משיחיות שמאלנית  

על ההתקרבות של דוד גרוסמן לגינתר גראס, ועל הפיכתה של מרצ לסניף של חד"ש * על שנאת ישראל של יצחק לאור, ועל אהבת יצחק לאור, של משרד החינוך * על סוריה שמפסיקה להיות מדינה אחת, ואינטלקטואלים שרוצים להקים מדינה אחת * ועל הצורך בהצדעה לערביי ישראל

לפני חודשים רבים, כשגינתר גראס פלט את האמירה האנטישמית שלו על היהודים, סליחה, ישראל, שמאיימת להשמיד את איראן, עלתה התמיהה: היכן הם אנשי הרוח של ישראל. מדוע הם שותקים. מדוע הם אינם מבהירים לגראס שגם הם, שמתנגדים כמעט לכל צעד ושעל של בנימין נתניהו, שחפצים בשלום, שמוכנים לפשרות מרחיקות לכת למען השלום, שאינם ששים אלי שום מלחמה, גם לא מלחמת מנע מול איראן - מביעים חלחלה מהצליל הדמגוגי, המסית, האנטישמי, של ההצהרות שלו על ישראל.

אבל הם שתקו. פה ושם אף היו עיתונאים, אלה תמיד אותם עיתונאים, שהשמיעו קולות של תמיכה בגראס. התרגלנו כבר לטירוף. חופש הביטוי הפך למפלטו של כל נבל. אנשי הרוח עצמם הפכו לפקחי או"ם. הם לא התערבו. אלא שהזמן עובר. וככל שהוא עובר, מתברר שיש בקרב אותם אנשי הרוח לפחות אחד שקצת קשה להבחין בהבדל כלשהו בינו לבין גראס. דוד גרוסמן. לאחרונה הוא תיאר את דרכי מחשבתו של בנימין נתניהו, והתוצאה מפחידה. לפי גרוסמן, נתניהו פועל באופן לא רציונלי, והוא שרוי במתווה "נצח ישראל", "נסים ותשועות", "אופוריה כוחנית", ה"כוחות הסטיכיים והאפלים ביותר של ההיסטוריה", ושאר ירקות.

איך מבחינים בכך שמדובר באובססיה שכולה שנאה, ולא בביקורת רציונלית? משום שגרוסמן יודע שאהוד ברק, מר אינטליגנציה, חושב בדיוק כמו נתניהו. והנה, הוא אינו מוזכר אפילו במילה. אפשר לומר הרבה דברים על השניים, וכותב שורות אלה רחוק מלהיות בין חסידיהם. אבל דבר אחד ברור: נתניהו לוקח את העניין האיראני בדרך הרבה יותר רציונלית לעומת הגישה המשיחית של גרוסמן וגראס.

משיחיות מתאפיינת, בין השאר, בהתעלמות מעובדות. העובדות הן שאיראן מצפצפת על הקהילה הבינלאומית, ממשיכה לפתח את הגרעין, משלמת מחיר כלכלי כבד על הסנקציות שמופעלות נגדה, מתעקשת על חימוש החיזבאללה והרצועה, והנשיא שלה, אחמדינג'אד, משלהב את ההמונים בקריאות "מוות לישראל". המשטר שם בנוי על יסודות משיחיים. פרופסור מהדי מוצפארי (Mehdi Muzaffari), איראני גולה, הביע בפגישה שקיימנו לפני חודשים אחדים התנגדות להתקפה ישראלית, משום שהיא עלולה לחזק את המשטר האיראני. אבל על דבר אחד הוא עמד בתוקף: כשראשי המשטר באיראן מדברים על השמדה הם מתכוונים לכל מילה. אם רק תהיה להם הזדמנות. קבוצת אקטיביסטים איראנים שלחה מכתב לנשיא ארה"ב בדרישה חד-משמעית: אל תאפשר נשק גרעיני לשלטון הנוכחי באיראן. גם הם מבינים שמדובר במשטר מטורף. ראש ממשלת ישראל לוקח את הסממנים הללו כאיום רציני. הגישה שלו גרמה לעולם להתעורר. גרוסמן, לעומת זאת, הופך את נתניהו למסוכן. אז מי מביניהם סובל מפנטזיות משיחיות?

גרוסמן איננו לבד. הוא מסמל משהו לא רציונלי שמשתלט על השיח בנושא האיראני. כמה מחסידי רעיונותיו יצאו השבוע להפגין למען הידברות ונגד פעולה צבאית. רעיון מצוין. זה בדיוק מה שמנסות לעשות מדינות המערב כבר כמה שנים. זה לא עובד. ולמרות זאת, ההידברות נמשכת. את ההפגנה ארגנה פעילת חד"ש, שהייתה בעבר במרצ. בין המארגנים היה מוסי רז, איש מרצ, ובעבר ח"כ מטעמה. פעם היו במרצ אנשים דגולים כמו אמנון רובינשטיין, רן כהן, חיים אורון (ג'ומס). לא עוד. מרצ של היום הופכת לסניף של חד"ש. ישראל זקוקה לשמאל ציוני. במקומו אנחנו מקבלים שמאל משיחי.

דמוקרטיה אתנית?

סוריה מתפרקת. בעקבות התבוסה העותומאנית, בשנות העשרים של המאה הקודמת, קמו שם שש מדינות על בסיס אתני. שתיים מוסלמיות (דמשק וחאלב), אחת דרוזית, אחת נוצרית (לבנון), אחת עלאווית (לטאקיה), ועוד מחוז עצמאי, אלכסנדרטה, שהפכך לחטאי וסופח לתורכיה זה קרה תוך כדי גירוש האוכלוסייה העלאווית והארמנית, שעד אז הייתה הרוב במחוז. ככל הידוע, אין אזכור לנכבה שהתחוללה שם בחסות הצבא התורכי.

כמו רוב מדינות האזור, גם המדינות הקטנות, גם סוריה הגדולה, הן תוצרי לוואי של הקולוניאליזם. בשלבים מסוימים שימשה הלאומיות הערבית כדבק. אבל בעידן שבו ערבים טובחים בערבים ומוסלמים במוסלמים, הדבק הולך ומתייבש. זה מה שקרה לעיראק, שכמעט מפוצלת לשלוש מדינות. זה מה שאולי יקרה בסוריה. הכורדים בצפון-מזרח כבר בונים לעצמם אוטונומיה. העלאווים אולי יגורשו ללטקייה. הדרוזים יחזרו לאוטונומיה באזור הר הדרוזים. בין דמשק לחאלב תקום המדינה המוסלמית, שעל השליטה בה כבר נאבקים גם גורמי הג'יהאד והאיסלאם הגלובלי. זו לא תחזית ולא נבואה. זו אופציה.

על הרקע הזה, יצא השבוע לאור ספר שכותרתו "מדינה אחת - חלומות באספמיה או מציאות מתהווה". הספר הוא אסופת מאמרים בעקבות כנס שנערך בנושא באוניברסיטת ת"א לפני קצת יותר משנה. הספר עוסק כמובן בישראל. או ישראסטין. אבל ספק אם אנחנו משוחררים מהמתווה האזורי. משום שההתפרקות והמאבקים בסוריה הולכים ומקבלים אופי דתי-אתני. זה מה שמחבר בין קבוצות. זה מה שמפריד. כך שיש משהו משעשע באינטלקטואלים שמתעקשים על חזון המדינה האחת. כאשר זה לא עובד בין כורדים לערבים, בין קופטים או עלאווים למוסלמים, בין מוסלמים שיעים למוסלמים סונים, בין מוסלמים שחורים למוסלמים ערבים - זה יעבוד דווקא בין יהודים לערבים? כך שצריך להזכיר להוזים שמתחפשים לאינטלקטואלים: אין לכם פטור מעובדות.

ובעצם, זה לא רק המתווה של המזרח התיכון. גם צ'כוסלובקיה התפרקה לשתי מדינות. גם יוגוסלביה התפרקה לארבע מדינות. השאיפה להומוגניות ולהגדרה עצמית איננה גזענות. זו זכות יסוד שמעוגנת במשפט העמים. זה לא אומר שיש הצדקה לאפליית מיעוטים או לפגיעה בזכויות. זה לא אומר שצריך לוותר על דמוקרטיה. זה רק אומר שהבסיס ליציבות הוא רוב לאומי ברור, שיש לו מכנה משותף.

המשיחיות, במקרה דנן, איננה רק של אינטלקטואלים משמאל. אם נחזור לשמו של הספר, הרי שה"חלומות באספמיה" שייכים לשמאל. "המציאות המתהווה" שייכת לימין, שמתעקש ליצור את חלום הבלהות הזה.

הצדעה לערביי ישראל

בהתחשב בסכסוך הנמשך כבר יותר מדיי שנים, בהתחשב בהסתה נמשכת וקבועה של מנהיגים בולטים כמו עזמי בשארה, השייח ראאד סלאח וחנין זועבי - ערביי ישראל ראויים לשבח דווקא על נאמנות. החשיפה השבוע, על הברחת סמים שהפכה להברחת נשק, היא היוצא מן הכלל. רוב ערביי ישראל, למרות התמונות הצורמות של חגיגות לנוכח טילי חיזבאללה, או סדאם לפניו, הם אזרחים נאמנים. יש מחלוקות פוליטיות. אבל בזאת נגמר העניין. המעורבות של ערביי ישראל בטרור שואפת לאפס. החששות הקבועים להפיכתם ל"גיס חמישי" אף פעם לא התממשו. יהודים מבקרים, מבלים, נהנים, מתיירים בכפרים ערביים - ושערה משערות ראשם אינה נפגעת. המצב בתחום הזה הרבה יותר טוב לעומת יותר ויותר שכונות בערים אירופיות שהפכו למוקדים של איסלאם רדיקלי, ושומר נפשו ירחק מהם. בניגוד לדעת ההנהגה, רוב הצעירים מביעים נכונות לשירות אזרחי, קהילתי או לאומי. 53% מערביי ישראל, לפי סקר של המכון הדמוקרטי, "גאים להיות ישראלים".

הדיסוננס בין הנאמנות בפועל של רוב מוחלט של ערביי ישראל לבין ההנהגה איננו פשוט לעיכול. אבל דווקא על רקע החשיפה האחרונה על שיתוף פעולה של בודדים עם החיזבאללה, על רקע פלילי, ולא חבלני, כדאי לזכור את העובדות. צריך לגנות ולהעניש את החריגים. צריך להיאבק בהסתה. אבל רוב ערביי ישראל ראויים לא רק לשוויון, אלא גם להצדעה.

חינוך לעלילות דם

משרד החינוך החליט להוסיף משוררים חדשים, ביניהם יצחק לאור, לתוכנית הלימודים. מתברר שמשרד כמנהגו נוהג. יוסי שריד הכניס את מחמוד דרוויש. האם גדעון סער מכניס את לאור? נשים שמעלות טענות נגד לאור על הטרדה מינית, ואפילו אונס, כבר יצאו למחות.
אין לי כוונה לעסוק ברמת השירים של לאור. השאלה כאן שונה: האם אדם שמפיץ עלילות דם נגד מדינת ישראל ראוי ללגיטימציה על ידי המדינה? האם זה סימן לנאורות או שמא לנגיף קשה של כשל חיסוני?

פניתי לשר החינוך ולמשרד החינוך בתזכורת ובשאלה: לאור פרסם ב"עיתון 77" בשנת 1983 שיר תחת הכותרת "המנון לגוש": "אנחנו כיפות סרוגות ... ואת חג חירותנו יום המצות הזה בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלשתינים". בשיר אחר שלו הוא כותב: "אילו היה לי זין גדול כמו המוביל הארצי. הייתי משתין על הצבא". היוצר המהולל אינו מסתפק בשירים. בשנת 2002 פרסם לאור מאמר בכתב עת יוקרתי, ובו טען שישראל אינה זקוקה לתאי גזים כדי להשמיד את הפלסטינים, והיא עושה זאת באמצעות תמותת תינוקות גבוהה. הנתונים, לפי פרסומי הבנק העולמי, הפוכים לחלוטין. תמותת התינוקות בשטחים הולכת ויורדת. האם זה האיש שראוי להילמד בבתי הספר?

מלשכת שר החינוך נמסר לי שהוא לא ידע ולא היה מעורב. דוברת המשרד הגיבה כדלקמן: "ועדת המקצוע לספרות החליטה לשלב בתכנית הלימודים יצירה של יצחק לאור "אהבת הארץ" כאפשרות בחירה. יוער, כי ועדת המקצוע בוחרת את היצירות הספרותיות הנכללות בתכנית הלימודים על פי שיקול של איכות ספרותית. עם זאת, החליטה יו"ר המזכירות הפדגוגית לקיים דיון ולבחון את הנושא לאחר שנחשפה לנושא לראשונה."
עד כאן לשון התגובה. אין ספק שחוט דק של אירוניה מרחף מעל "אהבת הארץ", כשזו רשומה על שמו של יצחק לאור, שהתמחה בשנאת ישראל. ובאיזו אהבה בדיוק מדובר? ובכן, השיר מספר על שני אשכולות ענבים בחדרה של אחת, יעל, ממורד הכרמל, שלחבר שלה "קראו מיכאל או סוהיל".

הטירוף לא התחיל אתמול. פעמיים זכה לאור בפרס ראש הממשלה. כי זה הסיפור שלנו. הם יורקים. בתגובה הם זוכים לפרסים. יצחק שמיר סירב ללחוץ את ידו, וזכה לקיתונות של רותחין.

מדינה נאורה צריכה לכבד גם את מבקריה, ולכלול אותם בתוכניות הלימודים. אין צורך בקומיסר תרבות. אין צורך להחרים את אליס ווקר או ג'וזה סאראמאגו בגלל עמדתם הביקורתית או העוינת לישראל. הם אינם היוצרים של תעשיית השקרים. הם התוצרים שלה. לא כך לאור. הוא שייך ליצרנים. כך שצריך לשאול: האם יוצר ומפיץ עלילות דם, בשירה ובאומר, על תאוות הדם של יהודים, מצוי במתחם הביקורת. המזכירות הפדגוגית החליטה לקיים על כך דיון. דיון ראוי וחשוב. ההמשך יבוא.

תקציבים והתנחלויות

בשבוע שעבר הצגתי כאן נתונים על השקעות ביישובים שונים, ולפיהם יוצא, בין השאר, ש" ההשקעה הממשלתית לאדם בהר חברון עומדת על 10,619 ש"ח (לפי נתונים שפרסם "כלכליסט"), וההשקעה לאדם בירוחם עומדת על 3,861 ש"ח בלבד". ובכן, כחובב מושבע של נתונים, עליי לציין שאתר לאטמה ביצע ניתוח קצת יותר רציני לנתונים. כך שכדאי להעמיד דברים על דיוקם: יש יישובים בתוך הקו הירוק שמקבלים יותר, ויש יישובים בצד השני של הקו שמקבלים פחות. בניגוד לרושם שנוצר ממה שכתבתי, הפער אינו נובע מהעדפת התנחלויות. זה לא אומר שהממשלה פטורה מביקורת על סדרי העדיפויות שלה, גם בהקשר של השקעות מעבר לקו הירוק. אלא שלשם כך יש צורך בנתונים קצת יותר מבוססים.

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370&id=3941