אנחנו חייבים להתחיל לדבר על הרגשות שלנו הרבה, הרבה יותר  

אנחנו מתווכחים על כל נושא כאילו יש מציאות אוביקטיבית ואפילו מוסר או אתיקה אוביקטיביים.

והאמת היא, שיש לנו צורך רגשי שהמציאות תהיה ככה, למשל "חייב שתהיה נאמנות ללאום", או "חייבים שלכל אדם תהיה זכות בחירה",

ה"חייב" הזה, הצורך הזה שאנחנו בד"כ לא מודעים לו, הוא אחד מהדברים שמניע את הויכוחים הפוליטיים החריפים שלנו.

הפגיעה בחלק הזה היא בין היתר, מה שגורם לאנשים להגיע לתהומות של עלבון ושנאה וכעס לצד השני.

ולמעשה, הדבר הכי חשוב בדיונים הפוליטיים הוא גם הדבר שמקבל הכי פחות יחס, והוא איך אנחנו מרגישים לגבי כל העניין.

כעת לדוגמה.

כשאני קורא גולש בפורום שכותב נגד התערבות בית המשפט בקיום אירועים חרדיים בהפרדה מגדרית. הגולש מכנה את המצב דיקטטורה משפטית.
יש בי חלק שמאמין שהוא צודק, זו באמת התערבות של גוף עם מאפיינים מאוד ספציפיים, בניהול חיי הקבוצה, בניגוד לרצון שלה.

אז שכלית אני מסכים, אבל רגשית עולה בי פחד, שיפגעו בדברים שהם מאוד חשובים לי כמו שוויון בין המינים, כבוד לנשים, הכרה בכל אדם כבעל.ת ערך פנימי בלתי תלוי בדבר, וחברה פרוגרסיבית עם פריחה של חופש הדיון והביטוי. אז קשה לי להסכים עם העמדה כי אני חושב שבית המשפט יכול להיות אולי המבצר האחרון שיגן על כל הדברים האלו, במצב תיאורטי שבו מגינים אחרים יקרסו.

וההתקדמות האמיתית של הדיון הפוליטי היא כאשר ימני מובהק יכיר ברגשות שלי ויתקף אותן. וכאשר אני אעשה זאת עבור ימני, שיגיד שהוא מפחד שיפגעו לו ביהדות, או חושש מהפקרות תרבותית או שנהפוך דומים מדי לאמריקה, או שהוא מחכה למשיח וצמא לגאולה מהשם.