א. ב. יהושע :להפחית את דרגת הממאירות של הכיבוש הישראלי (לא ענה מאז שפורסמה השיחה  

29.12.2016 20:00

הדברים שאמרתי באחרונה בכנס של מכון ירושלים למחקרי מדיניות עוררו הדים רבים. בכנס הציגו דוברים את הפעילות המתרחשת במרחבים המשותפים לאוכלוסיות שונות בירושלים רבתי, ובעיקר ליהודים ולפלסטינים. דיברתי על חשיבות המרחבים המשותפים הללו גם כמעין מעבדה לחיים דו־לאומיים בכל שטח ארץ ישראל, לקראת האפשרות המעציבה והקשה, שפתרון החלוקה לשתי מדינות לא יוכל להתבצע לבסוף, והישראלים והפלסטינים ייגררו אט אט, ברצונם ושלא ברצונם, למדינה דו־לאומית או פדרטיבית, בצורה כזאת או אחרת.

מאז מלחמת ששת הימים ב–1967 עברו כ–50 שנה, שבהן דבקתי בהתלהבות ובנחישות באמונה בפתרון החלוקה לשתי מדינות — ישראלית ופלסטינית, החיות זו לצד זו בשלום ובהכרה הדדית — ופעלתי למען פתרון זה. אני עדיין מאמין, כי זה הפתרון הנכון והמוסרי לסכסוך. ואף כי הן במחנה הפלסטיני והן במחנה הישראלי סירבו במשך שנים להכיר בלגיטימיות של הפתרון הזה, הוא נהפך אט אט לפתרון המקובל על כל הקהילה הבינלאומית, כולל רוב העולם הערבי — עד שניתן לו תוקף רשמי בהסכם אוסלו ב–1993.

גם ממשלת הימין הקיצונית הנוכחית בישראל אימצה את פתרון שתי המדינות באופן רשמי; אלא שבשטח עצמו לא ניכר בעשור האחרון שום מאמץ ישראלי להתקדם לקראת הגשמת הפתרון המדיני הזה. בד בבד ניכר, שהרשות הפלסטינית, שאימצה באופן רשמי את פתרון שתי המדינות, מתחמקת ממשא ומתן רציני עם ממשלת ישראל ליישום ריאלי של הפתרון הזה.

ירושלים עצמה, שלפי הפתרון הזה מועמדת להיות בחלקה המזרחי והפלסטיני גם בירת המדינה הפלסטינית, נהפכת, במישור הפיסי, יותר ויותר לעיר אחת, והאפשרות להעביר בה בעתיד גבול בינלאומי נראית בלתי מציאותית כמעט. ארצות הברית ומדינות אירופה נכשלו בכפייה מעשית, ולא רק מילולית, של פתרון שתי המדינות על שני הצדדים, ובמיוחד על הצד הישראלי, אשר ממשיך להפקיע אדמה פלסטינית בעבור ההתנחלויות ההולכות ומתרחבות. הסכמי השלום עם ירדן ומצרים אמנם מחזיקים מעמד, אבל שתי מדינות אלו מתמודדות עם בעיות חמורות משלהן, ודאגתן לפלסטינים היא מהשפה ולחוץ בלבד. העולם הערבי קורס ומתפורר במלחמות אזרחים עקובות מדם, והוא איבד כל השפעה ועניין בסכסוך הישראלי־הפלסטיני. לפיכך, חזון שתי המדינות נעשה בעייתי יותר ויותר.

ומה קורה בשטחים הפלסטיניים? רצועת עזה מופרדת עתה לחלוטין מישראל, ואין בה שום נוכחות ישראלית, לא אזרחית ולא צבאית. בעבור ישראל עזה היא מין מדינת אויב קטנה, שמדי פעם פורצות בינה לבין ישראל מלחמות קצרות. אבל רצועת עזה אינה נתונה במצור מוחלט, שכן יש לה גבול עצמאי עם מצרים וגם מתקיים מעבר של סחורות ומוצרי מזון מישראל ואליה. הגדה המערבית מחולקת לפי הסכמי אוסלו לשטחי B ,A, ו־C. שטחי A ו־B הם כ–40% משטח הגדה, ואילו שטח C הוא כ–60% משטח הגדה. שטחי A ו־B הם תחת שלטון הרשות הפלסטינית, ונמצאים בהם הערים והכפרים הפלסטיניים הגדולים.

בשטח A מתקיים שלטון אזרחי וצבאי פלסטיני; בשטח B מתקיים רק שלטון אזרחי פלסטיני, ואילו הפיקוח הצבאי שם הוא בידי ישראל. מכאן, שרוב הפלסטינים באזורים אלה חיים במעין אוטונומיה חלקית ומוגבלת, ועומד לרשותם גם כוח משטרתי חצי־צבאי, אשר משתף פעולה ברמה מסוימת עם כוחות הביטחון הישראליים במניעת טרור.

בשטח C נמצאות כל ההתנחלויות הישראליות, שמספר תושביהן מגיע לפי אומדנים זהירים ל–450 אלף נפש, כמחציתם בערים. מספר הפלסטינים בשטח C הוא כ–100 אלף בלבד, והם אלה שנמצאים בעימותים מתמשכים עם המתנחלים, במיוחד עם הקיצונים שבהם, בהקשר להפקעת אדמות, להתנכלויות בדרכים, לעקירת מטעים ולניצולם המחפיר ככוח עבודה זול. פלסטינים אלה נמצאים תחת פיקוח מתמיד של הצבא, המשטרה ושירותי הביטחון הישראליים.

במצב העולמי הכללי, הנוטה ללאומנות קיצונית ימנית, ובמצב האומלל שבו נמצא העולם הערבי, של כאוס וניכור כלפי הסכסוך הישראלי־הפלסטיני הנמשך כבר יותר מ–140 שנה, ולנוכח הקיצוניות של השלטון הימני הישראלי והפסיביות של הרשות הפלסטינית — נראה בבירור, כי פתרון שתי מדינות לשני עמים נעשה בינתיים פחות ופחות אפשרי. לכן יש להתחיל לחשוב על פתרונות חלקיים אחרים, בעלי גוון פדרטיבי, אשר יעקפו את חוסר היכולת להעמיד כיום גבול בינלאומי קשיח בין שני העמים בארץ ישראל.

בשלב הראשון, כדי להקל את מצב הכיבוש, ששלוחותיו מרעילות גם את הדמוקרטיה הישראלית בתוך הקו הירוק, נדרש להעניק תושבות ישראלית ל–100 אלף הפלסטינים החיים בשטח C, ומתעמתים עם הכיבוש הישראלי הן מול הצבא והן מול המתנחלים. מתן תושבות לפלסטינים הללו יעניק להם קודם כל את הזכויות הבסיסיות שיש למתנחלים הגרים מסביבם ובתוכם. כלומר: ביטוח לאומי, ביטוח רפואי, דמי אבטלה, שכר מינימום, חופש תנועה ומעמד משפטי חזק יותר כלפי רשויות המשפט והחוק הישראליים. תושבות כזאת תמנע את נישולם מאדמותיהם (או תקשה על כך) על פי חוקי ה"הסדרה" המתועבים למיניהם, או על פי צווים צבאיים שרירותיים, תוך כדי התעמרות בהם כנתינים חסרי זכויות.

בניגוד למה שהשתמע מהתגובות על דברי, מתן התושבות לא יהווה סיפוח של שטח C למדינת ישראל. מעמדו של שטח זה יישאר כפי שהוא היום — שטח הנתון במחלוקת, שתוכרע בהסכם בין הפלסטינים לישראלים בעתיד, בדומה למעמד של מזרח ירושלים. אם במסגרת פתרון שתי המדינות תהיה מזרח ירושלים חלק מהמדינה הפלסטינית, הרי גם התושבות הישראלית, שרבע מיליון הפלסטינים החיים שם מחזיקים בה, לא תהיה מכשול להסכם.

חזרתי ואמרתי, כי אמשיך לתמוך בפתרון שתי המדינות כפי שתמכתי בו ב–50 השנים האחרונות. אבל אי אפשר שלא לנסות להיטיב, ולו במעט, את מצבם של אותם אלפי הפלסטינים החיים בשטח C, שממאירות הכיבוש ממררת את חייהם יומם ולילה. חובתנו האנושית המיידית, להמעיט את הסבל האנושי — כל עוד אין היא סותרת השגת הסכם עתידי צודק — קודמת לעקרונות מופשטים עתידיים צודקים. לפלסטיני בן 50, שנולד עם הכיבוש ומתעמת עמו בלא הרף בקו הראשון, מגיע לקבל בינתיים זכויות ממשיות ומיידיות, גם אם חלקיות, כדי להיטיב את מצבו.