''הצד האפל של הנאורות''(על פרשת ילדי תימן)  

אחת לכמה שנים, שב לקנן מעלינו הענן השחור של ילדי תימן.
בלתי נתפס העניין הזה. הם 'אשכרה' גזלו ילדים מהוריהם ובטוחים היו שהם עושים טוב.
'שפחה חרופה' – כינה בן גוריון את 'חבובה שבתי' (אשתו של סלאח...) האין זה ראוי להציל ילדים מחיי עבדות ונוול?
הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות ואם נדמה למאן דהו שמוקש ה'נאורות' הזה, ההופך אנשים עם כוונות טובות למפלצות, נוטרל עם תום עידן המעברות, טעות בידו.
שני ילדים, עם אותו רקע סוציו-אקונומי – בעיות דומות אך רקע תרבותי אחר, אחד אשכנזי וחילוני, שני ספרדי ו או חרדי – למי יש סיכוי גדול יותר להילקח מביתו?
"מעולם לא ראיתי ילד אשכנזי חילוני מוצא מהבית" – אמר לי שופט בדימוס שעסק בכך שנים רבות – " השופטים לא אנשים רעים, הם פשוט לא מבינים את התרבות, הם חושבים שהם עושים טוב..."
כלומר ילדי תימן אינם רק איזה כתם היסטורי שמתעורר וצורב מדי פעם, לא באמת ניקינו את הכתם הזה, לא ירדנו לשורשו. זה לא שצריך להאשים מישהו, לתלות מישהו בכיכר העיר – לא בזה העניין – אנחנו צריכים להבין, לצד חשיבותה, את צידה האפל של הנאורות. אנחנו צריכים להבין עד כמה הביטחון העצמי הזה, הבועט בכל הריבוד התרבותי והמוסר האנושי המצטבר, הביטחון הנשען על יכולת האדם להישען על עצמו ללא מצפן – להמציא תמיד את גלגל המוסר מחדש, נגמר תמיד בזוועה.
הי – חיסול חולי נפש לא התחולל רק בגרמניה הנאצית, תופעות שכאלה ראינו גם באירופה המערבית ובארה"ב. הנה עכשיו מדברים אצלנו בערגה על המתת חסד בשוויץ - ברצון המומת כמובן – קל לצפות את השלב הבא, למה לחולה נפש, ללא רצון, לא מגיע הפרווילגיה הזו? למות בשוויץ...?