על מבוכה והקרן החדשה  

הדברים שלהלן הם התחבטות. מי שרוצה אמירה נחרצת מוזמן לדלג לקטע על הקרן החדשה. הימים הללו הם ימי מבוכה. מלחמה היא דבר רע. המלחמה הטובה ביותר היא זו שלא פרצה. הטענה שיש צורך בנקיטת כל אמצעי לפני שיוצאים להתקפה נגד מתקני הגרעין האיראניים - אינה נזקקת לשום הוכחה. כך גם הקביעה שעדיף לצאת למתקפה כזאת עם גיבוי בינלאומי, או בהובלה אמריקנית. אלא שמכאן ואילך, אני אחוז קנאה ברוב עמיתיי האוחזים בעט, או במקלדת, וברוב אנשי הרוח והטוקבקיסטים חדורי הקרב. משום שלרובם יש מכונה משותף אחד: הם יודעים מה צריך לעשות מול האיום האיראני. האמת בכיס שלהם.
כך שיורשה לי להודות: אין לי מושג ירוק מה צריכה ישראל לעשות. אמנון אברמוביץ, למשל, כבר מצהיר שברור שלאיראן יהיה נשק גרעיני, וצריך להתרגל לרעיון. כנראה שהעולם כולו, לפחות הדמוקרטי, מטומטם לחלוטין. הרי העולם מסרב להתרגל. העולם מתעקש על סנקציות והחמרת הסנקציות. אבל אברמוביץ מודיע שהסיפור נגמר. ייתכן שהסנקציות הן בסך הכל הצגה. ייתכן שהוא צודק. ימים יגידו.
חותמי הקריאה לסרבנות הם סיפור אחר. הסיפור שלהם איננו מדיניות כזאת או אחרת. יוזמי העצומה שייכים למחנה המאוס שמתנגד לעצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. קשה להבין מה עושה ביניהם פרופסור מני מאוטנר. נקווה שיתעשת. במובן מסוים, מדובר בהישג איראני רציני. בהרבה חזיתות הם מפסידים. בתוככי ישראל הם דווקא זוכים להצלחות.

מקהלת התקשורת
הדיון הציבורי חשוב. הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. כשהטענות הרציניות מושמעות, הן מעוררות מחשבה. והמשכיל בעת הזאת יתהה. אלא שיש משהו פגום בדיון. משום שלמעט חריגים בודדים, התקשורת הופכת למקהלה. קול אחיד, או כמעט אחיד, שמספר לנו על מוראות המלחמה, על המחיר בנפש, על אי-מוכנות העורף, על המחיר הכלכלי האדיר, על הפסקת היצוא ועצירת התיירות, על המשבר העולמי הצפוי, על הפסקת העלייה, על הגדלת הירידה, על התועלת הנמוכה מההתקפה. בקרוב גם נשמע על תרומת ההתקפה להתחממות כדור הארץ ולהתאבדויות בנורבגיה. הכל הולך. הבעיה שהדיון הציבורי חף, כמעט לחלוטין, מכל אזכור של המחיר שישלם העולם, לא רק הדמוקרטי, על איראן גרעינית. והמחיר הכבד הרבה יותר שתשלם ישראל. ואנחנו בקושי שומעים על סיכויי הזליגה של פצצה, או מה שקרוי פצצה מלוכלכת, לאחד מגופי הטרור שאיראן חפצה ביקרם. אין צורך להמשיך.
"שברק ונתניהו יפסיקו להפחיד אותנו", טוענים המתנגדים. זו טענה קצת משעשעת. משום שמסע ההפחדות האמיתי עוסק בתוצאות המתקפה. כל קוראת וקורא מתבקשים לעשות תרגיל פשוט, ולבדוק את היחס בין הפחדות המתנגדים לתקיפה להפחדות התומכים בתקיפה. היחס הוא בערך של עשר לאחת. הילדים שלי כבר יודעים לדקלם את נזקי המלחמה, גם בלי שיהיו צרכני התקשורת. הם חשופים להפחדות הללו ללא הפסקה. אבל אין להם, ולרוב הציבור, מושג ירוק על תוצאות ההימנעות מהתקפה.
"צריך לסמוך על הבטחה אמריקנית", טוענים כאן. נו, באמת. הרי נשיא ארה"ב הקודם, ג'ורג' בוש, הבטיח במו פיו, שצפון-קוריאה לא תהיה גרעינית. ייתכן שאובמה אמין יותר. הלוואי. אבל העולם כבר סמך על הבטחה אמריקנית אחת. צפון-קוריאה צפצפה על בוש. האם אפשר לסמוך שוב על ארה"ב?

מרוץ ההפחדות
הטבע האנושי חושש משינויים גדולים. הוא פחות רגיש לשינויים שמעוגנים בתהליך ארוך. מתקפה היא שינוי מיידי. המחיר ברור ומיידי. איראן גרעינית היא שינוי איטי. המחיר עלול להיות הרבה יותר גבוה. ביום שבו תהיה איראן גרעינית - לא יהיה טעם בסנקציות. סביר להניח שהן ייפסקו. הרי צריך לפייס את המפלצת. איראן תהפוך למעצמה אזורית. היא תגרום למרוץ חימוש גרעיני. היא עלולה להשתלט על חלק ממדינות המפרץ, שכבר היום יש בהן רוב שיעי. היא תהפוך לשליטה הבלעדית של עיראק. אפשר להוסיף. יש עוד. כן, הדברים הללו הם בגדר "הפחדות". אין ודאות שהם יקרו. אין גם ודאות שלא יקרו. מותר להציג את פגעי המתקפה. מותר להציג גם את פגעי האי-התקפה. בטווח הקצר כולנו רוצים שקט ושלווה. שרק לא יפריעו לשלוות השכונה. שרק ייתנו למחירי הנדל"ן לעלות בשקט ולמחירי הדלק לרדת בשקט. שרק ייתנו לנו אשליה של רגיעה.
האם זה אומר שעבדכם הנאמן תומך בהתקפה? סהדי במרומים, שאין לי מושג ירוק מה נכון לעשות. ההתחבטות בצמרת היא אמיתית. דעתם של המתנגדים מקרב גורמי הביטחון משפיעה. עד לרגע זה אין רוב בקבינט, ולא בממשלה, ליציאה להתקפה. זה לא מעיד על קלות דעת. זה מעיד על התחבטות רצינית.

לסמוך על נתניהו?
הממשלה הנוכחית, כמו קודמותיה, עשירה במחדלים. קבלת הפנים ל"מרמרה" הייתה מחדל טקטי שהפך למשבר אסטרטגי. ההתנהלות הכושלת בעניין הפלסטיני מתגלה עכשיו במלוא עליבותה. משום שככל שנתניהו היה מצטייר כמתון יותר בעניין הפלסטיני, הוא היה זוכה ליותר אמפתיה בבית הלבן. כן, אנחנו זקוקים לאובמה. עכשיו יותר מאשר בכל זמן אחר. והעניין האיראני חשוב פי מיליון מהקפאת התנחלויות. נתניהו לא התבקש להסכים לשיבת פליטים. ואפילו לא לפינוי התנחלויות. אבל הוא התעקש על עימות עם הממשל. איבדנו נקודות חשובות. יש עוד בעיה. נתניהו כבר הוכיח שבין אינטרס לאומי וממלכתי לבין רווח פוליטי קצר טווח - הוא מעדיף את האחרון. ההתנהלות שלו בעניין ועדת פלסנר והשוויון בנטל היא פיגוע ארוך טווח.
האם זה האיש שאפשר לסמוך עליו? התשובה אינה פשוטה. משום שלמרות הכל, צריך לזקוף לזכות נתניהו את העובדה שאיראן נאנקת תחת כובד הסנקציות הבינלאומית. יש לו גם הצלחות. היה הרבה יותר קל אם הכל בכל היה שחור-לבן. אבל המציאות, צריך להודות, קצת יותר מורכבת.

מלחמה וחרפה
לצ'רצ'יל מיוחסת האמירה: "אנחנו עומדים בפני הבחירה העגומה בין מלחמה לחרפה. הרגשתי היא שנבחר בחרפה. ואחר כך תבוא המלחמה. אבל זה יהיה בתנאים הרבה יותר קשים." זה לא ברור שההיסטוריה חוזרת. צ'רצ'יל צדק אז. זה לא אומר שזה נכון עכשיו. שהרי אפשר לבחור במלחמה, ואז לזכות בחרפה. זה כבר קרה. מתנגדי המלחמה צדקו בעניין וייטנאם. אולי גם בעניין עיראק. ארה"ב בחרה במלחמה. היא זכתה גם לחרפה.
כך שתרשו לסיים את הקטע הזה ללא מסקנה. קטונתי. אלה לא ימים פשוטים. כל החלטה שתתקבל היא הרת גורל. אני שייך למחנה של אלה ששרויים במבוכה.

הקרן החדשה
אברום בורג כיהן בעבר כיו"ר המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה. האיש התאים לקרן והקרן התאימה לו. הזמן עובר. הקרן גילתה סימני שינוי. לא עוד תמיכה אוטומטית בכל גוף שאומר "דמוקרטיה" או "זכויות אדם" ומתכוון בעצם לדמוניזציה של ישראל. אין גם צורך להסכים עם כל מילה שאומר הנשיא החדש של הקרן החדשה, הרב הרפורמי בריאן לורי, כדי לדעת שהוא מבטא ניסיון לצעוד בכיוון חדש. כן ביקורת. לא הסתה ולא שנאה.
אלא שבורג עדיין שם. הוא ממשיך להפיץ את משנתו. עכשיו הוא עומד בראש גוף חדש, "מולד", שנועד להחיות את השמאל. הגוף החדש בדק ומצא שחצי מהציבור מחזיק בעמדות שמאל, אבל רוב הציבור מתעב את השמאל. לא היה שום צורך בסקר "החדש" כדי לדעת שזה המצב. רוב הציבור, מאמצע הליכוד עד אמצע מרצ, גם תומך במדינה יהודית ודמוקרטית וגם מכיר בצורך בפשרות כואבות. רוב הציבור, לפי רוב הסקרים, מוכן לקבל יוזמות שלום שמאפשרות הסדר הוגן של שתי מדינות לשני עמים.

ההסתה נמשכת
בורג עצמו מצוי בימים אלה בסיבוב חדש של מאמרי הסתה בעיתונות העולמית נגד ישראל. הוא מתאר אותה כמדינה שהולכת ומאבדת את שאריות הדמוקרטיה שלה. הוא אוהב את ישראל כמו שבעל מכה אוהב את אישתו. הוא מפליא את מכותיו. ובעיקר משקר ומסלף ומעוות. בכל מדד אובייקטיבי, ישראל של היום דמוקרטית הרבה יותר מישראל של שנות החמישים או השישים. ייתכן שבורג עורג לימי הממשל הצבאי. או לימים שבהם מפלגה אחת בלבד שלטה בתקשורת, בשלטון, בשירות הציבורי. הימים ההם חלפו. הדמוקרטיה הישראלית של היום הרבה יותר תוססת ורוחשת. יש בה גם תופעות מכוערות. יש יוזמות חקיקה מטופשות. יש פגמים. יש קולות צורמים. אבל התיאורים של בורג ודומיו לא הפכו לחלק מהמאבק למען שינוי ותיקון, אלא לחלק מהמאבק האנטי-ישראלי, כדי לתאר את ישראל כמו מפלצת.
אם חפץ השמאל החדש לדעת מדוע הוא מאוס, הוא צריך להביט באברהם בורג. את ההבלים שלו הוא עוטף במחלוקת בין אחד העם להרצל. בפועל, כשהוא מדבר על "דמוקרטיה" הוא מתכוון לשלטון השכבה שלו. כשהוא מדבר על "זכויות אדם" הוא מתכוון לשלילת זכותם של היהודים להגדרה עצמית. כשהוא מדבר על מצוקת הפלסטינים הוא מתכוון להצדקת הטרור הרצחני. כשהוא מדבר על "תיקון עולם" הוא מתכוון להקמת מדינה דו-לאומית. דמוקרטיה וזכויות אדם הם עניינים ראויים. הבעיה איננה במסר. הוא חשוב. הבעיה היא עם נושאי הבשורה. אדם הגון לא יכול לקנות מהם סחורה.

הקרן הישנה
תופעה כמו בורג היא חלק מההוויה הדמוקרטית, ושקרים הם חלק מחופש הביטוי. צריך להפריך. צריך לחשוף מי ומה עומד מאחוריו. והנה, כאן שוב צצה הקרן הישנה. היא מממנת את הגוף החדש של בורג. זה מעורר תהיות. האם זו הקרן הישנה, שבשם "זכויות האדם" הפכה לחממה של הסתה נגד ישראל, או שמא זו הקרן שמנסה להציג מדיניות חדשה. הרי בורג מטיף שוב ושוב נגד הרעיון של מדינה יהודית. הוא מפיץ רעל אנטי-ציוני ברחבי העולם. הוא טוען שחוק השבות הוא "תמונת ראי להיטלר". זו לא ביקורת. וגם לא דמוניזציה. זו נאציפיקציה של ישראל. הכיצד זה שהקרן תומכת בגוף שבראשו עומד אדם כזה?
שנית, בורג כיהן במשך שנים כיו"ר ההנהלה הבינלאומית של הקרן. הוא עדיין מכהן כחבר ההנהלה הציבורית. הכיצד זה שהקרן תומכת בגוף שבראשו עומד אדם שמחזיק בתפקיד ציבורי בקרן? כפי שחשף עמיתי קלמן ליבסקינד, הקרן ביצעה הימלטות משפטית מישראל. היא אינה פועלת לפי חוק העמותות, שאוסר על מתן תרומות לגוף שחבר הנהלה קשור אליו. אלא שהבעיה כאן איננה החוק היבש. הבעיה היא נורמטיבית. הקרן מממנת גוף שבראשו עמד יו"ר ההנהלה הציבורית שלה, והוא עדיין חבר הנהלה. הפגיעה בטוהר המידות זועקת.

תגובת הקרן
להלן תגובת הקרן: "פעילויות 'מולד' תואמות את העקרונות והקווים המנחים, שהתוותה הנהלת הקרן והמפורטים באתר הקרן. הקרן בוחנת מתן מענקים בהתאם לקוויה המנחים, ולא על פי עמדותיהם האישיות של עובד כזה או אחר ... לקרן הנחיות וכללים משפטיים ברורים בנוגע למתן מענקים לעמותות בהן חברים אנשים הקשורים בקרן. כללים אלה קובעים כי אדם הנמצא בהנהלה של ארגון הנתמך על ידי הקרן לא יכול לכהן בוועדת מענקים של הקרן המקבלת החלטות לגבי מענקים הניתנים לאותו ארגון, אך אין כל מניעה שהוא יכהן בהנהלת הקרן או במועצה הציבורית שלה. כללי ניגוד האינטרסים של הקרן גובשו תוך התייעצות עם יועצים משפטיים גם בארץ וגם באמריקה והם תואמים את החוק בארץ ואת החוק בארה'ב."
לפי הגיונה של הקרן, גם גוף שראאד סלאח עומד בראשו זכאי לתמיכה. שהרי "עמדתו האישית" אינה רלבנטית. התשובה מגוחכת, משום שבורג איננו איש זר. הוא היה יו"ר ההנהלה. הוא עדיין חבר הנהלה. כל רגע שבורג שם וגם זוכה למימון מבהיר שהקרן החדשה היא הקרן הישנה. כך גם במישור טוהר המידות. הם דאגו לכיסתו"ח משפטי. ספק כשר. בוודאי מסריח.
כתבתי שוב ושוב שהקרן שינתה דרכיה. חוששני שטעיתי.