ה"גבורה" שאני גדלתי עליה היא גבורת הלוחם המסתער תוך חירוף נפשו - גבורת המכבים; גבורת לוחמי תל חי; גבורת כובשי מוצב החרמון.
והנה אני רואה שיש הקוראים לחייל היורה בחברון "גיבור", ומבקשים להעניק לו צל"ש; ובלי קשר לשאלה האם פעל נכון או לא אותו החייל - לא הבנתי מה גבורה יש בירי על מחבל חצי מת שרוע על הקרקע.
אז חיפשתי קצת על הגבורה. יצחק שדה - מפקדו הראשון של הפלמ"ח - כתב עליה ("שבילי הגבורה"):
היסוד שבגבורה אינו האומץ, אלא הנכונות להקרבה עצמית. לאומץ שבגבורה יכול להגיע גם האיש המפחד אם חזקה בו נכונות ההקרבה. הפחד הוא מעצור והאיש הנכון יתגבר גם על המעצור הזה...
הגבורה האמיתית מתגלה גם בחולין של יום יום. אנו רגילים לייחס את מושג הגבורה לצבאיות מסיבה מובנה- מהלוחם נדרשת הסכמה למפרע להקרבה מקסימלית, לקרבן חיים; אך אין זו הדרך היחידה אפשר זו דרך המלך של הגבורה אולם למעלה מוליכים אלפי שבילים...
הגבורה היא קודם כל מידה מוסרית. הגבורה... היא הצורה הנעלה ביותר של השירות; ביסודה היא אהבת הזולת.
אז הנה נוספו לנו תובנות נוספות: הגבורה היא ביטוי של נכונות להקרבה; פועלה בהתגברות על יצר (כמו פחד), בבחינת "איזהו הגיבור? הכובש את יצרו"; והכל למען ערך מוסרי מסוים.
בתוך הגדרה זו ניתן להכליל מעשים נוספים על אלו שפרטתי לעיל. גבורת העולים על המוקד מתוך קידוש השם; גבורת החלוצים המפריחים את השממה למען כיבוש הארץ; גבורת יאנוש קורצ'אק שצעד עם תלמידיו אלי מוות.אבל איזה ביטוי הקרבה או התגברות על היצר היה במעשי החייל, גם לדעתם של אלה שסבורים שפעל נכון? נראה שאנשים שונים תופסים את מהות הגבורה בדרך שונה ממני. אשמח להסבר.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
