איזנקוט, טוען ש''מיום הקמתו'' קידש צה''ל את טוהר הנשק ... רק מה לעשות שהוא התלכלך כבר ב–48  

מלחמה היא שלום.
חירות היא עבדות.
בערות היא כוח.
נשק הוא טהור.

העיקר שהחייל יצא גיבור ישראל בהשוואה לכל המנוולים שהיו בצהל.

"מיום הקמתו", הצטעצע השבוע רב־אלוף גדי איזנקוט באגרת הרמטכ"ל שהפיץ לחיילים ולאזרחים, "קידש צה"ל ערכים חשובים ובהם כבוד האדם וטוהר הנשק. ערכים אלה נשענים על מורשת יהודית ארוכת שנים".

לא אופייני לאיזנקוט להתחסד או להתעלם מעובדות מציקות, אבל הפעם שגה קשות בהציגו את הרצוי כמצוי. מאחורי מורשת הקרב מציצה מורשת הרקב, המטוהרת בדרך כלל בהזלפת ציטוטים מנתן אלתרמן, עם פסקול של ספיקת כפיים בביצוע דוד בן גוריון.

במאמציו הראויים לשבח כשלעצמם להגן על הוראות הפתיחה באש ולהבחין בין גיבוי לחיפוי, אימץ איזנקוט את התעמולה הרשמית, הכוזבת, המייחסת לחייל הישראלי ולמערכת שבתוכה הוא פועל תקנון מוסרי אחר, נעלה מזה של צבאות אחרים. זאת, במקרה הטוב, הונאה עצמית המבוססת על מידע חלקי — אף שלקצין בכיר, כמו איזנקוט זה כמעט רבע מאה, אמורה להיות נגישות גם לחומר הפנימי המוסתר מעיניים רעות. לאיזנקוט, המתרפק על מלחמת תש"ח ושייפה ללא הכר את בסיס הקריה, ברחובות המנציחים את החטיבות הראשונות, לא יאה להתנער מהצללים שליוו לאורך שנים ומבצעים את הפעילות הצבאית.

איזנקוט אינו יחיד. קדם לו שר הביטחון משה יעלון, שכמפקד גדוד וחטיבה בצנחנים ואחר כך כרמטכ"ל נמנע מלשנן לחיילים את הלקחים המרים של דור אבותיהם משנות ה–50 ואילך, ביניהם רוצחי שבויים במיתלה במבצע קדש, כדי שלא רק טבח כפר קאסם של משמר הגבול ייזכר כדגל שחור. יעלון גם מקפיד שלא להפנות את ביקורתו כלפי מעלה. בהיותו סגן הרמטכ"ל שתק כאשר הרמטכ"ל שאול מופז דרבן מפקדי גדודים לסיים כל היתקלות "עם שבע גופות" — אמירה שכצפוי שימשה במהרה אחד משומעיו. אלוף פיקוד המרכז יצחק איתן ומפקד האוגדה בני גנץ נזעקו; יעלון רצה להיות רמטכ"ל בתוך שנה, בברכת מופז.

כמו אצל הפלסטינים, גם בישראל שרשרת הפיקוד נשברה בלחץ חוכמת ההמונים. הרוחב של הרשתות החברתיות ניצח את האורך של מוטת השליטה, מהרמטכ"ל אל הרובאי. בקרוב, במקום צבא, תקום "לה פמיליציה". עד אז, זאת שעת המשפטנים, שינופפו ב"הלכת אנקונינה" — המעשה במפקד מחסום בצומת דרכים בעזה לפני 30 שנה, סמל ראשון דוד אנקונינה, שהורשע בבית דין צבאי בירי קטלני שלא לפי ההוראות אך זוכה בבית המשפט העליון, כי השופטים — בראשות הפצ"ר לשעבר מאיר שמגר — שוכנעו שהיה צידוק לפעולתו, כי האמין בקיום סכנת חיים. שניים מהמעורבים בהגנה על אנקונינה בשלבים שונים, הסנגור הצבאי הראשי (ולימים הפצ"ר) אורי שהם ועו"ד חנן מלצר, יושבים עכשיו בעליון ועוד אפשר שידונו בפרשת הירי בתל רומיידה, אם תבעבע בערכאות; וחזקה על סנגורי החייל שלא יוותרו על שום שלב.

אין חדש תחת בית שמש. לא בכל אשמים הכיבוש והשיטור; השחרור הוא שהשיק — ומלחמות 1956 ו–1967 הן שהמשיכו — את קטלוג הרציחות, האונס, הביזה, הזלזול בחיי אדם, כולל של ישראלים. תמיד היו בצה"ל, כמו בכל צבא, קצינים, לוחמים וחיילי מפקדה ומינהלה (האחרונים מאסכולת "הבא להרגך השק"ם יהרגו, אחרי שפצעת ו/או שבית אותו") שנתנו דרור ליצרים רצחניים ולמניעים נקמניים. אין "מוסר יהודי" אחד — חילונים רשאים להזדעזע ממוות "על קידוש השם" — ואין שום זוועה שישראלים לא היו מעורבים בה, אם גם פחות (בכמות ובתכיפות) מאחרים. כל דת ואומה, כמובן, סבורה שהמטרה שלה ורק שלה מצדיקה את האמצעים. כשארגון לח"י שיגר, בין מעשי טרור אחרים, מעטפות נפץ למשרדי הממשלה בלונדון ולנשיא הארי טרומן בוושינגטון, הוא לא חזה שיום יבוא ודאעש יבצע פיגועים בפאריס ובבריסל.

ההאשמות המוטחות בישראל עכשיו שקריות. אין מדיניות ממלכתית או צבאית של הוצאות להורג ללא הליך משפטי (ואין בפועל עונש מוות). אבל המבחן הוא ביחסן של מערכות הביטחון והחוק לחורגים מהמדיניות; ויחס זה, בהשתקת פשעי האתמול ובסלחנות כלפיהם, אינו שונה עקרונית מ"הדלת המסתובבת" של הפלסטינים כיום, אוסרים ומשחררים. ההבדל מילולי בלבד. בישראל לרוב לא שחררו, כי לא אסרו ולא שפטו. במקום דלתות מסתובבות נפתחו לרווחה שערים — חוקי החנינה. כשמלחמות גדולות (1948 ו–1967) הסתיימו, בתחושת רווחה וניצחון, הועלו הכל לדרגת גיבורים; גם פשעי מלחמה הושתקו. בחזית לוחמים? בעורף מוחלים. חסלהו וסלחהו.

ההסתרה כיום קשה יותר, בגלל התמורות בשלושה ממדים — הטכנולוגיה שהשתכללה, הצנזורה שהתרופפה (בזכות בית המשפט העליון) והדיפלומטיה המשפטית המתמקדת בהפרות דיני המלחמה. בכוכב הלכת גוגל ארץ אין פינה חבויה. מצלמות מעקב, נייחות או ניידות, מתעדות הכל. ב–2016, קין לא היה מצליח להתכחש לרצח הבל גם לרגע קט; ארגון "במצלמה" היה לוכד אותו בעדשה.

הצנזורה שאפפה פשעי מלחמה גרמה לישראל נזק עצום. קורבנות הפשעים, קרוביהם ובני עמיהם, לא הלכו שולל. הם שאפו נקם. חיילי צה"ל, שלא ידעו את האמת, נשלחו לפיכך לסיכון גובר. כך בצד הסביל, הסובל. בצד הפעיל, לא הושגה הרתעה כלפי עבריינים בכוח.

בין ההדק והצדק רובצים הממצאים הגנוזים. לעתים בתחקירים המבצעיים, במקרים אחרים במחקרי מחלקת היסטוריה ובמיוחד בתיקי הפרקליטות הצבאית הראשית. באחרונים נבר הפצ"ר לשעבר צבי ענבר, כשאסף תעודות ועדויות לספרו "מאזניים וחרב". רוב החומר הרגיש לא פורסם, אף שמעשי הטבח הקשים ביותר (דווימה, כפר חולה, נירים ודיר יאסין, שם סיפק הפיקוד המקומי של ה"הגנה" לטובחים, לבקשתם, שמונה רובים) מוכרים היטב.

תיקי הפרקליטות הצבאית עוסקים בחזיתות, חטיבות וגדודים. למשל, ב–12.8.48, במחנה גדוד 23 של חטיבת כרמלי בטירה, "ירה ח' ב' בשבוי ופצעו. כעבור יומיים נמלט מהמעצר, וכאשר נתפס העליב את המח"ט. הוא נידון ל–18 חודשי מאסר, מהם שלושה בפועל. בית הדין קבע שהנאשם קיבל מקרוביו במרוקו מכתב לפיו נרצח גיסו בפוגרום ולכן החליט לנקום, בהשפעת מנהגי ארץ מוצאו, וירה ארבע יריות, בכוונה להרוג ארבעה שבויים ערבים". 15 חודשי המאסר על תנאי נגזרו עליו בגין ניסיון הרצח המרובע; שלושת החודשים בפועל — בגלל הפגיעה במח"ט.

במקרה אחר וחמור יותר, באותה חטיבה, הקל מאוד בית הדין הצבאי העליון בעונשו של מפקד פלוגה שרצח 33 לבנונים, כי לדעת שופטי הרוב, "בית הדין דלמטה לא ייחס את המשקל הדרוש של התקופה על מעשהו של המערער". המלים המתרצות נשמעות עכשוויות: "מערבולת דמים... רגעי מצוקה קשים מנשוא... אין להתפלא שנולדה שנאה עזה כלפי ערבים. האויב רחוק היה מלהקפיד על חוקי המלחמה, ודבר זה העמיק את השנאה בקרב אותו נוער שנשא בעול הקרבות וראה במו עיניו את הזוועות שבוצעו... ביום המעשה לא היה המערער מחוסן באופן נפשי נגד יצר הנקמה שהתקופה טיפחה בו". שופט המיעוט הציע עונש קל עוד יותר, כי "בתקופת המבצע ובשלבים אחרים של המלחמה בוצעו על ידי מפקדים וחיילים מעשי רצח דומים ואף חמורים יותר, אך הוא היחיד שהובא לדין". הנשיא חיים ויצמן ביטל את העונש והעניק לקצין חנינה.

שיטה מקובלת היתה כפירה בסמכות בית הדין, ביטול משפט והחלטה של הרמטכ"ל (יעקב דורי) שלא להורות על קיום משפט חוזר. בין השאר, בפרשת רצח ביריות של שניים מתושבי כפר ג'עוני. החיילים ק' וש' זוכו בבית הדין המחוזי של חטיבה 9, שמצא "יסוד רב להניח שהם פעלו לפי הוראות כלליות ובלתי ברורות של מפקדם הישיר". כשהזיכוי בוטל, הרמטכ"ל נמנע מחידוש ההליך.

בחטיבת עציוני נחשד ג' י' מהפלוגה המסייעת באוגוסט 1948 ב"פשע חמור" — שאינו מפורט, אך כרוך בעליל בגרימת מוות — אך גדעון האוזנר מהתביעה הצבאית, לימים היועץ המשפטי לממשלה, השאיר בידי המח"ט את ההחלטה "אם לראות את המקרה כחמור" או להסתפק בהאשמת הרגם בשימוש בלתי חוקי בנשק. לבסוף שוחרר ממעצר לבקשת הגדוד.

בגדוד 46, באוקטובר, "הביא סגן יוסף, מפקד משלט, שתי נשים וזקן על אלונקות לתוך בית באמתלה שמביאים אותם לבית חולים. לאחר מכן נורתה פצצת נ"ט לתוך הבית, ומשהחטיאה – הטיל לבית רימוני יד. כמו כן הואשם ברצח נוסף של ערבי, למחרת".

במחנה שבויים 792 "הרג ד' ת' את השבוי חסן אנזר טהא בירייה ב–19.12.48". התובע קבע שהחייל ירה בעת שהשבוי ניסה לברוח. התיק נסגר. ב–15 בספטמבר פצע ע' ל' את השבוי אחמד מחמד איסמעיל בירייה. בסיכום החקירה קבע התובע שהיריות "היו מוצדקות ונועדו למנוע בריחה". באוקטובר 1948 הועברה לתביעה תלונה על הריגת "שבוי 10266". במחנה שבויים מס' 1, בגלילות של היום, השגיחו במחצית יולי 1948 שמונה שומרים על 2,500 שבויים, ללא מים וחלקית גם ללא גדר. ב–9 ביולי התקהלו השבויים ודרשו לצאת לעבודה, שהקנתה תוספת מזון וסיגריות. זקיף ירה ברגליהם במקום באוויר ופצע שלושה שבויים. לאחר כשבוע התפרעו השבויים במחנה. שומר הרג אחד מהם ופצע אחרים. בירושלים ירה שוטר "בערבי שהביא תחמושת לכוחותינו והרגו, אף שידעו במחסום את מספר המכונית בה ינהג הערבי". ב–19 בנובמבר, "בשטח שבין שני מוצבים ליד ראש העין, נורה ונהרג נ' ב', משום שנחשב בטעות לערבי".

תיקי הפרקליטות הצבאית גדושים גם בדיווחי אונס. "בליל 29–30 למאי 1948 אירעו בעכו כמה מקרי אונס. מפקד העיר ערך חקירה שאליה לא הוזמן התובע הצבאי. מפקד החטיבה סגר את התיקים". באחד המקרים נלווה לאונס גם רצח. בגדוד 11 של גולני, בנובמבר 1948, "פגשו ארבעה חיילים שיירה של ערבים בין תרשיחיה ומעיליה. החיילים עיכבו שתי ערביות צעירות, אחד מהם אנס אחת מהן והשני ניסה לאנוס את השנייה. החיילים טענו שהערביות, שבהתחלה התנגדו, הסכימו בסופו של דבר ואפילו סייעו בביצוע המעשה. התובע דרש להעמידם לדין. 'זה פשע רציני ויש לתבוע בכל חומרת הדין. הסיפורים על הסכמת הערביות אינם יכולים להתקבל כלל על הדעת'. בפברואר ניסחה התביעה הצבאית כתבי אישום. ימים אחדים לאחר מכן נכנסה לתוקפה החנינה הכללית והארבעה, כרבים אחרים, זכו מן ההפקר".

ועוד: "מפקד הערים רמלה ולוד ביקש חקירה בהודעת ערבי מלוד כי ארבעה חיילים לקחוהו מהבית בטענת חיפוש, העמידוהו ליד קיר של בית אחר ובזמן שאחד מהם שמר עליו עם נשק, אנסו האחרים את אשתו". באחד המשלטים ניסה חייל לאנוס שבויה בלילה. היא לא הצליחה לזהות את החייל והתיק נסגר. בנובמבר 1948 הורתה התביעה הצבאית לחקור אונס נערה בת 16 לעיני הוריה בכפר עיראק סווידאן, למחרת כיבוש המשטרה הסמוכה. מפקד חזית הדרום, יגאל אלון, סירב להשאיל לחוקרים רכב. שלושה שוטרים צבאיים מבסיס חולון הואשמו באונס ילדה ערביה בת 12 ביפו, ביום הקמת המדינה. משפטם נערך לאחר עשרה ימים. אחד זוכה כליל, שני זוכה מחמת הספק ושלישי הורשע במעשה מגונה, "כי העבירה של בעילת קטינה היא רק כאשר הילדה היא בגיל 13 עד 16". הנאשם נידון לשלושה חודשי מאסר בלבד, "מתוך התחשבות במשפחתו". הרמטכ"ל אסר על ביצוע פסק הדין, "עקב החנינה הכללית". כשאיזנקוט חולף בוקר־בוקר מול תמונת דורי, בקצה השמאלי העליון של שורת קודמיו, כדאי שיזכור גם חלק מכוער זה במורשת — איך היו בצה"ל מי שחגגו את הקמת המדינה ואיזה הכשר רשמי קיבלו.

וזה לא נגמר בערבים. "החייל ז' ב' מבית הספר הטכני של חיל האוויר דיווח לפרקליטות הצבאית שחיילים אנסו את אחותו ליד שדה התעופה בהרצליה". הוא חשש מטיוח ואיים שאם לא תמוצה החקירה "איאלץ לפעול בדרכים אחרות, שלא ינעמו לכם ביותר". התובע הצבאי נדרך לפעולה — נגד המתלונן. הוא ביקש להעמיד אותו לדין על האיום ועל עקיפת שרשרת הפיקוד.

אפשר להוסיף עוד ועוד דיווחים גנוזים על שוד וביזה — הצטיינו יחידות פלמ"ח ומשטרה צבאית – ועבירות שונות של שחיתות ואלימות. כמו בכל צבא. לא רע יותר, לא טוב יותר. על הלוחמים והמפקדים רבץ עומס עצום. טייס הקרב עזר ויצמן ואחד מחבריו לטייסת הואשמו באוגוסט 1948 "בהתנהגות מבישה, בכך שבאולם קפה פארק ברחוב הירקון התפשטו בפומבי, שברו כלים, השתוללו והציקו לאורחים. מפקד הטייסת טען שהשניים דווקא השתדלו לעצור בחבריהם, והתלונות נגדם הוגשו רק משום שהמתלוננים הכירו אותם. הפרקליטות הצבאית החליטה לסגור את התיק". הרמטכ"ל לעתיד חיים בר לב, מפקד הגדוד השמיני של הפלמ"ח, היה מעורב בתוך כשבועיים בשתי תאונות דרכים. בשנייה "גרם למותו של דוד מזרחי". שני כתבי האישום בוטלו לרגל החנינה הכללית.