כשהשופטת הסתמכה על ה'שבט הלוי': משפט קבורת האם המרגש • •  

בית המשפט לענייני משפחה פסק כי יש לקבור אם שנפטרה למרות שאחד הבנים המתגורר בחו"ל מבקש לעכב את הקבורה • ומה ענתה השופטת על הטיעון ההלכתי כי מפני כבוד המת יש להמתין לבן?

שאלה הלכתית-משפטית מרתקת הובאה לפני בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב סביב קבורת אשה ששני ילדיה מתגוררים בישראל ובחו"ל.

השופטת, בפסק דין מפורט ומנומק התייחסה גם להיבט ההלכתי והסתמכה על דבריו של פוסק הדור הגר"ש וואזנר זצ"ל.

סיפור המחלוקת בין שני האחים וההליך המשפטי פורסמו באתר 'ניוז 1'.
האם, שלה שני בנים כאמור, נפטרה ולוויתה אמורה הייתה להתקיים בישראל בסמוך לפטירתה, כנהוג. האח שמתגורר בישראל ביקש לבצע מיד את טקס הלוויה והקבורה, ואילו האח שגר בחו"ל ביקש שימתינו עד בואו ארצה, שכן מטבע הדברים הוא מבקש להיות נוכח בדרכה האחרונה של אמו.

על פי הדיווח בניוז 1, האח הישראלי הגיש בקשה למתן צו קבורה דחוף לאימו. הבקשה הוגשה ביום חמישי בערב, ובית המשפט קבע דיון בהול בנושא ביום שישי. בדיון זה, קולו של האח שגר מעבר לים נשמע באמצעות עורך דין מטעמו וכן בשיחת סקייפ.

בדיון התברר שעם פטירתה של האם, האח בישראל יצר קשר עם אחיו בחו"ל והוסכם שהלוויה תתקיים בעוד "יומיים-שלושה", כלומר: די זמן עבור האח שבחו"ל לרכוש כרטיסי טיסה.
אולם למרות הסכמה זו (שגם כך הייתה עיכוב רב מבחינת המשפחה בארץ), האח בחו"ל ביקש לדחות למועד מאוחר יותר.

השאלה אם כן היא: האם דוחים קבורה בגלל שיקול כלכלי?
"עם כל הכבוד", אמר האח בשיחה האינטרנטית בחו"ל, "אני לא יכול לעמוד בדבר כזה". עוד הוסיף, כי היה בישראל לפני שבועיים וקנה כרטיסים שאי-אפשר לקבל בחזרה את התשלומים עבורם.
"אני לא מדבר על 300 דולר", הטעים, "אלא על אלפי דולרים שהוצאו לצורך הטיפול באימא שלי ולצורך הגעה ללוויה".

האח העלה שיקולים נוספים, והשופטת הציעה לאח שההלוויה תידחה למוצאי שבת, כך שיהיו לו יותר מ-24 שעות לבוא לישראל. אך משדחה האח את ההצעה, הורתה השופטת על קיומה של ההלוויה מיידית – שעות ספורות לפני כניסת השבת.

לדברי השופטת גיל, כבוד האדם הוא לא רק עניין לימי חייו אלא נמשך גם לאחר מותו. זהו עיקרון חוקתי, והלכה פסוקה של בית המשפט העליון, היא שבין ההיבטים שמרכיבים את המונח "כבוד המת" טמונה החובה להביא נפטר לקבורה בהקדם (למעט במקרים מסוימים).

בית המשפט התייחס גם להיבט ההלכתי של המקרה, ולפיו אין מלינים את המת אלא לכבודו ולצרכיו. שנאמר, "מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה" (מסכת ברכות, פרק ב', משנה א').
בפסק הדין נכתב שלמרות שהמנוחה ובניה לא קיימו אורח חיים דתי, אין ספק שכל המעורבים מעוניינים בקבורה יהודית.
האח שבחו"ל ניסה לטעון שגם לפי ההלכה היהודית, כבודה של אמו מחייב המתנה עד לבואו. השופטת דחתה את הדברים בהדגישה, כי לדעת הפוסקים, אם יש לאדם קרובים שיכולים להגיע ללווייתו, אין צורך לחכות להגעת קרובים נוספים (שו"ת שבט הלוי, חלק ד', סימן קנד). "על אחת כמה וכמה מקום שהמשיב יכול להגיע ארצה אך מעדיף שלא לעשות כן משיקול כלכלי", פסקה בנחרצות.