קבוצת מתנחלים קיצונית שמה לה למטרה לנצל כל הזדמנות וכל במה אפשרית כדי להאשים את היהדות החרדית בסיוע לעקירת מתיישבי גוש קטיף. מדובר ככל הנראה בקבוצה קטנה וזניחה, אבל מאוד דומיננטית.
בדרך כלל היא מתעוררת לחיים כשקורה איזשהו אסון חלילה בציבור החרדי, או בעקבות איזושהי טרגדיה גדולה שגם יהודים חרדים מעורבים בה — או-אז היא קופצת על "המציאה" ומעלה את הטענה כי מדובר ב"עונש משמים", שהיהדות החרדית מקבלת על שעמדה מנגד בשעה שמתיישבי גוש קטיף נאבקו על ביתם, ועל שבאותם ימים הביעה תמיכתה בהעתקת הקברים מבית הקברות בגוש קטיף לבית קברות אחר בתחומי המדינה.
אמנם, כאמור, הקבוצה שמעלה את הטיעונים הללו וחוזרת עליהם שוב ושוב היא קבוצה קטנה וזניחה שבקושי מסוגלת לייצג את עצמה, אך בשל ההמולה והתעמולה הרבה שהיא מייצרת סביבה, ובשל ההקשר האקטואלי שהיא מצאה לנכון לחזור על האשמותיה, על רקע העובדה שהטילים מעזה נחתו גם במקומות שחרדים מתגוררים בהם — מן הראוי להציב האמת ההיסטורית על תילה. לא זו בלבד שהנציגות החרדית בכנסת הצביעה נגד העקירה, אלא הרבה מעבר לכך:
כזכור, בימים שלפני ההתנתקות, אף אחד לא ידע בוודאות כיצד הפלשתינים יתנהגו לאחריה. המתנחלים ותומכיהם טענו כי הפלשתינים יפרשו את הנסיגה הישראלית החד-צדדית כניצחון שלהם והמוטיבציה שלהם להמשיך, ואף להגביר, את ירי הטילים, רק תגבר.
מנגד, תומכי ההתנתקות, טענו, כי קיים סיכוי סביר שאם ישראל תפנה את גוש קטיף, הדבר יביא להורדת המוטיבציה הפלשתינית להמשיך בטרור. זאת ועוד, הוסיפו ואמרו, ההתנתקות תעניק לישראל תמיכה בינלאומית, שתאפשר לה לפעול נגד הפגיעות בריבונותה ביד קשה, שתאלץ את הפלשתינים לנצור את נשקם.
גם לתומכי ההתנתקות וגם למתנגדיה לא היתה שום אפשרות לדעת כיצד באמת הפלשתינים יגיבו. כולם דיברו רק מתוך השערות ומאוויי לב. הנתון העובדתי היחיד שהיה קיים באותם ימים היה, שכמעט לא חלף שבוע שבו לא נפגעו חיילים ותושבים בגוש קטיף, ובמיוחד באזור כפר דרום, מפיגועים רצחניים שגבו מחיר דמים יקר.
על רקע המציאות הזו, אי-ההתנגדות להתנתקות לא היתה בשום פנים ואופן התאכזרות למתיישבים. ההיפך הוא הנכון: היא נבעה מהדאגה לחיי אדם, גם במחיר קשה וכואב של עקירת יהודים מביתם. מי שזלזל בחיי אדם היו דווקא אלו שטענו כי כדאי לשלם מחיר דמים כבד, ובלבד שלא לוותר על המגורים במקום.
לעובדה הזו, מן הראוי להוסיף ולהזכיר כי בימים שקדמו להתנתקות, המומחים הצבאיים, רובם-ככולם, היו מאוחדים בדעה, שההתנתקות מחוייבת המציאות בשל שיקולים של חיי אדם, משום שהמוטיבציה הפלשתינית לרצוח מתיישבים או חיילים היתה כל כך גבוהה, שלצבא לא היתה כל דרך להתמודד מולה.
בפועל מה שקרה הוא, שבחודשים הראשונים שלאחר ההתנתקות, אכן המצב הביטחוני השתפר באופן ניכר וכמעט לא היו פיגועים, אבל, בעוונותינו, תוך זמן קצר המגמה התהפכה ומאז המצב רק הלך והורע, וכל התקוות התבדו עד תום. לא זו בלבד שעקירת גוש קטיף לא הפחיתה את המתקפות הפלשתיניות, היא אף הרעה את המצב עשרת מונים.
על כל פנים, לבוא היום, בחכמה שלאחר מעשה, ולהאשים את כל מי שלא נאבק בהתנתקות, בהפקרת המתיישבים — לא רק שזה לא חכם ולא צודק, זה גם לא מתיישב עם האמת ההיסטורית. מי שדאגו לשלומם של מתיישבי הגוש ולא הסכימו להפקיר אותם, היו אלו שלא נאבקו בהתנתקות, מתוך שיקולים של פיקוח נפש שהמתנחלים היו שרויים בו. מי שהפנו עורף לסכנות שאיימו על חיי המתיישבים יום-יום שעה-שעה, היו אלו שטענו כי המשך האחיזה במקום שווה להם גם תמורת מחיר דמים כבד שהישיבה במקום תגבה.
גם באשר לשתי הטענות הנוספות המוטחות בציניות כלפי היהדות החרדית, כאילו עקירת בית הקברות היהודי בגוש קטיף היא זלזול בנפטרים הקבורים שם, וכאילו היהדות החרדית מתנכרת למצוקת העקורים — לא זו בלבד שהאמת ההיסטורית שונה לגמרי, היא הפוכה בתכלית.
פינוי בית הקברות בגוש קטיף היה מחוייב המציאות בשל סיבה אחת ויחידה: להציל את הקברים הללו מליפול לידי הברברים הפלשתינים, שהיה צפוי כי ישחיתו ויחללו אותם בצורה זוועתית, אם רק היו נופלים לידיהם. מי שזלזל בנפטרים הללו היו דווקא אלו שתמכו בהישארותם שם, כאיזשהו אקט לאומני של שמירה על נוכחות ישראלית סמלית בשטח.
גם באשר למצוקת העקורים, האמת ההיסטורית לא ניתנת להכחשה: מרבית המתיישבים לא התארגנו לפנות את ביתם בצורה מסודרת, בשל העובדה שגורמים בימין נטעו בהם את האשליה ה"משיחיסטית", שהפינוי לא יתבצע בסופו של דבר. קשה לצפות לפינוי מאורגן ומסודר, כאשר לא נוקטים בשום פעולה של התארגנות עד לרגע שהאשליה מתנפצת אל סלע המציאות.
מצוקת העקורים קשה וכואבת, אבל את האצבע המאשימה צריך להפנות לכתובת הנכונה. לאלו שפיתו את המתיישבים שלא לשתף פעולה עם התוכניות לפינוי מסודר; לאלו שהשלו אותם כי החיים בגוש קטיף ימשכו גם לאחר מועד הפינוי; לאלו שהחדירו לליבם את ההכרה שאין זה ראוי להתארגן לקראת הפינוי הצפוי; לאלו שמנעו מהם משיקולים לאומיים ופוליטיים את האפשרות להתארגן מבעוד מועד בכתובת מסודרת כדי שיוכלו להתחיל בה חיים חדשים.
את האמיתות הללו אי-אפשר להכחיש — גם לא לאחר שהגיעו צרות חדשות המשכיחות את הישנות.
"תזכורת היסטורית" פ. חובב "על הפרק", יתד נאמן.
ישראל המירה את ערכי התורה בפולחן צהל ובדת העבודה
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
