כלים. אם אחמדיניג'אד טוען שיש להשמיד את ישראל - באותו רגע חייו שלו, באופן אישי הופכים לבלתי לגיטימיים וישראל חייבת היתה לחסלו. אם סכינאי בא לרצוח יהודים הוא חייב להיות מחוסל מיד. חייו שלו הפכו בלתי לגיטימיים. הוא חייב להיות מחוסל בלי שום כבילות לאותו מרחב אתי (שבהקשר הנוכחי - הוא בלתי מוסרי בעליל) שמאחוריו הוא מסתתר.
החיסול חייב להיות מיידי, בשטח - בלי שום בית משפט - (כן - כמו כלב!). החיסול של המחבל, הכרחי, משום שהוא מחליף את קריאת התיגר וסימן השאלה על עצם הלגיטימיות של הקיום היהודי, בסימן קריאה חד וברור.
כל הליך אחר - יש בו שביב של מתן לגיטימיות והמדרון החלקלק ממתין.
אסור למחבל להגיע למשפט גם אם יקבל לבסוף עונש מוות. דיון משפטי מעלה אותו לדרגה של שותף לדיון, ולכן טענתו צריכה להיבחן. אולי באמת אין לנו זכות לחיות - גם את זה יחליטו השופטים. תן להליך להתבצע...
יש מצבים ומרחבים שבהם אין מקום לבתי משפט. מלחמה היא מצב מובהק שכזה והמלחמה שאנו נמצאים בה כרגע היא הקשה והמתוחכמת שבמלחמותינו.
ולסיום כמה הערות לדבריך:
"אתה צועק לכולם תעשו משפט שדה, כל ערבי שמעז לתקוף תחסלו אותו"
אני לא צועק לכולם - אני מדבר על פקודה גלויה שצריכה להינתן לכוחות הביטחון. כלל לא נכנסתי לשאלת הציות והסירוב.
"אז לא, אם מה שאמרת יקרה - אז יהיה פה כאוס ומצב לא מוסרי."
הכאוס וחוסר המוסר שולטים בנו עכשיו. פעולה מן הסוג שאני מתאר תעשה סדר מוסרי ולכן תייצב את המצב הביטחוני. ההתרפסות של שר הביטחון ורוה"מ נובעים מתחושת נחיתות מוסרית בשל חסרון תחושת הצדק.
"נכון עכשיו אנחנו בזמני מלחמה, אבל אין לשכוח שהחוק מעל הכל."
טוב אני בטוח שלא התכוונת לומר זאת. החוק מעל לכל זו אמירה פשיסטית.
עלינו לברר את האמת ולפעול באופן צודק ומוסרי על פי צו מצפוננו. רצוי מאוד לפעול על פי חוק ויש לכך כמובן חשיבות רבה. אך לא תמיד הדבר מתאפשר ובסופו של דבר, מי שמעצב את גבולותיה המוסריים של חברה הם אלו היודעים מתי לעבור על החוק ומוכנים לשאת במלוא המחיר.
הם אינם יוצרים כאוס אלא להיפך - מצילים את החברה מן הכאוס המוסרי והמפולת שתמיד באה בעקבותיו.

בהערכה רבה
משה פייגלין