הלכה יומית לע''נ של הרב ישעיהו רוטר זצ''ל- ב' תמוז  

אותיות יש ומנגד אותיות אין!

כלומר נשיא יכול להיות כיהושע בן נון וכלב בן יפונה שהם אותיות ה-יש

שזה נשיא אמיתי בעל הנהגה שמוביל את השבט שלו בדרך הנכונה

ומנגד יש את 10 הנשיאים האחרים שהם מוגדרים כ-אין שהלכו בדרך לא נכונה

ולא אחראית בשביל השבט שלהם!

ולצערנו אנחנו איבדנו את הנשיא ( להבדיל ) שלנו בפורום שלדעתי וכפי שאני

רואה לדעת הרוב היה נשיא של "יש" כלומר שהוא הוביל אותנו בדרך נכונה

עמד לצידנו שהיינו צריכים ובעצם תפקד כפי שנשיא צריך להיות!

בע"ה שיזכה הרב זצ"ל למנוחה נכונה בגן עדן , משפחתו שינחמו מן השמים

ולא ידעו צער!

ושאנחנו ננסה להיות גם ללא הנשיא שלנו באהבת חינם אחד כלפי השני כפי

שהנשיא שנו היה רוצה שנהיה!

"אחרי לבבכם ואחרי עיניכם..."

חז"ל מסבירים:

יש עבירה שבאה מהלב וכנגדה יש עירור עבירה שבאה מהעיניים!

ניקח לצורך הענין בגידה ח"ו של בעל באישתו!

העבירה עצמה באה מהלב האדם לא מצליח לכבוש את יצרו והוא חוטא ומקבל

את עונשו , אדם יטען שזה היה חד פעמי שהוא טעה וכו'

לעומת זאת וקשה מזאת יש עירור עבירה שהיא מגיעה מהעיניים, אדם הולך

ברחוב רואה למולו אישה מסתכל פעם ראשונה נפעם מיופיה ושוב עיניו

מוליכות אותו לחזור להסתכל ככה במשך כמה פעמים.

אומרים חז"ל גרוע עירור עבירה מעבירה עצמה!!!!

אדם שמבצע עבירה עושה חטא מקבל עונש ולרוב פה זה נגמר!

אדם שמערער על האישה שהוא הסתכל בה פעמיים רבות , תמונתה נשמרת בראשו

וכל פעם מחדש שמערער ביופיה הוא חוטא שוב ושוב!!

לכן טוענים חז"ל שגרוע עירור על עבירה

שבע"ה נזכה כמובן לא לעשות עבירות קשות כאלה ויתרה מזו לשמור על עינינו

ולא לערער אחר העיניים .

וכפי שאנו מתפללים בבוקר "שלא תביאני לידי נסיון ולא לידי בזיון"

שלאחר כישלון בניסיון האדם בעצם מבזה את עצמו פעם אחר פעם למול הקב"ה

שנזכה לישמר ולא לקבל נסיונות כאלה!

בין "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ" לבין "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ"

מנהיג אחראי, כשהוא נדרש לקבל החלטה, אינו פועל רק ע"פ מה שהוא חושב או ע"פ האינטואיציה שלו, אלא דואג לְמַנות מומחים מקצועיים שיבדקו את הנתונים ויבהירו לו את תמונת המצב ע"פ מומחיותם. כך, למשל, אם צריך חוות דעת משפטית, עליו לפעול בהתאם למה שקובעים היועצים המשפטיים שלו. אבל מנהיג חכם גם דואג לכך שצוות היועצים שנמצאים סביבו יהיה בעל השקפת עולם דומה לשלו. גם המומחים המקצועיים ביותר בסופו של דבר פועלים ע"פ סולם הערכים, האמונות והשאיפות שלהם – אפילו אם זה רק בתת-מודע.

כאשר משה שולח אנשים לתור את הארץ, הוא מפרט להם באילו דברים הם צריכים להתמקד, ועל אלו שאלות הם יצטרכו לענות: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ" – ע"י בדיקת התושבים אפשר לגלות את טיב הארץ: "הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב", וכפי שמסביר רש"י: "יש ארץ מגדלת גיבורים ויש ארץ מגדלת חלשים. יש מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין".

השאלה הבאה שהם צריכים לענות עליה היא "וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה", כלומר שע"י מבט על הפירות אפשר לראות האם זו ארץ פוריה או לא.

השאלה הבאה היא: "וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים". ומסביר רש"י: "סימן מסר להם: אם בפרזים יושבין, חזקים הם שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין, חלשים הם".

משה חשב שאם הם יראו ענקים, זה סימן מצוין, כי זה מוכיח שהארץ הזו מגדלת אנשים בריאים. אם הם יראו שהישוב צפוף מאוד בארץ, זה מעולה – כי זה מוכיח שזו ארץ שיכולה להכיל מליוני אנשים. אם הם יראו פירות גדולים זה נפלא – כי זה מוכיח שהארץ הזו פוריה בכל קנה מידה. ואם המקומיים יושבים בערים בצורות – זה הכי טוב, כי זה אומר שהם מפחדים מאיתנו.

הבעיה היא שהמרגלים שמעו את דברי משה, אבל לא קראו את רש"י. הם ענו על כל השאלות שמשה שאל אותם, אבל הסיקו מסקנות הפוכות מאלה שחשב עליהם משה. הם ראו ענקים, והמסקנה שלהם היתה "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ... וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם". הם ראו פירות גדולים מאוד, והמסקנה שלהם היתה "כשם שפריה משונה כך עמה משונה". הם ראו שהארץ מיושבת בצפיפות, והמסקנה שלהם היתה שאי אפשר יהיה לכבוש את הארץ: "עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב". אותם עמלקים, שאיתם נלחמנו בצאתנו ממצרים, הם רק ההתחלה של הצרות שיהיו לנו כשננסה להיכנס לארץ, ואחריהם: "וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן". גם המבצרים, שמשה הסיק שהם מעידים על עַם שחושש מפני פלישה אפשרית, קיבלה אצלם פרשנות הפוכה: "וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד".

מסתבר שאפילו אם שני אנשים רואים את אותה מציאות מול העיניים, הם יכולים לפרש את הדברים באופן שונה מאוד זה מזה. יתרה מזו: כשהגיעו המרגלים לארץ ישראל, אומר רש"י, היה חשש שהמקומיים יגלו אותם. לכן עשה הקב"ה נס ודאג לכך שבכל מקום שהם יגיעו לשם יהיו המקומיים עסוקים בקבורה, וכך הם לא ישימו לב למרגלים. המסקנה שהיינו מצפים מהמרגלים שיסיקו מכך היא שהקב"ה משגיח עליהם באופן פרטני, אבל הם – כמובן - הסיקו: "אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֵיהָ הִיא", בלי לשים לב שהמסקנה הזו סותרת את כל מה שהם אמרו לפני כן.

מה היה חטאם של המרגלים? – לכאורה התשובה היא שהם כפרו בה' ובכוחו, וגרמו לכל העם לפקפק בגדולתו. אבל התורה הגדירה את חטאם של המרגלים כהוצאת דיבה על הארץ: "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". "וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ". "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה". דיבה היא לשון הרע. לא מדובר בשקר, כמובן, אלא רק בפרשנות שלילית לדבר שאולי אפשר היה לפרש אחרת. מי שמתמקד ברע, יראה את הרע בכל דבר. זה נכון לא רק כשמסתכלים על הארץ, אלא גם כשאנחנו מסתכלים אחד על השני.

בסוף הפרשה אנחנו מצווים על הציצית, שבה נאמר "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". ברור שהמלים "וְלֹא תָתֻרוּ" רומזות לחטא המרגלים, שבפרשתנו אינם נקראים מרגלים אלא תרים. יש משהו בציצית שמהווה חיסון מפני חטא כמו חטאם של המרגלים: "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת... וּרְאִיתֶם אֹתוֹ". יש הרבה חוטים בציצית, אבל אתה צריך להתמקד דוקא בפתיל התכלת. אם תדע למקד את הראיה שלך בטוב – בתכלת הדומה לים הדומה לרקיע והדומה לכיסא הכבוד – תראה תמיד את הטוב בכל דבר, וממילא: "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם".

שנזכה ב"ה להמשיך את משימתו החשובה בנועם ובהרבה אהבה

אשה המסתפקת אם בירכה ברכת המזון
בהלכות הקודמות ביארנו את עיקר הדין של "ספק ברכות להקל", שבכל מקום שאדם מסופק אם בירך על מה שאוכל אם לאו, אינו חוזר לברך מספק, שכלל בידינו, ספק דרבנן להקל, ומכיון שעיקר דין הברכות אינו אלא מדרבנן, אינו חוזר לברך מספק. ואינו רשאי להחמיר על עצמו ולחזור לברך, הואיל ובכך הוא נכנס לספק איסור ברכה שאינה צריכה, שאיסורו חמור מאד, משום נשיאת שם שמים לשוא.

וכתבנו שכל זה הוא דוקא לענין ברכות שאינן חיוב מן התורה, אבל ברכת המזון שחיובה הוא מן התורה, אם מסתפק אדם אם בירך אם לאו, חייב לחזור ולברך ברכת המזון, וכפי שביארנו והבאנו פרטי דינים בזה.

ומעתה עלינו לדון לענין אשה שאכלה פת ושבעה ממה שאכלה, ועתה היא מסתפקת אם בירכה ברכת המזון אם לאו, האם תחזור לברך מן הספק, וכדין האיש, או שאינה חוזרת לברך. ודבר זה הוא תלוי בשורש חיוב ברכת המזון לנשים, שאם נאמר שחיוב ברכת המזון על האשה הוא מן התורה, בודאי שגם עליה לחזור ולברך, אבל אם חיוב ברכת המזון על האשה אינו מן התורה, אלא מדרבנן, אם כן חזר דין ברכת המזון לדין שאר הברכות, שאינה חוזרת לברך מספק.

ובמשנה במסכת ברכות (כ שנינו שהנשים חייבות אף הן בברכת המזון. ובגמרא הסתפקו אם נשים חייבות בברכת המזון מן התורה או שאין חיובן בברכה זו אלא מדרבנן. ושורש הספק הוא, שהואיל ונאמר בפסוק, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה "אשר נתן לך", אם כן יש מקום לומר שהנשים פטורות מן התורה בברכת המזון, שהרי הארץ לא ניתנה מאת ה' לנשים בשעת חלוקת הארץ, שכן באותה השעה לא קבלו הנשים נחלה בפני עצמן בארץ, כי חלוקת הארץ היתה לפי סדר השבטים. ואם כן לכאורה יש לומר שהנשים פטורות מברכת המזון מן התורה.

ואמנם יש להעיר, שהרי בנות צלפחד קבלו חלק בארץ ישראל, ואם כן לכאורה אף הנשים שייכות בחלוקת הארץ. אלא שאין הדבר כן, שהרי החלק שקבלו בנות צלפחד, היה על שם אביהן שהיה מיוצאי מצרים, אבל מצד עצמן לא היו מקבלות נחלה בארץ, שנחלת הארץ היתה אך ורק לפי השבטים שיחוסם הוא על פי האב. ואם כן עדיין יש לומר שהנשים פטורות מן התורה מברכת המזון. (רש"י).

ורבותינו הראשונים נחלקו בפירוש הסוגיא, האם למסקנה נשים חייבות בברכת המזון, או שנשאר הדבר בגדר ספר אם חיובן בברכת המזון הוא מן התורה או שאינו אלא מדברי חכמים. ולהלכה פסק מרן השלחן ערוך (בסימן קפו) שהדבר נשאר בספק אם נשים חייבות בברכת המזון מן התורה אם לאו.

ועל כן למעשה, מחמת דין ספק ברכות, כתב מרן רבינו הגדול שליט"א תשובה נפלאה בנדון זה בשו"ת יחוה דעת חלק ו, והעלה למסקנה שהואיל וספק הוא אם חיוב נשים בברכת המזון הוא מן התורה אם לאו, לכן אשה המסופקת אם בירכה ברכת המזון, אינה חוזרת לברך מספק, ומכל מקום הואיל והדבר נתון בספק, לכן אם יש לאל ידה לשמוע ברכת המזון מאיש או אשה אחרת שעדיין לא בירכו ברכת המזון, נכון שתשמע את הברכה מפיו של זה המברך, ותכוין לצאת ידי חובה בברכתו, וגם הוא יכוין להוציאה ידי חובה בברכתו. ובזה היא יוצאת מכל ספק, ותבא עליה ברכת טוב.

ובכן, כמו שבשבעת המינים מתייחסים לקרבה למילה "ארץ", כך שהצדיק המעולה יותר הוא זה הקרוב למילה "צדיק"

אך, מה קורה כאשר אדם במדרגת צדיק מסתלק מהעולם?

על הצדיקים נאמר "צדיקים במיתתם קרויים חיים", וזאת מפני שצדיק שפורח ונותן פירותיו לסביבתו, בעצם ממשיך לחיות באמצעות האחרים, הם ממשיכים את החיות שלו!

כך היה הרב ישעיהו רוטר, "ניצן אור", צדיק שהתחיל כניצן והפך שנווה מדבר מדהים במרחב האינטרנט, ונותן מהאור שלו למרחקים, דבר, שכפי שהמשפחה מבינה, אינו יכול להפסיק, ולהיפך ימשיך ויאיר את כולנו.

ת.נ.צ.ב.ה