איתן אורקיבי: שינוי גרסת ספרו של יובל נח הררי לקהל ברוסיה הוא כניעה מביכה בפני הכוח  

הוא יכול לספר לעצמו שהעדיף להוציא את התכנים האלה, אפילו בצורתם המוגבלת, כדי שמשהו מהמסר יחלחל בכל זאת לקהל הקוראים מעבר למסך הבערות. אפשר להתווכח. סביר שיצירת סקנדל סביב התביעה לשינויים, הפצת גרסאות מחתרתיות, או הצבת סירוב פומבי מול האולטימטום, היו מייצרות אפקט תודעתי חריף הרבה יותר מתוכן החיבור המצונזר.

נניח לניחוח האופורטוניזם שמדיפה הכניעה בפני הכוח, ואולי גם ההון. אני לא מכיר הומניזם שרואה בציבור קוראים קהל שצריך "לרדת" לרמתו או "לתווך" לו ידע; לכל הרוחות, בדיוק נגד השליטה בידע של הכנסייה הקתולית יצאו ההומניסטים של ימי הביניים. אני גם לא מכיר הומניזם אינטלקטואלי שתופס את קוראיו כחומר אנושי עד כדי כך נואש לאור הגדול שהסופר הדגול מפיץ. כמה ארוגנטיות מפרישה תפיסת העצמי הזו של אינטלקטואל כפרומתיאוס המגלה לאדם את האש. הצרכן של תכניו מתבוסס באומללותו, ורק מחכה למילותיו הגואלות של הפילוסוף.

אלא שמקרה הררי הוא סימפטומטי, כמעט אלגורי, למה שעובר על השמאל הישראלי לאחרונה. קו אחד, עבה ומובהק, מחבר בין הררי לחבורת הנלהבים משובו לזירה של אהוד ברק. כמו הררי, גם הם ויתרו על כל אשר יקר היה להם עד לפני דקה. הם ערגו לשותפות יהודיתערבית, אבל מכניסים את האיש שעמד בראש המשטר באירועי אוקטובר. כמו הררי, גם אותם קל לקנות; די להם בבקשת סליחה לצורכי תעמולת בחירות, והם מוחלים בשם הקורבנות. הם ליהקו עצמם להובלת המאבק בהטרדות מיניות ובאלימות מגדרית, אבל הבדיחות על "דנה מהתקשורת של השר שיכולה לשיר בלי מדים", והלגיטימציה העסקית לעבריין מין - נראות להם פרט שולי. "אף אחד לא מושלם", אמרה המועמדת שלהם. גם תהליך האקירוביזציה המואץ של ברק לא מפריע לבעלי המצפון החברתי, ואפילו לא העובדה שהוא ריסק עד אפר את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ספינת הדגל של מדינת הרווחה בישראל.

הטרגי בדפוס ההתנהגות הזה הוא לא רק חוסר עמוד השדרה, שמוכיח את עצמו פעם אחר פעם כבלתי יעיל; אלא הפגיעה האנושה בערכים שהקבוצה הזו מתיימרת לייצג. פוסט-אמת זה כסף קטן לעומת מפגן ההונאה המבחיל של הקבוצה הזו, שבאורח פלא - יובל נח הררי מנסח את הקוד האתי שלה כיום.