יש לחסל את בג''צ במתכונתו הנוכחית. אך ורק ממשלות ישראל תבחרנה את השופטים!  

האחת היא שהממשלה חייבת לקבל את חוות-דעתו של היועמ”ש; השניה היא שהיועמ”ש רשאי לסרב לייצג את הממשלה בביהמ”ש, אם זו פעלה בניגוד לחוות-דעתו.

לדברי פרופ' פרידמן:

“עלה בידי זמיר וברק להנהיג דין שקשה למצוא לו אח ורע בעולם – דין שערער את השלטון, פגע קשה בשלטון החוק והמיר את שלטון המשפט בשלטון המשפטנים” (עמ’ 166).

הדברים הגיעו לביטוי בוטה בפרשת הדחתם של דרעי ופנחסי. ראש הממשלה רבין התנגד בתוקף להדחה, אבל פרקליטת המדינה בייניש, שייצגה את הממשלה בבג”ץ, טענה טענות הפוכות ממה שרצה לטעון שולחה, ראש הממשלה.

הנשיא ברק קבע שאין כאן בעיה: אמנם דעתו של ראש הממשלה הפוכה מזו שייצגה ביניש, אבל דעתה המשפטית היא זו המוסמכת גם בשמו.

בכך הפך הבג”ץ את מי שאמור לשמש יועץ, לסמכות שבכוחה לדבר בשם ראש הממשלה, נוסף על כוחה לתת לממשלה הוראות.

עליון על היועץ, גם בתחום סמכותו להעמיד לדין, הוא רק הבג”ץ.

בכך נקבע כי היועמ”ש הועלה למרום הפסגה, ורק הכיסא (בית-המשפט העליון) גבוה ממנו…

השאלה, האם היועץ המשפטי לממשלה ימלא את התפקיד שנקבע לו בחוק, כלומר ייעץ לממשלה, או שמא במקום זאת ייהפך למפקדה, אינה נוגעת לא לזכויות אדם ולא לסכסוך קונקרטי כלשהו.

היא נוגעת לדרך בה המדינה מתנהלת ולשאלה מי מנהל אותה.

אפשר כמובן לגרוס שאם ימשלו בה גופים שלא נבחרו בהליך דמוקרטי, ישופר מצבן של זכויות האדם. הניסיון האנושי, מכל מקום, מלמד שההיפך הוא הנכון. (עמ’ 173).

http://mida.org.il/?p=22357

התקדים של היועץ זמיר, העיגון של השופט ברק. צריך לקרוא את הפסיקה כדי להאמין: כך נוצל "שלטון החוק" כדי לסתום את פיותיהם של הממשלה ושריה - כמו 1984 בנוסח ג'ורג' אורוול. הפרק "איך קרה שהיועץ עלה למעלה" מספרו החדש של שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן

בעקבות מינויו ב-1978 של אהרן ברק לבית המשפט העליון, התמנה יצחק זמיר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שאותו מילא עד 1986. ביוני 1985, בשעה שפרשת השב"כ עדיין לא פרצה במלוא עוצמתה, פרסם זמיר את ההנחיה התמוהה, שלפיה אין לנשיא המדינה סמכות לחון עבריינים לפני הרשעתם. באמצעות ההנחיה הזו ניסה זמיר ליצור כלל שיחייב את הממשלה ואת הנשיא, וכשהגיע הנושא לעליון, ביקש ברק להפוך את דעתו של זמיר להלכה מחייבת באמצעות פסק דין. המהלך נכשל. ברק נשאר במיעוט, בעוד שמאיר שמגר ומרים בן פורת קבעו ברוח פסיקה קודמת כי חוות דעתו של זמיר שגויה.

אבל הכישלון הנקודתי הזה אינו מאפיל על העובדה שבסדרת מהלכים נוספת עלה בידי זמיר וברק להנהיג דין שקשה למצוא לו אח ורע בעולם - דין שעִרער את השלטון, פגע קשה בשלטון החוק והמיר את שלטון המשפט בשלטון המשפטנים. הם עשו זאת תוך עמידה נחושה על עמדה קיצונית וחריגה בשתי סוגיות: הראשונה - תוקפה של חוות דעתו של היועץ המשפטי, ועד כמה היא מחייבת את הממשלה. השנייה - ייצוגן של המדינה ורשויות השלטון בבתי המשפט, ולא פחות מכך: מי, מתי ולמה יכול להחליט כי המדינה, הממשלה, רשות כלשהי או בעל תפקיד אינם ראויים לייצוג.

כזכור, הוויכוח על סמכויות היועץ המשפטי לממשלה פרץ כבר בימי היועץ הראשון, יעקב שמשון שפירא. הוא החריף מאוד בהתנגחות בין שר המשפטים דב יוסף לבין היועץ גדעון האוזנר. ועדת אגרנט, שמונתה כדי לבחון את הנושא, קבעה שהיועץ המשפטי עצמאי בהחלטותיו בכל הנוגע לנקיטת הליכים פליליים, ובעניין הזה הוא אינו כפוף להוראות שר המשפטים - אף שעליו להתחשב במדיניות הממשלה (למשל, להיאבק בעבירות מסוג מסוים) ולהתייעץ עם השר בתיקים בעלי משמעות ביטחונית או ציבורית. ההחלטה התפרשה כניצחון של היועץ, אך הישגיו בתחומים אחרים היו פחות מרשימים. האוזנר גרס שחוות דעתו מדריכה את הממשלה "כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת".

שר המשפטים סבר ש"תיטיב הממשלה לעשות אם בדרך כלל תקבל את עצתו של היועץ המשפטי שלה" - אך היא אינה חייבת לעשות כן. בעניין זה קיבלה הוועדה את עמדת השר, כי: "הסדר הטוב במדינה (מחייב) כי בדרך כלל תתייחס הממשלה לחוות הדעת המשפטית כאל חוות דעת המשקפת את החוק הקיים. עם זאת רשאית הממשלה... להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים לפי שיקול דעתה שלה."

הדברים ברורים: היועץ, כפי ששמו מלמד, מייעץ. אם חוות דעתו הופכת מחייבת, הוא חדל להיות יועץ והופך לשופט, ודין חוות דעתו כדין פסק דין.

לכל היותר תוכל הממשלה לערער עליו לבית משפט. מעבר לאבסורד שיש בפניית הממשלה לבית משפט נגד היועץ המשפטי שלה, מתעוררת השאלה מי ייצג אותה בהליך הזה. אם יהיה זה היועץ המשפטי, הסיכוי שהוא יטען נגד חוות הדעת של עצמו נמוך למדי. לכן, מסקנתה של ועדת אגרנט כי חוות דעתו של היועץ אינה מחייבת את הממשלה - הגיונית וסבירה.

אלא שאת אנשי אסכולת העצמת כוחו של היועץ המשפטי זה לא שִׁכנע. ב- 1986 נשא יצחק זמיר הרצאה, שפורסמה בחוברת אוקטובר של "עיוני משפט" תחת הכותרת "היועץ המשפטי לממשלה והמאבק על חוקיות השלטון". באותם ימים היה על זמיר לסיים את תפקידו בנסיבות שהיו עבורו לא קלות. אפשר להבין את תחושותיו, אך אין בכך כדי להצדיק את הדרך שבה תיאר את החלטות ועדת אגרנט: "הוועדה הכריעה באופן חד משמעי בזכות עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה." ולפיכך, "מקום שקיימים חילוקי דעות בין השניים, נתונה ההכרעה הסופית בידי היועץ המשפטי." הדברים, בלשון המעטה, רחוקים מלשקף את מה שנאמר בדו"ח. הם אכן נכונים לגבי סמכות היועץ בתיקים פליליים ספציפיים, אבל בנוגע לתוקפן המחייב של חווֹת הדעת של היועץ המשפטי נאמרו דברים שונים בתכלית.

בכל זאת, זמיר מוסיף ומפרט שני כללים שהעניקו עוצמה ליועץ: "כלל ראשון, שגם הוא מצא ביטוי בדו"ח ועדת אגרנט...

אומר שחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה משקפת מבחינת הממשלה את החוק... יוצא שהממשלה צריכה לנהוג... על פי חוות הדעת של היועץ." זאת, כאשר מסקנתה של ועדת אגרנט היתה שונה בתכלית. ראשית, נאמר בה כי הממשלה תתייחס "בדרך כלל" לחוות הדעת המשפטית של היועץ כמשקפת את החוק הקיים. כלומר, לא בהכרח, לא תמיד, אלא בדרך כלל.

* שנית, הוועדה קבעה מפורשות שהממשלה חופשית לפעול "לפי שיקול דעתה שלה". בקיצור, הוועדה אומרת ההיפך ממה שמייחס לה זמיר.

כעבור שנים שב היועץ לשעבר והתייחס לוועדת אגרנט, והפעם ביתר זהירות. ב"הערת העורך" לספר קלינגהופר על המשפט הציבורי כתב זמיר ב- 1993 כי חוות דעתה של הוועדה היתה "פושרת", ו"משמעות הדברים... אינה ברורה לגמרי".

אולם הדברים ברורים לחלוטין, רק שהם אינם נוחים לתיאוריה של פרופ' זמיר. הכלל הראשון (שהוא מייחס את מקורו לוועדת אגרנט), שלפיו חייבת הממשלה לנהוג לפי חוות הדעת של היועץ המשפטי, מחוזק על ידי כלל שני, המתואר על ידו כך: "כלל זה מתחזק על ידי כלל שני, הקובע כי הייצוג של המדינה בבתי המשפט מופקד כולו בידי היועץ המשפטי לממשלה בלבד. מכאן, שאם רשות ממשלתית היתה מסרבת לפעול על פי חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, לא היה מי שיגן על עמדתה בבית המשפט."

מנַין נולד הכלל השני הזה? מה מקורו החוקי?

זמיר סָתם ולא פירש, אך פרופ' רות גביזון, במאמר "היועץ המשפטי לממשלה: בחינה ביקורתית של מגמות חדשות", מציינת כי ועדת אגרנט לא זו בלבד שלא נתנה תמיכה לכללים שמונה זמיר, אלא שללה אותם במפורש, ואיתן לבונטין, בחיבורו "ייצוג המדינה בבית המשפט", מציין: "אין מנוס מלומר כי דברים אלה... גילו פנים שלא כהלכה בדו"ח ועדת אגרנט." אכן, לכלל הזה אין יסוד בחוק ואין בו כל היגיון, לבד מן השאיפה להשליט את היועץ המשפטי על הממשלה - רצון שהתחזק מן הסתם לנוכח החוויה שחווה זמיר בפרשת השב"כ.

ההוראה האומרת כי "בכל הליך שהמדינה צד לו, תיוצג המדינה על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו", נועדה ללא ספק להליכים אזרחיים בלבד ולא להליכי בג"ץ, ומטרתה היא רק לחסוך לממשלה את הצורך לתת ליועץ המשפטי ייפוי כוח נפרד בכל פעם שעליו להופיע בתיק אזרחי. יתר על כן, ברור שמי שמייצג חייב לפעול לפי הוראות לקוחו, ואם הוא אינו יכול או אינו מעוניין לעשות זאת - עליו להתפטר מהייצוג ולאפשר ללקוח לבחור לו פרקליט אחר.

לכלל שעליו התבסס זמיר לא רק שאין כל בסיס בחוק, אלא שהוא גם לא היה מעוגן במסורת המשפטית. לא זכור שהיועץ המשפטי חיים כהן העלה אי פעם על הדעת להימנע מלייצג את הממשלה בעניינים שאינם לרוחו. בבג"ץ "להיס נגד שר הבטחון" העלה כהן טענה מסוימת, כשהוא מציין שהוא עושה זאת לפי דרישת נשיא בית הדין המיוחד, שכלפיו הופנתה העתירה. היה זה רמז שהוא אינו משוכנע בצִדקת הטענה, אבל הוא רואה חובה להביאה. כהן הגן על המשיבים, ואף כי הטענה הספציפית נדחתה, הוא זכה במשפט והעתירה נדחתה.

לגבי מאיר שמגר, בהיותו היועץ המשפטי, מסופר כי בפרשת הגיור של הלן זיידמן הוא סירב להגן על עמדת הממשלה, אבל העניין לא הגיע להכרעה, ובכל אופן לא נאמר שבמקרה כזה הממשלה אינה רשאית לקחת עורך דין אחר שייצג אותה.

בפרשת הדולרים של יצחק רבין, כזכור, סוּפר לפי אחת הגרסאות שאהרן ברק הודיע לשר האוצר יהושע רבינוביץ', כי אם יחליט לאפשר לרבין לשלם כופר הוא עצמו יפנה נגדו לבג"ץ. במקרה כזה, הודיע ברק, יצטרך רבינוביץ' לדאוג לעורך דין פרטי שיגן עליו, כי איש בפרקליטות המדינה לא יסכים לעשות זאת, ולעורך הדין הפרטי הוא גם יצטרך לשלם מכיסו, שכן ברק לא ירשה שהמדינה תממן אותו. הדברים מלמדים גם כי אפילו ברק לא העלה על הדעת שהוא יכול למנוע משר האוצר לשכור עורך דין פרטי על מנת לייצג את עמדותיו (לא ברור על סמך מה הכריז ברק כי ימנע מאוצר המדינה לשלם את שכרו של עורך הדין. האם, למשל, הוא היה רשאי למנוע תשלום כזה גם אילו היה רבינוביץ' זוכה בבג"ץ?).

כאמור, זמיר הניח כאילו הדין משתקף בכללים שהוא תיאר, והשאלה התעוררה בכל חומרתה בפרשת המחזה "אפרים הולך לצבא" מאת יצחק לאור. המועצה לביקורת סרטים ומחזות סירבה לתת היתר להצגת המחזה, בנימוק שהוא "מעלה את דמותו של הממשל הצבאי בצורה מסולפת, מעוותת, מרושעת וזדונית אף תוך השוואה עם המשטר הנאצי". היא התבקשה לדון מחדש בהחלטתה, ובישיבה נכח נציג היועץ המשפטי, רנאטו יאראק, שאמר כי יהיה קשה להגן בבג"ץ על הסירוב לתת היתר להצגה. למרות זאת חזרה המועצה ואישרה את החלטת הסירוב. כצפוי, הוגשה עתירה לבג"ץ. היא נידונה לפני הרכב בראשות ברק.

ברק סקר בקצרה את ההשתלשלות בפרשת ייצוג המועצה, וציין כי זמיר סירב להגן על החלטתה משום שהיא מנוגדת להנחיית היועץ המשפטי בנושא. אולם זמיר הואיל בטובו להתיר למועצה לשכור עורך דין פרטי, את צבי טרלו. הרשות הזו לוותה בהסבר, שלפיו המועצה לביקורת סרטים ומחזות איננה "גוף ממשלתי רגיל", ולפיכך סבר היועץ שסירב להגן כי "לא יהיה זה ראוי למנוע בעד המועצה להציג את שיקוליה ולהסביר את החלטתה בפני בית המשפט הגבוה לצדק" (ואילו היה זה גוף ממשלתי רגיל, האם היה זמיר רשאי למנוע ממנו את יומו בבית המשפט?).

ההשתלשלות מסופרת בפסק הדין של בג"ץ, "לאור נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות", ללא התייחסות כלשהי מצד ברק, שמן הסתם הסכים להנחות העומדות ביסודה. ולעצם העתירה: בג"ץ ביטל את הצנזורה, והתיר את העלאת ההצגה.

גם את ראש השב"כ אברהם שלום סירב זמיר לייצג באחת ההסתעפויות של פרשת קו 300. מדובר בעתירה שהגיש נגדו רפי מלכא, לאחר ששלום הודיע לו כי הוא סיים את תפקידו ולא שובץ לתפקיד חדש. ימים ספורים לאחר המועד שנקבע לדיון בעתירה פנו זמיר ופרקליטת המדינה, דורית ביניש, למשטרה, על מנת לחקור את התלונה נגד אנשי השב"כ בעניין הריגת המחבלים. אין תֵמַהּ, לפיכך, שזמיר סירב להגן על שלום, אבל מה זכותו למנוע מראש שב"כ ייצוג משפטי עצמאי?

ראש הממשלה פרס סבר כי לנוכח ניגוד האינטרסים שבו מצוי זמיר זכאי שלום לייעוץ משפטי עצמאי על ידי עורך דין חיצוני, ונעשתה פנייה לעו"ד רם כספי, אבל במשרד המשפטים עורר הדבר רוגז רב. היועץ המשפטי תבע לעצמו מונופול בייצוג, גם כאשר המונופול הזה משמעו חוסר ייצוג, ובספרו טלטלה בשב"כ ציטט עו"ד יחיאל גוטמן את זמיר באומרו: "בא כספי כיועץ, כעוזר, לא ידוע כְּמה. אני יצאתי פומבית נגד זה... דיברתי על התופעה הזו של יועצי חצר ושלטון החוק... לא יכולים ללכת ולבקש חוות דעת בתוקף תפקידם מעורך דין פרטי".

אפשר להבין ללבו של מי שטוען למונופול, ומגלה לפתע שיש תחרות וכי שירותיו של המתחרה עדיפים על שלו - אך מובן מאליו שלא ניתן לקבל את הדברים. אולי נוח ליועץ המשפטי שכאשר הוא פונה נגד בעל תפקיד, נדרש הלה לקבל זאת בהכנעה ולא לנסות אפילו לבחון את השאלה, האם היועץ צודק אם לאו - אבל פיקוד משפטי כזה אינו מתיישב עם הגינות בסיסית ועם זכויות אדם. לא ברור גם מה תפקידו של האישור להיעזר בשירותיו של עורך דין פרטי, שלטענת זמיר רק בסמכותו להעניק. האם כיוון שעליו לאשר הוא חופשי לסרב לעשות זאת?

פרשת ייצוגו בבג"ץ של ראש השב"כ נפתרה מעצמה, כשכהונתו של זמיר הופסקה, ובמקומו מונה יוסף חריש. הוא כבר נקט עמדה סבירה יותר, המשתקפת בדברים המצוטטים אצל גוטמן: "החלטתי שאני מגן על הבג"צים, מפני שאני חושב שאין היועץ המשפטי ואין פרקליט המדינה ואין שום פרקליט שיוכל לבקש לעצמו את הלוקסוס הזה שלא להופיע בדבר שהוא אינו נוח להופיע.

הבג"ץ עצמו, אגב, הסתיים בהסכמה. כשהסתבר ששלום יידרש לסיים את תפקידו, הוסכם שההחלטה בעניין מעמדו של מלכא תיחתך על ידי הראש החדש. ואולם, עמדתו של חריש עדיין לא זכתה באהדה בפרקליטות, והוא עצמו ביקר את התנהגותם העוינת של כפיפיו כלפיו בחריפות, כפי שמצוטט בספרו של גוטמן טלטלה בשב"כ: "הגינותי על הבג"צים... לא רק בלא עזרה, אלא מתוך הפגנת מרי. אנחנו לא נגיש לך שום עזרה. אתה רוצה נייר? ניתן לך. אתה רוצה כתבנית? ניתן לך. עזרה משפטית לא תקבל... הלכתי בעצמי לבית המשפט העליון יומיים לאחר שנכנסתי לתפקיד... ובסופו של דבר בבג"צים זכתה המדינה... עצם העובדה הזאת מוכיחה שמי שסירב להגן על המדינה עשה מעשה שלא ייעשה."

* והנה, לא חלפו שנים רבות, ולקראת סיום כהונתו נקט חריש בעניינם של דרעי ופנחסי עמדה שאינה שונה במהותה מזו של זמיר. בפסק דינו בעניין פנחסי כתב על כך אהרן ברק: "היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת... ופירושו שלו מחייב אותה פנימה... השקפה זו יונקת חיותה מהמסורת החוקתית שלנו. מסורת זו גובשה בדו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (1962). מאז היא נהפכה לחלק מהמשפט הנוהג בישראל."

הדברים מעוררים תמיהה. כיצד נוצרה פתאום "מסורת חוקתית"? מדוע היא "חוקתית"? האם פירוש הדבר שלא ניתן לשנותה אלא באמצעות חוקה או חוק יסוד? מעבר לכך, האמור בהם אינו נכון.

כפי שכבר נאמר, ועדת המשפטנים בראשות אגרנט קבעה דברים שונים לחלוטין, ובעיקר שהממשלה רשאית לא לקבל את עמדת היועץ המשפטי.

* עמדתה של ועדת אגרנט היתה מקובלת גם על נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן, שציין בספרו דין ודברים כי "באשר לסוג הראשון של סמכויותיו (לתת חוות דעת לממשלה) - הרי דעותיו, עצותיו או החלטותיו של היועץ המשפט(י) לא היו מחייבות את הממשלה או את חבריה כשנזקקו להדרכותיו או לחוות דעתו".

מה קורה כשהיועץ המשפטי שוגה בפירוש הדין, כפי שקרה בפירוש שנתן זמיר לסמכות החנינה של הנשיא? לדעתם של ברק וזמיר, התשובה ברורה: על הרשות המבצעת לנהוג לפי חוות הדעת השגויה. הכול למען שלטון החוק. השופט זוסמן הזכיר באחד מפסקי דינו את ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, המתאר שפה חדשה, Newspeak, שבה מוגדר הערך "חשיבה כפולה" (doublethink) כ"יכולת לאחוז במקביל בשתי אמונות סותרות ולהאמין בשתיהן". כעת, לפי הגישה החדשה, מסתבר ששלטון החוק יובטח על ידי כך שהממשלה תידרש לקיים את חוות דעתו של היועץ המשפטי גם אם היא מנוגדת לחוק.

ואחרי כל זה, עניין תוקפה של חוות הדעת של היועץ המשפטי מתגמד לנוכח פרשת הייצוג. כזכור, ראש הממשלה רבין התנגד בתוקף לפיטוריהם של דרעי ופנחסי, והנה הסתבר כי מי שמייצגת אותו בבג"ץ היא פרקליטת המדינה ביניש, בשמו של היועץ חריש, והיא טוענת טענות הפוכות מעמדתו של ה"לקוח" שלה. כשהִקשה בא כוחו של פנחסי כיצד יכולה פרקליטת המדינה לייצג עמדות סותרות, זו של היועץ המשפטי וזו של ראש הממשלה, השיב השופט ברק כי אין כל סתירה: "עמדת ראש הממשלה" היא העמדה שהיועץ המשפטי קובע כי היא הנכונה מבחינה משפטית. העובדה שראש הממשלה עצמו סבור אחרת - איננה רלוונטית. ובלשונו של ברק: "אין לומר כלל שפרקליטת המדינה טענה לפנינו בשמם של שני לקוחות שענייניהם סותרים. היא טענה לפנינו בשמה של רשות מוסמכת אחת ויחידה - היא ראש הממשלה. אמת, דעתו של מר יצחק רבין, ראש הממשלה, הינָה שונה. היועץ המשפטי לממשלה הסכים להביאה לידיעתנו. זאת סמכותו. אך לא עמדה זו היא שיוצגה לפנינו".

* צריך לקרוא את הדברים כדי להאמין.

* מה שברק אומר למעשה הוא שראש הממשלה איננו האדם שנבחר על ידי הציבור ואשר ממשלתו זכתה באמון הכנסת, אלא ראש ממשלה פיקטיבי - דמות בלתי קיימת אשר בית המשפט והיועץ המשפטי קבעו כי היא "ראש הממשלה הסביר".

מדהימה לא פחות היתה עמדתו של השופט מצא, שאימץ בפרשת דרעי את עמדתו של ברק בפרשת פנחסי: "ראש הממשלה... ביקש לחלוק על חוות דעתו של היועץ המשפטי... גישה זו מנוגדת לעיקרון החוקתי... שמכוחו מוחזק היועץ המשפטי לממשלה כפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת... וראש הממשלה, בכל הכבוד, לא יכול היה להישמע בטעמים אלה כלל. לכן הצטערתי להיווכח, כי... ראש הממשלה (נותר) דבק בעמדתו המקורית, תוך שהוא מבקש להצדיקה בעזרת נימוקים משפטיים הסותרים את חוות דעתו המשפטית המחייבת של היועץ המשפטי."

* במילים אחרות, ראש הממשלה אינו רשאי אפילו להעז לטעון בבית המשפט שהיועץ המשפטי שלו טועה.

ומה אם היועץ באמת טועה, כפי שכבר אירע? ובכלל, כיצד נהפך העיקרון המופרך הזה לעיקרון "חוקתי"? ואיך קרה שראש הממשלה הפיקטיבי, התופס את מקומו של ראש הממשלה האמיתי, הוא המיוצג על ידי היועץ המשפטי, ורק טענותיו מובאות לפני בית המשפט?

אחת התמיהות המתעוררות בעקבות דברים אלה, היא לשם מה כתב ברק פסק דין של קרוב לשלושים עמודים בפרשת פנחסי. לפי תיאוריית ראש הממשלה הפיקטיבי, די היה בשוּרות ספורות למצות את העניין. כל שנדרש לומר הוא שהעותרים דורשים את הוצאתו של סגן השר פנחסי מהממשלה. היות שפרקליטת המדינה ביניש טענה בשם ראש הממשלה (הפיקטיבי) שעמדת היועץ המשפטי היא שכך אכן צריך להיעשות, אין סכסוך בין הצדדים, וכיוון ששניהם מסכימים שעל סגן השר לסיים את תפקידו - יש לממש זאת.

פסק דינו של ברק יצר תחושה לא נוחה אפילו אצל שמגר - אחד מיוצרי דמות העל של היועץ המשפטי, אשר בהיותו נשיא בית המשפט העליון נכלל בעצמו בין שופטי ההרכב בפרשות דרעי ופנחסי. ב-1997 מונתה ועדת שמגר לעניין היועץ המשפטי, ובדו"ח שפרסמה, לאחר פרישתו של שמגר מכס השיפוט, נאמר: "במקרים בהם אין המדובר באי חוקיות ברורה וגלויה, מן הנכון שהיועץ המשפטי יחליט על התרת ייצוגה של הרשות הממלכתית החולקת על דעתו, על ידי משפטן משירות הציבור או מן המגזר הפרטי, הנכון להציג טעמיה של הרשות הממלכתית בפני בית המשפט... יש נסיבות... אשר אין בהן לשלול מרשות שלטונית את יומה בבית המשפט."

אפשר לומר כי מבחינה מעשית אין להניח שמחלוקת בין ממשלה לבין היועץ המשפטי שלה תתייחס ל"אי חוקיות גלויה וברורה", שהרי שום ממשלה לא תבוא לבית משפט לדרוש אישור למעשה כזה. אם כך, מדוע בכלל נדרשת רשותו של היועץ למינויו של עורך דין אחר - כדי להראות שהוא בעל הבית? ומה תעשה הממשלה אם הוא יתעקש ויסרב לתת לה רשות? האם היא תפנה נגדו לבג"ץ? ומי יְיַצג אותה בבג"ץ מול היועץ המשפטי אם הלה לא יתיר לה לשכור פרקליט שיעשה זאת?

דו"ח ועדת שמגר לא התייחס במפורש לפסק דין פנחסי. מי שעשה זאת היה השופט חיים כהן, אשר במאמר שפרסם בשנת 1994 דיבר על כך שעמדת ראש הממשלה הובאה לבית המשפט באמצעות מכתב גרידא (ולמעשה נחשבה לא רלוונטית): "אם כי הובאו בדרך זו גם טענותיו של ראש הממשלה לפני בית המשפט, נשארה מועקה בלב שלראש הממשלה לא היה יומו בבית המשפט... מקום שהממשלה או אחד משריה לא קיבלו עצתו של היועץ המשפטי... והם עומדים על כך שבית המשפט יכריע ביניהם לבינו, בעתירה שהוגשה נגדם מצד אחד האזרחים, אין היועץ המשפטי יכול - ואין זה יאה לו - לסתום להם את הפה ולכוף עליהם את דעתו הר כגיגית."

*היה אפשר לחשוב שהמינימום הזה ישקף נורמה מקובלת, אולם מסתבר שלא כך הדבר, והפרקטיקה הקיימת במחלקת הבג"צים בפרקליטות היא ברוח ברק זמיר. במילים אחרות, שלטון החוק פירושו שמותר לסתום את פיותיהם של הממשלה ושריה, לאסור עליהם לחלוק על היועץ המשפטי לממשלה ולשלול מהם את יומם בבית המשפט, או בקיצור - 1984 בנוסח ג'ורג' אורוול.

בכך נקבעו שני הכללים שהעלו את היועץ המשפטי למרום הפסגה, ורק הכיסא (בית המשפט העליון) גבוה ממנו. אך יש להתפתחות המדאיגה הזו עוד שני מאפיינים בולטים. האחד משתקף באותו אקטיביזם שיפוטי, שגלש מעבר לתפקידים הקלאסיים של בית המשפט והחל לעסוק בניהול המדינה. השאלה, האם היועץ המשפטי לממשלה ימלא את התפקיד שנקבע לו בחוק, כלומר יְיַעץ לממשלה, או שמא במקום זאת ייהפך למְפַקדהּ אינה נוגעת לא לזכויות אדם ולא לסכסוך קונקרטי כלשהו. היא נוגעת לדרך שבה המדינה מתנהלת ולשאלה מי מנהל אותה. אפשר כמובן לגרוס שאם ימשלו בה גופים שלא נבחרו בהליך דמוקרטי, ישופר מצבן של זכויות האדם. הניסיון האנושי, מכל מקום, מלמד שההפך הוא הנכון.

המאפיין האחר נעוץ בכך שאין לכללים האלה שמץ לגיטימציה, והם חוטאים לעקרונות בסיסיים של צדק טבעי. הפסיקה הזו איננה בגדר טעות, אלא חריגה של ממש ממִתחם הלגיטימיות.

פחות מחודשיים לאחר ההחלטה בבג"ץ על סיום כהונתו של דרעי בממשלה, ב-1 בנובמבר 1993, הגיעה גם כהונתו של חריש אל קִצה. למעשה, חריש עצמו כתב לרבין, לאחר שסירב לייצגו לפני בג"ץ: "ברי לי כי אם מהעמדה אשר נקטתי מתחייבת הסקת מסקנות אישיות, הריני נכון לכך, ולאלתר." מבחינה זו ניתן לומר שסיום כהונתו הגיע בהסכמתו. חריש צדק בשוּרה של החלטות אמיצות שקיבל, אבל הפעם הוא טעה. לדעתו, עמדתו בפרשה היא שהובילה לסיום כהונתו. לא היתה זו כהונה קצרה. היא נמשכה יותר משבע שנים, ובסיומה היה כבר חריש מעבר לגיל שבעים. באקורד האחרון הוא עמד על כך שכהונתו לא תסתיים ב-15 בספטמבר, בדיוק במלאות לו שבעים, כדי למנוע תקדים שלפיו כהונתו של יועץ משפטי מסתיימת - כמו זו של שופט - בגיל שבעים.

יש צד אירוני בכך שחריש סיים את תפקידו בעקבות מחלוקת שקווי דמיון מתוחים בינה לבין זו שנעלה את כהונת קודמו. עם זאת, קיימים גם הבדלים בולטים ביניהן. באמצעות החלפתו של זמיר השיגה ממשלת האיחוד הלאומי את מטרתה - סיום פרשת השב"כ ללא חקירת משטרה, ללא כתבי אישום וללא משבר ממשלתי. לעומת זאת, החלפתו של חריש במיכאל בן יאיר לא שינתה את המצב בנוגע לדרעי, והוא נאלץ לפרוש.

ארבע שנים לאחר מכן הוגשה לבג"ץ עתירה שהתבססה על כתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות", ובה נטען כי בכירים במפלגת העבודה ובמרצ פעלו ב-1993 להחלפתו של חריש על רקע ציפייתם שבן יאיר ימנע הגשת כתב אישום נגד דרעי. מטרת העתירה היתה לפתוח חקירת משטרה בנושא, בעקבות פתיחת החקירה בפרשת מינויו של רוני בר און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה (פרשת "בר און חברון"). עמדת היועץ המשפטי דאז, אליקים רובינשטיין, היתה שאין תשתית ראייתית שתצדיק טיפול בטענות העותר, וכי "היועץ המשפטי לשעבר, יוסף חריש, סיים את תפקידו עם פרישתו בגיל 70, ולא מסיבה אחרת". העתירה נדחתה לאחר שבג"ץ קיבל את העמדה שלפיה "הפנָיה לכתבה בעיתון אינה יכולה לשמש תחליף ראייתי, מה גם שהכתבה אינה מציינת מהו הבסיס להעלאת החשדות הנקובים בה".

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4395573,00.html

ספרו של פרופ' דניאל פרידמן "הארנק והחרב - המהפכה המשפטית ושברה" יצא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים"

תגוביות:

1.היה כאן פוטש משפטי שצלח - וזאת רק כי כולם, במיוחד מי שהיו מסוגלים להגיב - היו תלויים בפסיקות מחוללי הפוטש ונמנעו מלהגיב או למחות פן יבולע להם.

2.בקצרה: ברק היה מפלצת שהרסה את המדינה וכדאי שנשכיל לתקן את הנזקים שעשה.

3.יש להגביל כהונת נשיא העליון לשלוש שנים. כי הכוח עולה להם לראש.

4.אם ימשול בנו ראש-ממשלה פיקטיבי...שיעמוד בראש ממשלה פיקטיבית, עם שרים פיקטיביים...ולהם יהיה יועץ משפטי פיקטיבי...שייצג אותה בפני בג"צ פיקטיבי...השחיתות במדינה - הפיקטיבית - תמוגר לנצח!!!

5.פרידמן נבחר ע"י הריבון = העם. מי בחר בשופטי בג"צ ומאילו נימוקים סודיים?

6.סוף סוף מישהו חושף באומץ את האמת על כנופיית שילטון החוק.

7.יש לשנות את בחירת השופטים אחרת הם ימשיכו לשלוט במקום הממשלה והכנסת.

8.כאן מדובר בהפיכה משפטית מסוכנת ביותר. הפיכה שלמרביתנו קשה לזהות ממבט ראשון ובטח שאין בידנו את הכלים להילחם בה.

באחד החדרים הצדדיים בכנסת התקיים ביום רביעי בצהריים דיון סגור שעסק בסוגיית המסתננים הלא חוקיים.

בחדר ישבו שר הפנים סילבן שלום, שרת המשפטים איילת שקד, ממלא מקום מפכ"ל המשטרה ניצב בנצי סאו, בכירי משרד המשפטים ופקידים נוספים ממשרדי הפנים והמשפטים. שניים מהנושאים שנידונו בישיבה העלו את חמתם של השרים, והובילו למטח של צעקות ונזיפות כלפי אנשי היועץ המשפטי לממשלה.

זה החל בשאלה מה עושים עם מסתננים שהוגשו נגדם כתבי אישום בחשד לביצוע עברות פליליות שאינם מתייצבים במשטרה ובבית המשפט.

מתברר שיש לא מעט כאלו.

שני השרים דרשו מהמשטרה ומאנשי הפרקליטות לאתר את המסתננים הללו, ולהעבירם למתקן 'חולות' שבנגב.

"אם מדובר באזרח ישראלי שלא מתייצב במשטרה, לא תעצור אותו"? שאל בכעס השר סילבן שלום את המשנה ליועץ המשפטי, רז נזרי.

"הבעיה האמיתית היא לתפוס אותם (את המסתננים שלא מתייצבים - ז"ק)", ענה נזרי.

"לא יכול להיות שלאריתראי יהיה יתרון על פני אזרח ישראלי", התעקש שלום.

"רז, אתה אחראי לתקן את הנוהל, ומי שלא התייצב לדין יועבר למתקן 'חולות'", התערבה שקד. "המשטרה תעביר לך רשימה של 300 איש שברחו ולא התייצבו לדין, וברגע שאתה נתקל בהם אתה מעביר אותם למתקן 'חולות'".

יוסי אדלשטיין, ראש מחלקת מדיניות הגירה במשרד הפנים, הסביר לשרים שקיים נוהל שמגביל אותם. "הנוהל הוא שאני חייב לומר לו (למסתנן - ז"ק) שהוא צריך להיות מועבר ל'חולות'", הדגיש אדלשטיין.

"מי קבע את הנוהל הזה?" שאל בפליאה השר שלום. "מי קבע שאתה לא יכול?"

הפקיד הנבוך השיב בהיסוס: "יוכי קבעה את זה".

"יוכי" היא יוכי גנסין, ממחלקת בג"צים בפרקליטות המדינה.

"מי זו יוכי"? שאג שלום. "יוכי היא אלוהים? מספיק כבר, נמאס. אתה תעשה מה שאני אומר. תכניס אותם מיד לזינזאנה. מספיק כבר".

שקד הצטרפה גם היא לדרישה: "אני מבקשת שאת המסתננים שברחו תעביר למתקן 'חולות' בלי שאלות ובלי ההנחיות של יוכי", דרשה השרה.

גם דינה זילבר, משנה נוספת של היועץ המשפטי, שמעה היטב את קולו הזועם של השר שלום – הפעם בנוגע למסתננים שהגיעו השבוע לתל־אביב למרות הצו שהוציא משרד הפנים האוסר עליהם לעשות זאת.

מתברר שהצו פורש כאיסור רק לישון ולעבוד בעיר, בעוד שישיבה באחד מבתי הקפה שם, לעומת זאת, דווקא מותרת.

"אסור להם בכלל לדרוך בתל-אביב", הבהיר השר שלום לזילבר.

"זה שינוי דרמטי", ענתה זילבר.

"זה לא שינוי דרמטי", הרים שלום את קולו, "נמאס לי כבר מכל זה. הודעתי, על פי פסיקת בג"ץ, שאפשר לקבוע שהם לא חוזרים לעיר מסוימת. זה לא הותנה רק בעבודה ולינה. זו ההחלטה שלי - תיישמי ותבצעי".

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/723/023.html?hp=1&cat=404

תגוביות:

1.לשים קץ לדיקטטורת בג"צ והרועצים המשפטיים. יועץ הוא מישהו שנותן עצה שמקבל העצה מחליט אם לקבל את העצה או לא. למישהו שקובע לי מה לעשות - קוראים דיקטטור! השמאל עושה כרצונו.

2.הגיע הזמן להזיז מתפקידם פקידים שמעכבים ביצוע של החלטות הממשלה שלא כדין.

3.מי מנהל את המדינה הזאת?

4.בפרקליטות אחרי רות בלום דוד הכל אפשרי!!! צריך לבדוק את מניעי הפרקליטות בכל מקרה חריג.

5.הם יכולים לבטל כל חוק שבא להם, לעוות כל חוק שירצו, לפרש כל חוק בניגוד לכוונת המשורר ופשוט לחוקק חוקים חדשים יש מאין (יקראו לזה פסיקה או תקדים או כל דבר אחר). השופטים הם אנשי מקצוע, כמו רופאים, ואסור להם להכניס פוליטיקה לעבודה שלהם. הם צריכים להתקדם אך ורק בזכות המקצועיות שלהם ולא בזכות הדעות הפוליטיות שלהם. יש בישראל דיקטטורה משפטית שמאלנית וצריך לשים לזה סוף.

6.השרים בכנסת צריכים כל הזמן להתעמת עם כל מיני משפטנים מהשמאל שמעוותים ומכופפים את החוקים וההוראות של נבחרי הציבור. זה לא חדש וצריך לעשות משהו דרסטי לפני שיהיה פה תוהו ובוהו.

הטובים הלכו להתיישבות ובנין הארץ, אח"כ להגנה ולקליטת עליה, אח"כ
לבטחון ולטיס.

כיום, רק הציונות הדתית יכולה לתת את המענה הנכון.

לא מספיק להתנדב לצבא ולהתקדם שם.

צריך להיכנס בהמונים ללמוד משפטים ולא לחשוש או להיות מושפעים
מהמורים, נציגי האיחוד האירופי, ששולטים שם בפקולטות.

עם קבלת התואר - כל שר משפטים מהמחנה הלאומי צריך לדאוג להכניס אותם
לעבודה בפרקליטות, ללא הנחות ואפליות, אבל בין שווים לבחור את הציוני
והמומלץ.

היועץ המשפטי לא מדבר מפיו. הוא עושה דברם של פקידיו הבכירים שהושתלו בפרקליטות מזה שנים.

את הפרקליטות, משרד החוץ, האקדמיה, התקשורת - יש לכבוש מלמטה.

הנבחרים לא יעשו דבר עבורנו.

האלטרנטיבה הינה מהפכה לא שקטה - ולזה לא כדאי להגיע.

https://rotter.net/forum/scoops1/243962.shtml#41

במסגרת הקריטוריונים קבעה רגב כי בהצגות ובמופעים במוסדות תרבות ייאסר בין היתר לשלול את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אסור יהיה להסית לגזענות, לאלימות ולטרור ובהצגות לא יוכלו להופיע קטעים שכוללים תמיכה במעשי טרור נגד ישראל. קריטריון זה מכוון להצגה "הזמן המקביל" בתיאטרון אל-מידאן שמגוללת את סיפורו של ואליד דקה שהורשע בתכנון רצח משה תמם ז"ל.

וינשטיין מבהיר כי נוכח כוונת השרה להזכיר למוסדות התרבות את דברי החקיקה המאפשרים כיום להפחית מגובה התמיכה הניתנת למוסדות ציבור, ולאור כוונתה לשנות את מבחני התמיכה בשנת 2016, הוסכם כי יש להפריד בין פרסום התזכורת על אודות דברי חקיקה אלה לבין פרסום ההודעה בדבר הכוונה לבחון שינוי של מבחני התמיכה.

"ההפרדה בין ההודעות התבקשה כדי למנוע חשש ליצירת רושם מוטעה, שלפיו ההודעה הנוגעת לתיקון מבחני התמיכה מיועדת לתיקונם בהקשר של בחינת תוכן היצירות המוצגות במוסדות התרבות, תיקון אשר כאמור אינו אפשרי במצב המשפטי הקיים".

היועץ קובע שכפי שצוין בהודעת השרה כי הסמכות לקיים בחינה מחדש של התמיכה הניתנת למוסדות לפי חוק יסודות התקציב ולפי החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם נתונה לשר האוצר ולא לשרת התרבות והספורט.

וינשטיין ציין בחוות הדעת כי החלטת שר האוצר על הפחתת תמיכה לפי חוק יסודות התקציב, לא תתקבל אלא לאחר קבלת חוות דעת של היועץ המשפטי למשרד האוצר שאכן מתקיימות עילות ההפחתה המנויות בחוק, ולאחר שהועברה אליו המלצת צוות מקצועי שבחן בין היתר את השלכות ההפחתה על הגוף או על גורמים אחרים הקשורים בו ואת גובה ההפחתה הראוי בנסיבות העניין.

"מנגנון זה נועד לצמצם את הפגיעה בתמיכה במוסדות למקרים קיצוניים ומיוחדים בלבד, ולוודא כי באותם מקרי קיצון הפגיעה במוסדות הנתמכים תהיה מידתית וראויה", נאמר על ידי היועץ.

וינשטיין מבהיר שאם השרה תבקש ליזום הצעת חוק שתאפשר להתנות תמיכה ממשלתית במוסדות תרבות בבחינה תוכנית של פעילותם, הוא חוזר ומדגיש, כפי שהוא כבר הבהיר לשרה רגב כי יוזמת חקיקה שכזו, תדרוש את התייחסותו לגופה של היוזמה, ובפרט האם זו עומדת באמות המידה שנקבעו באשר לפגיעה בזכות אדם בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4697473,00.html

תגוביות:

1.לא ידעתי שכל הפוליטיקאים הם בובות על חוט של מר וינשטיין.

2.ושוב פעם למרות ממשלת הימין, השמאל דוחף את האף בכוח והורס לנו את המדינה.

3.רגב יכולה להודיע שעד שהתקנות החדשות תאושרנה כל התקציבים נעצרים.
אפשר ככה לחנוק מבחינה תקציבית את כל קיני הצרעות השמאלנים במדינה
ושהרועץ יעשה סלטות וסללום באויר המשפטי שלו כמה שהוא רוצה.

4.ממשלה שנבחרה בדרך דמוקרטית היא ורק היא קובעת חוקים. היועץ המשפטי לממשלה הוא כמו שכתוב: יועץ.

5.היועץ המשפטי מזמן שכח שהוא יועץ ולא נבחר. הכנסת והשרים שנבחרו בדרך דמוקרטית הם שצריכים לקבוע מדיניות ולא פקיד ממונה, גם אם הוא בכיר. לדעת היועץ, המדינה צריכה לממן את ההסתה נגדה. אז מה לנו להתלונן על הקרן החדשה וכל יתר אויבי ישראל.

6.כל הכבוד לשרה רגב. העם איתך ואויבי העם נגדך. חזקי ואמצי!

7.בכל מקרה ,אם השרה לא חותמת אין תקציב.

8.כל הכבוד לך השרה רגב. אנחנו תומכים בך נגד שונאי ישראל.

9.רגב אנא אל תיכנעי ואל תירתעי מהשמאל ומכל שלוחיו. הגיע הזמן שהימין ישלוט ויביע את דעותיו. בדיוק בשביל כך נבחרתם לכנסת.

10.אני מציע שיחקרו את מניעיו של וינשטיין טוב טוב על מנת לראות מה מניעיו הנסתרים...

11.השרה רגב, אני בד״כ לא מסכים עם דעותייך, אך הפעם אל תוותרי!

12.לוינשטיין שיקול דעת של חנווני פולני!!!

13.וינשטיין השתגעת? לא מבין מה הבעיה אם השרה מבקשת שלא יחתרו תחת המדינה?

14.את מדינת ישראל מנהל היועץ המשפטי לממשלה. אין לכך אח ורע באף מדינה נאורה. אין אף מדינה אחת ב-OECD שבה היועץ המשפטי לממשלה הוא גם התובע הכללי. לשם מה מתקיימות בחירות כלליות במדינה אם על פי הפקיד הממונה יישק כל דבר?

15.וינשטיין גיס חמישי. הורס את המדינה.

16.לפסול משפטן שנוסע על יאכטות עם קבלנים ועל חשבונם. לא עומד באמות המידה.

17.החונטה המשפטית השמאלנית, הפוסט ציונית, שולטת במדינה.

18.מי צריך ממשלה אם יועץ אחד ו-15 שופטים קובעים איך תיראה הדמוקרטיה במדינת ישראל.

19.איש מסוכן לדמוקרטיה הישראלית.

20.כשהממשלה היא רק ממשלת בובות וקיימת רק למראית עין - נחוצה מהפכה!

21.יש לבטל את חוק כבוד האדם וחירותו שחוקק על ידי לחץ חוגי השמאל הקיצוני, וכל ייעודו לשמש את השמאל ככלי זמין ויעיל להגן על שונאי ישראל.

22.על מה ההתלהמות? וינשטיין בסך הכל תומך בכך שעל פי הכללים יידרש בין היתר לשלול את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, צריך יהיה להסית לאנטישמיות, לאלימות ולטרור ובהצגות יחוייבו להופיע קטעים שכוללים תמיכה במעשי טרור נגד ישראל.

שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, השתתף בכנס השנתי של מכון כת"ר לכלכלה והלכה, ואמר כי בתי המשפט אינם פוסקים הלכה אך שואבים השראה מהמשפט העברי.

"67 שנים מתקיים המשפט הישראלי. אלפי שנים מתקיים לו המשפט העברי. אלפי שנים של עיון ולימוד זיקקו את ההלכה במעמד העיוני והחילו אותה באופן מעשי על בני העם היהודי בכל אתר ואתר", אמר סולברג.

''יהיה זה אפוא עלבון לאינטליגנציה להימנע מלפנות למשפט העברי, לשמוע את דברו, מה עמדתו בסוגיה העומדת על הפרק. המשפט הישראלי צעיר לימים. צריך להביט בצניעות אל המשפט העברי, ולאו דווקא מטעמים דתיים, אלא בגלל ההשקעה התבונית והמעשית הרבה שבו".

סולברג סיפר כי "מניסיוני, במידה וחכמי המשפט העברי ידלו מים עמוקים ממעיינות המשפט וינגישו את המשפט העברי לשופטי ישראל בכלים ראויים ומתוקנים, בשפה ברורה, בהמשגה מתאימה לימינו, נמצאים כאן הערב רבים וחשובים העושים כן בחכמה בבינה ובדעת, או אז לא יהססו השופטים להשתמש בכלים אלה. השימוש המוגבל מאד במשפט העברי איננו נובע מניכור, אלא מחוסר ידיעה, ובעיקר מהמחשבה כי משפט זה איננו רלבנטי לימינו שלנו".

"איננו מתיימרים לפסוק הלכה", הבהיר, ''אנחנו כן חותרים לעשות שימוש במשפט העברי לתועלת. תועלת למשפט הישראלי, העברי, למתדיינים, ולחברה הישראלית כולה. מדיניות ישראלית ראויה היא זו אשר עושה אוזנה כאפרכסת, מאזינה לרחשי הלב של המשפט העברי ורואה בו מקור להשראה ויישום".

השופט סולברג דיבר במסגרת הכנס השנתי של מכון כת"ר, שעסק השנה בשמיטת כספים וחדלות פירעון. בהתאם לנושא, התקיים הכנס בסמוך לראש השנה ולסיום שנת השמיטה. הכנס עסק בשאלת יישום השמיטה בכלכלה המודרנית, וברלוונטיות שלה לשנת 2015.

עוד עסק הכנס בשאלה האם וכיצד תורמת שמיטת כספים להקטנת פערי המעמדות בחברה, כיצד נכון לנהוג כלפי מי שמתקשים לפרוע חובות, והאם יש מקום להבחנה בין יחידים ותאגידים.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/305897

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור, קובעת בדברי ברכה שנשאה בועידת המשפט של לשכת עורכי הדין כי אין כל מאבקי יוקרה בין בית המשפט והכנסת.

הנשיאה נאור סיפרה על תחושה בלתי נוחה שחשה כששמעה על כותרת דיון שקיימה לשכת עורכי הדין "של מי המילה האחרונה? – על יחסי הכוחות בין הכנסת לבין בית המשפט העליון", כותרת שהוחלפה בכותרת "האם הכנסת והממשלה רוצות לחסל את בית המשפט העליון". לדבריה הן הכותרת המאוזנת יותר, זו הראשונה, והן הכותרת השנייה מרמזות על מאבקי יוקרה בין הכנסת לבין בית המשפט, מאבקים שלדבריה אינם קיימים כלל ועיקר.

"כל העניינים הללו רחוקים מאתנו כרחוק מזרח ממערב. אנו חושבים כשופטים. המונחים "מילה אחרונה", "כיפוף ידיים" – ביטוי שיוחס לנו מחוגי הכנסת – מאבקי כוח, וכל היוצא באלה אינם בלקסיקון שלנו", קבעה נאור.

עוד הוסיפה ואמרה כי "מה שחשוב בזה, אנחנו לא מונעים משיקולים כאלה, אנו מבצעים את תפקידנו כשופטים לשמור על זכויות האדם, ועל יסודות המשטר הדמוקרטי. זה תפקידנו, זו חובתנו. אנו מכבדים את הכנסת והממשלה, אך את חובתנו נמלא. ביננו לבין הכנסת מתקיים דיאלוג כפי שציינתי בעניין המסתננים השני וחזרתי על כך בעניין המסתננים השלישי: "הכנסת מחוקקת חוק, התואם לדעתהּ את המבחנים החוקתיים; בית המשפט מעביר את החוק תחת שרביט הביקורת החוקתית. לעיתים, לאחר הבחינה, מגיע בית המשפט למסקנה שהחוק או חלקו אינם חוקתיים.

"הדיאלוג אינו מתמצה בכך: במידת הצורך, הכנסת מחוקקת מחדש... לאחר שבית המשפט מצא כי דבר חקיקה הוא בלתי חוקתי, אל לרשות המחוקקת לחזור ולחוקק אותו בלא כל שינוי, או בשינוי שאין בו כדי לפתור את הסתירה עם חוקי היסוד, אשר עליה הצביע בית המשפט; שכן חקיקה שכזו 'יש בה פגיעה בחוקי היסוד עצמם' ". בעניין המסתננים השלישי, לאחר שרוב מה שהיה צריך לתקן תוקן, אושר החוק, למעט עניין משך השהייה במתקן חולות".

את דברי הברכה הקצרים שלה חתמה נשיאת העליון כששבה על קביעתה לפיה אנשי מערכת המשפט אינם עוסקים ב"מילים אחרונות". "אנו עוסקים בשמירה על שלטון החוק ועל זכויות האדם. בשמירה על כבוד האדם וחרותו, כמצוות חוק היסוד שכוננה הכנסת. אנו עוסקים בשמירה על זהותה הדמוקרטית של מדינת ישראל, שכן "אם לא נגן על הדמוקרטיה, הדמוקרטיה לא תגן עלינו" ".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/305578

תגוביות:

1.נאור כמו כל החונטה מפנה אוזן חרשת לצעקת הציבור. זו חוצפה!!!
לשמוע שוב ושוב את אותם טיעוני הסרק של אנשי החונטה הזו שנמאסה על כל העם היהודי בארצו. טיעוני ההתנשאות על שמירה על דמוקרטיה שכלל אינה קיימת בפועל. מדובר בדיקטטורה אפלה שצעקות רמות קוראות לביטולה והשבת שלטון העם לעם. כמו שאמר פרופ' מאוטנר - העם ינצח בסוף את הכנופיה השמאלנית שהשתלטה על בג"צ ומבצעת משם את פעילותה ושלטונה. די לשקרים.

פרופ' מאוטנר: בג''צ הפך למוסד לפעילות פוליטית של השמאל

פוליטיזציה של משפט

פרופ' מנחם מאוטנר, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב
http://www.youtube.com/watch?v=MaGOlzc8ydM

להלן התמלול המלא:

קבוצת מלכי הגבעה של השמאל הפסידה הרבה מאד כוח בפוליטיקה וסובלת הפסדים פוליטיים גדולים מאד ומה שהיא עושה בעצם, היא העתיקה את הפעילות הפוליטית שלה במידה רבה מאד מהפוליטיקה של הבחירות, שהיא הפוליטיקה של הכנסת, למקום אחר - לבית המשפט העליון - והפכה אותו למוסד שממנו היא מנהלת פוליטיקה.

בראש העותרים לבג"צ חברי הכנסת של מר"צ והעבודה והעתירות שלהם תמיד על נושאים פוליטיים.

בג"צ הפך למוסד פוליטי.

זה חלק מתהליך.

בית המשפט העליון פה לא לבד. הקבוצה הזו העבירה את הכוח שלה לא רק מהפוליטיקה של הבחירות, מהכנסת, לבית המשפט העליון, היא העבירה אותו גם אל היועץ המשפטי לממשלה, גם אל אגף התקציבים של האוצר, גם אל מבקר המדינה, גם אל בנק ישראל.

כל הקבוצות האלה זה קבוצות לא נבחרות של פקידים שמופעלים על ידי הקבוצה הזאת כדי לנטרל את המערכת הפוליטית שפועלת למגינת ליבה של הקבוצה הזאת שאיבדה בכנסת הרבה מאד כוח.

https://rotter.net/forum/gil/27118.shtml#1

2.יש לבטל חוק כבוד האדם וחרותו - חוק מחורר ואמורפי שעורכי הדין בבג"צ הפכו לקרדום לחפור בו את חוסר הישע של מדינתנו, כי השופטים הנוכחיים עושים בו שימוש לרעה נגד העם היהודי ומדינתו. כולם שם בחרו את עצמם ואינם מייצגים שום דבר מהיהדות או מצורכי העם היהודי. הם תלושים וחלקם אף מנותקים כליל מהמציאות, מהעם, מהיהדות, מהתנ"ך, מהמשפט העברי, מהמורשת היהודית ומההיסטוריה של עמנו. איש לא בחר בהם והם לא יקבעו לנו מה לחוקק ואיך לחשוב! תפקידם הוא אחד בלבד - לשפוט בין ניצים!

3.מדוע אני לא מאמין לה? איך חוק שנחקק ע"י הכנסת יכול להיות לא חוקתי אם אין חוקה? בארה"ב יש חוקה ושם יש גם הגדרה של שלש הרשויות והסמכויות שלהן. אין דבר כזה בארץ. אסור לבג"צ לשבת כבית משפט לחוקה.

4.חבל שהנשיאה המלומדת מזלזלת כל כך באזרח הקטן שבחר בכנסת.

עמדת השר ארדן היא שגזרי דין אלה צריכים להוות קריטריון בהחלטה אם לקדם שופט מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי.

"ככל שהפרסומים אכן משקפים גישה של השר ארדן, נשיאת בית המשפט העליון רואה אותם בחומרה רבה", נמסר מבית המשפט העליון. "הדברים נוגדים את עקרון העצמאות האישית של השופט, שהוא מרכיב מרכזי בכל משטר דמוקרטי. הם נוגדים את העקרון הקבוע בחוק-יסוד: השפיטה, לפיו אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה זולת מרותו של הדין".

לדברי השופטת נאור, אם גזר דין זה או אחר נראה לרשות המבצעת קל מדי, הדרך הראויה היא לערער עליו. "נשיאת בית המשפט העליון אינה מביעה כל עמדה לגבי העונשים הראויים, אך היא מבקשת להביע מחאתה על הניסיון להשמיע לשופטים אזהרה כי אם לא יפסקו כפי שסבורה הרשות המבצעת שראוי לפסוק – לא יקודמו.

"הדברים המיוחסים לשר ארדן מתאימים למדינות שלא היינו רוצים להידמות אליהן, ולא למדינתנו כמדינה יהודית ודמוקרטית", הוסיפה נאור. "שופטי ישראל ימשיכו לעשות מלאכתם נאמנה, ולא יגורו מפני איש".

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/306186

תגוביות:

1.השופטת לא יודעת כנראה מה זה דמוקרטיה - השופטים הם רק עוד כלי לאכיפת החוק ולמיצוי הדין עפ"י חוק. אם לא מתאים לה - היא מוזמנת להתפטר...

2.מותר למנוע קידום רק ממי שלא מסכים עם האג'נדה השמאלנית קיצונית מבית מדרשו של אהרון ברק.

3.לירות על מנת להרוג מיידי אבנים ובקבוקי תבערה. אבן הורגת. הקם להורגך, השכם להורגו! רק זו הרתעה!

4.יש צורך לחוקק חוקים ובהם עונשי מינימום אשר יחייבו את היושבים על כס המשפט, למרות שיש יותר מקורטוב אמת בהערתו של השר ארדן בדבר העונשים הקלים למיידי האבנים.

5.מרות הדין, כפי שמפרש השמאל הקיצוני ביותר.

6.הרוג ושני פצועים מיידויי אבנים, שכונת ארמון הנציב... אז כן נשיאת בית המשפט של כסילים...אחרי אלפי פיגועי אבנים שהתקשורת בצלמך לא מדווחת עליהם (בתקשורת קוראים להם צעירים...חמוד...) הצלחתם להביא למותו של אדם...זו תוצאה ישירה של מערכת משפט מושחתת, חונטה מנותקת ופוליטית... אז כן...הגיע הזמן לרדוף אתכם...לנשל אתכם ממעמד האצולה המזויף שניכסתם לעצמכם...לרדוף אתכם כי לנו נמאס לברוח...לנו נמאס להיות קורבנות של פושעים ברחוב ופושעים גדולים יותר, בשם החוק והמשפט, שמאפשרים למקרי אונס ורצח להתרחש על בסיס יומי...לנו נמאס משופטים שמיטיבים להבין יותר לליבו ומניעו של הרוצח מאשר זכרונו של הקורבן...הצפתם את הרחובות בפושעים, שילשתם את כמות פיגועי האבנים, רמסתם את החופש, היזקתם לצבא שמגן עלינו, סירסתם את המשטרה, פינקתם את רוצחי ילדינו...עיוותתם את המושג צדק...די...נמאסתם!

7.מי בכלל בחר בשופטים האלה? לא העם ולא הכנסת וזאת דמוקרטיה?

8.זה רק מחזק את האג'נדה הידועה והאוטומטית של החלאות האלו.

9.שוב אותו דבר: שלטון החוק משמעותו היא שלטון מפרשי החוק (אם לא הבנתם - שופטים).

10.כל הכבוד לגלעד ארדן ולשרת המשפטים. המחוקק שנבחר צריך להחליט ולא שופטת כזו או אחרת. הם לא הנבחרים ע"י העם!

11.אני לא בחרתי בבג"צ, אז מדוע הם קובעים לעם? זה לא ייתכן והם אינם ראויים לכך. עבורי הם אוייבים של העם היהודי ובקרוב הכל הכל ייגמר.

12.לא פוחדת מאיש. יפה - בואו נחכה להפתעות.

13.מרים נאור הנכבדה, את מוזמנת להניח את מפתחות נשיאות בבימ״ש עליון ולעזוב.

14.על השלכת נעל על שופטת מקבלים שלוש שנים...ועל השלכת אבנים שהורגות מספר חודשים או על תנאי. מזמן איבדתם לגיטימציה בעיני הציבור השפוי. הימים בהם היו שופטים בישראל עברו ואינם עוד, היום הכל אינטרסים!

15.נתחיל מהסוף גבירתי: המדינה אינה יהודית ואינה דמוקרטית. השלטון נוהג כלפי יהודים כשלטון זר ומאפשר למערכת משפט (אנגלי וטורקי) לשלוט באזרחים שלא בחרו בה אלא בו. אכן, בזיון של השלטון, אבל ל"בוחר" אין מה לעשות. הרי ממילא השלטון עושה ככל העולה על רוחו: שימון פרס מפר חוק המפגשים ונעשה נשיא ששווה 60 מיליון שקל בשנה; אריאל שרון מפר כל הבטחותיו לבוחר, ובג"צו מאשר רמיסת זכויות אדם. בבחירות מתחילה ונגמרת הדמוקרטיה. שעות מדף מצומצמות ביותר. על כן, הדברים שאמרה גבירתי על עקרון העצמאות האישית של השופט, שהוא מרכיב מרכזי בכל משטר דמוקרטי, לא רלוונטיים במקרה זה.

16.אם נניח שהנוער היהודי יעשה את אותו דבר לערבים, האם גם אז יהיו עונשים קלים?

17."נמשיך בדיקטטורה של בג"צ בלי חשש".

18.רק לשופטי העליון מותר לאיים בגדיעת יד.

19."אנחנו השולטים פה ואתם יכולים לקפוץ לנו...".

20.לחסום את רות גביזון כי ״יש לה אג׳נדה״ זה הכי דמוקרטי.

21.שהמנוולת תסביר כיצד שיטת מינוי השופטים מסתדרת עם הליך דמוקרטי! אנו כעם היינו צריכים לעלות על העליון ולתלות את השופטים כמו שתלו את סדאם חוסיין!

22.חלם זה פה! מצד אחד דיקטטורים 0מולניים, שאמנם הם נמרים של נייר (אך עושים נזק בל יתואר למדינה ולעם ישראל) ושלא מפחדים מהימין האומלל (ובצדק), שלא מסוגל כבר שנים לטפל אחת ולתמיד בדיקטטורים הללו שבנימין נתניהו מגן עליהם! אז איך במדינת חלם לגרום לדיקטטורים ה0מולניים הבוגדניים הללו לתת עונשים מרתיעים יותר? עונשי מינימום, זה הפתרון!

23.תנו לדרג הנבחר לעבוד ולקדם מדיניות לשמה נבחרו. די להתערבות שלכם בכל דבר ועניין!

24.כמו תמיד מותר לפסול רק הצעות של אנשי ימין ושל דתיים.

25.שפיטתך אינה עצמאית. הצחקת אותי!

26.צריך לפטר שופט שמסכן חיי יהודים ומרחם על רוצחים ערבים.

27.השר ארדן ילמד אתכם ''לקח''. לא עוד חונטה בעליון!

28.אתם פועלים שנים רבות נגד עם ישראל ובעד אויבי ישראל הן בפסיקה והן בפסילת חוקים למען עם ישראל שאינם נראים בעיניכם. אתם דואגים למנות לשופטים את חבריכם החושבים כמוכם כדי להנציח את המדיניות שלכם. הגיע הזמן שיילחמו בכם ויצרו את צעדיכם ויבחרו שופטים ראויים לעם ישראל.

29.פתאום מתחסדת...מדינה יהודית ודמוקרטית עאלק...כשהשמאל מתחסד הוא עושה את זה גוטה גוטה.

30.למען יראו וייראו - היא חייבת להיות המודחת הראשונה מהתפקיד!

31.מי שמקל בעבירות דמים, לא רק שצריך לפגוע בקידומו, הוא צריך גם לתת את הדין. שופט כזה הוא פושע נגד החוק וגם נגד המדינה.

32.אוי רחמנות על מיידי האבנים. ממש רחמנות על מיידי האבנים. רוב השופטים שמאלנים ולכן מקלים בעונשם של המחבלים האלה! השר ארדן כל הכבוד לך! יישר כוח. המשך כך. העם איתך.

33.סמול אשכנזי חילוני, עשיר, רק הם נכנסים למועדון.

34.בג"צ הולך ומאבד את הלגיטימיות שלו.

35.מסכים לחלוטין עם דעתו של השר ארדן. בית המשפט מנותק מרוב העם.

36.לא פוחדים מאיש יהודי, אבל ערבים זה סיפור אחר.

37.גברת נאור - תראי מה נכתב בעיתון "ישראל היום" בשישי האחרון, במוסף ( מרדכי גילת, עוזי דיין, מיכל שבת):

"הגענו למקום שבו רבים וטובים הפסיקו להאמין במשטרה, בבתי המשפט, בבנק ישראל ובשופטי בג"צ המשדרים הססנות וחולשה גם בנושאים עקרוניים וערכיים. הגענו למקום שבו אזרחים נורמטיביים הפסיקו להאמין "בשומרי הסף" בשירות הציבורי. הגענו למצב שבו רבים מרגישים שאין דין ואין דיין וכל דאלים גבר, שהקשרים מנצחים את הכישורים, שהעשירים רומסים את העניים, שאנשי החושך מכים באנשי האור".

האם השופטים לא צריכים לחשוש שמא הם גורמים לזילות החוק בהענשה מקילה במקרים רבים? לשם מה בכלל יש משפט ושופטים? אתם חייבים תשובות לציבור!

38.אין מה לדבר. נאורה לחלוטין. הידעתם שבבית המשפט העליון מחליפים
את הדלתות לכאלו ברוחב 6 מטר וגובה 15 מטר? זה כדי שהשופטים יוכלו להכניס איתם גם את האגו שלהם.

39.הוא השר כאן, הוא נציג הציבור, אז איך הדברים יכולים לנגוד את עקרון העצמאות של השופט? הרי יש כאן רצון לאכוף על השופטים לדון לפי חומרת החוק. השופט הוא לא החוק ולכן דבריה מגוחכים...

40.נפגעת? לא נורא, אל תבכי, ניתן לך טישו...

41.כבר נשלחו לחייטים המידות של ארדן, או שזו רק אזהרה?

42.ארדן חייב למנות את גל הירש מבלי להתייחס לטירקל או לוינשטיין. אם לא ללא ספק יזכה לחליפה מהודרת יצירת המערכת המושחתת.

43.היום יותר מתמיד חייבים למנות את הירש ולו למען יראו וייראו.

44.תגובה אטומה של משרתת ציבור שחושבת שהיא משרתת את עצמה, מטעם עצמה ולפי ערכי עצמה. עד שלא תוחלף כל מערכת המשפט בשופטים שנבחרים ע"י הציבור, יירד האמון במערכת זו עוד ועוד.

45.שלטון חונטה משפטית - משפחתית, "בשירות הדמוקרטיה". מי שירים יד על ביתי אגדע את ידו. כך אמר מי שכבר פרש. אך המקום הוא ביתו הפרטי. יש לו לשכה ושירותי מזכירות, לבד מפנסיית ענק על חשבון הציבור. אכן זו נחלה פרטית.

46.תגובה של דיקטטורית שמרגישה שהיא זה המדינה והיא שקובעת הכל!

47.רוצים להמשיך לבחור את מי שבא לנו. רוצים להמשיך לשדוד סמכויות מנבחרי הציבור. רוצים לקבוע כאן כל דבר. לא מוכנים לקחת אחריות על תוצאות החלטותינו - לא מההיבט הפיננסי, לא מההיבט של איבוד חיי אדם ולא מההיבט של גרימת מחדלים קשים. מי שינסה לטעון טענה קלה למען אלה שהציבור בחר בהם או לטובת דעתו של רוב הציבור יהפוך מיד ל"אויב הדמוקרטיה" - לא פחות!

48.מערכת המשפט חותרת תחת הדמוקרטיה בישראל ומבצעת מניפולציות משפטיות...כדי לעקר ולסרס את תפקוד הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

49.הטרור המשפטי של שופטי העליון חייב להיפסק. שיטות ההפחדה לא ירתיעו! באם יירצח אזרח ישראלי צריך להעמיד לדין את שופטי בית המשפט העליון על רצח! שופטי העליון חושבים שהעם טיפש ולא מפנימים ש- 78% מהעם חושב שהם לוקחים שוחד כפי שפורסם בעיתון הארץ. רק 22% מהציבור הישראלי סבורים ששופטים לא מקבלים אף פעם שוחד והרוב הגדול סבור ששופטים מקבלים שוחד!

רק 22% מהישראלים סבורים ששופטים לא מקבלים שוחד

http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1536267

50.אולי הגיע הזמן לרגל השנה החדשה שממשלת ישראל תרענן נוהלים ותזכיר לבית המשפט העליון מי הרשות המוסמכת הבלעדית במדינת ישראל לחוקק חוקים ולקבוע את סדר היום הציבורי?

51.רובו המכריע של העם איבד מזמן את האמון בבג"צ אז שתבדוק הנשיאה מה לא עושים שם נכון.

52.גברת נאור. לא היינו רוצים להדמות למדינה בה השופטים בוחרים את עצמם, ומסננים את רוב ה"לא מתאימים", עוד בדרך. לא היינו רוצים להיות מדינה בה בית המשפטנים נטל לעצמו סמכויות שלא כחוק, כולל סמכויות של מחוקק. מדינה בה גוף של משפטנים לא נבחרים מחליט במקום נציגי ציבור נבחרים. אבל אתם כבר יצרתם מדינה כזאת - את והחברים שלך - ואין עוד מדינה כזאת בעולם.

53.משמרות המהפכה החוקתית.

54.הם שמאיימים על העם היהודי ועל כל אחד מאיתנו ועל נציגינו הנבחרים בכנסת ובממשלה!

55.החיסיון. ישנה ועדה למינוי שופטים שדיוניה חסויים ואין שום פרוטוקול כי שופטי בית המשפט העליון מתנגדים לפרוטוקול. הועדה מורכבת מחלק פוליטי וחלק מקצועי שלכאורה אינו פוליטי - 3 שופטים עליונים ושני נציגי לישכת עורכי הדין. בפועל הכל פוליטי, כאשר השקפות המועמדים קובעות מי יתמוך בהם...

56.לא הגיוני שעל זריקת סלעים על מכונית נוסעת בנאדם יקבל 20 שעות עבודות שירות!

57.שופטים הם לא קדושים נוצרים שירדו עם כנפיים הישר מהשמים. הם בסך הכל עורכי דין שלמדו כמה שנים באוניברסיטה את החוק הטורקי - מוסלמי ואת החוק האנגלי - נוצרי - למרבה החרפה והבושה והבורות שלהם.

השופטים הם בורים ועמי ארצות כפי שטוען פרופ' דיסקין. אנשים צרי אופק וחד ממדיים. פסיקותיהם מעוררות בציבור הרחב בוז וסלידה עמוקה כלפיהם! הם בסך הכל פוליטיקאים קטני ממדים מהשמאל ותו לא!

58.לאיזו מדינה היא רוצה להידמות? שבה מקבלים 4 חדשים מאסר על נסיון לרצח? הזוייה.

59.בהצלחה לארדן במלחמתו בטרור בג"צ.

60.כל הכבוד לארדן. בכל טרור יש לטפל, כולל בטרור משפטי!

61.חייבים לעקור את הגידול הממאיר הזה שנקרא בית המשפט העליון מתוכנו! הוא מאיים על קיומנו ועתידנו פה.

62.נדרשת רפורמה עמוקה במערכת המשפט שלא תותיר בה דמיון למצב כיום. אזרחים רבים חשים כבני ערובה בארצם, עם מערכת עלובה, דורסנית ומנותקת, הכופה את עצמה על העם ונציגיו, בסגנון המתאים למשטרים אפלים. הגיע הזמן לריענון יסודי של המנגנון המשפטי ולנקיון מבצר הצדק למען עתידנו והישרדותנו.

63.הזוי ששודדי הדמוקרטיה, הדיקטטורים שמטילים את אימתם על היהודים והפוליטיקאים, לא מפספסים את הצגת דמעות התנין.

64.צריך לפרק את המערכת הזו ולהתחיל מחדש. עונש מחריד על זורק נעל מול הטבות לאנסים ורוצחים.

65.או שהיא נבערת לחלוטין או שהיא מאמינה שכל שומעי לקחה מטומטמים. דברים המתאימים למדינות שלא היינו רוצים להידמות אליהן? מעניין. בכל הדמוקרטיות בעולם אין שום מניעה לקדם שופטים לפי רמת ושיטת פסיקתם. זו זכותה של הרשות המבצעת למנות שופטים כרצונה ויש מדינות, ובראשן ארה"ב, בהן כל מינויי השופטים הינם פוליטיים (נשיא דמוקרטי ימנה שופטים שמאלנים ונשיא רפובליקני ימנים, ואף אחד לא ירים גבה) ופרקליטים ותובעים בכלל נבחרים ע"י הציבור.

ועוד, מפליא הוא הדבר. הרשות השופטת אשר בכל הזדמנות אפשרית מבטלת בזלזול ובלעג את חקיקת הרשות המחוקקת, מתבכיינת על התערבות הרשות המבצעת בתחומה. שתגיד ישירות שהיא סולדת מדמוקרטיה ומעדיפה את ביטול כל הרשויות האחרות - ולא תתחבא מאחורי המילה "דמוקרטיה" ובו בזמן תקדם דיקטטורה. זה בדיוק מה שעושים במדינות "שלא היינו רוצים להידמות להן" כמו צפון קוריאה או ונצואלה. כלל לא בטוח שאלו מדינות רעות בעיני שופטים מסויימים שמחזיקים ספרים של מרקס ואנגלס מתחת לכרית.

66.אשר לטוענים נגד בחירת שופטים ע''י הפוליטיקאים התשובה היא פשוטה:
אם הכנסת כשירה לשרת כנציגת העם לצורך חקיקת חוקים שבכוחם אף לחייב כנסת עתידית, יהיה זה מופרך ואף מגוחך לטעון שהיא איננה כשירה לאשר את המינויים לאותו גוף אשר יפרש את החוקים שהיא חוקקה.

מנגנון דמוקרטי חדש לבחירת שופטים חיוני לא רק לשימור מעמדו של בית משפט החשוף לביקורת ציבורית גוברת. הוא אף ימלא תפקיד חשוב בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית בכללותה.

בין התופעות המסוכנות ביותר העלולות לאיים על משטר דמוקרטי בולטת התפתחותה של תחושה בקרב העם שדעתו אינה נחשבת, שאין לו כל שליטה על מושליו וכי אין טעם אפוא שייטול חלק בענייני ציבור.

השיטה הנוכחית למינוי השופטים בישראל מעודדת בדיוק את התפשטותה של מחלה זו, שכן המסר שלה הוא שאין להותיר בידי נציגיו הנבחרים של העם את ההחלטות החשובות ביותר ושמשום כך הרכב בתי המשפט חייב להיקבע בידי ועדה סגורה.

ממשלת "ימין" ממנה רדיקלים סמולנים חסרי כישורים לרמטכ"ל, נגיד הבנק, פרקליט המדינה.

ממש לא מדובר באליטה כי אם בכנופיה פיאודלית כמו בירדן, מצרים וסוריה.

https://rotter.net/forum/gil/27766.shtml

67.אי אפשר להמשיך כך יותר אפילו יום אחד! הגיעו מים עד נפש! שופט זה רק עורך דין ולא קדוש.

68.שתשמש דוגמא ותיבדק בפוליגרף לגבי יושרה! מדוע יושר השופטים לא נבדק? מי קבע שהגברת הנשיאה ישרה? מי קבע שהיא מבינה יותר מהציבור? היא נועדה לשרת את הציבור והציבור לא מאמין לשופטים. לפי סקר שפורסם בעיתון הארץ 78% מהציבור חושב ששופטים לוקחים שוחד. ממה חוששים השופטים? השופטים עולים לנו ביוקר בתנאי השכר המופלגים והפנסיות התקציביות והתנאים הטובים ביותר במשק, אז האם אנו לא זכאים לדעת על יושרם? לדעת מה עושים בניהם? בני ובנות הזוג? הנכדים? הדברים מתחדדים לאחר שנודע ששופטת מחוזית מקבלת כסף לחשבונה מבעל דין ויחד עם זאת גם חסינות...

69.חמלת הנאורה למסתננים ולערבים...

70.''השר ארדן מנסה לפגוע בנו'' זו הכרזה פוליטית. האין גבול לחוצפה?

71.תשובה רדודה ופתאטית של נשיאת ארגון מתועב.

72.גב', אין זה מתפקידך להכתיב לאזרחים לאלו מדינות הם אמורים לרצות להידמות!

73.המאבק האמיתי על מדינת ישראל התחיל, בהצלחה!

74.עובדת ציבור מאיימת על נבחר ציבור. לפטר אותה מיד!

75.במבחן התוצאה ארדן צודק !הרוג ופצוע היום בגלל שופטים! שופטים עוזרים לרצח?

הרוג ופצוע קל בעקבות יידוי אבנים בדרום ירושלים

http://www.iba.org.il/bet/?entity=1117965&type=1

76.ממש דמעות הקוזק הנגזל. המדינה מסורסת מקביעותיהם והיא בוכה על מה?חוצפה!

77.אזרחי מדינת ישראל: בית המשפט מנסה לפגוע בנו, ואנחנו כן חוששים.

78.הציבור בחר דרך והנהגה ולא ייתכן שקומץ שמאלני קיצוני יעשה ככל העולה על רוחו וישנה החלטות ממשלה.

https://rotter.net/forum/scoops1/246337.shtml

רק 22% מהציבור הישראלי סבורים ששופטים לא מקבלים אף פעם שוחד והרוב הגדול סבור ששופטים מקבלים שוחד בתדירות נמוכה או נמוכה מאד. נתונים אלה עולים מניתוח המימצאים של הסקר האירופי החברתי ב- 20 מדינות באירופה,
שכלל 1700 נבדקים בישראל.

בשאלה נוספת על מערכת המשפט התבקשו המשיבים לדרג את המידה שבה לדעתם בתי המשפט מקבלים החלטות הוגנות, בלתי מוטות ועל סמך ראיות. בשאלה זאת נמצאת ישראל בשליש התחתון של הדירוג.

כמו כן סברו הנשאלים בישראל באופן מובהק כי לעשיר סיכוי גדול יותר להיחלץ מהדין מאשר לעני.

http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1536267

תגוביות:

1.או ועדת חקירה להתנהלות כנופיות שלטון החוק או פאודה, החורבן כבר כאן.

2.המושג "צדק צדק תרדוף" אינו מוכר למערכת המשפטית ובטח לא למשטרה.

3.אירגון מרושע זדוני ואפל.

4.המימצאים לגבי בתי המשפט חמורים ביותר.

5.אנשים חוששים להתלונן שמא יהפכו לנאשמים.

6.שתי מערכות אכיפת חוק. אחת לפלסטינים ולשמאלנים ואחת לימנים.

7.המשטרה תופסת ובית המשפט משחרר!

8.למרות תמיכת עיתון הארץ, בית המשפט העליון חסר תמיכה ציבורית.

http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1536267

הוא דיבר בשקט ובנימוס, אבל הגדיר את שופטי העליון "בורים ועמי ארצות" כמו גם תאבי שלטון ואת ביהמ"ש העליון כ"אוליגרכיה כוחנית המשבטת את עצמה לדעת, כזו המחליפה ללא כל זכות חוקית את המחוקק ומתערבת בעניינים ציבוריים שאין לשופטיה כל מושג בהם".

פרופ' דיסקין הביא דוגמאות לבורות של שופטי ביהמ"ש העליון, שמשעינים את פסקי הדין שלהם על ציטוטים ורעיונות של הוגי דעות ופילוסופים, אבל עיון קל במקורות מגלה שהללו כתבו בדיוק הפוך ממה שהשופטים העליונים שלנו ציטטו והביאו בשמם.

היתה זו ביקורת אינטלקטואלית שכבר שנים לא ראינו על במותנו והיה בזה גם משהו עצוב, כאשר דיסקין סיפר כיצד בחוגים החברתיים שלו השופטים מקבלים תמיד גיבוי בלתי מותנה וכי הוא יודע שדבריו אינם ה"בון טון" המקובל בקרב מי שקובעים באקדמיה את תקציבי המחקר, המינויים ומסלולי הקידום.

פרופ' אבי דיסקין בתוכנית קפה הפוך, בנושא אקטיביזם שיפוטי, ינואר 2010.

http://www.izs.org.il/heb/?father_id=289&catid=349

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=833571

שר המשפטים לשעבר פרופסור דניאל פרידמן התארח באולפן הפטריוטים ואמר שמערכת המשפט תופרת תיקים לפוליטיקאים שפועלים נגדה. הפוליטיקאים חוששים מכך ויודעים שאם יצאו נגדה יהיה לזה מחיר

מערכת המשפט תופרת תיקים לפוליטיקאים שפועלים נגדה!

https://www.youtube.com/watch?v=Z8jZ02Y05hw

פרופ' דניאל פרידמן: "מה שאני רואה לא פעם זה שאנשים שמתבטאים בכיוון שאני מדבר עליו, ברגע שהם נכנסים לפוליטיקה, תוך איזה זמן, הם משתנים. אתה רוצה אני אתן לך דוגמאות. למשל תחשוב על לפיד האבא. לפיד האבא כשהיה שר משפטים...למעשה היה חותמת גומי של בית המשפט העליון.

אראל סג"ל: המערכת תופרת תיקים למי שהיא לא רוצה כשר משפטים ולאחרים? אתה חששת מתיק?

פרופ' פרידמן: קודם כל אנחנו מדברים על ההווה או על העבר?

אראל סג"ל: על העבר.

פרופ' פרידמן: אם אנחנו מסתכלים על העבר, אז היו מספר מקרים של העמדות לדין ושל חקירות שאין להן הסבר מתקבל על הדעת. זה מה שאני מוכן לומר. יותר מזה אני לא מוכן לומר.

אראל סג"ל: בזמן שהיית שר משפטים אתה חששת מהמערכת?

פרידמן: אה, נעזוב את ההיבטים האישיים. אני...

אראל סג"ל: אבל זה חשוב, אתה יודע. אנחנו מדברים על דמוקרטיה במובן העמוק ביותר. האם אתה חששת?

פרידמן: אני חושב שאני פעלתי כפי שמצפוני הנחה אותי. אבל נכון הוא שבעבר היו תופעות כאלו. זה נכון ואני מוכן להוסיף עוד משהו. זה נכון שהפוליטיקאים מאד מאד חוששים מן העובדה שאם הם לא ינהגו כפי ש"ראוי" לנהוג, עלולות להיות לזה תוצאות לא חיוביות ביום סגריר.

אראל סג"ל: וואו...

פרידמן: החשש הזה קיים. קיים!

פורסם בתאריך 21 בספט׳ 2015

המשטרה הרקובה שלנו מונחית את מי לחקור ואת מי לא לחקור על ידי פרקליטות המדינה שהיא זרוע של הדיקטטורה של בג"צ. (דקה 34).

לכאורה מי שמנהל את המדינה זו הממשלה, אבל אני מדגיש את הלכאורה כי זה רק לכאורה.

בפועל, אנחנו מדינה שנמצאת באופן מוחלט תחת שלטון בג"צ.

אתם רוצים שנתניהו יחליט. אבל הוא הרי החליט! הוא יחד עם השר לבטחון פנים ארדן החליטו שגל הירש יהיה מפכ"ל המשטרה.

אז מה אם הם החליטו. אבל הדיקטטורה של בג"צ צריכה לאשר את ההחלטה הזו.

דוגמא נוספת: הממשלה החליטה השבוע לייבא 20000 פועלים מסין שיעבדו בבנין ויזרזו את כל תעשיית הבנין שלנו אבל הדיקטטור וינשטיין, שהוא למעשה מחבל משפטי כפי שאנחנו רואים מדי יום ביומו, אומר לא, לא , לא, אני לא אוכל להגן על זה בבג"צ. כלומר הממשלה יכולה להחליט עד מחר. זה לא עוזר! זה לא עוזר.

אני חושב שהממשלה יכולה וגם צריכה לפרק את הדיקטטורה הזאת של בג"צ וניתן לפרק אותה בקלות. אני בחוברת שלי מציע את הדרך שלא ניתן לעצור אותה כיצד לפרק את הדיקטטורה של בג"צ לרסיסים.(דקה 17 עד 21:30).

אני הוצאתי לאחרונה חוברת שבקרוב תועלה לעמוד הפייסבוק שלי, על מנת שכולם יוכלו לקרוא זאת ואני מרצה על הנושא הזה בפני קהלים שונים כולל באקדמיה, תחת הכותרת: הדיקטטורה של בג"צ.

צריך וניתן לפרק את הדיקטטורה הזאת של בג"צ.

מעט מאוד פעמים יכול סטטוס קצר בפייסבוק לספר כל כך הרבה, כמו שסיפרה שלשום ההודעה שפרסם ראש הממשלה, בעקבות הסרת מועמדותו של גל הירש לתפקיד מפכ"ל המשטרה.

בנימין נתניהו, שלפי מה שכתב, רצה מאוד בהירש, קונן על כך ש"תהליך המינויים אצלנו הוא קשה, מתמשך, פוגעני וללא ספק ראוי לבחינה מחודשת". נתניהו, שמכהן כראש הממשלה כבר שש שנים ברציפות, הוא האחראי הראשי למצב הזה. במכוון.

אם תרצו, בישראל אין משילות משום שנתניהו איננו רוצה בה.

נתניהו לא "נאלץ" לעבוד עם פקידים דוגמת יהודה וינשטיין, שעושים לו את החיים קשים. הוא ממנה אותם משום שהוא זקוק להם ככאלה. הוא מאפשר להם לשלוט בו ולקבל במקומו החלטות, רק כדי שיוכל לזרוק עליהם אחר כך את האחריות לכל מה שהוא לא מוכן להתמודד איתו. וכך, מבחינת נתניהו, וינשטיין הופך אשם בזה שאי אפשר למנות כאן אף אחד. הוא אשם כשבג"ץ הורס בתים ביהודה ושומרון. הוא יהיה אשם כשמישהו ייהרג, כי הוא לא התיר ענישה של עוד כמה שנים לזורקי אבנים.

לו נתניהו רק היה רוצה, הוא היה מזכיר ליועץ המשפטי המכהן מי כאן ראש ממשלה ובמי בחר הציבור.

העניין הוא שהוא לא רוצה.

שוב ושוב נראה שבנושאים רבים מדי ראש הממשלה ממש שואף לא לעשות כלום, ובלבד שיהיה בסביבה מישהו שעליו ניתן יהיה להפיל את החידלון. במטאפורה מעט גסה, אפשר לומר שזה מוגזם גם למנות לצדך מישהו שיעשה בך כל מה שרק ירצה, וגם לצעוק "הצילו, אונסים אותי".

אבל סיפורו של ראש הממשלה הוא רק צד אחד.

אם היה מדובר בעובד אישי שלו, אפשר היה להגיד לנתניהו: "בישלת, תאכל".

העניין הוא שהיועמ"ש, שלא נבחר על ידי הציבור וגם לא מונה על ידי הממשלה כדי להחליף את מדיניותה במדיניותו שלו, פוגע בכל אחד מאיתנו שהלך לקלפי ובחר כנסת ובעקיפין גם ממשלה, במטרה שיבצעו את מה שהבטיחו לנו.

בחמש וחצי השנים האחרונות היועץ המשפטי הוא הבוס הגדול של מדינת ישראל. ספק אם יש עוד מדינה דמוקרטית שבה אדם שלא עמד מעולם לבחירה ושעמדותיו הפוליטיות לא נשקלו לפני שהתיישב על כיסאו, מחזיק בידיו כל כך הרבה סמכויות וקובע מדיניות בכל כך הרבה נושאים, שהמשותף לכולם הוא שהם אינם משפטיים כלל ועיקר.

הוא קבע מתי סטטוס קוו זה דבר קדוש ומתי כדאי לרענן אותו אחרי 30 שנה; הוא קבע את מי למנות ואת מי כדאי לא למנות, גם אם אין נגדו בדל ראיה שעשה משהו רע; הוא התערב בעמדותיה המדיניות של הממשלה, התערב בחלוקת פרסים מטעמה, הרשה לעצמו להתעמת עם נבחרי ציבור, עם שרים ועם מחוקקים, ובלא מעט מקרים גם לכפות עליהם את האג'נדה הפוליטית שלו.

***

שורה של מומחים ופרשנים לימדו אותנו בימים האחרונים כיצד ראוי שתתבצע בחירת היועץ המשפטי לממשלה הבא. מתוך חשש שלהם שמשהו ישתנה, הזהירו כולם שאסור למנות מישהו שיש לו זיקה פוליטית אל הממשלה ואל עמדותיה. בעברית פשוטה, הם התכוונו לומר שהם רוצים שממשלת ימין תמשיך למנות פקידים מהשמאל, על מנת שאלה יוכלו לבלום את כל מהלכיה. ואת זה בדיוק חייבים נתניהו ואיילת שקד לשנות.

היועץ המשפטי הבא - ואני לא רומז לאיש, משום שמתוך רשימת המועמדים אני מכיר רק אחד וגם זה באופן שטחי - צריך להיות איש שמזוהה עם עמדות הממשלה הזו.

ממש כך. באופן הכי ברור שיש.

הוא צריך לאפשר לה למשול ולאפשר לה לקדם במסגרת החוק את המדיניות שלשמה נבחרה, ולא לשמש לה משקל נגד בולם כמו שעשה היועמ"ש. כי אין דבר כזה יועץ נייטרלי, אובייקטיבי. לכולנו יש אג'נדות. לאהרן ברק היתה אג'נדה, למיכאל בן יאיר היתה אג'נדה וגם ליועץ הבא תהיה כזו. השאלה הפתוחה שנותרה היא אם האג'נדה הזו תסייע לממשלה לממש את הבטחותיה לבוחר או תפריע לה.

***

לפני שלוש שנים עסקו כל המערכות - הפוליטית, התקשורתית והמשפטית - בפרשת היישוב מגרון. יפונה או לא יפונה. על מנת להכריע בסוגיות שכאלה הקימה הממשלה את ועדת השרים לענייני התיישבות, וגם קבעה שדין החלטותיה של ועדת השרים יהיה כדין החלטותיה של הממשלה. באחד מעיקולי הפרשה הכריזו אנשי מגרון כי הצליחו לרכוש מהפלסטינים חלקים ניכרים מהקרקע, שקודם לכן קבע בג"ץ שנתפסה על ידם שלא כדין. זה היה מהלך שדרש חישוב מסלול מחדש. ועדת השרים שדנה בשאלה איזו עמדה להציג לבג"ץ, חשבה שזה יהיה לא סביר להרוס בתים בגלל הטענה שהם שייכים לפלסטינים, כשהם כבר לא.

"המדינה מבקשת לעדכן את בית המשפט כי אם תוכח כשרות הרכישה...הדרג המדיני יהיה מוכן לאשר את הרכישה", נכתב בהחלטת ועדת השרים, "...ויהיה מוכן לשקול בחיוב הסדרה תכנונית".

ועדת השרים העבירה את ההחלטה ליועץ המשפטי על מנת שזה ימסור את עמדת הממשלה הזו לבג"ץ, אבל כנראה שהרעיון לא להרוס את מגרון לא בא טוב.

היועץ, שאמור לייצג בבג"ץ את עמדת הממשלה, התעקש להציג לשופטים עמדה כמעט הפוכה. לא נחזור לשחזר כאן שוב את כל הסיפור, רק נזכיר שבשורה התחתונה נאלצה הממשלה להתכופף.

מי שרוצה להבין על רגל אחת למה המחנה הלאומי, אם יש לו עניין למשול, צריך למנות יועץ משפטי בעל תפיסת עולם שקרובה לזו שלו, שייקח את סיפור "דו"ח אדמונד לוי".

לוי המנוח עמד בראש "הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון" והנפיק עם סיום עבודת הוועדה שלוש מסקנות חשובות.

הראשונה, המדינה לא צריכה להתערב בסכסוכי קרקעות. אם אחמד הפלסטיני חושב שדוד ממגרון תפס לו את הקרקע, שילך לבית משפט ויתבע אותו. כמו שהמדינה לא מכניסה את ראשה בסכסוך בין שני תושבי נס ציונה, כך היא אמורה לנהוג גם ביו"ש.

מסקנה שניה, הריסת בתים היא צעד קשה ביותר ולפיכך היא צריכה להיעשות רק כאופציה אחרונה, אחרי שמוצו כל האפשרויות האחרות.

שלישית, אם הממשלה הקימה שכונה ומתברר שהיא עשתה את זה על קרקע שהיה אסור לבנות עליה, האשמה מוטלת על ראשה ואת המחיר היא צריכה לשלם, ולא האזרח שקנה שם בית והיה משוכנע שאם המדינה היא שבנתה אז כנראה זה חוקי.

היועץ המשפטי, מיותר לציין, לא הסכים להמלצות הללו ונהג הפוך מהן לגמרי.

ומכיוון שאדמונד לוי עמד בדרישות הסף לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ובקונסטלציה אחרת היה יכול למצוא את עצמו בתפקיד הזה, ברור שאם הוא היה צריך לקבל את ההחלטות שקיבל וינשטיין, הרבה מאוד בתים שנהרסו היו עומדים היום על תלם.

עזבו לרגע את השאלה אם זה טוב או לא. כל אחד ועמדתו הלגיטימית. מה שחשוב להבין הוא שההבדל בין שני המשפטנים הללו מבהיר עד כמה רחב מתחם קבלת ההחלטות שבתוכו חי היועץ, ולמה בלתי סביר בעליל שממשלה לאומית תיקח יועץ משפטי שמאלני, שיפעל נגד המדיניות שאותה שלחו אזרחי ישראל לקדם.

יועץ משפטי בעל השקפה פוליטית אחרת לא היה מוציא את הנשמה לכל יהודי שקנה בית בחברון, כמו שעשה וינשטיין לרוכשי בית המכפלה. יועץ משפטי בעל השקפה פוליטית אחרת לא היה מעלה על דעתו לעשות מה שעשו היועמ"ש והמשנה שלו, דינה זילבר, שהורתה למשרדי הממשלה להפסיק לתקצב את החטיבה להתיישבות וגם סייעה לחברת כנסת מהאופוזיציה לסכל החלטה בעד הסדרת פעילות החטיבה בכנסת.

***

לפני כמה שבועות נחתה על סדר היום שלנו סוגיית משחקי הכדורגל בשבת. החוק קובע שצריך היתר כדי לעבוד בשבת, ולפתע הסתבר שהחוק הזה לא קוים עד כה. אם לא די בכך, גם בית הדין לעבודה קבע שכל מה שנעשה עד היום הוא בבחינת עבירה על החוק. ישב היועץ, האמון על שמירת החוק, חשב מה לעשות וקבע ש"מן המפורסמות הוא, כי מקדמת דנא מתקיימים בישראל משחקי כדורגל בימי שבת וזאת מבלי שהוצאו היתרים...לצד זאת ננקטה מדיניות של אי אכיפה בתחום, ובאופן האמור נשמר הסטטוס קוו הקיים...".

איזה יופי. יש חוק, אבל הוא מגיע עם יועץ צמוד שקובע מתי מותר להפר אותו, או במילים אחרות - לא משנים מסורת של שנים. וזה מעניין. כי כמה חודשים קודם לכן, כשזה התאים לו, החליט היועמ"ש להפוך על ראשה מסורת שכזו בעניין אכיפת חוק איסור הונאה בכשרות.

פתאום התברר שמה שהבינו כולם במשך למעלה מ־30 שנה - שמסעדה עוברת על החוק אם היא מפרסמת שהיא כשרה, כאשר היא איננה כזו - היועמ"ש מבין אחרת. פתאום הסתבר שכשרוצים אפשר לחדש. שהכל תלוי בהשקפה. ומכיוון שלא סביר לטעון שהיועמ"ש מבין במשפטים וכל מי שקדמו לו אינם מבינים, הרי ברור שמדובר באג'נדה אישית שלו, שאין לה ולו קשר קלוש ביותר לתחום המשפט.

ממש כפי שסביר שיועץ שומר כשרות או יועץ שבעייתם של שחקני ואוהדי כדורגל שומרי שבת מזיזה לו, היו רואים אחרת את ההחלטות האלה, שכאמור אין להן ולא כלום עם מומחיות בתחום המשפט.

אבל שיא השיאים של ההתערבות הפוליטית מצדו של היועץ הוצג בפרשת הרב שמואל אליהו.

היועמ"ש, איש שמבין משהו בתקשורת, ידע לכל אורך הקדנציה לזהות את המקרים שבהם גם התערבות גסה שלו לא תביא לו נזק ציבורי. שיש מקרים שבהם הכל מותר.

זה התחיל בקיץ 2013, כשהרב אליהו שקל להגיש את מועמדותו לתפקיד הרב הראשי לישראל, ועוד בטרם הספיק להתלבט קרא בעיתון הודעה שיצאה מלשכת היועץ, ולפיה בכוונת האחרון לערוך לו שימוע מוקדם, באם יחליט להתמודד.

זו היתה הודעה הזויה, שכן אליהו לא היה חשוד במאומה.

בירור קצר העלה שבמשרד המשפטים אוספים כבר במשך תקופה ארוכה גזרי עיתונים והקלטות של ראיונות שלו, ובלשכת היועמ"ש סבורים שהערימה שנאספה מלמדת שהוא לא ראוי להיבחר. סתם. בלי שיש נגדו משהו מחשיד. מי קבע את זה? היועץ. לפי אילו קריטריונים? הקריטריונים שלו.

שלושה ימים עברו לפני שלשכת היועץ הוציאה הודעה שלפיה הרב אליהו לא ראוי להיות רב ראשי, ואף טרחה להפיץ ברבים את ההחלטה מבלי להתייחס להסברי הרב. כדי להיות בטוח שהרב לא ייבחר בטעות החליט היועץ, בצעד שערורייתי, להפיץ ל־150 חברי הגוף הבוחר קטעים מתוך תיק פלילי שבו נחקר בעבר הרב אליהו, תיק שנסגר בלא כלום.

***

רוצים עוד דוגמה להתערבות שהפוליטיקה זועקת ממנה? קחו את פרשת פרס ישראל. קודמיו של היועץ הנוכחי אפשרו לממשלות ישראל, גם רגע לפני בחירות, לעשות מה שירצו. מני מזוז קבע שאהוד אולמרט, שעמד בראש ממשלת מעבר אחרי שכבר הגיש לנשיא את התפטרותו, יכול לפנות לבשאר אסד ולהציע לו לחדש את המו"מ בין המדינות. שמונה שנים קודם לכן התיר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק לראש הממשלה אהוד ברק - זמן קצר לפני בחירות 2001 ואחרי שממשלתו התפרקה - לנהל מו"מ עם יאסר ערפאת.

ואז הגיע יהודה וינשטיין והחליט שראש הממשלה ושר החינוך, בנימין נתניהו, מי שתקנון פרס ישראל נתן בידיו את הסמכות הבלעדית למינויים של חברי ועדת הפרס, לא יכול להתערב במינויים.

נתניהו לא רוצה שבוועדת הפרס יישב מי שתמך בסרבנות? אז הוא רוצה.

היועץ לא אפשר לממשלת נתניהו לקבל במשך החודשים שקדמו לבחירות כמעט שום החלטה. הוא הפריע להעלות את שכר המינימום ל־5,000 שקל ואישר את המהלך בסופו של דבר, רק בתנאים שלו.

הוא מנע מהשר לביטחון הפנים לקדם את הליכי בחירתו של מפכ"ל חדש למשטרה, למרות מצבו הקשה של הארגון, ובכך גזר עלינו את הסאגה המטורפת שנמשכת עד היום. במשך ארבעה חודשים, על סמך נהלים שלא מעוגנים בשום חוק, שיתק היועץ את כל הרשות המבצעת והפך לאיש היחיד במערכת שיכול לאשר או לפסול. כי לו, הרי, אין שום שיקולים פוליטיים.

שלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת נפרדו במשרד המשפטים בטקס צנוע מהשרה ציפי לבני. בעוד היועץ לא מאשר לשרי הממשלה להזיז עיפרון במשרדם על מנת שלא לזהם את הליך הבחירות, לו עצמו לא היתה שום בעיה להתערב בהן.

"את שומרת הסף של הדמוקרטיה", שיבח את ציפי לבני המתמודדת בבחירות. "אני לא רוצה לומר אמירות שייחשבו פוליטיות, חלילה, אבל אין לי ספק שנכונו לך עלילות. נדמה לי שהציבור בישראל לא יכול לוותר על כישורייך, יושרך ויכולתך, כך שאני לא נפרד ממך, גברתי השרה".

על הדרך היה לו גם מה להגיד על חלק מיוזמות החקיקה שהוא, הפקיד, ולבני, הפוליטיקאית, לא אהבו, כשהוא מזכיר את "המאבק בהצעות חוק, שלטעמי טוב היה להן שלא הוצעו מאשר שהוצעו, ודי לי להתייחס לחוק הלאום".

ליועמ"ש לא היתה בעיה להתקוטט עם פוליטיקאים.

הוא יצא נגד חוקים שיזמו חברי הכנסת. לאחרונה הרשה לעצמו ללעוג לשר גלעד ארדן על "התשוקה להביא מפכ"ל מבחוץ", וגם שרת המשפטים שממונה עליו, שקד, נאלצה לשמוע אותו מותח עליה ביקורת בפומבי.

***

מי שרוצה להבין מאיפה הכל מתחיל, שילך למאמר שפרסמה ב"הארץ" דינה זילבר אחרי פטירתו של מישאל חשין. "הוא לימד אותנו", כתבה, "פרקליטים ויועצים משפטיים בשירות המדינה, כי איננו עובדים בשביל השלטון ותו לא, אלא בשביל הציבור".

ומי, אליבא דזילבר, קובע מה חושב הציבור? הציבור עצמו? מה פתאום.

וינשטיין וזילבר קובעים.

זילבר, כמו הבוס שלה, התירה לעצמה במאמר הזה לתת בראש לפוליטיקאים, להעיר להם על ה"הסתערות" שלהם על מערכת המשפט ועל הקריאה שלהם "לשנות את דרך מינוי שופטיה".

עולם הפוך של פקידים שמחנכים את נבחרי הציבור, עולם שיכול להתקיים רק תחת ממשלה, תחת ראש ממשלה ותחת שרת משפטים שמאפשרים לו התקיים.

מינוי היועץ המשפטי לממשלה הוא מבחן גדול לראש הממשלה, אבל מבחן לא פחות משמעותי לשרת המשפטים. זה יהיה המבחן הראשון והכמעט יחיד שבו תיבחן איילת שקד בסוף הקדנציה שלה.

כמי שמתחה בעבר ביקורת קשה על המערכת, אם היא תיכשל במבחן הזה, היא לא תוכל לבוא יותר בטענות לאף אחד. לטוב ולרע, הכל בידיים שלה.

זו תהיה גם ההזדמנות לבחון אם לנתניהו, כמו שהבטיח, יש עניין לשנות או שהוא מחפש שוב מישהו לתלות בו את כשלונותיו.

http://www.maariv.co.il/journalists/journalists/Article-499405

תגוביות:

1.מדויק להפליא. המבחן של נתניהו, בנט, שקד, דן אקוניס וכל שארי חברי הימין זה עכשיו. אין עוד תירוצים.

2.כשקוראים ברצף את כל להטוטיו של וינשטיין במאמר המאלף של קלמן ליבסקינד, בבואו להשליט את אג'נדתו על מדינת ישראל, סומרות השערות. לחשוב שנתניהו איפשר את כל זה, גורם לך לרצות למרוט את שערות הראש. לחשוב איך נתניהו גנב לבנט איזה ששה מנדטים גורם לך לחשוב מה היה אילו... בפעם הבאה אסור לבוחר הימני לטעות. ראש הממשלה הוא שמאלני בפרוות ימין.

3.היועץ המשפטי לממשלה ממונה אמנם ע"י שר המשפטים, אבל את מעט המועמדים קובעת ועדה ארצית שמאלנית שלא נבחרת ע"י הממשלה ולכן המועמדים הם שמאלנים בכל מקרה.

4.חד כתער כמו תמיד.

5.כל הכבוד שיש מישהו בתקשורת שכותב על העניין הנורא הזה. יש ועדה ארצית שרוב חבריה הם אנשי שמאל שלא ממונים ע"י הממשלה והיא זאת שבוחרת את המועמדים. לאחר מכן שר המשפטים צריך לבחור יועץ משפטי מבין המועמדים השמאלנים שהועדה הציבה בפניו. העניין הכי שערורייתי שוינשטיין עשה, זה שהוא נתן לערוץ 10 אישור להמשיך לשדר כאשר הוא היה צריך להיסגר, וזאת כדי שלא נפסיד ולו מנה אחת של שטיפת מוח "רק לא ביבי". הממשלה היא הגוף הימני בהנהגת המדינה שמתמודד מול כל הגופים השמאלניים ואתה משמיץ את ביבי שנאבק מול כל השמאל.

6.צודק רק שכחת דבר אחד, שהיועץ הוא גם התובע הכללי וזה גם משהו שצריך לתקן ולהפריד בין התפקידים!

בשנים האחרונות למדתי שיעור מוזר. כמה וכמה פעמים יצא לי להיתקל בקצינים בכירים לשעבר שהפגינו אומץ לב יוצא דופן תחת אש, אך נוטים לגלות פחדנות ורפיסות בלתי נתפסים כשהדבר נוגע לחיים הציבוריים והפוליטיים. לא פעם ולא פעמיים נתקלתי בלוחמים עזי נפש בשדה הקרב, שזכו בעיטורי מופת ובצל"שים, שאמרו לי כי הם תומכים בעמדותיי, איחלו לי הצלחה בקמפיינים הציבוריים שהובלנו, אך סירבו לצרף את שמם לעצומה או להביע עמדה בפומבי מחשש לביקורת הציבורית שיחטפו.

לעתים לא יכולתי להימנע מהמסקנה שהפער המדהים שבין האומץ הנדיר שהפגין אותו אדם בשדה הקרב לבין פחדנותו בזירה הציבורית מעיד כי הרצון לצבור פופולריות ולהצטייר כגיבור היה מן הסתם חלק מרכזי מהסיבות לאומץ שהפגין אותו אדם. אין בכך אגב כל פסול.

אינני מחסידיו של גל הירש. אני סבור שגישות ההכלה וההשתבללות שהנחיל לצה"ל ותורת הלחימה הפוסט-מודרנית בה הוא דוגל גרמו לביטחון ישראל ולצה"ל נזקים משמעותיים. עם זאת, הבוקר הוכיח גל הירש כי הוא אמיץ לא רק בשדה הקרב כי אם גם בחיים הציבוריים. דבריו כנגד מוקדי הכוח הבלתי נבחרים וכנגד בעלי האינטרסים שמנהלים בפועל את מדינת ישראל מעידים כי הוא אינו חושש להתעמת עם המוקדים המסכנים באמת את הדמוקרטיה הישראלית. בהתחשב בכך שהירש נתון תחת חקירה וגורלו נתון במידה לא מועטה להשפעתם של חלק מאותם גורמים מעידים על אומץ לב יוצא דופן לא רק בשדה הקרב אלא גם בחיים הציבוריים.

השילוב הזה שבין הון-עיתון-פקידים שיכורי כוח-ומשפטנים עריצים שהפכו את החוק לאות מתה ואת השלטון למומיה חסרת חיים וסמכויות הוא הבעיה האסטרטגית היסודית שמעיבה על חיינו. בעיה אסטרטגית שמונעת ומסכלת כל אפשרות להתמודד עם האתגרים והבעיות האחרות הניצבות לפתחנו.

אין לי אלא להצטער על כך שמינויו של הירש סוכל, הגם שאני חולק קשות על דרכו המקצועית.

עצתי למקבלי ההחלטות היא שגם המועמד הבא למפכ"ל יהיה אדם שמבין כי המשימה הראשונה שתוצב לפתחו כמפכ"ל תהיה לנקות לפחות את המשטרה מעושי דברם של אותם גורמים אנטי-נבחרים. אותם גורמים שהפכו את הדמוקרטיה הישראלית לבדיחה שבה הממשלה אינה יכולה למנות את המועמדים שרצתה לתפקיד הרמטכ"ל (יואב גלנט), המפכ"ל (גל הירש), נגיד בנק ישראל (יעקב פרנקל), לשנות את עונש המינימום לזורקי אבנים או להדיח את הממונה על ההגבלים (דיוויד גילה) שתוקע את מתווה הגז וגורם לנזקים של עשרות מיליארדים.

מי שמכיר את הפוליטיקה הישראלית יודע כי אין פתרון קסמים לעוצמה המופרזת שצברו היועץ המשפטי לממשלה, בית המשפט העליון והפקידות הבכירה. כפי שהעיד לאחרונה שר המשפטים לשעבר הפרופ' דניאל פרידמן היו בעבר מספר מקרים של "העמדות לדין וחקירות שאין להן הסבר מתקבל על הדעת" כנגד פוליטיקאים שביקשו להתעמת עם עוצמת מערכת המשפט. כתוצאה מכך "הפוליטיקאים מאוד חוששים מהעובדה שאם לא ינהגו כפי ש"ראוי לנהוג" עלולות להיות לזה השלכות לא חיוביות ביום סגריר".

ראש הממשלה נתניהו יודע כי כל ניסיון לשנות את שיטת מינוי היועץ המשפטי או את הרכב הוועדה למינוי שופטים זקוק לרוב של לפחות 65 ח"כים, אולם המציאות היא שבכל קואליציה ישנם גורמים בתוך הימין והליכוד שרואים עצמם מחויבים לביצור עוצמתה של מערכת המשפט או חוששים לעתידם במידה ולא יתייצבו להגנתה.

בממשלה שכיהנה בשנים 2009 עד 2013 היו אלו בני בגין ודן מרידור מ'הליכוד', בקדנציה הקודמת היה זה יאיר לפיד וסיעת 'יש עתיד' ובקואליציה הנוכחית התנדבו משה כחלון ו'כולנו' לשמש כשכפ"צ של מערכת המשפט. רק בסוף השבוע האחרון נשבע כחלון אמונים למערכת המשפט בראיון שהעניק לסימה קדמון ב'ידיעות אחרונות'.

ניתן אם כן להבין מדוע נתניהו נרתע מניסיון גורף להחזיר את המערכת המשפטית לגודלה הטבעי ומסתפק בניסיון למנות לתפקידים בכירים את האדם שיגרום הכי פחות נזק במסגרת שיטה עקומה. כעת נראה שחוסר המשילות הגיע לממדים כאלו שיחייבו את ראש הממשלה לחרוג במידת מה ממדיניותו ולהחזיר את הוינשטיינים לגודלם הטבעי. בסופו של דבר בתחום הזה, בניגוד לרבים אחרים, נתניהו עדיין לא הביא בשורה. עתה, המבחן עומד שוב לפתחו. האם הוא יציב גבולות בפני התערבותם המופרזת של המשפטנים או שתהליך כרסום הסמכויות של הממשלה והכנסת והעברתם לידי גורמים בלתי נבחרים ושיכורי כוח יימשך.

איילת מתבלבלת

וטיפ קצר גם לשרת המשפטים איילת שקד: העובדה שהמשנה ליועץ המשפטי רז נזרי חובש כיפה על ראשו אינה הופכת אותו למועמד טוב לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. נזרי הינו אכן אדם נעים הליכות והוא גם חובש כיפה וקורא 'מקור ראשון', אך הוא דוגל באותה גישה המבקשת להעביר את סמכויות השלטון מידי הממשלה הנבחרת לידי החונטה המשפטית בכדי שזו תכפה על כולנו נורמות של צדק ומוסר אוניברסאליים הנהירות רק לאנשי משרד המשפטים ותומכיהם ברחוב שוקן.

אימפריאליסט שיפוטי דתי (ואולי גם ימני) הוא פסול ולא ראוי בדיוק כמו אימפריאליסט שיפוטי שמאלני. המועמד הראוי ליועמ"ש יהיה זה שיבטיח ויוכל להוכיח כי בכוונתו לצמצם את מעורבות היועמ"ש בתחומים לא לו, ולא זה שמעורר אצל השרה אשליות שווא כאילו ירתום שיטה פסולה ועקומה לשירות שר מזדמן.

http://mida.org.il/2015/09/24/%d7%9c%d7%94%d7%97%d7%96%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%95%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%92%d7%95%d7%93%d7%9c%d7%9d-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2%d7%99/

תגוביות:

1.יש לשאול את השרלטן כחלון על איזה חלשים מגן בג״צ שכן הוא נמנע מלטפל בחונטה בטענה זו. האם על האומללים בדרום תל אביב שמסתננים פושעים אפריקנים (רק לפושע אפריקני יש 5000 דולר לצורך חדירה לא חוקית לטריטוריה לא לו) שמחרבנים להם בכניסות לבתים, גונבים להם את החצרות והופכים אותן לחמארות לעבריינים ושתיינים אפריקנים אלימים, רוצחים את הזקנות, וממררים את חייהם במשך 7 שנים בגלל שופטים הזויים שאינם אלא עורכי דין שלמדו קצת באוניברסיטה ולא קדושים עם כנפי מלאכים. בג״צ כדברי פרופ׳ מאוטנר הוא מרכז פעילות פוליטית של השמאל שאיבד כוחו בכנסת והעתיק פעילותו לשם. זו גניבת שלטון ברמיה ועל זה מגן הנבל כחלון והנבל ליברמן שחובתו היתה צריכה להיות לטפל במערכת הרקבון הנקראת מערכת המשפט הישראלית אחרי הטיפול שהיא נתנה לו 17 שנים בגלגלי האינקוויזיציה שלה...

2.שפטל הבטיח לפרסם בקרוב בדף הפייסבוק שלו חוברת מסכמת בה תהיה הצעה לפירוק הדיקטטורה של בג״צ. לדבריו הצעתו תהיה כזו שלחונטה לא תהיה דרך לחסום זאת וזה עתיד להיות לא קשה במיוחד לביצוע. לדעתי הגיע הזמן שתנועת "אם תרצו" תכריז על הפגנת ענק נגד הדיקטטורה של בג״צ.

ובאשר לניזרי אני מסכימה איתך לחלוטין. האיש הזה בצלמו של וינשטיין. הכיפה לא מעידה על דמוקרט אלא על עוד כיבשת דולי מאותו הזן.

3.מערכת המשפט לא תוכל לעשות מאומה אם העם יתקומם. אפשר להאשים את העם באדישות.

בתקופה האחרונה מתגבשת רשימת המועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, וראוי להאיר נקודה עלומה בתפקיד זה. יועץ משפטי לממשלה הוא תפקיד שבאופן היסטורי מהווה עמדת זינוק מכובדת לקריירה שיפוטית מכובדת, על-פי רוב כהונה בבית המשפט העליון. בין היועצים המשפטיים לממשלה שכיהנו בהמשך בתפקיד שופט בבית המשפט העליון ניתן למנות את חיים כהן, מאיר שמגר, אהרון ברק, יצחק זמיר, אליקים רובינשטיין ומני מזוז.

למעשה, מבין היועצים המשפטיים האחרונים, רק רוני בר-און שבחר בדרך פוליטית, וכיהן כחבר כנסת ובהמשך שימש שר בכיר במספר ממשלות, לא נתמנה לשופט לאחר כהונתו הקצרצרה בתפקיד היועמ"ש – כהונה בת 48 שעות בלבד. ההיסטוריה הזו מלמדת על הדינמיקה במערכת המשפט בכלל, ובבחירת השופטים בפרט. כל בר-דעת מבין שתפקיד בעל חשיבות כה משמעותית כמו היועץ המשפטי לממשלה הוא בסיס איתן לזינוק לקריירה שיפוטית, והתקדימים ההיסטוריים תומכים בעמדה זו.

למי מחוייב היועץ המשפטי?

על רקע העימותים התכופים בשנים האחרונות בין מערכת המשפט לממשלה ולכנסת, ראוי לבחון את המועמדים לתפקיד היועמ"ש גם מתוך נקודת המבט של השיקולים האישיים. השפעתם של השופטים ונשיאות בית המשפט העליון על מינוי שופטים חדשים אינה בגדר סוד, ויועץ משפטי לממשלה שחפץ לעטות את גלימת השיפוט יודע היטב היכן מרוחה החמאה.

בשל כך ניתן לגלות נטייה גוברת והולכת של היועצים המשפטיים לייצג יותר את מערכת המשפט ופחות את הממשלה הנבחרת. בעשרים השנים האחרונות חזינו בסירוב של יועצים משפטיים לייצג את המדינה בפני בג"ץ ואף פסילה של החלטות ממשלה שונות בטענה שקשה "להגן עליהן בפני בג"ץ".

דבר זה מציב את היועץ המשפטי לממשלה בניגוד עניינים משולש: לא רק שהוא משמש הן כתובע הכללי – האמון על העמדה לדין של נבחרי הציבור – והן כעורך דינה של הממשלה, אלא שהוא מצוי גם בניגוד עניינים אישי: כמועמד פוטנציאלי לכס השיפוט, גורלו האישי מופקד בידי מערכת המשפט, מולה הוא אמור לייצג את הממשלה.

על הרבה פחות מזה נוהגים לומר אצלנו שזה פשוט "לא בגיץ".

יועץ לא יכול להיות שופט

העיתונאי יואב יצחק פרסם בעבר מאמר ובו נטען כי מני מזוז מונה לבית המשפט העליון בשל מסמוס כתב אישום נגד בעלה של נשיאת העליון דורית ביניש, בסוג של טובת הנאה מצד האחרונה: "אלא שביניש יודעת להכיר טובה, וכך אירע בעקבות רפיסותו-התנהגותו הטובה בעניינו של בעלה. מזוז סייע בהימנעות מהעמדת עו"ד ביניש לדין, ועתה – משחלפה תקופת צינון של שנה וחצי שבה מחויב היועמ"ש היוצא, ניתן להשיב לו כגמולו, ולהציג את מועמדותו, מטעמה של ביניש, לכהונת שופט בית המשפט העליון".

בין אם יש אמת בהאשמות ובין אם לאו, הדבר מעיד על כך שלא מדובר רק בתיאוריה מופשטת. ניגוד העניינים האישי של היועץ המשפטי לממשלה זועק לשמיים, וחשדות מסוג זה הופכים אלמנטריים.

המסקנה ברורה – יש למנוע את הזיקה בין תפקיד היועמ"ש לבין כהונה בבית המשפט העליון. אם רוצים לצמצם את מרחב השיקולים הלא ענייניים של הייעוץ המשפטי הרי שאין לתת להם משקל בעתידו המקצועי של היועץ.

מכיוון שכהונת היועמ"ש קצובה לחמש שנים, ובחירת שופטים גם היא לא מתקיימת כל שנה, לתקופת הצינון בת שנה וחצי בין כהונה כיועץ משפטי למינוי לבית המשפט העליון אין משמעות אמיתית. פתרון אפשרי לבעיה הוא קביעת הגבלה לגיל מינימום – כך שבתום הכהונה היועץ בדימוס יהיה קרוב מאוד לגיל פרישה ולא יהיה צידוק למנותו לבית המשפט; פתרון אחר יכול להיות העדפה של שופטים בדימוס, או קביעה בחוק כי יועץ משפטי אינו יכול להתמנות לשופט.

כך או כך, אם הממשלה רוצה שהיועץ שלה יהיה מחויב למדיניותה ולא לקריירה העתידית שלו, ראוי לתקן את המצב.

http://mida.org.il/2015/09/26/%d7%99%d7%95%d7%a2%d7%9e%d7%a9-%d7%a2%d7%9d-%d7%a2%d7%aa%d7%99%d7%93-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%99%d7%95%d7%a2%d7%9e%d7%a9-%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%9b%d7%9f/

מבלי להיגרר להגזמות מיותרות, הדיון שנערך הבוקר בוועדת-הפנים של הכנסת הוא רגע היסטורי. לראשונה מאז ביצע אהרון ברק את ההפיכה השלטונית המכונה המהפכה השיפוטית, נראה שכנסת ישראל והממשלה זוקפות קומה ומתחילות לתבוע חזרה את ריבונותן המחוללת.

"אסור לקבל את החלטת בג"ץ כסוף פסוק, החברה הישראלית לא יכולה לספוג את המסתננים", אמר שר הפנים גדעון סער, והודיע שיביא לאישור הכנסת חוק מחודש עד סוף החודש. בכל מדינה דמוקרטית בעלת סדרי שלטון תקינים היו דברי סער מובנים מאליהם. כפי שהודה נשיא בית-המשפט העליון עצמו, השופט אשר גרוניס, החלטת בית-המשפט לפסול את חוק המסתננים בעייתית ביותר, וממשיכה את המגמה שבה השופט שם עצמו למחוקק.

השופט פוגלמן יכול לדון כאוות נפשו בתחביבי שעות הפנאי של המסתננים ובאפשרויותיהם למצוא זיווגים ושידוכים במתקני השהייה – לא הוא הנושא באחריות. לא בו בחרו אזרחי ישראל על-מנת לאזן בין הצרכים והשיקולים השונים, לא הוא אמור לספק פתרונות לתושבי השכונות, ולא הוא שייתן את הדין במידה ובעקבות התערבות בית-המשפט יסתננו לישראל עוד מאה אלף אפריקנים.

במדינה דמוקרטית העם, באמצעות נציגיו, הוא הריבון. הסיבה לכך שהשופט פוגלמן מתבלבל ומאמין שהוא הריבון פשוטה: מזה למעלה מעשרים שנים מקבלות הממשלה והכנסת את תכתיבי אהרון ברק, דורית בייניש וחבריהם, כאילו מדובר בגזירת גורל שאין לעמוד בפניה.

אלא שכפי שניתן לראות עם חקיקת חוק המסתננים לאחר פסיקת העליון לפני כשנה, וכפי שניתן יהיה לראות בעוד שבועות ספורים, ביהמ"ש העליון פועל אך ורק מתוקף הסכמתה (או רפיסותה) של הכנסת.

בדמוקרטיה הפרלמנט הוא שקובע מהו העונש על כניסה בלתי-חוקית לתחומי המדינה, והממשלה קובעת מהי מדיניות ההגירה הרצויה.

אנשי מחלקת ההגירה, הסוהרים במתקן השהייה, ופקידי משרד הפנים ורישום האוכלוסין, כפופים כולם לשר הפנים, לא לעוזי פוגלמן. משכורתו של פוגלמן, כמו גם סמכויותיו, משך כהונתו והגדרות תפקידו, נקבעים כולם בכנסת. כך גם הרכב הוועדה למינוי שופטים.

בניגוד לרשויות המחוקקת והמבצעת, שכוחן נמסר להן מידי הציבור – ויש להן כוח זה רק בזכות העובדה שביכולתנו להחליפן במידה והן פועלות באופן לא אחראי – כוחה של הרשות השופטת נשען על הכבוד שרוחשות לה הממשלה והכנסת. משום כך, ברגע שבית-המשפט הופך עצמו לשחקן פוליטי, רומס את הפרדת הרשויות ונוטל סמכויות של ריבון, הוא מנסר את הענף עליו הוא יושב ומוביל לצמצום סמכויותיו.

המאבק על הריבונות

התמיכה התקשורתית האדירה לה זכה ביהמ"ש העליון, ובעיקר נמיכות קומתם של נבחרי הציבור בשני העשורים האחרונים, העניקו לשופטינו אשליית ריבונות, שדינה, באיחור של 22 שנים, להתפוגג. השאלה היחידה היא יחסי הכוחות בכנסת.

המאבק בכנסת על ריבונות דמוקרטית מול אוליגרכיה-משפטית ברור: בצד אחד עומדים ח"כים דוגמת גדעון סער, איילת שקד, יריב לוין ומירי רגב (שהבריקה היום ביחסה לשופט פוגלמן). מולם ניצבים שלוחי העליון, ובעיקר שרת המשפטים לבני, שהפכה לאגרוף הפוליטי של ביהמ"ש, וכנראה גם השר פירון, שהתבטאויותיו בעבר מלמדות שגם הוא רואה עצמו מחויב לשופטי העליון יותר מאשר לציבור הרחב.

במידה ו'יש עתיד' ו'התנועה' ינטרלו את יוזמת החקיקה המחודשת של חוק המסתננים, על הימין לגבות מהם מחיר פוליטי כבד ולהפוך את הסוגיה לנושא המרכזי על סדר היום.

יידעו אזרחי ישראל שהצבעה ללפיד או לבני משמעה אור ירוק ל-100 אלף מסתננים, וידעו לפיד ולבני שסיסמת הבחירות של 'הליכוד' ו'הבית היהודי' צפויה להיות 'הצבעת לפיד, קיבלת פוגלמן', ו'הצבעת לבני, קיבלת סודן'. גם יורשו של גדעון סער בתפקיד שר הפנים צריך להבין כי אם ייכנע לעליון הוא עתיד למצוא את עצמו מחוץ לרשימת הליכוד בבחירות הבאות.

בשנים האחרונות הבשיל רוב עצום בציבור שמצפה מנבחריו להעמיד את ביהמ"ש העליון במקומו ולהחזיר את האיזון שבין הרשויות. היומרנות והקיצוניות של בית המשפט ביחס לסוגיית המסתננים הפכו לקש ששבר את גב הגמל. פוגלמן וחבריו באו לקלל ויצאו מברכים.

http://mida.org.il/2014/10/06/%d7%91%d7%90%d7%95-%d7%9c%d7%a7%d7%9c%d7%9c-%d7%95%d7%99%d7%a6%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%91%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%9d/

תגוביות:

1.כל מילה במקום!!! מי שמחליט זה העם שבוחר את נציגי לפרלמנט ולא חבורת שמאלנים שבוחרים את עצמם.

2.מילים כדורבנות! מאמר מדוייק!

3.ממשלת ישראל כבר ביטלה החלטות של בג”צ כשהן הרגיזו אותה (נתניהו בתור שר אוצר בזמנו על החלטה כלכלית), כך שמתי שזה חשוב לעומדים בראש, הם יודעים יפה מאוד להראות מי הבוס.

כאשר הפרקליטות אומרת שהשופט גולדברג אימץ את עמדתה היא פשוט מוכיחה שמדובר בכנופיית רמאים, כי עמדת הפרקליטות היתה ונשארה נגד כל ביקורת ציבורית חוקית על מעשיה ולכן היא התנגדה ושבתה ושובתת נגד הממונה על הביקורת הזו, השופטת, נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, הילה גרסטל ולכן הפרקליטות מתנהגת כמו כנופיית רמאים כאשר היא אומרת שהמלצות גולדברג מקבלות את עמדתה.

המלצות גולדברג מקבלות את עמדת שרת המשפטים איילת שקד שהיא באופן מובהק נגד המצב המופקר שבו גוף עם שררה כל כך משמעותית, אולי השררה הכי משמעותית שאנשי ציבור כלשהם מחזיקים בה, קרי, השררה לקבוע נגד מי להגיש ונגד מי לא להגיש כתב אישום, תהיה ללא כל ביקורת של ממש.

מי שמפעיל שררה כזאת; מי שבידיו שררה כזאת והוא מתנגד לביקורת ממוסדת ומסודרת על פעולותיו זו ממש רמיזה שמדובר בגוף רודני, כי מי שיש בידו סמכויות כל כך נרחבות ואינו מוכן להיות כפוף לביקורת הוא רודן. במילים אחרות הפרקליטות רוצה להמשיך להיות רודן משפטי. תביעה ציבורית ללא פיקוח ציבורי איננה תביעה ציבורית אלא רודנות ציבורית משפטית ואין דרך אחרת לקרוא לדבר ולכן דבר נוסף שראוי לציין זה, שגולדברג קובע שהביקורת על הפרקליטות, תכלול ביקורת גם על היועץ המשפטי לממשלה (שנלחם בחירוף נפש להישאר מחוץ לביקורת ממוסדת) כאשר זו הפקרות שאין כדוגמתה, כי היועץ המשפטי הוא בעל השררה הכי גדול במדינה הזאת.

למה?

כי בפועל, במדינת ישראל, למרבה החרפה יש לומר, אבל זאת המציאות מכל אלף כתבי אישום שהיועץ המשפטי מחליט להגיש נגד אנשים במדינת ישראל - 999 מסתיימים בהרשעה. כלומר היועץ המשפטי בפועל הוא לא רק המחליט נגד מי להגיש כתב אישום, אלא הוא גם המחליט מי יורשע ב- 999 מכל אלף מקרים. אלה מספרים מעוררי פלצות אבל זוהי המציאות המשפטית האיומה והנוראה שאנחנו חיים בה, כי זה מה שקורה כשיש דיקטטורה של בג"צ. אין חוכמות. זאת התוצאה והשופט גולדברג קובע שגם את היועץ המשפטי צריך להכפיף תחת אותה ביקורת, אבל צריך לעשות את זה לדבריו באמצעות חקיקה ישירה של כנסת ישראל.

אני מסכים לחלוטין.

אכן צעד כזה צריך להיות מעוגן ומבוסס בחקיקה. בהחלט כך. כך צריך להיות ולכן צריך לברך את השופט גולדברג על מסקנותיו ולקוות שזה עוד צעד מצעדים לא מעטים שננקטים כדי להביא לחיסול הדיקטטורה של בג"צ, כי זאת צריך להזכיר שוב ושוב:

מי שמנהל היום את המדינה זה לא הכנסת, זה לא הממשלה, זה 15 שופטי בג"צ שלא נתונים כמובן מכוח עצמאות המשפט לשום פיקוח כלשהו ויכולים לעשות ככל העולה על רוחם וכך הם עושים, תוך יישום השקפתם הפוליטית, כי גם את זאת צריך לשוב ולזכור - בג"צ איננו בשום פנים ואופן בית משפט פוליטי. לא ולא! בג"צ הוא גוף פוליטי שפועל בשדה המשפט כדי להגשים את מטרותיו הפוליטיות. את זאת יש לזכור ואת זאת יש לרסק.

http://103fm.maariv.co.il/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=GHDJGF&c41t4nzVQ=KL

אי אפשר להמשיך ולהתנהל באותה דרך.

כל ההחלטות שהתקבלו למשל בענין החמרת ענישה לזורקי אבנים לרבות ההצעה שאני הגשתי אתמול לממשלה ושבאה לשלול רשיונות נהיגה לאותם ערבים, כל הדברים האלה הוצעו כבר מזמן ונפסלו על ידי המערכת המשפטית.

גם העובדה שאותם מסיתים, חברי הכנסת הערבים ובראשם חברת הכנסת זועבי, במקום שיועמדו לדין, פעם אחר פעם נחלצו בחסות מערכת המשפט ואושרו על ידי בג"צ אחרי שנפסלו מלרוץ לבחירות.

אני חושב שיש היום יותר הפנמה שההסתה הזאת שמתחילה בכנסת, ממשיכה בדגלים ובמפגינים שעומדים רעולי פנים עם שלטים מסיתים, ובסוף מסתיימת עם בקבוקי תבערה וסכינים וצריך לטפל בשרשרת הזו מראשיתה, כדי לא למצוא את עצמנו שוב מול גל טרור".

https://www.youtube.com/watch?v=W_1Lwy42RC0

פורסם בתאריך 12 באוק׳ 2015

בראיון ליומן הצהרים של קול ישראל ובהתייחסות לגל הטרור, אומר השר יריב לוין כי מערכת המשפט כבלה את ידי הדרג המדיני ולולא כבילת הידיים היה ניתן למנוע את גל הטרור. 12.10.15 בראיון אצל אסתי פרז.

https://www.facebook.com/Meshilut/videos/831841043601603/

הוא מבקר בהקשר הזה את בית המשפט בו הוא חבר, אך אומר כי אם הוא רוצה לראות שבית המשפט העליון האמריקני לא כזה רע בהסתכלות הזו, הוא מעיין בפסקי הדין של בית המשפט העליון הישראלי.

העמדה הזו של השופט אנתוני סקלייה היא חשובה בפני עצמה, נראה כי גם בקרב העליון האמריקני יש חולקים על תפיסתו המתנגדת נחרצות לאקטביזם השיפוטי, ומחלוקות בהקשר הזה בין שופטים הן דבר טבעי.

רק כאן, בבית המשפט העליון שלנו לא מצאנו שופט שרואה את האקטביזם השיפוטי כבעיה. היה ניתן לצפות שבית משפט שמייצג ציבור במדינה כל כך רב גונית יכיל בתוכו גם שופטים בעלי דעות כמו סקולה. אך אין כזה אצלנו.

כשמישהו יגיד ששופטי בג"ץ מייצגים את הציבור וערכיו, והעליון לא עשוי עור אחד, תיזכרו שאצלנו נעדרים שופטים בעלי דעה כל כך לגיטימית כמו סקלייה.

https://www.facebook.com/Meshilut/photos/a.498627813589596.1073741829.306539462798433/836223659830008/?type=3

היום, בג"צ פעם נוספת אישר לחנין זועבי להתמודד לכנסת למרות שעתירת "ישראל ביתנו" לועדת הבחירות התקבלה, ולמעשה הפך את ההחלטה למרות רצון העם ומעשיה של חנין זועבי. שוב פעם אזרחי ישראל הנאמנים חשים קלון והשפלה, והכל בהכשר הבג"צ.

מנהיג המפלגה – אביגדור ליברמן אמר כי "מתן האפשרות לחנין זועבי לכהן שוב בכנסת ישראל היא אות קלון על מצחה של הדמוקרטיה הישראלית, שאינה יודעת לנהוג כדמוקרטיה מתגוננת בעת הצורך".

כמו כן הוסיף ליברמן כי "ישראל ביתנו" מתחייבת להגיש את החוק לפסילת מועמדים מחדש, על מנת שבג"צ לא יוכל להתערב שוב בהחלטות אלו.

שרון גל, מקום חמישי ברשימת המפלגה, הביע זעם ותהה "מה עוד צריך לקרות כדי שבית המשפט ישתכנע שתומכת טרור כמו חנין זועבי צריכה להיות מחוץ לכנסת ישראל”?

אלכס מילר מקום 11 ברשימה, הודיע "כי "ישראל ביתנו" תמשיך להילחם בזועבי ושותפיה המסיתים עם השבעת הכנסת הבאה, באמצעות חקיקה שתשים קץ להפקרות ותמנע מאויבינו לשבת בבית הנבחרים".

https://www.beytenu.org.il/%d7%91%d7%92%d7%a6-%d7%a0%d7%aa%d7%9f-%d7%94%d7%9b%d7%a9%d7%a8-%d7%9c%d7%97%d7%a0%d7%99%d7%9f-%d7%96%d7%95%d7%a2%d7%91%d7%99/

היועץ המשפטי לממשלה היום יוצא נגד שרת התרבות והספורט מירי רגב.

ב- 17 למרץ נערכו בישראל בחירות דמוקרטיות. העם בחר כנסת חדשה. הכנסת מינתה ממשלה חדשה ואת מירי רגב כשרת התרבות והספורט.

ב- 16 ביוני 2015 הודיעה מירי רגב על הקפאת התקצוב לתיאטרון אל מידאן.

בזמן שמנהלי התיאטרון תושאלו, שלח היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין מכתב חריף לשרה רגב, שאוסר עליה בעצם לעצור את התקציבים למוסדות תרבות בשל תכנים.

"פגיעה באפשרות הפקתה או הפצתה של יצירה וזאת על בסיס תוכנה היא פגיעה קשה במיוחד בחופש הביטוי, שהלא תוכנה של יצירה הוא לב ליבה ועצם מהותה ולכך מתנגד היועץ המשפטי לממשלה".

זו לא הפעם הראשונה שהתיאטרון הזה מגיע לכותרות. פעם זה אירוע תמיכה בסופר אמיר מחול מחיפה שהודה והורשע בריגול לטובת החיזבאללה ופעם באירוע התמיכה הזה בנשיא סוריה בשאר אסד, בעקבות מחזה שעולה שם בהשראתו, בעיבוד של ספר בעצם שכתב מחבל שיושב בכלא הישראלי בעקבות פיגוע שבו נרצח משה תמם ז"ל, רגב הודיעה שתיאטראות יוכלו להעלות כל יצירה שיחפצו, אבל כאלה שיסיתו נגד המדינה לא יקבלו כסף ציבורי.

שרת התרבות חשבה בתמימות שהיא אחראית על תקצוב התרבות.

ב- 9 באוגוסט דינה זילבר ואורית קורן, המשנות ליועץ המשפטי לממשלה שלחו מכתב לרגב. לטענתן ההתערבות של שרת התרבות בתרבות מנוגדת לחוק.

לטענתן אי תקצוב יצירה בגלל תוכן לא ראוי הכולל אפילו דברי תמיכה בטרור, מהווה פגיעה קשה בחופש הביטוי.

אלא שהחוק קובע במפורש שחופש הביטוי הוא לא חובת המימון.

רגב ענתה לו: אממש את רצון הבוחר.

היועץ המשפטי: רק הרצון שלי קובע!

היועץ המשפטי לממשלה הפך להיות הסמכות הריבונית העליונה מעל הממשלה והכנסת.

האם הציבור הישראלי מוכרח לממן יצירות המזוהות עם טרור נגדו?

האם הציבור הישראלי צריך קומיסר תרבות שמזלזל ודורס את שלטון החוק והכרעת העם?

האם לא צריכים כבר לשים סוף לדיקטטורה השיפוטית?

לקראת מינוי יועץ חדש זה הזמן לשנות:

1.מפרידים את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה לתובע ויועץ משפטי לחוד.

2.מסדירים את סמכויותיו בחקיקה.

3.מאפשרים לשרים לקבל ייעוץ משפטי פרטי.

מוגש לציבור על ידי התנועה למשילות ודמוקרטיה.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/310214

"דריסת הרגל של בית המשפט העליון בהחלטותיה של הוועדה מנוצלת לרעה על ידי חברי כנסת מכהנים המתירים רסן בהתבטאויות החוצות את גבולות הדמוקרטיה בכדי לפגוע במכוון במדינה ובמוסדותיה", נכתב בהסבר להצעת החוק. "ניתן לראות זאת במקרים קודמים בהם חבר כנסת מכהן נתפס משתף פעולה עם אויב המדינה או מביע עמדות בעלות אופי אלים ומסית, ועדיין אפשר לו בית המשפט העליון, לכהן במידה ויבחר, גם בכנסת החדשה. החלטות אלו של בית המשפט העליון אינן מתחשבות בחובתה של המדינה להגן על עצמה כמדינה דמוקרטית מפני אלה הרוצים לפגוע בה".

ליברמן הסביר כי "ועדת הבחירות המרכזית משוללת סמכות ממשית להחליט על אישור או פסילת מועמדים לבחירות לכנסת. כוח אבסולוטי זה שניתן לבית המשפט העליון, מסרס את כוחה של הוועדה והופך את החלטותיה לחסרות משקל וערך ממשי. למעשה בשנים האחרונות, רוב החלטותיה של ועדת הבחירות המרכזית בעניינים אלו בוטלו על ידי בית המשפט העליון".

http://www.haaretz.co.il/news/politi/1.2780073

שרת המשפטים נפגשה הבוקר (ו') עם חברי הוועדה לבחירת היועץ המשפטי לממשלה והציגה בפניהם את הקריטריונים הדרושים לבחירתו של המועמד שיחליף את עו"ד יהודה וינשטיין בתפקידו. בדבריה, התייחסה שקד לכך שהיועץ המשפטי הבא צריך לתמוך בממשלה, ובכך מתחה ביקורת מרומזת על התנהלותו של וינשטיין.

בהודעה מטעמה של שקד, נמסר כי "השרה אמרה לחברי הוועדה שחשוב שהמועמד יכיר כי תפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא לסייע לממשלה ביישום מדיניותה לפי החוק במערכת מורכבת ועדינה". וינשטיין ספג ביקורת בקרב חברי ממשלה, שטענו כי הוא מתערב בעבודתן של הרשות המחוקקת והמבצעת. רק לאחרונה פורסמו דבריה של שרת התרבות מירי רגב, שכינתה את אותו "זבל", בעקבות הקביעה כי היא לא תוכל להתנות מימון מוסדות תרבות לפי שיקולי תוכן, כמו במקרה של תיאטרון אלמידאן.

בחודש יוני האחרון וינשטיין אף ביקר במרומז את שקד עצמה, על רקע כוונתה לבצע רפורמות שימנעו ביטול חוקים על ידי בית המשפט העליון. "יש מי שסבורים שהמשילות אינה עוד בידי נבחרי העם אלא מצויה בידי מערכת המשפט וחל לטענתם טשטוש סמכויות ולכן יש למצוא נוסחה חדשה לחלוקת התפקידים ביניהם. זוהי תפיסה פשטנית ובלתי מבוססת של מושג המשילות", אמר בנאום בכנס שנערך במרכז הבינתחומי בהרצליה.

בדברים שנשאה הבוקר בפני חברי ועדת האיתור בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, אמרה שקד כי כדי שהיועץ הבא יוכל לסייע לממשלה, עליו להיות בעל "ניסיון וידע משפטי במגזר הציבורי, יכולות ניהוליות גבוהות, עמוד שדרה הרבה שכל ישר וצניעות".

כזכור שניים מהמועמדים הנחשבים לפייבוריטים הם מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט והנציבה המפקחת על הפרקליטות הילה גרסטל – שני מתמודדים העונים לכאורה על הקריטריונים שהציגה שקד. העובדה כי מנתה בדבריה את התואר "צניעות", מעידה אף היא ככל הנראה על שאיפתה למנות לתפקיד אדם שיחתור לשיתוף פעולה עם פעילות הממשלה.

הוועדה לאיתור היועץ המשפטי לממשלה עתידה להמליץ על שלושה מועמדים, שמתוכם ייבחרו שקד וראש הממשלה בנימין נתניהו מועמד אחד שמינויו יובא לאישור הממשלה. היא צפויה להגיש את מסקנותיה עד לסוף החודש, ולכל היותר עד לאמצע חודש דצמבר. עד כה הוועדה שמעה את המועמדים השונים לתפקיד, וכן את דבריהם של נתניהו ושקד, ובשבוע הבא היא צפויה להתחיל לדון בזהות המועמדים עליהם תמליץ.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/738/702.html?hp=1&cat=404

תגוביות:

1.לאט...לאט...אבל בטוח, יש לשרש את השמאלנים מכל התפקידים הבכירים ולמנות יהודים.

2.היהודים, במדינת היהודים, אינם צריכים שונאי ועוכרי ישראל (שמאלנים) בתפקידים בכירים במדינה.

3.כמו שאדם או חברה כלכלית לוקחים יועץ משפטי בכדי שיעזור להם, כך גם הממשלה בישראל. הבעיה החלה בעקבות המהפכה השיפוטית של ברק - בפועל, נסיון השתלטות על המדינה בידי אנשים פרטיים, תוך הפעלה לא חוקית של מעמדם הציבורי. במסגרת מעשה החתרנות הזה, היועץ המשפטי לממשלה, במקום להפוך לעו"ד של הממשלה - הפך לתובע מטעם אותה הכנופיה המשפטית שהזכרתי. מה שנדרש הוא החזרת הדמוקרטיה למקומה, פיזור אותה הכנופיה החתרנית ותיקון הנזקים שכבר גרמו בעבר.

4.שרת המשפטים איילת שקד (הבית היהודי) מעוניינת להילחם בבג"צ השמאלני ובפרקליטות הסמול אבל נתניהו חוסם אותה ומונע את זה ממנה. נתניהו מאיים על שקד שהוא יקים ממשלה עם הרצוג אם היא תפעל נגד הבג"צ. מי שתומך בנתניהו תומך גם בבג"צ השמאלני.

5.היועץ הנוכחי - מתנהג כמו מי שהוא הבוס הכל יכול אבל מי הבוס שלו? מי מפקח עליו? למי הוא חייב דין וחשבון על מעשיו?

6.יש לקבוע בחוק שהיועץ המשפטי לממשלה ייבחר אך ורק על ידי הממשלה, כראות עיניה ובהתאמה עם האידיאולוגיה הפוליטית שלה ולא יונחת כפי שקורה היום, כאחד מרשימה שבג"צ קובע.

יש לקבוע בחוק שהיועץ הינו אך ורק יועץ ואינו קובע דבר לגבי מדיניות הממשלה או מינוייה לתפקידים שונים - שכן כך מתבצעת אידיאולוגיה הלכה למעשה.

אהרון ברק הוא שקבע בפסיקה הזויה שעצות היועץ יחייבו את הממשלות ומאז שולט היועץ מטעם בג"צ על המדינה. יש לבטל את הפסיקה - שאינה מעוגנת בחקיקה כלשהי.

בישראל נוהגות המשטרה והפרקליטות להשתמש בשורה ארוכה של איסורים עתיקים כדי להלך אימים על נאשמים ועל סניגורים המשתדלים להוכיח חפות, החל מ"שיבוש מהלכי משפט", דרך "הטרדת עד", ועד "הדחה בחקירה" ו"הדחה בעדות".

מהלך שכיח של הפרקליטות הוא לצרף לאישום בעבירה העיקרית גם אישומים טפלים ותפלים באחת מהעבירות הללו. לעתים אדם מזוכה מן העבירה העיקרית ועדיין אין מוותרים לו על האישום בעבירה הטפלה: פטור בלא כלום אי אפשר.

על רקע זה, צורמת מאוד הפרקטיקה של הדחה בחקירה, שנחשפה באחרונה תוך בירור שנערך על ידי נציבות הביקורת על התביעה.

פרקליט המדינה שי ניצן, יצא למלחמת חורמה נגד מינויה של ד"ר מאיה פורמן למנהלת היחידה לרפואה משפטית באבו כביר — מי שהגישה בתיק זדורוב חוות דעת מטעם ההגנה שהיתה מנוגדת לעמדת הפרקליטות — למנהלת היחידה לרפואה משפטית באבו כביר.

ד"ר פורמן הגישה תביעה לבית הדין לעבודה, שיאכוף לקבל את המינוי שהיא זכתה בו במכרז. בית הדין הורה על הגשת תצהיר בכתב של ראש המרכז הלאומי לרפואה משפטית, ד"ר חן קוגל, והלה העביר תצהיר חתום ומאושר על ידי עורך דין כנדרש.

אך במקום להגיש מיד את התצהיר לבית הדין לעבודה, פנתה הפרקליטה שייצגה את המדינה בתיק, אל משרד הבריאות ודרשה להכניס שינויים בתצהיר (שכבר היה חתום), בנימוק שהתצהיר איננו תואם את עמדת הפרקליטות. הפנייה נעשתה על דעת מנהלת המחלקה למשפט העבודה בפרקליטות, שבהתנהלותה התמקדה בדיקת נציבות הביקורת. לדרישה לשינוי התצהיר צורפה הסכמת שתי משנות ליועץ המשפטי לממשלה וזה מפחיד.

ד"ר קוגל השיב באומץ: "לא אוכל לעשות שקר בנפשי, להשמיט חלקים רלוונטיים ולמנוע מבית המשפט את מלוא דעתי בעניין".

לאחר בירור מעמיק הודיעה נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת בדימוס הילה גרסטל, למנהלת המחלקה למשפט העבודה, כי "מצאתי פגם בהתנהלותך באשר לדרישת תיקונים בתצהיר החתום של ד"ר קוגל". לדעתי, זוהי לשון המעטה, וחסד נעשה כאן עם הפרקליטות.

כך מוגדרת עבירת "הדחה בעדות" בסעיף 246 לחוק העונשין: "המניע אדם, או מנסה להניעו, שבהליך שיפוטי לא יעיד, או יעיד עדות שקר, או יחזור בו מעדות או מהודעה שמסר, דינו — מאסר שבע שנים". נראה כי כל רכיבי העבירה התקיימו בעניין זה.

טענת הגנה אחת של הפרקליטות היתה כי היא שאפה לאחידות בעמדה המוגשת לבית הדין, כך שהמדינה לא תדבר "בשני קולות". אלא שזהו בדיוק תפקידם של השופטים: לקבוע את העובדות גם נוכח תצהירים סותרים.

טענת הגנה שניה היתה כי הדרישה לשינוי התצהיר נעשתה על דעת בכירים בפרקליטות ובלשכת היועץ המשפטי לממשלה וכי התערבות הפרקליטות בניסוח תצהירים היא פרקטיקה מקובלת. טענה זו מדאיגה מאוד, ומחייבת המשך בדיקה וביקורת של הנציבות.

למרבה הצער, פרקליט המדינה ניצן נגרר בעניין זה אחרי ועד הפרקליטים, המרשה לעצמו לנקוט עיצומים בדרישה להפסיק את פעולתה של נציבות הביקורת. אך המקרה הזה מהווה הוכחה נוספת לנחיצות הביקורת — לתשומת לב שרת המשפטים, שבכוחה ליזום חקיקה שתגדיל את סמכויות הנציבות.

לסיום אופטימי של הפרשה האפלה אפשר להצביע על שלוש נקודות אור:

ד"ר קוגל וד"ר פורמן מסמנים עידן חדש של עמדות מקצועיות עצמאיות של המרכז הלאומי לרפואה משפטית, ולא של מתן חוות דעת לפי הזמנה; השופטת גרסטל מוכיחה שוב ושוב עד כמה נחוצה הביקורת, ושוב הוכח כי כוח רב ללא ביקורת, סופו להשחית.

הכותב הוא פרופ' מן המניין במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, מחבר הספר "הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם: גורמים ופתרונות"

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2790035

ועדת השרים לענייני חקיקה בראשותה של שרת המשפטים איילת שקד אישרה בצהריים (יום א') הצעת חוק בניגוד לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין. מדובר בהצעת חוק שנועדה לאפשר שימוש במימצאים ובראיות נגד טרוריסטים שהורשעו בבתי משפט צבאיים בשטחי יהודה ושומרון על מנת לתבוע אותם בבתי משפט אזרחיים בישראל.

עד כה לא התאפשר מצב משפטי זה, הן בשל אי הכרה מפורשת של בית המשפט העליון בהליך זה בשל התנגדות משרד המשפטים לצעד, בטיעון שהוא אינו שיוויוני, שכן אזרחים ישראלים שמתגוררים בשטחים לא נידונים בבתי משפט בשטחים - והן בשל חששה של ישראל מעמדת בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג.

שרת המשפטים שקד אמרה בוועדת השרים כי חוות הדעת המתנגדת של משרד המשפטים "אינה מקצועית" וכי הצורך להגן על נפגעי עבירה, תושבי המדינה, הוא ערך חשוב לא פחות. כמו כן היא סבורה שהצעד הזה עשוי להרתיע מפגעים פלסטינים פוטנציאליים.

שקד נסמכה על עמדתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, רועי שיינדורף, שסבור כי ניתן להמשיך בחקיקה כיוון שהיא אינה סותרת את הדין הבינלאומי.

מגישת הצעת החוק, ח"כ ענת ברקו (הליכוד), קבעה כי מטרתו להקנות בחוקים
שונים מעמד ראוי לפסקי דין פליליים שניתנים על ידי ערכאת השיפוט באזור יהודה ושומרון.

לדבריה, בית המשפט הצבאי בשטחים הוא ערכאת שיפוט פלילית מכובדת, אך החקיקה הישראלית, בהקשר של דיני ראיות הקבועות בחוק העונשין, "הדירה אותה והותירה ספק בדבר תוקפם של פסקי הדין ובכלל זה גזרי הדין על ההסדרים הקיימים בה".

לפי ההצעה, הראיות שיקבלו תוקף של פסק דין בבית הדין הצבאי יוכלו לשמש בהליך אזרחי. ח"כ ברקו ציינה כי "לא ברור כיום כי אותו הליך פלילי כולל גם הליך פלילי בפני בית משפט צבאי באזור יהודה ושומרון. בית המשפט העליון נמנע מלהכריע בסוגיה זו והותיר את הספקות בעינם. הצעת החוק מבקשת לקבוע במפורש כי בעניין זה דינם של פסקי הדין של בתי משפט צבאיים כדין פסקי דין של בתי המשפט הרגילים".

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4735555,00.html

https://rotter.net/forum/scoops1/270879.shtml#6

תגוביות:

1.כרגע היועץ מנסה להשית את האג'נדה הפרטית שלו על הלקוח שלו ולגבי בג"צ - עוד גוף שחושב ובטוח שהוא הוא הגוף המחוקק, השופט והמבצע בו זמנית
ועוד הוא גוף שבוחר את עצמו.

2.מזלה של איילת שקד שהיא לא גבר, אחרת, היו מעלילים עליה עלילות על הטרדות מיניות...

3.רישמו לפניכם את השם - רועי שיינדורף. הציוני הבודד שיש בפרקליטות המדינה? איילת שקד נסמכת על חוות דעת שלו. צפו לזה שהוא יסומן כעת בפרקליטות ובתקשורת.

נראה שבניגוד לסייענית האוייב דינה זילבר וחבריה, עורך הדין הזה
פועל לפי צו מצפונו המקצועי ולא לפי אהבת האוייב שמאפיינת את
רוב אנשי הפרקליטות.

"שקד נסמכה על עמדתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, רועי שיינדורף, שסבור כי ניתן להמשיך בחקיקה כיוון שהיא אינה סותרת את הדין הבינלאומי".

ד"ר רועי שיינדורף עומד בראש המחלקה לתפקידים מיוחדים (בין-לאומי) בפרקליטות המדינה מאז הקמתה בינואר 2010.

במסגרת תפקידו הוא מטפל, בין היתר, בהליכים משפטיים בין-לאומיים הנוגעים למדינת ישראל, לרבות וועדות בדיקה שונות שהוקמו על ידי האו"ם ומוסדותיו. במסגרת תפקידים קודמים, היה ד"ר שיינדורף חבר במשלחות ישראל למשא ומתן המדיני בין ישראל לבין שכנותיה ובמשלחת ישראל למשא ומתן לקראת הקמת בית הדין הפלילי הבין-לאומי.

טרם מינויו האחרון, עבד ד"ר שיינדורף בניו-יורק כעורך-דין במשרד מוביל בניו-יורק בתחום הליטיגציה הבין-לאומית. במסגרת זו, ייצג ד"ר שיינדורף מדינות וגופים בהליכים משפטיים ובוררויות הקשורים לתחומי המשפט הבין-לאומי, המשפט הפלילי והמשפט המסחרי. ד"ר שיינדורף אף לימד קורסים שונים בתחום המשפט הבין-לאומי הפומבי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב.

ד"ר שיינדורף קיבל את תוארו השלישי במשפט בין-לאומי פלילי מאוניברסיטת ניו-יורק (NYU). מאמריו, ביניהם כאלה העוסקים במערכת הדינים החלה בסכסוכים מזוינים בין מדינות לבין ארגונים לא-מדינתיים, ובפסק דינו של בג"ץ בעניין מדיניות הסיכולים הממוקדים, התפרסמו בספרים וכתבי עת בין-לאומיים מובילים.

עכשיו הוא יסומן כאויב ''הדמוקרטיה'', או מטריד מינית, יחפשו משהו...

4.מתי יעיפו את שתי המישנות ליועץ שהן שמאלניות קיצוניות כמו שבשנות התשעים העיף דוד ליבאי, שר המשפטים, את המישנה ליועץ המשפטי פליאה אלבק.

5.סוף סוף מישהי הגיונית שפועלת לטובת עם ישראל ולא נותנת לחשש מדעת קהל ותגובה עולמית אנטישמית לשתק אותה.

6.לפי ה"עצות" שלו לא כ"כ ברור לאיזו ממשלה הוא מייעץ. נראה שהתבלבל קצת.

7.צעד קטן בכיוון הנכון. רוב העם לא הצביע וינשטיין לשלטון.

8.וינשטיין נפל על הראש? שיוויוני? כשהם עם סכין או רובה מול אזרח, זה גם לא שיוויוני. אי אפשר להילחם איתם בכלים מערביים רגילים.

אל"מ במיל' ח"כ מוטי יוגב מתייחס הבוקר (חמישי) לפיגוע הירי אמש סמוך לאבני חפץ בו נפצע שאול ניר באורח קשה ורעייתו רחל נפצעה באורח קל.

"פיגוע הירי ליד אבני חפץ שבשומרון, שבין היתר התאפשר כתוצאה מהקלות שניתנו לאוכלוסיה הפלשתינית, יחד עם פיגועי הדקירה יומיום בחברון, בירושלים ובמקומות נוספים, מבהירים לנו שלצערנו עדיין איננו מרתיעים את המחבלים", טוען יוגב.

לדבריו, "הניסיון מורה שהמוות האישי אינו מרתיע את המחבלים הפועלים ממניעים אידיאולוגיים וממניעים אחרים. הנסיון מורה שידיעת המחבל שמשפחתו תסבול ממעשהו, שביתם יהרס, שהקרקע תופקע לרכוש מדינת ישראל, שכל כסף שיעבור לחשבון המשפחה לעידוד הטרור יחולט, שמשפחתו תגורש ממקומה ותוגבל בהגבלות שונות, כל התגובות הללו מרתיעות מחבלים פוטנציאליים מלפעול".

"נותר לשאול מי מעכב מלבצע את כל זאת ולהציל חיי אנשים? תוהה יוגב ומשיב, "אכן זו המערכת המשפטית: חלק מיועציה, פרקליטיה ושופטי בג"צ שמעכבים ואף מונעים מלבצע פעולות מרתיעות אלו".

"אם תמשיך המערכת המשפטית לדקדק ברחמנותה על מחבלים ומשפחותיהם ובכך להתאכזר לאזרחי ישראל הנפגעים ממתקפת הטרור, צריך יהיה להעמידה במקומה באמצעות חקיקה מרתיעה ומצילת חיים", קובע יוגב.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/311663

תגובות:

1.צריך לעשות את זה עכשיו! לא ייתכן ששופט שלא נבחר על ידי הציבור, יכול לבטל החלטה של ראש ממשלה שנבחר על ידי הציבור. זאת דמוקרטיה?

2.נתתם להם שנים לבנות תשתיות מוצקות. עכשיו להוריד אותם צריך הרבה תוכמה. הם עלוקות של המדינה שלא מוכנות לוותר על השלטון הדיקטטורי.

3.יש לפעול בכל הכוח והאמצעים להגביל את בג"צ בחקיקה ויפה שעה אחת קודם! על מנת שלא נחייה פה בארץ על פי גחמותיו (ותחבולותיו) של הדבר המעוות והמרושע הזה. זה בנפשנו, לא פחות!

4.מערכת המשפט פועלת לפי הנחיות שלום עכשיו. יבוא יום ויועמדו לדין בגין פשעים נגד העם היהודי.

5.מציע לרכז במסמך שיופץ בכל התקשורת את כל האירועים שבהם נפגעו יהודים בגלל פסיקות בג"צ שהקלו על האוכלוסיה הפלסטינית. בסוף כל שנה להפיץ הדו"ח.

גרסטל טענה כי הן פעלו לשנות תצהיר שהגיש ד"ר חן קוגל מהמכון לרפואה משפטית, במסגרת הליך שמתנהל בפני בית הדין לעבודה, הנוגע לפרשת זדורוב ולרצח הילדה תאיר ראדה. גרסטל ביקרה את העובדה כי קוגל התבקש לשנות את תצהירו, שאינו עומד בקנה אחד עם עמדת המדינה, בנוגע למינויה של ד"ר מאיה פורמן רזניק לתפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית.

לפי הנטען, פרקליט המדינה שי ניצן, ביחד עם מנהלת מחלקה בפרקליטות המדינה, עו"ד רחל שילנסקי ובגיבויין של המשנות ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר ואורית קורן, פעל לסכל את מינויה של פורמן רזניק, בשל העדות שנתנה במשפט זדורוב, הסותרת את עמדת הפרקליטות בתיק.

פורמן רזניק העידה לטובת זדורוב במשפט הרצח של תאיר ראדה, במסגרת עבודתה במכון פרטי שבראשו עמד ד"ר קוגל – כיום מנהל המכון לרפואה משפטית. כחצי שנה לאחר עדותה שניתנה ביוני 2013, היא התקבלה לעבודה במכון לרפואה משפטית, כשהפרקליטות מנהלת מאבק נגד מינויה.

הסכסוך בין הצדדים הגיע לבית הדין לעבודה, שביקש מד"ר קוגל למסור תצהיר לאחר שהתברר כי עמדתו שונה מעמדת הפרקליטות. בדו"ח הנציבה גרסטל נקבע כי בשלב זה ניסו אותן בכירות בפרקליטות המדינה ובמשרד היועץ המשפטי לממשלה לגרום לקוגל לשנות את תצהירו. קוגל סירב לדרישה ובסופו של דבר הוגש התצהיר המקורי ובית הדין קבע כי פורמן רזניק תיכנס באופן מיידי לעבודתה.

התנהלות הפרקליטות בתיק, והניסיון לשנות את תצהירו של ד"ר קוגל, עוררו סערה בעקבת דו"ח הנציבה גרסטל. כאמור, ביום רביעי האחרון הגישה התנועה למשילות ודמוקרטיה תלונה במשטרה נגד אותן בכירות בצמרת משרד המשפטים.

הדו"ח שהגישה גרסטל זכה לתגובה חריפה מצד פרקליטות המדינה, וזאת על רקע המאבק המתמשך של ארגון הפרקליטים בנציבות. פרקליט המדינה שי ניצן אף פנה במכתב חריף וחסר תקדים ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, בו קרא לו לגנוז את הדו"ח שמהווה לדבריו, "חריגה מסמכויותיה" של גרסטל.

מנהל הפעילות בתנועה, יהודה עמרני אמר היום ל-nrg כי "המאבק האגרסיבי של פרקליט המדינה בנציבה רק מלמד על עבודתה החשובה. אם עד כה היה ברור שיש צורך בגוף ביקורת על הפרקליטות, הרי שמעתה כל יום שעובר וגוף הביקורת אינו מעוגן בחוק הוא נזק למדינה, לפרקליטות ולאמון הציבור במערכת. נראה שכיום כבר אין חולק על כך שגם מערך הייעוץ המשפטי חייב להיות כפוף לביקורת הזו".

http://m.nrg.co.il/online/1/ART2/741/461.html?hp=1&cat=402&loc=66

תגוביות:

1.פרשת זדורוב תשנה את משטרת ישראל והפרקליטות ואם בית המשפט ירשיע, תחוסל כל מערכת החוק בישראל.

2.הפרקליטות תיתן הוראה לסגור את התיק.

3.מחדלי השופטים וחוסר המקצועיות שלהם הובילו לפברוק ראיות שיטתי! שופט מקבל שכר רב להבחין בין אמת לשקר לרבות פנסיה תקציבית עצומה, אבל לצערנו אינו מבחין בין אמת לשקר ולכן החגיגה בעיצומה!

4.יתכן והגישה החדשה של המפכ"ל הנכנס תשנה הכל. אין יותר קרדיט אישי. אסור לפרסם שמות "פותרי" פרשות...שלא לדבר על פוליגרף תקופתי...

5.גם בית המשפט בכפר סבא קבע ששי ניצן נוהג איפה ואיפה בין שמאל לימין.

6.מי יבדוק את התלונה? מי יחקור? מי יעז לצאת נגד הפרקליטות? הרי מדובר בארגון הפשע הגדול בישראל ואולי בעולם כולו.

7.אם אפשר להעמיד לדין נשיא, ראש ממשלה ושרים, אין סיבה שלא ניתן להאשים בפלילים פרקליטים שרוממות החוק בפיהם.

אחד המרכיבים העובדתיים ששימש להרשעתו של רומן זדורוב ברצח הילדה תאיר ראדה ז"ל הוא סוג הסכין שזדורוב הודה בחקירתו כי עשה בו שימוש.

בית המשפט דחה בעניין זה את עדות המומחה של ד"ר מאיה רזניק-פורמן, וכתב דברים חמורים על עדותה.

לאחר מכן, בשלב החזרת התיק לדיון במחוזי, התנגדה התביעה לבקשת ההגנה לזמן לעדות את ד"ר חן קוגל, שדעתו כדעתה של ד"ר רזניק-פורמן. זאת, למרות שבסיבוב הראשון יצרה התביעה בתום לב מצג ולפיו ד"ר קוגל סבור אחרת מד"ר רזניק-פורמן.

בית המשפט קיבל את עמדת התביעה, עדותו של קוגל לא נשמעה והרשעתו של זדורוב אושרה בשנית.

בה בעת, בזמן שההליך בעניינו של זדורוב תלוי ועומד בבית המשפט העליון, ביקשה הפרקליטות למנוע את מינויה של ד"ר רזניק-פורמן לתפקיד מנהלת מחלקה במכון לרפואה משפטית.

בין היתר דרשה הפרקליטות מד"ר קוגל להשמיט קטעים מתצהיר שעליו חתם לפי הוראת בית הדין לעבודה, שאליו פנתה ד"ר רזניק-פורמן נגד ניסיונה של המדינה למנוע את מינויה.

בדו"ח שפרסמה לפני ימים אחדים נציבת הביקורת על מערך התביעה, השופטת הילה גרסטל, נקבע כי הפרקליטות דרשה מראש המכון לרפואה משפטית, ד"ר חן קוגל, להכניס תיקונים בתצהיר חתום ומאושר שנשלח על ידו. כמו כן נקבע כי זו התערבות לכאורה בעדות ראשית של עד, המהווה פגם בהתנהלותה של מנהלת המחלקה הרלוונטית בפרקליטות המדינה.

קביעותיה של הנציבה נענו בביקורת קשה מטעם הפרקליטות.

בין היתר חזרה הפרקליטות וטענה כי הקטעים שד"ר קוגל התבקש להשמיט היו בגדר חוות דעת משפטית, ולכן לא היה להם מקום בתצהיר. בחינה של הטענה מגלה שאין בה ממש: הפרקליטות ביקשה להוציא מן התצהיר את הערכתו של קוגל כמנהל המכון על משמעות הדרישה שלפיה ד"ר פורמן-רזניק תימנע מפעילות שעשויה להוביל להגשת חוות דעת לבתי משפט.

הערכתו של קוגל היתה שאם תתקבל הדרישה, תנוטרל עבודתה של רזניק פורמן.

כלומר, הפרקליטות ביקשה להוציא מן התצהיר את הערכתו המקצועית של קוגל ביחס לחוות הדעת שמסרה רזניק-פורמן במשפט זדורוב.

הערכתו של קוגל, בשונה מהערכתו של בית המשפט שהרשיע את זדורוב, היתה שמדובר בחוות דעת מקצועית, אמינה, הגונה ועשויה על פי מיטב אמות המידה.

מסיפור זה עולה התמיהה: האם מרשה לעצמה הפרקליטות להטעות את הציבור בהסתמך על כך שהוא אינו נחשף לעובדות לאשורן?

הקטעים האמורים בתצהירו של קוגל נועדו לסייע לבית הדין לעבודה להגיע להחלטה שקולה וצודקת. יתרה מכך, הם היו חיוניים להשגת תכלית זו, והדרישה כלפיו לא נועדה לשרת את עשיית הצדק אלא את היפוכה.

בסירובו להיענות לדרישות הפרקליטות, חן קוגל שירת את הצדק.

בהסתכלות רחבה יותר על הפרשה, רצונה של הפרקליטות לסכל את מינויה של רזניק-פורמן למנהלת מחלקה במכון לרפואה משפטית אחרי שנבחרה כדין לתפקיד על ידי ועדת מכרזים הוא שערורייה שאינה לכבודם של מחולליה.

לכן, ההשתלחות כעת של הפרקליטים בנציבה על דו"ח מוצדק ומאופק היא עזות מצח שלא תיאמן.

גם הניסיון להסתתר מאחורי גבו של היועץ המשפטי לממשלה, שלפי שעה אינו נתון לביקורת הנציבות, הוא מביך.

פרקליטים בכירים אינם טוראים בצה"ל, הרשאים לפטור את עצמם מאחריות לכשלים מובהקים בטענה של ציות להוראות הממונה עליהם.

ביסוד ההתקפה משולחת הרסן נגד הנציבה עומד הסירוב העיקש של ועד הפרקליטים שנקט עיצומים נגד הנציבות, ושבאחרונה הורה שוב לא לשתף עמה פעולה ולא לאפשר לה לבצע את מלאכת הביקורת.

התנהלות שתכליתה סיכול ביקורת פוגעת קשות באמון הציבור בסרבני הביקורת. למעשה, הציבור מתבונן בחיזיון המתרחש לנגד עיניו, משפשף אותן ושואל את עצמו כיצד ייתכן שמי שמדברים השכם והערב בשם נורמות ציבוריות ראויות פועלים לסיכול ביקורת מקצועית עליהם. מן הבחינה הזו, יש לקבוע בצער שראשי הפרקליטות פוגעים בהתנהגותם במוסד החשוב שבראשו הם עומדים.

זו שעת מבחן לנושאי התפקידים שהקימו את הנציבות - שרת המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה. יש לצפות מהם שיעניקו גיבוי לנציבות, שיבלמו את ההשתלחות המופקרת כלפיה ושיקדמו בזריזות וללא מורא את עיגון הנציבות בחוק. כך מתחייב לנהוג במדינה מתוקנת, וכך מתחייב לפעול לטובת הפרקליטות עצמה, תפקודה הנאות ואמון הציבור בה.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/741/120.html?hp=1&cat=479&loc=9

תגוביות:

1.לאור כל זאת, מתברר שיש סיכוי סביר ביותר שרומן זדורוב יושב בכלא על לא עוול בכפו ואילו הרוצח, או הרוצחים - חופשיים. וכל זה - רק על מנת "לשמור על שמה הטוב" של הפרקליטות.

2.האם יש סיכוי שתחקור ותנתח את התנהגות הפרקליטות, השב"כ, המכון לרפואה משפטית ובית המשפט בנוגע לרצח יצחק רבין?

3.רומן זדורוב חף מפשע. זה היה ברור מאז תחקיר ערוץ 2 שנערך והוקרן בזמנו. על מי הפרקליטות ובית המשפט מחפים? כמו התחקיר של איילה חסון על התאונה שבה נהרג גל בק. התיק נסגר מחוסר אשמה במהירות מפתיעה. בינתיים התברר כי הנהגת הפוגעת היתה שתויה. בכל זאת התיק מתנהל בעצלתיים ולא ברור אם הנהגת תועמד למשפט. על מי מחפים שוב?

4.עכשיו למישהו יש ספק בצורך בפיקוח פרטני על פרקליטים? תארו לעצמכם שאתם נאשמים ושהצד שאחראי על התביעה מבקש בלא ידיעתכם לבצע שינויים בחוות דעת מקצועית. הרי אם דבר כזה נחשף תרצו לפוצץ את המערכת. דברים חמורים כאלו קשה להעלות על הדעת.

5.רומן זדורוב חף מפשע! חפשו בפייסבוק "כל האמת על פרשת הרצח תאיר ראדה".

6.הפרקליטות היא ארגון פשיעה אכזרי, מובנה, רחוק מיושרה. כל הכבוד לפרופ' קרמינצר. אחד שיודע כל מה שקורה בפרקליטות המדינה. הפרקליטות היא ארגון פרטי שהוקם בתקופת רות דוד ואליו הוכנסו מאות עובדים שעברו מבחני מיון ונאמנות לתפקידם החדש: התעשרות מהירה ופיברוק ראיות ותפירת תיקים.
מדובר על מאפיה שחלק ממנה זה פרקליטות המדינה. רות דוד ופישר הם רק חיילים בודדים מתוך מאות עובדים שהשתלטו על מערכת המשפט ומשרדי ממשלה והקימו לעצמם ארגון מסודר, קשוח, שמגלגל מיליארדים ופועל נגד הציבור ונגד תפקידו.

7.לא להתבלבל! קרמניצר הוא הוא אחד ממחוללי הבעייה! אנחנו קוראים ולא מאמינים. האיש שכל כך מזוהה עם הפאשיזם-החדש שמקורו במערכת המשפט החולנית הישראלית, בא ומקרקר על עוולותיה וטעויותיה של הפרקליטות?

הרי היה זה החולד (חפרפרת עיוורת במאורתה) קרמניצר שצץ מפעם לפעם ושהופיע מעל כל במה מטונפת מוסרית וקירקר לנו את מישנתו על שילטון החוק.

היה זה קרמניצר שהאדיר את כוחה של הפרקליטות!

היה זה קרמניצר שהטיף את מישנתו הקיצונית ההזוייה, המעצימה ללא גבול את כוחם של הפרקליטות, היועמ"ש ושל בית המשפט העליון.

אין לו לחולד העיוור, כל זכות מוסרית לבוא עתה ולקרקר באוזנינו, על בעיה של הפרקליטות.

הרי הוא מבין מחולליה ויוצריה!

הרי הוא שותף מלא בהרס החברה הישראלית.

אני קורא כאן לכולם להקיא את קרמניצר מהחברה, להדירו ולהוקיעו,
כי רק כך נטהר מוסרית את החברה הישראלית.

חובה לחשוף את כל עובדי פרקליטות המדינה על מנת שהציבור יידע את האמת.

רומן זדרוב הוא רק תיק של קורבן שלא רצח ולא קשור. מדובר על אלפי תיקים שנגנזו, טוייחו והראיותי נגנבו, כולל תיקים רגישים.

כאמור פרקליטות המדינה היא ארגון פשיעה השייך למאפיה ענקית שהשתלטה על נציבות המדינה ומינתה אלפי עובדים לא ראויים שישרתו את המאפיה ולצערנו גם מאות שופטים שפועלים עבורם.

מי שמעוניין בתחקיר ובראיות יכול לדרוש .

יש להתפלא על השופטת גרסטל העושה עבודת קודש ויחד עם זאת נמצאת בסיכון מול מערכת מושחתת שלא משתפת פעולה, כי היא מסתירה פשע מאורגן של 30-25 שנה. על החתום: עורך דין!

8.הגיע הזמן לשים את היד על דיקטטורת המשפט.

9.להעמיד לדין את הפרקליטים שסרחו לשלול רישיון.

"מעדיפים לפנות לשיטות זרות"

שרת המשפטים איילת שקד מתחה הערב (רביעי) ביקורת על התנהלותם של השופטים בישראל. "על דרך הכלל, בתי המשפט מתעלמים מכוונת החוק ומרוח החוק וממעטים לשאוב השראה ממקורות המשפט העברי", אמרה שקד בכנס רבנים.

עוד הוסיפה השרה כי השופטים בישראל לא פונים למשפט העברי וכי בכוונתה להקים ועדת היגוי שתגבש המלצות בנושא. "השופטים מעדיפים לפנות לשיטות משפט אחרות וזרות ולא למשפט העברי, פרי עמלם של מיטב המוחות של עמנו", אמרה. "יש להצטער על כך ולפעול לתיקון המעוות".

שקד תיארה את הכנסת כמי שפועלת לקידום המשפט העברי, בניגוד לשופטים.

"חוקים שחוקקה הכנסת כגון חוק 'השומרים' וחוק 'לא תעמוד על דם רעך', שהושפעו עמוקות מהמשפט העברי, מוכיחים כי קישור זה אפשרי ומניב פירות רבים", אמרה. "ברור שהמציאות השתנתה לבלי הכר - קריאתי להכלה מכנית של החוקים, קריאתי היא לקיום דו שיח אמיתי ואמיץ בין המשפט הישראלי לבין מקורותינו התרבותיים והלאומיים".

עמיטל בראלי, מנכ"ל פורום חותם, בירך על דבריה של שקד.

"אנחנו מחזקים את המהלך שהתחילה פה שרת המשפטים איילת שקד לעגן את הסמכויות של בתי הדין לממונות בחוק". "יש לנו הצעות חוק שעומדות על הפרק ואנחנו מאוד מקווים ששרת המשפטים תסייע בקידום הצעות החוק הללו ותביא לשינוי במעמדם של בתי הדין לממונות".

http://www.mako.co.il/news-military/politics-q4_2015/Article-1725ca2346ca151004.htm

משמעות פסק הדין ההזוי של בג"צ בנושא המסתננים היא אחת ואין בלתה, שמדינת ישראל איננה יותר מדינה יהודית בזכות.

מדינת ישראל על פי החובה שכפה עליה בג"צ בפסיקתו, הופכת להיות מדינת כל מסתנניה.

לא מדינת כל יהודיה, אלא מדינת כל מסתנניה.

זאת המשמעות ואין בלתה ואנחנו צריכים לזכור זאת ולהבין זאת כדי להבין את ההשפעות ההרסניות הצפויות מפסק הדין של בג"צ אם אכן הכנסת תהיה חסרת אונים ולא תעשה את מה שמתבקש, כדי לשים סכר לידו הרעה והפוגעת של הבג"צ כפי שבא לידי ביטוי בפסק הדין.

מהי אם כן התרופה נגד בג"צ?

התרופה צריכה להיות חוק יסוד שכותרתו תהיה "הגנת המדינה מפני מסתננים" ובג"צ עצמו פסק שמול חוק יסוד הוא עומד חסר אונים. הוא לא יכול לעשות כלום לחוק יסוד.

לכן החקיקה בסוגיית המסתננים חייבת להיות תחת המטריה של חוק יסוד. חוק יסוד הגנת המדינה מפני מסתננים. והחוק הזה צריך להכיל 3 סעיפים:

1.הסעיף הראשון - כל מסתנן ייעצר עד לסילוקו מהארץ לא לפרק זמן מוגדר אלא לפרק זמן בלתי מוגבל. תראו באיזו מהירות בתי המעצר יתרוקנו ממסתננים. תראו באיזו מהירות הם פתאום יסכימו לנסוע לאותה מדינה אפריקנית.

2.הסעיף השני - איסור ההעסקה עם עונש חריף ביותר של לפחות חמש שנות מאסר למי שמעסיק מסתנן במדינת ישראל ובפעם השניה לשקול את החרמת העסק שלו.

3.הסעיף השלישי - איסור מוחלט וגורף על השכרת מקרקעין למגורים או לכל מטרה אחרת למסתנן ומי שיעשה זאת, רכושו יוחרם לטובת המדינה ויימסר לחסרי דיור ישראלים ובג"צ יהיה חסר אונים לחלוטין מול החוק הזה משום שכותרתו תהיה חוק יסוד. הגיע הזמן שכנסת ישראל תשנס מותניה, תאזור עוז ותחוקק חוק כזה אם חפצים אנו שמדינת ישראל תוסיף להיות מדינה יהודית. ולא, אבדנו!

בג"צ פסק: ישראל - מדינת כל מסתנניה

http://103fm.maariv.co.il/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=FLKFKE&c41t4nzVQ=EEJ

החל מדקה 47

פרקליט המדינה שי ניצן משתמש בכלים אלה, שוב ושוב, הן כדי לחפות על מקורביו ו/או בדיעבד כדי לטהר את זכרם, כמו במקרה של המנוח אפרים ברכה, שקיבל שוחד ושיבש הליכי חקירה ומשפט; הן כדי להתחמק ממענה ברור ואמיתי לשאלות ולטענות הקשות מצד האלמנה, אילה ברכה; והן כדי לחמוק מבירור שקריו ומעשיו וממיצוי הדין עמו בגין עבירות פליליות שביצע בפרשת ד"ר מאיה פורמן-רזניק ובפרשת אפרים ברכה. אולמרט ושי ניצן מתנהלים באופן מושחת ומופקר. איש-איש כפי חלקו ומעשיו.

באתרנו עסקנו רבות במעללי ניצן. כולל בממצאים שהועלו על-ידי נציבת תלונות על פרקליטים, השופטת (בדימ.) הילה גרסטל, שקבעה מספר פעמים: שי ניצן שיקר בפרשת פורמן-רזניק, ופעל כדי לשבש הליכי חקירה ובדיקה ומשפט. עמיתי וחברי איתמר לוין חשף ב-News1, וניתח, צעד אחר צעד, כיצד השתמש ניצן בכוחו, כפרקליט המדינה, בניסיון לשבש הליכי משפט ולפגוע בד"ר פורמן-רזניק, רק בשל זאת שזו כתבה חוות דעת הסותרת את עמדת הפרקליטות החביבות על ניצן, ומחמת זאת שפעלה לחשיפת הכזבים שנופקו בעבר, חדשים לבקרים, במכון הרפואי באבו-כביר...

שי ניצן - מה על האמת

שי ניצן הסתבך קשות בפרשת אפרים ברכה. במשך זמן רב הוא פעל בפרקליטות, יד-ביד עם היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, כדי למנוע חקירה נגד אפרים ברכה. למרות המידע החמור שהובא בפניהם, כולל מצד חוקרי המחלקה לחקירות שוטרים, מידע שהעלה חשדות לעבירות שוחד ומרמה ושיבוש הליכי חקירה מצד אפרים ברכה, פעלו השניים כדי למנוע בירור האמת וחשיפתה. עוד יבוא היום לספר כיצד ברח ניצן, תרתי משמע, מלשכתו, מפגישות שנקבעו לו בנושא.

גם כשנאלצו וינשטיין וניצן להתיר חקירה סמויה מצד מח"ש, כדי לחקור חשדות לשוחד מצד ברכה, ובמיוחד לאחר התאבדותו הטרגית של ברכה, המשיכו השניים להתכחש לעצם זאת שנתנו היתר ואכן התקיימה חקירה סמויה, שכללה גביית עדויות, שימוש בפוליגרף, איסוף מסמכים מגורמים שונים ועוד.

שי ניצן התראיין לעיתונאית נעמה לנסקי (ישראל היום, 01.01.16). המדובר בראיון מקיף, הנוגע לעניינים שונים. וניצן, כמו ניצן, לא התאפק גם הפעם מלומר דברי שקר ולנסות שוב ליצור מצג מעוות ואף כוזב. נעמוד להלן על חלק מהפרטים:

א) דמותו של אפרים ברכה:

- דברי ניצן: "... אני מאמין שהיה אדם ישר...".

- האמת: שי ניצן ידע היטב שברכה לא אדם ישר. בהנחה שאינו עיוור ושהוא יודע קרוא וכתוב. בפניו הוצג מידע מוכמן רב מאוד, כולל מצד חוקרי מח"ש. לכן התיר, בעל כורחו, ביצוע חקירה סמויה נגד ברכה. שי ניצן יודע היטב: המידע שכן נבדק במח"ש, אומת. למשל: הדלפות מצד ברכה בפרשת השוחד בעיריית אשדוד. המידע אומת הן בעדויות שניתנו, הן בשתי בדיקות פוליגרף שנערכו לעו"ד מיכל כהן, והן ממידע שקיבלו חוקרי מח"ש, כולל מקצין משטרה בכיר.

ב) האם ברכה נרדף והוכפש:

- דברי ניצן: "... מי שהכפיש אותו, מי שאימלל, מי שהשמיץ בלי הרף, צריך לעשות חשבון נפש גדול. קבוצה עבריינית רדפה אותו ורצתה ברעתו. אנשים אינטרסנטיים שהוא פעל נגדם, כמו גם גורמים מהתקשורת, ולכולם ברור למי אני מתכוון"...".

- האמת: הרב יאשיהו פינטו ואנשיו פעלו ככל יכולתם כדי להציג את האמת הפשוטה בפני היועמ"ש ובפני שי ניצן. דא-עקא, גורמים אלה, שסימנו את הרב פינטו כאילו הרשעתו בפלילים היא חזות הכל, נמנעו במשך תקופה ארוכה מקבלת המידע ומבירור האמת בעניין ברכה. המטרה, לדידם, קידשה את האמצעים - כולל השארתו של ברכה בתפקיד ראש יאח"ה. רק לאחר החשיפות ב-News1, שכללו חשיפת חלקם של וינשטיין וניצן בשיבוש הליכי חקירה ומשפט, בעצם זאת שפעלו לחפות ולטייח את הממצאים המפלילים שהובאו בפניהם על מעשיו של ברכה, כולל מצד חוקרי מח"ש, ורק לאחר פעילותה הנמרצת של הנציבה הילה גרסטל, שבפועל דחקה בשי ניצן לפעול כחוק ולהורות על חקירה, נאלץ ניצן להתיר חקירה סמויה. האמת הפשוטה היא: הרדיפה הייתה אחרי הרב פינטו - הן כדי להרשיעו, בכל מחיר, והן כדי להחמיר עמו ולשולחו לכלא. כל זאת למרות מחלת הסרטן הקשה שבה לקה וכדי למנוע מהרב פינטו מלפעול למיצוי הדין עם ברכה. הרדיפה האחרת הייתה אחרי הח"מ, כדי להטיל דופי בפרסומים ולאפשר לברכה לחמוק מעונש. לשם כך, ניצן ווינשטיין שיתפו פעולה עם כמה כתבלבי חצר מסוגם של ברוך קרא, גידי וייץ ומשה נוסבאום.

ג) האם ברכה זכה לגיבוי:

- דברי ניצן: "...עשיתי דבר חריג ביותר ופרסמתי הודעת דובר, שלפיה ההשמצות שהושמעו נגדו הן שקר בוטה. חודש לפני מותו דיברתי בכנס לשכת עורכי הדין באילת והבהרתי חד-משמעית שמה שעושים לאפרים ברכה הוא דבר נורא...".

- האמת: שוב, ניצן משקר במצח נחושה. בגלל אותו יצר שאינו בר-כיבוש. ניצן מסתיר מהקוראים מה שהוכח בחקירה הסמויה: ברכה הדליף מידע מחקירת פרשת השוחד בעיריית אשדוד, תמורת יחסי שוחד; ברכה שיבש הליכי חקירה ומשפט באופן פסול; ברכה מסר מידע שיקרי למפקדיו, כדי להטעותם ולהעליל על קצין אחר, כאילו אותו קצין הוא האחראי להדלפת המידע לידי החשודים בפרשת השוחד בעיריית אשדוד. ניצן מסתיר מהקוראים מידע רב נוסף על ממצאי מח"ש, בשורה של פרשות אותן חשפנו ב-News1: ברכה ניצל מעמדו לרעה, הן בתפקידו כראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, והן בתפקידיו הקודמים, כדי לשבש חקירות, תמורת שוחד כספי. כן-כן, שוחד כספי.

ד) האם ברכה קיבל תמיכה:

- דברי ניצן: "...ישבתי עם אפי בהרבה פגישות, כולל ברמה האישית בארבע עיניים, וחיזקתי אותו. התחושה שקיבלתי ממנו היא שהוא מעריך את הדברים. אי-אפשר להוציא כל יום הכחשות פומביות. ולא שיערתי בליבי שזה מה שהוא יעשה לעצמו...".

- האמת: ניצן אכן קיים פגישות ותמך בברכה. הוא גונן עליו מפני חשיפת מעשיו, ואף השתמש בכוחו ובעוצמתו כדי לעכב את חקירתו האישית של ברכה, באזהרה. ניצן מתנדב לספר בעצמו על התמיכה שסיפק, אך נכון להעיר לו: מדוע תמכת ועודדת את ברכה, למרות הממצאים שהובאו בפניך מצד חוקרי מח"ש; מדוע התנהלת בצביעות: מחד-גיסא, התרת חקירה סמויה נגדו (בדיקה חשאית, לגישתך ולגישת היועמ"ש), ומאידך-גיסא, פעלת כדי לעודד את רוחו. ועוד שאלה לניצן: מדוע לא פעלת, כפי שהיה מצופה מפרקליט מדינה, ליטול מברכה את נשקו המשטרתי, למרות שאיים כמה פעמים בהתאבדות אם יזומן לחקירה, ועל-אף שאיומיו להתאבד פורסמו ב-News1 והובאו באופן אישי לידיעתך. מדוע?

ה) מדוע לא הוגשה תביעת לשון הרע:

- דברי ניצן: "...הוא שקל את זה. זה דבר שלא נעשה הרבה מאוד שנים. העברתי את הנושא לקבלת חוות דעת, אבל אמרתי לו שכדאי שישקול היטב, כי יש מחיר לצעד כזה. אחרי כמה ימים הוא אמר לי לשכוח מזה...".

- האמת: ברכה ביקש מניצן ומהיועמ"ש שיפעלו נגד הח"מ - שיבצעו מעצר ראווה, שיפעלו לסגירת News1, שיגישו בשם המדינה תביעה נגד הח"מ, ומה לא. ואכן, ניצן, כמו היועמ"ש, ביצעו בדיקה ואף הזמינו חוות דעת "משפטית": כיצד לעצור את הפרסומים נגד ברכה, וכיצד לפעול נגד הח"מ. היינו: לחסל את הח"מ. בכלים פליליים או אזרחיים. ניתנת האמת להיאמר: שניהם ידעו היטב: לא ניתן לעשות מאומה. מסיבה פשוטה: העובדות שפורסמו נגד ברכה, נכונות המה, למרבה הצער. ברכה קיים יחסי שוחד תמורת זאת ששיבש הליכי חקירה ומשפט. חד-וחלק. הוכחנו זאת ב-News1 שוב ושוב, בתחקירים שפרסמנו, וגם מדברים שהוקלטו מפיהם של חוקרי מח"ש. לכן לא יכלו השניים לסייע לברכה, גם אם איבתם נגד הח"מ, שחשף גם את מעשיהם, הינה גדולה וממושכת. הח"מ מגלה כאן: ברכה פנה אל הח"מ, ואף איים בתביעת לשון הרע. עורכי דיני יפנו אליך, הודיע באמצעות SMS. התשובה שקיבל: טוב מאוד. בית המשפט הוא הזירה הנכונה והטובה לבירור האמת. ברכה ידע היטב: הח"מ יאבק בכל כוחו כדי להוכיח בבית המשפט - "אמת דיברתי". ומזאת בדיוק הוא חשש. ברכה, כמו ניצן והיועמ"ש וינשטיין ידעו גם היטב: שום איומים ואמצעי הפחדה, גם מצד מי שאוחז בידיו סמכויות חקירה, לא ירתיעו את הח"מ מביצוע חובתו כעיתונאי. ניהרג, אם צריך, וניאבק כל עוד נשמה באפנו, על זכותנו לחשוף את האמת.

ו) האם ניתן היה למנוע את ההתאבדות:

- דברי ניצן: על טענת האלמנה, אילה, בשבעה לאחר התאבדות ברכה: "מילה אחת שלך ואפרים היה אתנו", השיב ניצן: "...לא עולה בדעתי להתייחס לזה. אני יושב בשבעה עם אלמנה נסערת וכאובה, ויושבים שם עיתונאים ומצטטים שיחות? אני לא תופש את זה...".

- האמת: שי ניצן חייב הסבר, בעיקר לילדיו של ברכה: מדוע לא אמר מילה אחת כדי שיטלו מברכה את נשקו המשטרתי - למרות הפרסומים וההתרעות מצד News1 - ובכך היה אולי מונע את התאבדותו; מדוע לא פעל כדי שיתנו לברכה סיוע נפשי מקצועי, ובמקום זאת הסתפק ב"שיחות" עידוד; ומדוע לא פעל כדי למצות את החקירה הסמויה במהירות, ובמקום זאת שיתף פעולה בשיבוש הליכי חקירה ומשפט, מה שסיבך את אפרים ברכה עוד יותר.

לסלק את ניצן מתפקידו

שי ניצן משקר שוב ושוב ושוב, כמו גם היועמ"ש יהודה וינשטיין, כדי לטשטש את חלקו בשיבוש הליכי חקירה ומשפט ובאחריות לאי-מניעת התאבדותו של ברכה. חמור מכך: ניצן, יחד עם וינשטיין, סיכל את יוזמתו של השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, עליה הודיע פומבית מיד לאחר התאבדות ברכה, להקים צוות מקצועי לבדיקת נסיבות התאבדותו של ברכה. צוות בדיקה אמור היה לקבוע: האם היה אמת בפרסומים ב-News1 ובתפקיד ראש יאח"ה אכן ישב קצין מושחת; האם התקיימה חקירה סמויה נגד ברכה על-ידי מח"ש; והאם התגלו ממצאים שהפלילו את ברכה. השר ארדן הטיל על מפכ"ל המשטרה דאז, בנצי סאו, להקים צוות בדיקה. אך בניגוד לאינטרס הציבורי - לבדוק או לחקור מדוע התאבד ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה: שי ניצן ויהודה וינשטיין הורו לארדן להימנע מהקמת צוות בדיקה, ובכך סיכלו בדיקה ובירור האמת. וינשטיין מסיים תפקידו בסוף ינואר 2016. וטוב שכך. עתה, מחמת התנהלותו המפוקפקת של שי ניצן, יש מקום לפעול לסילוקו מתפקיד פרקליט המדינה.

http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-108585-00.html

תגוביות:

1.אין יותר אמון בפרקליטות בגלל ניצן ודומיו. שי ניצן היה שקרן, נותר שקרן ומינויו על אף הכרת עובדה זו ברבים, היה איתות לכך שכלום לא ישתנה בפרקליטות ושתרבות ההונאה והשקרים הרווחים בה תימשך. זה המצב כיום, וכדאי שגם יואב יצא מהאשליות: כל עוד הם לא עפים מהתפקיד ועומדים לדין - הרקב שם ימשך.

2.בגלל רות דוד, שי ניצן והרבה אנשים טובים שבטוחים שזדורוב חף מפשע, רבים מתים ששי ניצן יתבע את יואב יצחק על זה שהוא מפרסם שהוא שקרן רמאי ונוכל ויקרע לו את הצורה. ועד שזה יקרה מאמינים ליואב יצחק ומאמינים ששי ניצן סתם נוכל קטן שיחד עם עוד כמה חלאות מכסים ומגינים על מערכת מושחתת, שגורמת לציבור לא להאמין בה.

3.עלילות שי ניצן: הנה קומץ מההחלטות שקיבל שי ניצן בתפקידו הקודם בפרקליטות המדינה:

א.הורה לאפשר התפרעויות של אנרכיסטים נגד חיילי צה"ל, גם כשחיילים נפצעו.

ב.סרב לפעול נגד תערוכה שהציגה את שר החוץ ליברמן באופן מבזה ומשפיל.

ג.סגר כמאה תיקי חקירה בעניין אלימות שוטרים במהלך הפינוי בעמונה.

ד.הפעיל כלי אכיפה שנועדו למלחמה בטרור – כלפי מתיישבים שהשתתפו בהפגנות.

ה.ניהל מאבק נגד חוק החנינה למפגינים נגד ההתנתקות (חוק שבג"צ אישר, בניגוד לדעתו).

ו.הכריח מרצה באוניברסיטת חיפה להתחייב לא להתבטא נגד ערבים, ומנגד לא עשה דבר נגד מרצה באוניברסיטת בן גוריון שקרא לשבור למתנחלים את המפרקת

ז.סגר תיק נגד דנה אולמרט (הבת של) כשהפגינה עם אנשי שמאל מול בית הרמטכ"ל, בעוד שאסר על קיום הפגנה מול בית אלוף פיקוד המרכז.

4.ויש עוד מעללים של שי ניצן. ניצן גם התחמק מלטפל בתלונות רבות שהוגשו נגד בלוגר שקרא לרצח חיילי צה"ל ולרצח אהוד ברק. אותו בלוגר, שאימץ את הכינוי אלברט שני, קרא למעשה לחיסולה של ישראל.

5.שי ניצן הוא בושה למערכת המשפטית. מזמן היו צריכים לסלקו.

6.ניצן תתפטר או תגיש תביעה על לשון הרע נגד יואב יצחק.

7.מפחיד לחשוב שמערכת המשפט מזוהמת מלמעלה עד למטה.

בין השאר ציינו בפרקליטות את דבריה של הנהגת הפוגעת נגד חסון, שערכה תחקיר בנושא בערוץ 1. "בעדותה השנייה התייחסה החשודה גם להיכרות משפחתה עם עורכת התחקיר ששודר אודות התאונה בטלוויזיה", נכתב בהודעה. בהמשך נכתב: "לדבריה (הנהגת, ש"פ), שי נשר, בעלה של אילה חסון, היה בעבר ולמשך מספר שנים שותפו העסקי של אביה... לטענת החשודה, עם השנים נתגלע סכסוך עסקי בין אביה של החשודה לבין שי נשר והיחסים עלו על שרטון".

על כך הוסיפו בפרקליטות: "הגם שאיננו מטילים דופי באיש, הרי שמקום בו מדובר בתחקיר טלוויזיה אשר במסגרתו נוצר קשר בין עורכי התחקיר לבין חלק מעדי הראייה, לעתים עוד בטרם מסרו אלה את גרסתם במשטרה, מצאנו כי יש הכרח להביא את דברי החשודה בעניין זה".

על כך כתבה חסון לנציבת הביקורת: "פרקליט המדינה מייחד שתי פסקאות שלמות לאמירות אלו של הנהגת, מבלי שפנה לבדוק עמי, אם יש ממש בטענות אלו, וממילא מבלי שהיה כל צורך בהזכרת שמי או בצירוף העדות, לשם הכרעה עניינית בערר".

מלבד ההאשמות שהטיחה הנהגת בחסון, ציינו בפרקליטות בהודעת הערר כי "לפני חקירתם נחשפו חלק מהעדים לתחקיר של חסון, כשחלקם אף שוחח עמה או עם גורם שעבד עמה קודם למתן עדותם במשטרה. יש בכך כדי לפגוע בהודעותיהם".

מפרקליטות המדינה נמסר: "החלטת פרקליט המדינה פורסמה לציבור במלואה בשל חשיבותה ונוכח העיסוק התקשורתי הרב בנושא. כפי שהודגש בעניינה של חסון, אין בציטוט עדות הנהגת כדי להטיל דופי באיש".

בנציבות הביקורת בחרו שלא להתייחס לדברים.

http://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.2830698

תגוביות:

1.במה שונה האיום והמעשה של פרקליט המדינה נגד ד''ר פורמן מאיום של אנשי העולם התחתון על עדים?

הסיפור העצוב על הדיסלקטיות של הפרקליט שי ניצן, מעיין הנעורים של הגימלאי גולדברג ועל טוהר המידות הציבורי / אברהם פריד
המשנה לנשיאת ביהמ"ש העליון, השופט אליקים רובינשטיין, שהיה בעברו היועץ המשפטי לממשלה וכל חייו שימש תמיד כעו"ד ויועץ בשירות המדינה (בלי שום רגע של נסיון חיים אמיתיים מחוץ למסגרת הציבורית המרופדת והמפנקת) מתנגד לביקורת על הפרקליטות. בעצם הוא מסכים שצריך ביקורת, אבל רק על הפרקליטות באופן תיאורטי ואמורפי, ולא על הפרקליטים שעובדים בה. בערך כמו לפתוח בחקירה תיאורטית על משפחות הפשע, אבל בלי לחקור את ראשיהן ואת האנשים הפעילים בהן.

לזכותו של רובינשטיין שהוא לא הסתיר את העובדה שגם אישתו עבדה בפרקליטות המדינה במשך 33 שנה. למזלם זה היה בימים שבכלל אי-אפשר היה להגיש תלונה כנגד מישהו בפרקליטות. אח, ימים מאושרים שחלפו ונגוזו. אז רובינשטיין רוצה להחזירם.

את עמדתו זו מסר רובינשטיין לחברו אליעזר גולדברג, שופט גמלאי מהעליון, שהיה מבקר המדינה ונציב הקבילות על השופטים וכיום בגמלאות, שאחרי שהוכיח אימפוטנטיות מוחלטת הן כמבקר המדינה והן כנציב קבילות, מונה על-ידי שרת המשפטים שלנו לבדוק אם צריך לקיים ביקורת על הפרקליטים. כזכור לכולנו, יש כבר במשרד המשפטים יחידת ביקורת פרקליטים, שהוקמה בגלל האיום שאם לא תהיה ביקורת פנימית אז הכנסת בעצמה תקים יחידה פלילית לחקירות פרקליטים, במיוחד לאור מה שהתגלה ומתגלה בכל בוקר מחדש על המתרחש בפרקליטות. זה לא מנע מהפרקליטים להחרים את היחידה הזו, לא לשתף עימה פעולה, מה שלא צריך להפתיע אתכם. גם ראשי וחיילי משפחות הפשע נאלמים ושומרים על זכות השתיקה כשנפתחת בעניינם חקירה.

מלכתחילה יש מקום לתמיהה מדוע מונה דווקא קשיש בן 84 לבחינת דברים רציניים הנוגעים לעתיד כולנו, שעה שהוא עצמו וכל חבריו השופטים לא התירו מעולם ואינם מתירים לשום אדם בגילו לשמש אפילו כמורה דרדקים בבית ספר יסודי, או כמרצה מן המניין באוניברסיטה או כסתם עובד במעבדה לבדיקות דם בקופת חולים. מעניין איפה נבדק ונמצא שהשופטים בישראל נולדו עם חסינות גנטית המונעת מהם אפשרות לשיטיון (אלצהיימר), לסניליות או לעייפות הגוף, המוח והנפש בכל גיל. אבל כעובדה, בישראל רק האזרחים הפשוטים מחויבים לפנות את מקומם בעבודה ולצאת לגמלאות בגיל 67. שופטים יוצאים לפנסיה בגיל 70 ורק אז מתחילים בקריירה האמיתית, בדרך כלל במינויים שהם מקבלים מטעם המדינה, עם תגמולים כספיים מדהימים שלא מתפרסמים לידיעת הציבור. תזכרו זאת בפעם הבאה שתנהלו בפניהם משפט או עתירה נגד משרד ממשלתי, וישפוט ביניכם שופט המצפה שבעוד שנה או שנתיים המשרד הממשלתי הזה ימנה אותו לתפקיד מתגמל כספית וציבורית. תבדקו כמה שופטים הוציאו פסק דין בסכסוך בין אזרח למשרד ממשלתי או רשות ציבורית ושנה אחרי זה קיבלו מהם עבודות ענק ואז תבינו את יסודות המשפט העברי. חביב מאוד, לא?

הסיבה ששרת המשפטים החדשה מינתה את גולדברג הקשיש לבדיקת הנושא הרגיש של הפרקליטות, היא רצונה שלא יהיה בעתיד מי שישיב לעיתונאים לשאלתם הצפויה מי סירס ושיתק את הביקורת על הפרקליטים ויספר בהוראת מי עשה זאת, שאלה שתעלה בציבור ביום שהכל יתפוצץ ותתגלה שוב עוד אחת מפרשיות המירמה והשקרים של בכירי הפרקליטות. לכן מונה גולדברג למשימה: הוא יודע לשתוק. בכלל, שופטים שהם בגמלאות מזה 20 שנה ויותר כבר לא עונים לשאלות הציבור. תנסו לשאול, למשל, את השופט בגמלאות צבי טל, לא על הבדיחה של החוק העלוב הנושא שמו, אלא גם למה הוא סידר ונתן לשופטת הילה כהן, זו שזייפה סדרה ארוכה של פרוטוקולים ופוטרה בשל כך, פנסיה ממלכתית לכל חייה, למרות שמלכתחילה לא הייתה זכאית בכלל לפנסיה, ובטח לא ממלכתית. תשאלו אותו. הוא לא ישיב לכם, כמו שלא השיב ולא הסביר איך הוא נתן בזמנו לעמותה בה כיהנה אשתו ולעמותות בהן כיהן עוזרו האישי, מיליוני שקלים מהוועדה לקביעת ייעודם של עזבונות לטובות מדינה שהוא עמד בראשה (כשופט בגמלאות כמובן). כמו כל שופט בגמלאות הוא מעולם לא ענה לשאלות הציבור. וכי מה תעשו לו? לכן גם מונה גולדברג.

אליקים רובינשטיין אמר לגולדברג שבימיו כיועץ משפטי לממשלה הוגשו בפניו בקושי 3 תלונות לשנה נגד פרקליטים (באופן אישי). לזאת הגיבה השופטת גרסטל, העומדת בראש יחידת הביקורת על הפרקליטים, שאם זה המצב, אז היחידה שלה בטח יכולה לטפל בתלונות הללו, כי זה לא מוסיף כל עומס עבודה. גרסטל בטח צחקה תחת השפם שאין לה, כי ברור שמוגשות ותוגשנה עשרות תלונות, כצפוי וכמתבקש נוכח המתרחש, אבל אם אליקים טוען שיש רק 3 - אז בבקשה...

הרקע כולו חמור יותר: פרקליטי המדינה מתנגדים לכך שתיעשה ביקורת על מעשיהם ויפורסמו שמות מי שסרחו. הם מוכנים לביקורת כללית, תיאורטית, אבל דורשים שהיא לא תוחל עליהם אישית. דהיינו, אם פרקליט יזייף מסמך, ישקר בבית המשפט, או יסגור תיק בגלל היכרות אישית עם החשוד (או היכרות כספית עם משפחתו. וגם זה קורה) אז הביקורת לא תבדוק זאת. נחמד. הם רוצים שהביקורת תוכל לכתוב דוח על זה שהקפה במזנון הפרקליטות לא טעים, או תוכל לבקר את הפרקליטות רק על ששכחה לשלוח לעיתונות דוח סטטיסטי על כמות מעצרי השווא השנה. יופי. והם מצפים שאנו נקנה זאת. באמצעות גולדברג הטייח.

ובעוד אליקים רובינשטיין מסביר לחברו הגמלאי הוותיק השופט גולדברג מדוע לא צריך לחקור תלונה אישית נגד פרקליטה שמעלימה מסמכים מתיק חקירה, שמוציאה ומשמידה בדיקות דנ"א שמוכיחות שהנאשם איננו הרוצח, או סוגרת בזריזות תיק חקירה של דורסת ילד (בלי קשר, כמובן, לקבלת תיקי גוצ'י, שעוני יוקרה או נסיעות לחו"ל), בו בזמן כתב שי ניצן, פרקליט המדינה, לשופטת הילה גרסטל, הממונה על חקירות פרקליטים, כי הוא בכלל לא התכוון לכך, כאשר כתב למנכ"ל משרד הבריאות, שלא לתת לרופאה ד"ר פורמן להיכנס לתפקיד שזכתה בו במכרז. וזה הסיפור:

ד"ר מאיה פורמן היא רופאה מהמכון הפתולוגי הממשלתי, שהעידה שחלק מהחתכים על גופתה של תאיר ראדה, התלמידה שנרצחה בבית הספר בקצרין, נעשו על-ידי סכין משוננת ולא בסכין יפנית, כפי שטענה התביעה. בעיית הפרקליטות הייתה שאם הרצח בוצע בסכין משוננת, ולא בסכין יפנית, אז רומן זדורוב, מי שכביכול "הודה" במשטרה שהוא רצח את תאיר באמצעות הסכין היפנית שלו, והודאתו היא ששימשה הבסיס להרשעתו, לא יכול להיות הרוצח. עדותה המקצועית של הפתולוגית פורמן סתרה את גרסת הפרקליטות. בסופו של יום, ביהמ"ש בנצרת לא קיבל את עדות פורמן והרשיע את זדורוב. קורה. בית המשפט לא חייב לקבל עדות כל מומחה, למרות שגם ראש המכון הפתולוגי של מדינת ישראל תמך בעמדת הפתולוגית פורמן וכתב מסמך ברור בנושא (והפרקליטות עשתה הכל כדי שביהמ"ש לא יידע על קיומה של חוות דעת זו).

בין לבין במהלך אירועי משפט זדורוב, זכתה ד"ר פורמן במכרז ממשלתי לניהול מחלקה במכון הפתולוגי. בשלב זה פנה פרקליט המדינה שי ניצן למנכ"ל משרד הבריאות, והתלונן בפניו איך ייתכן שרופאה פתולוגית שעובדת בשירות המדינה מוסרת בבית המשפט עדות המנוגדת לעמדה שמציגה לו פרקליטות המדינה, וניצן דרש ממנכ"ל משרד הבריאות למנוע ממנה מלהיכנס לעבודתה בתפקיד בו זכתה במכרז. משרד הבריאות נעתר לדרישה וד"ר פורמן הלכה לבית דין לעבודה ושם זכתה בפסק דין הקובע שזכייתה במכרז הייתה בדין ובצדק ובזכות כישוריה ושאין לאיש שום זכות או סמכות ליטול ממנה את התפקיד בגלל שעדותה המקצועית על ממצאי הנתיחה הפתולוגית של תאיר ראדה לא מתאימים לרצון ולאינטרסים של הפרקליטות. גם בשלב זה איש לא שם לב, או לא כתב מילה, על כך שמדובר בעצם בניסיון גס וברוטאלי של פרקליט המדינה ללחוץ, לאיים, להפחיד ולהשפיע על עדה מרכזית ביותר במשפט זדורוב, שעדיין התנהל באותם ימים בבית המשפט העליון. מה דעתכם על אדם שמוסר חוות דעת מקצועית וצריך להעיד ולהיחקר עליה מעל דוכן העדים, או שהיא משמשת ומונחת בפני בית המשפט העליון בדיון (שיכול להחזיר הנושא לדיון מחודש) ואז באמצע המשפט מודיעים לו שמישהו בעל עוצמה דורש מהמעסיק שלו לפטרו מהעבודה, לגזור חרפת רעב עליו ועל משפחתו וילדיו, בגלל שעדותו לא מתאימה לרצונות של מישהו? במה שונה האיום והמעשה של פרקליט המדינה נגד ד"ר פורמן מאיום של אנשי העולם התחתון על עדים לפני ובמהלך משפט?

הפעם הגיעה לנציבת התלונות נגד הפרקליטים תלונה קשה נגד שי ניצן ומעשיו, והנציבות ביקשה ממנו את הסבריו ושאלה מתוקף איזו זכות הוא פנה למנכ"ל משרד הבריאות ודרש לפטר את הרופאה פורמן מהמכון הפתולוגי הממשלתי. אגב, מנכ"ל משרד הבריאות עמד להישמע להוראת פרקליט המדינה, אלא שהשרה דאז, יעל גרמן, נעמדה על רגליה האחוריות והתנגדה לכך נמרצות ואף הבהירה כי מעשי שי ניצן הם מסוכנים ביותר, מפרים את החוק ומכילים השפעות הרסניות על כל המדינה. לזכותה של גרמן ייאמר שהיא הוכיחה שלפעמים דווקא נבחר הציבור הפוליטי, זה שאנו בזים לו תמיד, הוא שעשוי מחומרים הרבה יותר טובים ואיכותיים מאשר כל בכירי ה"סיביל סרוויס" שלנו, המתעטרים בנוצות מזויפות של שירות ציבורי נקי ומקצועי, אבל בעצם הם סתם פקידים חסרי כל עמוד שדרה מקצועי ומוסרי.

משדרשה הביקורת הסברים משי ניצן על סיבת רדיפתו את ד"ר פורמן ועל נסיונותיו לפטרה, הוא הבין שהפעם הוא נלכד בגלוי על מעשיו ושזה גלגל שעלול להיגמר בהדחתו ממשרתו. מיד ישב וכתב לשופטת גרסטל מנציבות התלונות שפתחה בחקירה נגדו, ש"לא הייתה לי כוונה במכתב זה להורות למנכ"ל שאסור לו לאשר את תחילת העסקתה (של ד"ר פורמן)... אם הובנתי אחרת, אבהיר כי לא זו הייתה כוונתי. בדיעבד, ייתכן שראוי היה לנסח את זאת בדרך אחרת".

מה לא הובן, שי ניצן? איזו כוונה בדיוק הייתה לך שהיה ראוי לנסחה אחרת? הרי כשפורמן הלכה לבית הדין לעבודה על שלאור מכתבך מנעתם ממנה להיכנס לתפקיד, אתה, כעומד בראש הפרקליטות, היית מי שהובלת והנחית את הפרקליטות לטעון ולהשיב לבית הדין שאין לתת לה להיכנס לתפקיד כי היא העזה להעיד נגד עמדת הפרקליטות. אז על מי אתה צוחק? וכי לא אתה הוא מי שכתב למנכ"ל משרד הבריאות כי (ציטוט): "אני פונה אליך בבקשה שלא לאפשר את התחלת העסקתה במכון, או לחלופין להשעות את תחילת העסקתה ולבחון אותה אחרי שינתן על-ידי העליון פסק הדין בערעור שהגיש רומן זדורוב". מה לא הובן במכתבך? וכי לא כתבת שיש למנוע את כניסתה לתפקיד בכלל, או לפחות עד גמר ההליכים המשפטיים בהם היא הייתה עדה? אתה חושב שכולנו מטומטמים ולא מבינים עברית?

אפשר, כמובן, להקל על שי ניצן ולטעון שאולי הוא דיסלקטי, ושכל מכתביו יוצאים לו הפוך ממה שהוא התכוון. זה קורה לו הרבה. עובדה: גם כשהוא הקריא ממסמך חסוי לבית המשפט העליון חלף זמן ואז נחשף המסמך והתגלה שהוא הקריא להם הכל הפוך לגמרי ממה שהיה כתוב שם. זה בהחלט קורה לו, למסכן. נכון שאי-אפשר לגנות אדם על דיסלקציה שיש לו, אבל בהחלט אפשר שלא למנות אחד כזה לפרקליט המדינה. כי אם זו לא דיסלקציה, אז תגובתו למבקרת היא פשוט היתממות, מצג שווא ושקר גס, וזה בהחלט מתאים אישית למי שעומד כיום בראש הפרקליטות וגם מתנגד שתהיה שם ביקורת.

וכאן עשתה גרסטל את הלא-ייאמן. היא קיבלה את הסברו של שי ניצן, שהוא לא התכוון, וסגרה את החקירה נגדו. אתם חושבים שגרסטל מאמינה לו? שהיא חושבת שהוא דיסלקטי ולא יודע לכתוב בעברית? אתם חושבים שהיא לא מבינה מה מתרחש, ואינה יודעת שניצן משקר מכף רגל עד ראש?

אבל גרסטל נמצאת עכשיו במאבק קשה נגד נסיון הפרקליטים למנוע החלת הביקורת עליהם. שי ניצן הוא בעל עמדת מפתח בקרב הזה, והוא שמלבה מאחורי הקלעים את מאבק הפרקליטים. גרסטל שיחררה כעת את צווארו מעניבת התלייה, כדי שהוא ירפה מהמאבק וישב בפינתו ולא ימשיך להמריד אותם. כאן היא טעתה. ובגדול.

לשי ניצן אין מושגים של הגינות במשחק. כמו לחלק מחבריו בפרקליטות. שי ניצן ימשיך להתסיס פרקליטים ולגבות את מאבקם נגד קיומה של ביקורת על מעשיהם. אם שי ניצן ודרכו (וחבריו) ינצחו, אנו עוד נתגעגע לימים שפרקליטות מחוז בכירות הסתפקו רק בבשמים ותיקי גוצ'י באלפי דולרים, וסגניותיהן רק העלימו והסתירו מסמכים מהנאשמים ובאי-כוחם. אם שיטות ניצן ינצחו, אנו נחזה בפרקליטות מדינה שתהיה זהה ומקבילה לפרקליטות המהוללת של עזה, או לתביעה של מצרים.

הקרב אם תהיה או לא תהיה ביקורת-אמת על פרקליטים בשירות הציבורי ומעשיהם מתחולל בימים אלה. בינתיים זה בידיים של גולדברג ושרת המשפטים, וזה לא מצביע על כיוון טוב. ייתכן שהכנסת תצטרך להתערב. נמתין ונעקוב. רק שבינתיים ועד אז, בכל מקרה שאתם מקבלים מכתב רשמי מהרשויות ומפרקליטות המדינה, לא יזיק אם תכתבו להן בחזרה שאתם מבקשים תחילה לדעת אם הם מתכוונים למה שכתוב במכתבם, או שאחרי שנה וחצי הם יכתבו ויטענו שהם בכלל לא התכוונו למה שהם כתבו. בדיוק כמו שעושה שי ניצן. המנהיג והמוביל של פרקליטי המדינה.

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-104786-00.html

תגוביות:

1.לפטר את ניצן ולחקור אותו. אנו חייבים לדרוש את פיטורי שי ניצן ולפתוח נגדו בחקירה פלילית על עבירות שעשה או נתן להן גיבוי. בהתנהגותו הבריונית הוא מושחת לא פחות מרות דוד.

https://rotter.net/forum/gil/27789.shtml#19

לא הייתי נופל מהכיסא אם מישהו היה מספר לי שבמהלך הטיול אחרי צבא עו"ד מיכאל ספרד בילה במנזר סיקי או בודהיסטי. לספרד, כאב הראש הגדול של ההתיישבות, יש חיבה לא מוסתרת למנטרות. הוא אשף של טפטוף מטבעות לשון מתעתעים שנועדו לערפל את השיפוט של שופטי בג"ץ שנדרשים לבלוע ולעכל את עתירותיו הרבות.

קחו למשל את "בג"ץ התולעים" שהוגש על שכונת נתיב־האבות שליד אלעזר. הביטוי "המאחז הבלתי מורשה ובלתי חוקי" חוזר על עצמו בריפליי כמו נקירות היתוש במוח של טיטוס. מנטרות פופולריות נוספות הן: "ישראלים מפרי חוק בגדה המערבית", מול "השטחים המצויים בבעלותם הפרטית של העותרים מהכפר", ו"קניינם של האזרחים המוגנים בשטחים הכבושים". אלו צירופי מילים הנאמרים בחזרתיות אינסופית על מנת להשפיע על התודעה ולצבוע את השחקנים במערכה: חושך מול אור, שחור מול לבן, רע מול טוב.

על שום מה נקרא שמו בישראל בג"ץ התולעים? מעשה שהיה כך היה: שכונת נתיב־האבות הוקמה לפני כעשור וחצי בסמיכות ליישוב אלעזר שבגוש עציון. תנועת 'שלום עכשיו', שאותה מייצג עו"ד ספרד, מיהרה לקושש תושבים מהכפר אל־ח'דר ולהגיש בשמם עתירה בדרישה להרוס את הבתים שהוקמו במקום. אלא מה, די מהר התברר כי אין באמת זיקה קניינית בין תושבי אל־ח'דר לקרקעות נתיב־האבות, וכי אלו הן בכלל קרקעות סקר הנמצאות בהליכי הכרזה כאדמות מדינה.

רקע קצרצר: כל הכרזה על שטח ביהודה ושומרון כקרקע של המדינה עוברת דרך ויה דולורוזה משפטית אינסופית. משפטני המנהל האזרחי והיועץ המשפטי של איו"ש נוברים בארכיונים ירדניים, מנדטוריים ועות'מאניים משנים עברו, כדי לשלול כל סיכוי קלוש שאולי אי פעם מישהו שילם מס על הקרקע או עיבד אותה. הליך סקר יכול להיתקע גם בלי שנמצאים בעלים מוכרים. מספיק שצה"ל מוצא תצלום אוויר משנת 52', שהמפענח חושד שמא הנקודות השחורות שהוא מזהה הן שתילי זית, כדי לקבוע שהקרקע פסולה להכרזה.

ובחזרה לתיק: בתגובה לעתירת 'שלום עכשיו', הודיעה המדינה שהקרקעות נמצאות בהליכי סקר לקראת הכרזתן כקרקעות מדינה, וביקשה זמן על מנת לסיים את ההליך. במהלך הבירור נמצא תצלום אוויר ובו סימנים לשתי שורות של עצים שהיו במקום לפני כמה עשרות שנים. צוות הסקר החליט להכיר בכל האזור כקרקעות מדינה למעט שתי התולעים. למה תולעים? כי מדובר ברצועות צרות וארוכות, ברוחב של בין מטר אחד לארבעה מטרים, שחותכות שטח שעליו הוקמו 16 בתי קבע בשכונה.

סיכום העובדות עד כאן: אין בעלים פלסטינים מזוהים ומוכרים לשטח. יש אזור זעיר שלא הוכרז כאדמת מדינה בגלל מדיניות תמוהה שמתעקשת על כשרות גלאט, מהדרין מן המהדרין לחומרה, בלי ספק־ספקא של חשש קטניות או שרויה. המדיניות הזו, שמתעקשת לא להכריז על קרקעות שאי פעם היה עליהן עיבוד גם אם אין בעלים ידועים לקרקע, גרמה למדינה להחריג את התולעים מהקו הכחול. מיכאל ספרד עתר כאמור לבג"ץ בדרישה להרוס את הבתים המתולעים, ומרים נאור הגיבה מהר וקבעה דיון לחודש מרץ.

מפחדים מהפקעה

גורם משפטי בכיר המכיר את הדינמיקה שמאחורי הקלעים סיפר לי השבוע איך הדברים עובדים. העתירה מגיעה מבית המשפט למחלקת הבג"צים והיא מפיצה לכל השחקנים את ההצעה שלה לתגובת המדינה. זוהי בדרך כלל יריית הפתיחה למשחק בין שתי קבוצות יריבות: הייעוץ המשפטי של משרד ראש הממשלה ומזכיר הממשלה מצד אחד. הפרקליטות שעובדות תחת המשנה ליועמ"ש (ייעוץ) דינה זילבר, ומחלקת הבג"צים של אסנת מנדל מצד שני. עוזרו של מזכיר הממשלה, גיל לימון, והפרקליטים שתחת היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה שלומית ברנע־פרגו - מנסים למצוא פתרון הגיוני שיהיה מקובל על הסטנדרטים המחמירים מאוד של זילבר ומנדל, ומאידך גיסא ייצג את האינטרסים של הממשלה. אם הם לא מגיעים לעמק השווה המחליט הוא היועץ המשפטי לממשלה. במקרים חריגים במיוחד ראש הממשלה עשוי להתערב בעצמו.

בתיק הזה הציעו גיל לימון ואביחי מנדלבליט (בתפקידו כמזכיר הממשלה) פתרון פשוט העונה לשם "איחוד וחלוקה". ההיגיון המנחה הוא שגם אם הבתים ייהרסו וגם אם יימצא אי פעם פלסטיני שיוכיח זיקה ל"תולעים", הרי שאין כמעט שום שימוש מעשי ברצועה צרה וארוכה כזו. לאור הנתונים הפתרון הוא למדוד את שטח התולעים, להכפיל אותו כפיצוי, ולתת אותו לעותרים מהכפר באזור שנמצא מחוץ לתחומי היישוב. בדרך זו לא יהיה צורך להרוס את הבתים ותוכנית המתאר של היישוב תאושר.

מנדלבליט גיבש כאמור את המתווה המשפטי לפתרון, אך הוא נפל. זילבר התנגדה, וינשטיין החליט לישר איתה קו ולפסול את הרעיון. מחלקת הבג"צים מיהרה להודיע לבג"ץ שהאפשרות הזו איננה עומדת על הפרק ומיכאל ספרד דרש להרוס מהר את הבתים בשל היעדר "אופק תכנוני".

הגורם המשפטי הבכיר מסביר: "הפחד הכי גדול אצלנו הוא לעשות פעולה שתיתפס כסוג של הפקעה. בחשיבה הנוכחית אנחנו לא בעלי הקרקע, אלא רק שומרים עליה בתפיסה לוחמתית זמנית, ולכן אסור לנו לנהוג בה מנהג בעלות. הפרקליטות של זילבר טענו שאיחוד וחלוקה הם אחלה פתרון לבעיות מהסוג הזה בתוך מדינת ישראל, אבל אי אפשר להשתמש בכלי הזה בשטחים".

למה זו הפקעה, הרי הבעלים התיאורטיים מקבלים פי שניים ממה שהיה להם?
"הפעולה הזו של לקחת שטח ולהפוך אותו לקרקע מדינה היא הפקעה, גם אם מי שהפקיעו ממנו רק מרוויח מהמהלך". הבנתם? אין כאן הפקעה, אלא משהו שבלמדנות בריסקאית היינו מכנים "שם הפקעה", או "חשש הפקעה".

בעיה נוספת היא המדיניות ההולכת ומחמירה של נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור: מעשה בפלסטינית שעתרה בדרישה להרוס את כביש הגישה ליישוב לֶשֶם בטענה שהוא עובר על קרקעותיה. המדינה בתשובתה אמרה שאמנם מדובר בשטח פרטי, אך לעותרת אין שום זיקה אליו והבעלים איננו ידוע. בתיק הזה קבעה נאור נורמה שלפיה גם אם אין בעלים שתובעים את הקרקע, יש להרוס את מה שנבנה עליה כאילו היו בעלים תובעים. בתיק אחר, על מערב תפוח, הדהימה נאור כשקבעה כי כל אדמה שאיננה מוכרזת כאדמת מדינה נחשבת כקרקע פרטית, וזאת אף שברור לכול שהכרזה היא הליך הצהרתי ולא מהותי והיא איננה יוצרת בעלות. נאור, אגב, שעובדת 18 שעות ביממה, מעניקה למדינה פרקי זמן קצרים מאוד להתארגן בהתאם להחלטותיה.

בחזרה לנתיב־האבות. הכדור נמצא כרגע אצל מנדלבליט, הוא היועץ המשפטי לממשלה והדרך למנוע חורבן בשכונה אפשרית רק דרך המתווה המשפטי שהוא עצמו הציע בכובעו כמזכיר הממשלה. הואיל והדיון בתיק נקבע לחודש מרץ, נותר רק לקוות שהדיונים סביבו יגרמו לדינה זילבר ולאסנת מנדל להתחיל ליישר קו עם מדיניות קרקעות קצת יותר שפויה ביהודה ושומרון.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/754/366.html?hp=1&cat=479&loc=9

תגוביות:

1.שרת המשפטים איילת שקד (הבית היהודי) מעוניינת להילחם בבג"צ השמאלני ובפרקליטות הסמול אבל נתניהו חוסם אותה ומונע את זה ממנה. נתניהו מאיים על שקד שהוא יקים ממשלה עם הרצוג אם היא תפעל נגד הבג"צ.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/234302

נתניהו: לא אתן לאף אחד לפגוע בביהמ"ש

בטקס חילופי הנשיאים אמר ראש הממשלה, "בדמוקרטיה ישנם מוסדות רבים, אולם מערכת משפט חזקה ועצמאית היא זו המאפשרת את קיומם".

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, השתתף אחר הצהריים (שלישי) בטקס חילופי נשיאי ביהמ"ש העליון במשכן נשיא המדינה.

במהלך נאומו אמר נתניהו, "נמשיך לפעול כדי להבטיח שלא תהיה שום סכנה לעצמאות בית המשפט. בדמוקרטיה ישנם מוסדות רבים החשובים לתפקודה אולם מערכת משפט חזקה ועצמאית היא זו המאפשרת את קיומם של כל המוסדות האחרים".

"זו הסיבה שאני עושה ואמשיך לעשות כל שביכולתי כדי לשמור על מערכת משפט חזקה ועצמאית וזו הסיבה שאני מעריך את כל מה שעשית, השופטת ביניש. במשך חמש שנים וחצי עמדת בגאון בראש משמרתה של הרשות השופטת בישראל. זאת הייתה תקופה לא פשוטה. מערכת המשפט ניצבה לא אחת תחת מתקפה ולא פעם כוונו החיצים ישירות אלייך. ההתקפות הללו לא צלחו, לא לגביך ולא לגבי בית המשפט".

"בית המשפט חזק ויציב", קבע ראש הממשלה, "לא נתתי ולא אתן לאף אחד לפגוע בו. רק בחודשים האחרונים גנזתי כל חוק שאיים לפגוע בעצמאות המערכת. אני אמשיך לפעול כך ובכל פעם שיגיע לשולחני חוק שעלול לפגוע בעצמאות ביהמ"ש בישראל אנו נוריד אותו".

"אני מבקש לברך את הנשיא הנבחר אשר גרוניס. אין לי כל ספק שתחת הנהגתך בית המשפט העליון של ישראל ימשיך להיראות בעולם כמגדלור של חירות שבו מדינת ישראל וכל אלה המקדשים את הצדק והחופש יכולים להתגאות".

2.איך זה שהעם היהודי והמדינה היהודית מגדלים כל כך הרבה בוגדים מבפנים, החל בנטורי קרטא וכלה בעמותות ומפלגות חרטא שחותרות תחת קיום המדינה.

3.כל כך נמאס מביהמ''ש העליון ומהיועצים המשפטיים.

4.כל עוד בג"צ הוא מרכז פוליטי שלטוני של השמאל שאיבד כוחו בכנסת ישראל, תחוסל המדינה היהודית עוד ועוד באמצעות פסיקות של השופטים והיועצים השמאלנים שמינו עצמם בעצמם באמצעות ועדות מושחתות עם דילים אפלים. רק כשהימין יחליט לשלוט ולערוך את המהפיכה הדרושה במערכת המשפט תינצל המדינה היהודית. שתולים עליך ישראל.

5.דו''ח טליה ששון מראה איך השיטה עובדת.

6.מיכאל ספרד: כאיש מרכז-שמאל, איני מצליח להבין איזה אינטרס ישראלי הוא משרת (גם משמאל וגם מימין). האיש מתנהג כאחרון הבוגדים, מקבל שלמוני עתק מממשלות אנטישמיות. הלזה ייקרא שמאל? מיכאל אתה בושה וחרפה לעם היהודי. ההיסטוריה תשפוט אותך לחומרה יתרה, אין לי ספק בכך. יום אחד הרי מרבית יו''ש וגוש עציון יסופחו וכל מעשיך הנלוזים יובנו היטב.

1. מי שעוד הייתה לו טיפת אמון במוסד היועץ המשפטי, באה פרשת הנחות הסלבס הענקיות שאירגן היועהמ"ש היוצא וינשטיין לפרקליטת מחוז תל אביב רות דוד, ושחקה את שאריות האמון במערכת המשפטית המושחתת, הרקובה.

מסתבר, שלמרות שכל הממצאים המפלילים הונחו לפניו, כמו למשל העובדה שדוד קיבלה סדרה ארוכה של מתנות יקרות-ערך מעו"ד רונאל פישר ואחרים, ברוב חוצפתה כמעט לעין השמש, חתם וינשטיין ביום האחרון לכהונתו על חוות דעה מקוממת ומופרכת, שעיקרה גניזת התיק, מבלי העמדה לדין של העבריינית הבכירה - לא בעבירת השוחד, לא בעבירת הפרת אמונים ולא בעבירת שיבוש הליכי משפט – עבירות חמורות, שכל אזרח שאינו בעל דם משפטי כחול, היה מושלך לכלא בגינן לעשרות שנים.

2. מי שעוד הייתה לו טיפת תקווה שהיועהמ"ש החדש אביחי מנדלבליט יגלה מספיק אומץ לב לניקוי האורוות מן הרפש שדבק בהן בעידן קודמו וינשטיין, התבדה.

נכון אומנם שעל שולחנו של מנדלבליט הניח קודמו מאפה אפוי לחלוטין בפרשת רות דוד, אבל ראוי היה שיגלה יושרה ראויה, ויהדוף באומץ את הניסיונות להכשילו כבר בצעדיו הראשונים. למרבה הצער וההפתעה אימץ מנדלבליט ככתבה וכלשונה, בבחינת כזה ראה וקדש, את הכרעתו התמוהה של קודמו, למרות חוסר סבירותה בעליל, וזאת מבלי לפקוח עין ולהבין כי מפילים אותו בפח. חבל שהיועהמ"ש החדש, שזכה עם כניסתו לתפקיד לכל הקרדיטים האפשריים, מעד כבר בצעדיו הראשונים: "וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיהו כ"ט, י"ד).

3. לעומת האכזבה שחוללו וינשטיין את מנדלבליט, למי שעדיין סירב לאבד אמון במערכת, לא איכזב כלל אגף נוסף במערכת - פרקליטות המדינה וראשה שי ניצן, האיש שבנה קריירה מחפירה על בסיס החלטות בלתי סבירות בעליל.

פיברוק ראיות

עדיין לא נשכחו לניצן החלטותיו השערורייתיות בעידן ההינתקות, שייזכרו לדראון עולם, וכל הזמן צצות החלטות מדהימות נוספות. למשל הוונדטה המרושעת שניהל אישית כנגד ד"ר מאיה פורמן-רזניק בפרשת זדורוב, כדי לסכל מינויה לתפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית.

שי ניצן לא איכזב גם בפרשת רות דוד, וייתכן ששיחק בה תפקיד ראשי, רק משום שהבין שקלונה של הבכירה, חושף גם את ערוותו המוסרית של הממונֶה עליה. ניצן התגייס לסייע לפרקליטי מחוז ת"א, להכשיל את משימתה של נציבת התלונות, השופטת (בדימוס) הילה גרסטל, כשביקשה לבדוק את החשדות נגד רות דוד; ופעל במשך חודשים להשגת מצג שווא, כאילו רות דוד לא הובילה החלטות מגמתיות תמורת שוחד. ממש צדיקה נסתרת.

4. מצד שני, לא קשה להבין את החלטותיהם השערורייתיות של כל הנ"ל. שנתם מן הסתם נדדה בלילות, כשהבינו מה עלולה לעולל העבריינית הבכירה, כשתפתח מעל דוכן הנאשמים תיבת פנדורה, שמתוכה יצוצו עשרות שדים מבעיתים, העלולים לסחוף לתהומות גם את צמרת המשפט: פרקליטים בכירים, ואפילו שופטים שהגיעו לביהמ"ש מן הפרקליטות, שאולי היו שותפים לפשע, או לפחות ידעו ושתקו.

האם מדריך אותם החשש מפני האורניום המועשר שבידי רות דוד, ובכוחו לחולל פיצוץ גרעיני שיקבור את כולנו תחתיו? האם לא הייתה כאן עסקה של 'שתוק לי ואשתוק לך'?

5. האכזבה הקשה מגיעה עד לשיא הצמרת המשפטית, בג"ץ, שמאמץ שיטה נלוזה של איפה ואיפה, צדק סלקטיבי: חוק אחד ליהודים, חוק אחר לערבים. רק כך אפשר להבין את הכרעת בג"ץ לדחות שתי עתירות שונות, שהגישה תנועת רגבים, יחד עם בעלי קרקעות יהודים, לפינוי בדואים בנגב, שפלשו לאדמות בבעלות יהודית, ובנו עליהן כפרים לא חוקיים. בשני המקרים זרק בג"ץ מכל המדרגות את בעלי הקרקע היהודיים.

זאת, בניגוד משווע למדיניותו השיטתית של בג"ץ להורות על הרס מבנים שבנו יהודים על קרקעות, אפילו כאשר רק נדמה שהן בבעלות ערבים. הפעם, בדיון בפלישה של הבדואים מאלעזאזמה, הפתיעה הנשיאה מרים נאור באמירה הפוכה: "לא ניתן לקחת את קרקע העותרים ולשים אותה, עם כל הכבוד, במרכז החיים. אי-אפשר לקחת את הקרקע של העותרים, שבמקרה פנו לבית משפט, ולקבוע לגביהם מיתווה שונה מהמיתווה הכללי שהמדינה עובדת עליו". לאמור, היהודים ינושלו והפולשים ינצחו.

וזה עוד כלום לעומת אמירתו הסקנדלוזית של השופט מני מזוז, בתיק דומה של פלישת בדואים משבט אלזרנוג, לקרקע שרשומה 85 שנה בבעלות יהודים. למרות שהמדינה הכירה בצדקת התובעים והתכוונה להעביר את הפולשים משום שמדובר בפלישה בלתי חוקית, הציע השופט מני מזוז מספר פעמים לאורך הדיון, לשקול אפשרות להפקיע את הקרקע מידי הבעלים היהודים ולהסדיר את היישוב הלא חוקי, באופן של הלבנה למפרע. "אני מבין כי המדינה לא רואה כפתרון, הסדרה של ההתיישבות במקום עצמו. זאת לכאורה במובנים מסוימים האופציה הפשוטה ביותר, זה אומר: להפקיע את השטחים הפרטיים ולתכנן את המקום".

אם הפקעה היא פתרון הוגן, איך זה שבג"ץ דוחה שוב ושוב הצעות להפקיע קרקע שעליה בנו יהודים בתום לב, תמורת אדמות חלופיות לבעלים, ומעולם לא הסכים ל'הלבנה למפרע'?

6. לא האיום הגרעיני האירני, לא טילי החיזבאללה ולא הרצחנות הפלשתינית, ימוטטו את המדינה היהודית הראשונה לאחר אלפיים שנות גלות. מה שעלולים לחרב את הבית הלאומי, הם השחיתות והריקבון, הסיאוב והשפל המוסרי, השלמונים והמוסר הכפול. אפילו הנחותות שבמדינות העולם השלישי, כבר יכולות לקבל כאן קורסים מזורזים לשיבוש הוכחות, בדיית ראיות, עיוות דין, חיפוי וטיוח, 'דאבל סטנדרט' וכזבים ללא הפסקה.

כה עמוקות הגרורות הסרטניות, עד שנדמה שגם עשר שֹרות משפטים, לא יצליחו לשרש. אבל, ככלות הכל, זוהי חובת-העל של שרת המשפטים איילת שקד. חובתה לפחות לנסות לטהר את המערכת המשפטית על כל שלוחותיה מן הזוהמה הממארת שדבקה בה, ושבעטיה איהדה לחלוטין את אמון הציבור, וליישם את הציווי המקראי האוניברסלי: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים ט"ז, י"ט-כ').

נציבת הביקורת על התביעה אמרה בשיחה עם סטודנטים בקריית אונו: "אם אבדוק את התיק, אוכל לראות אם היה משפט הוגן"

נציבת ביקורת מערך התביעה: לא יודעת אם זדורוב אשם או זכאי

העותרים הם הפרקליטים המוזכרים בדו"ח. הם מבקשים למנוע מגרסטל לפרסם אותו בטענה ששמם הטוב עלול להיפגע ממסקנותיה, וטוענים כי לא ניתנו להם ההגנות הראויות על שמם הטוב. לפני כחודש הודיע פרקליט המדינה שי ניצן כי לא ישתף פעולה עם השלמת הדו"ח מכיוון שלדעתו הנציבה נוהגת בחוסר סמכות בחלק מהביקורת.

ליבת הדו"ח הקשה של נציבות התלונות על היחסים בין פרקליטות המדינה לבין המכון הפתולוגי באבו כביר עוסקת בפרשת זדורוב. במהלכה התברר לכאורה שהמכון הפתולוגי הוא הגוף היחיד המספק הוכחות חיוניות לתיקי התביעה, ושנוצרה פרקטיקה של חוות דעת שאין עליהן עוררין. הדו"ח עוסק באופן נרחב בד"ר מאיה פורמן, פתולוגית במכון, שהציגה עמדות מנוגדות לפרקליטות - ובעקבות כך נעשה ניסיון להזיזה מתפקידה.

ד"ר פורמן הציגה הסבר חלופי לחלק מהראיות שהביאו להרשעת זדורוב: היא סברה שראדה נחתכה בסנטרה על ידי סכין בעלת להב משונן, וזאת בניגד להודאת זדורוב שלפיה השתמש בלהב ישר. הגשת העתירה עלולה לגרום לבעיה משפטית סבוכה: הגוף שיצטרך להגן על נציבת התלונות, כרגיל בעתירות נגד מוסד ממלכתי, הוא פרקליטות המדינה. אלא שבשל המאבק בין שני המוסדות לא ברור מי ייצג את השופטת בדימוס גרסטל, וייתכן שהיא תצטרך לקבל אישור חריג לקבל ייצוג משפטי פרטי.

הפרקליטים שהגישו את העתירה באמצעות עורכי הדין צבי אגמון ועינת שרקי ממשרד אגמון ושות' רוזנברג הכהן ושות', ביקשו צו על תנאי שיאסור על הנציבות את פרסום הדו"ח, שחורג לדבריהם מסמכותה של הנציבה. בנוסף הם מבקשים להשמיט מהדו"ח אזכורים פרטניים של מקרים שעלולים לפגוע בפרקליטים המטפלים, וכן הטלת חיסיון על שמם ועל פרטי העתירה. העותרים כתבו כי הם עושים זאת "למניעת פגיעה בזכויות ובהגנה על שמם הטוב של העותרים, שהם כולם פרקליטים בשירות המדינה, העושים לילות כימים בייצוג המדינה בערכאות השונות". לדבריהם, הדו"ח הוכן "בחוסר סמכות ופוגע, שלא כדין, למצער, בשמם הטוב של העותרים, אם לא למעלה מכך".

"ייתכן שאנשים יושבים בכלא על לא עוול בכפם"

בטיוטת הדו"ח שפורסמה לרשונה ב-ynet, מטילה השופטת בדימוס גרסטל צל כבד על מהימנות רופאי המכון לרפואה משפטית, שעובדים בשיתוף פעולה מטריד עם נציגי התביעה: "אין ודאות מוחלטת שחוות הדעת הניתנות על-ידי רופאי המכון הן מקצועיות, אמינות, הוגנות ובלתי מוטות". גורמים שמעורבים בכתיבת הדו"ח טוענים שהדו"ח חמור, מהחמורים שנכתבו על מערכת המשפט בישראל ושהפרקליטות מנסה למנוע את הפרסום שלו בכל מחיר - גם במחיר של מניעת פרסומו בבג"ץ. "לנו ברור שייתכן שאנשים יושבים בכלא על לא עוול בכפם בגלל ההתנהלות של הפרקליטות, ואת זה הציבור חייב לדעת", אמר גורם המעורה בכתיבת הדו"ח.

שלשום אמרה השופטת בדימוס גרסטל בשיחה עם סטודנטים כי רק בדיקה של תיק הרצח תאפשר לדעת אם נפלו כשלים בהליך שהביא להרשעתו של רומן זדורוב במעשה. "אני למשל לא שייכת לאלה שיודעים אם זדורוב אשם או זכאי. לא שייכת", אמרה בשיחה עם סטודנטים בקריה האקדמית אונו. "בעלי בטוח שהוא יודע אם הוא זכאי או אשם, יש לו קצת פחות מידע מאשר לי אבל הוא יודע אם הוא זכאי או אשם. אני משוכנעת שגם פה, כל אחד בציבור מגבש דעה בלי התשתית העובדתית. אני לא יודעת אם הוא זכאי או אשם. אני יכולה להגיד לך שאם אני אבדוק את התיק אני אוכל לראות אם היה לו משפט הוגן ואם לא נפלו כשלים במשפט, בתהליך של המשפט, באופן שהיה צריך להוציא אותו זכאי רק בגלל הדברים האלה".

פרקליטות המדינה מנהלת בימים אלו קרב ציבורי נגד עדויות המעלות ספק בהרשעת זדורוב. בתגובה מפורטת לעדות הדרמטית בסדרה "צל של אמת", טענה הפרקליטות כי מדובר בעדות שכבר נחקרה לעומק לפני ארבע שנים. היא מציינת כי ייתכן שחברתו של הדובר אכן סיפרה לו שרצחה את ראדה, אולם עדותו נחקרה ביסודיות ונשללה.

בין השאר כותבת הפרקליטות בתגובתה כי א' נשלחה להסתכלות בבית החולים שער מנשה, וששם נקבע כי היא סובלת ממצב פסיכוטי. הם אומרים כי נוכח ההפרעות הנפשיות שמהן סובלים לכאורה שני בני הזוג, לא ניתן לשלול גם את האפשרות כי א' סיפרה לבן זוגה א"ח בסיטואציה כלשהי במסגרת "מערכת היחסים הפתולוגית שביניהם" שהיא מעורבת ברצח. עוד אומרים בפרקליטות שהפרטים, כפי שסופרו לכאורה לא"ח, הופרכו לחלוטין, ולא ניתן לשלול שא"ח "מאמין או שכנע עצמו שהיא אכן הרוצחת מבלי שסיפרה לו דברים אלה".

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4785662,00.html

תגוביות:

1.שימכם הטוב??? פורים כבר עבר. מתי יעמידו לדין פרקליטים שהיו שותפים לתפירת תיקים? משטרה, פרקליטות, מערכת משפט נראים ככנופיית חוק הפועלת שכם אחד לתפור הרשעות לחפים מפשע. יש להקים אירגון של אזרחים שירוץ לכנסת ושמטרתו העיקרית להיאבק למען מהפכת חצר בפרקליטות, במשטרה ובמערכת המשפט. היום זדורוב, אתמול עמוס ברנס, מחר זה יכול להיות כל אחד מאיתנו.

2.על ראש הפרקליטות בוער הכובע.

3.כל ההתארגנות הפושעת הזו התקיימה גם ברצח רבין. יש במכון לרפואה משפטית מידע שיכול להפוך את פרשת רצח רבין על פניה. מדובר במפלצת. אם כך, האם יגאל עמיר רצח את רבין? חד משמעית, לא!

4.א"ק היא האשמה בוודאות גמורה. בנוסף למה שפורסם בסרט היא העלתה לרשת שיר כבר ב-2007 שבו היא רמזה רמז עבה מאוד שזו היתה היא.

5.ככה זה כשנותנים כוח וכסף לאנשים שהעבודה שלהם היא דמגוגיה. עובדי מדינה - שוטרים, שופטים, פרקליטים, פקידים, כל אלו שסמכות כלשהי בידם - חייבים להיות מפוקחים בצורה שקופה ופומבית ולא לקבל שום חיסיון, כדי שאם יחרגו מהמוטל עליהם - שכל הציבור ידע ויוקיע אותם. כל פרקליט במדינה משכורתו משולמת מכיסם של אלה שיוצאים להפגין נגדם ואין אדם בארץ שיקום מיוזמתו ויילך להגן על הפרקליטות או המשטרה.

6.פרקליטות מושחתת מהיסוד. הילה בבקשה תעשי שם סדר תוצאי את האמת לאור.

7.אנחנו כבר העולם השלישי.

8.כל הכבוד לך הילה גרסטל!!! העם מאחוריך!!! הגיע הזמן להתבגר ולהתגייס לקראת עתיד טוב יותר של מדינתנו.

9.ראיתי את "צל של אמת" אני מאבד אמון בכל המערכות. סכנה לישראל.

10.בושה של פרקליטים מה אתם מסתירים? למה אתם חושבים שאתם מעל החוק? חייבים לפרסם.

11.על הפללת חפים מפשע צריך עונש מוות בשריפה - בארץ מקבלים קידום.

12.רצח תאיר ראדה כמו לקוח מסרט אימה והמציאות עולה על כל דמיון. מה אתם כל כך מתאמצים להסתיר שם בפרקליטות?! איזה ריקבון מוסרי עצום טאטאתם מתחת לשטיח?

13.וזה רק קצה הקרחון...הכל יתמוטט כמו מגדל קלפים...הפרקליטות...המכון לרפואה משפטית...המשטרה...בג"צ...עיתונאים ועוד...

14.הפכתם להיות מרשיעים בכוח בעזרת משטרה שאינה מחפשת צדק. הגיע הזמן שתהיה ביקורת ואם צריך גם אחריות אישית. השם הטוב שלכם לא יקר יותר משמם של אחרים שהכפשתם בלי להתחשב בחזקת החפות כחלק מהשיטה שלכם.

15.לפטר מיד את כל פרקליטות המדינה ולהקימה מחדש.

16.שופטים ברפש. סדום!

17.הכל שם מושחת ומטוייח. רק מלראות את החוקרים העילגים שחקרו את זדורוב, מבינים שהם לא מבינים כלום. נראים ומדברים כמו נהגי מוניות. אלה חוקרים??? הכל בחקירה הזאת מסריח מרשלנות וטיוח, פרקליטות מושחתת, כל מי שהביא ראייה לכך שזדורוב לא הרוצח ניסו להוציא אותו שקרן ושרלטן (גם מומחה בעל שם עולמי לטביעות נעליים שקבע שזה בכלל לא טביעת נעל מה שמצאו). כנ"ל השופטים שגינו את מאיה פורמן ולא חיפשו את האמת כלל.

18.עוקב אחרי פרשת זדורוב כמה שנים, למדתי את כל הכרעות הדין ובעקבות כך איבדתי כל אמון במערכת אכיפת החוק והמשפט. פעם חשבתי שיושבים שם אנשים שהצדק הוא נר לרגליהם, והיום אני לא מאמין לשום דבר. זה גורם לי גם לחשוב שאולי קצב חף מפשע. אולי דרעי בכלל לא היה אשם (ואני לא סובל את מפלגתו), ובאופן כללי, לצערי, אני מרגיש שהמערכת הזאת איומה. זו הרגשה נוראית, כי כאזרח שדוגל בדמוקרטיה ובצדק, אתה רוצה להרגיש שיש חוק וסדר, וכי המשטרה רוצה לשים את הפושעים בכלא ולהגן על הטובים, וכי הפרקליטות פועלת רק לפי עקרון השוויון והצדק, וכי השופטים עומדים מעל כל זה ובוחנים את החומרים בשבע עיניים ופוסקים באובייקטיביות. אבל פרשת זדורוב הוכיחה לי שממש לא כך מתנהלים הדברים.

המשטרה נעצה את החץ, ואז סימנה מטרה סביבו. הפרקליטות הלכה עם זה, והשופטים - גם במחוזי וגם בעליון (להוציא את השופט דנציגר), נכשלו במשימתם. אני מוכן להתערב שכל שלושה ילדי גן חובה, לו היו רואים את סימני החיתוך המשוננים, היו יודעים לומר שרק סכין משוננת יכולה ליצור סימנים כאלו.

וחוץ מזה, מישהו מהגאונים (כולל הסנגורים), חשב פעם שיש סכינים שחלק מהלהב משונן והשני חלק. מעניין - אחרי 'צל של אמת' חשבתי להיכנס לאתר של ריקושט ולהסתכל אילו סכינים מוכרים שם, והנה, חלק מהאולרים והסכינים מכילים שינון בחלק הקרוב ליד ואילו הלהב בחלקו השני הוא חלק יותר. מתאים בול לתיאור של א.ח. גם השוותי את החתכים לאלו של המנוחה, וזה מתאים בול). אבל כנראה שלמערכת אכיפת החוק אין רצון לחקור את עצמה, והתנגדות הפרקליטים לפרסום הדו"ח מהווה עוד דוגמא. מה? פרקליטים לא טועים? שופטים לא טועים? מה, אתם מעל לביקורת?

קחו אוויר, הצטיידו בצניעות, ואמרו שטעיתם בגדול. זה הדבר היחידי שיחזיר לי (ולהרבה אחרים אני בטוח) את האמון בכם.

19.מה צריך לעשות עם גופים רקובים כמו הפרקליטות , המשטרה ומערכת המשפט? צריך לפרק ולהקים מחדש. ישן מפני חדש תוציאו.

20.שקיפות זה לא רק מתי שנוח.

21.איזה שם טוב יש לפרקליטות ולמערכת המשפט שהם צריכים להגן עליו? מכל הפרסומים בשנים האחרונות עולה שם רע מאד לכל המערכת.

22.יפגע בשמכם? איזה שם יש לכם חבורת פח אשפה? מזמן כבר אין לכם שם טוב!

23.פרשת רות דוד כתם לכל החיים. עד שרות דוד לא תעמוד לדין ותיכנס לכלא לשנים ארוכות הכתם לא יוסר.

24.סדום ועמורה. קשה להבין מה קורה כאן.

25.המדינה הזו פשטה את הרגל מזמן.

26.מערכת משפט פושעת, מושחתת ומסואבת.

27. 3 אנשים שונים - א"ח, סטודנט מאוהלו, והשוטר שכמעט ננשך, יעידו שהיא אוהבת אברים ודם. כל תא השירותים היה מרוח בדם על הקיר - כנראה שהיא נהנתה מעצם המעשה והריח...יש לה ברשת שירים מ- 2007 עם המון רמיזות לתאיר. "השמש תעלה, השמש תעלה" - זה השמש תאיר השמש תאיר. כתבה שם שהיא שונאת ילדים בבית ספר. יש שם שיר עם רמז של 2 דקות ו- 46 שניות שזה 166 שניות - לא פענחתי עדיין את הפירוש. (עזרתכם). אפילו באיור בספר ילדים שעשתה עבור הכותב שגם הוא מקצרין לפני 3 שנים יש דמויות עם חרב/סכין. הציורים שלה חולניים...משהו לא בסדר איתה. צריך לבדוק מה עשתה בתאריך זה, איכון נייד, מצלמות, פעולות באשראי...וכו'.

28.במערכת בינונית כל כך אין יכולת לנצח אז מפברקים.

מי שמבין דבר או שניים בסוגיית הגז, יתקשה להתעלם מהסמליות שאפפה את יום אתמול. מאגר תמר חגג יום הולדת שלישי מאז החלה פעילותו - דווקא בשבוע שבו אחיו הגדול, שדה לוויתן, ספג עיכוב משמעותי בפיתוח

הפצצה הוטלה ביום ראשון אחר הצהריים. משרד המשפטים מסר שבתוך שעה, ב־17:30, יפורסם סוף סוף פסק הדין בנוגע למתווה הגז. הדריכות והמתח טיפסו בבת אחת, וכולם המתינו למוצא פי השופטים. בשעות שאחר כך נקלעו כל המעורבים, וגם כל כלי התקשורת, למערבולת של שמחה, כעס ופרשנויות מלומדות. כולם חזרו לאחור, אל הסאגה שנמשכת כבר יותר משנה. ולא רק הפרשנים חזרו לאחור, אלא גם המתווה עצמו.

בשורה התחתונה, שופטי בית המשפט העליון העניקו לממשלה שנה להסדיר את מה שכונה "סעיף היציבות" (נחזור אליו בהמשך), אך באופן שונה מזה שהציע המתווה עצמו. ואם הממשלה לא תעשה כך, המתווה כולו צפוי להתבטל.

מתנגדי המתווה, כצפוי, פתחו בקריאות שמחה על ההישג הגדול. חלקם מיהרו ליזום דרך הפייסבוק את "חגיגת ניצחון מתווה הגז" בתל אביב, שנקבעה ליום שלישי. מקדמי ויוזמי המתווה הגיבו בצער ואפילו בתדהמה, אבל העוסקים במלאכה מיהרו לקום על הרגליים ולהתמודד עם החלטת השופטים. לא מדובר בסוף פסוק, אלא בעיכוב נוסף - והלוא עיכובים היו מנת חלקו של כל המתווה.

שיפור יציבות

ההפתעה מפסיקת בג"ץ היתה אדירה. נכון, כבר בדיונים הראשונים שנערכו שיגרו השופטים רמז עבה בנוגע לקשיים שעורר אותו "סעיף יציבות"; אבל במשק האנרגיה, וגם במסדרונות השלטון בירושלים, נוצרה מעין ציפייה שבג"ץ יאשר את המתווה בכל מקרה, אולי בכפוף להתניה כזו או אחרת. אלא שאז יצא פסק הדין.

מדוע נבנתה ציפייה שכזו? משום שהיה נדמה כי אדריכלי המתווה הלכו לפי ספר החוקים, ככתבו וככלשונו. מלבד עניין היציבות, היתה הדרך הארוכה והמפותלת להפעלת סעיף 52, שכללה שבועות של דיונים בוועדת הכלכלה. המתווה עבר שימועים, מסקנות ביניים ומסקנות סופיות. הוא אושר בממשלה ואפילו בהצבעה בכנסת - ועדיין, בג"ץ חשב אחרת והפתיע.

כדי להבין מהו אותו סעיף יציבות מפורסם צריך לחזור לינואר 2009, התקופה שבה התגלה מאגר תמר. זמן לא רב לאחר מכן הכריז שר האוצר דאז, ד"ר יובל שטייניץ, על כוונתו להקים ועדה. בהמשך אכן הוקמה ועדת ששינסקי, שהמליצה בשנת 2010 על העלאה דרמטית של גובה התגמולים והמסים על הרווחים מאוצרות הטבע. מבחינת שותפויות האנרגיה היה מדובר בחדשות רעות מאוד, או כפי שניסח זאת בעל השליטה בקבוצת דלק, יצחק תשובה: "שינוי כללי המשחק, תוך כדי המשחק".

דווקא בכנסת הצליחו, באופן נדיר, להגיע להסכמה רחבה בין האופוזיציה לקואליציה, אך בהמשך גברה מגמת ההתערבות בתחום הגז. הוקמה ועדה חדשה - ועדת צמח - שקבעה כמה גז יהיה מותר לייצא מישראל, ולאחר מכן נכנס לתמונה הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיוויד גילה. לאורך תקופה לא קצרה הוא בחן את נושא התחרות, ובשלב הראשון שקל לנסח מעין הסדר, מה שכונה "צו מוסכם", מול שותפויות האנרגיה. לאחר חודשים רבים נמלך בדעתו, גיבש מתווה חדש ונסוג בו מהכוונה להוציא צו מוסכם.

בסופו של דבר, בדצמבר 2014, התפטר גילה על רקע זה והכניס את המערכת כולה לטלטלה. ראש הממשלה נתניהו הטיל על יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה דאז, פרופ' יוג'ין קנדל, לרכז את הסוגיה, וכך נולד מתווה הגז. הימים היו ימי ערב מערכת הבחירות של 2015, הסוערת ממילא. הצוות שכלל את הרגולטורים הבכירים החל לגבש את עמדת המדינה, ולאחר מערכת הבחירות מונה ד"ר יובל שטייניץ לתפקיד שר האנרגיה.

גיבוש המתווה החל מול חברות האנרגיה, ובעיקר מול שתי חברות בולטות: נובל אנרג'י האמריקנית, שמחזיקה בידע המקצועי הדרוש להפקת גז מקידוחי מים עמוקים, וקבוצת דלק שנשלטת על ידי יצחק תשובה. שתי השותפות מחזיקות ברוב מאגרי הגז בשדה תמר ולוויתן. בשלב מסוים המגעים הפכו גלויים, והשר שטייניץ והממשלה סימנו כמה מטרות למתווה: הראשונה היתה פיתוח שדה הגז לוויתן כדי לייצר יתירות אנרגטית, משמע, מצב שבו שפע של גז זורם בכמה דרכים לצנרת בארץ. השנייה היתה קידום היחסים עם מדינות שכנות באמצעות ייצוא הגז. והשלישית - החשובה והמאתגרת מכולן - היתה יצירת תחרות עתידית, בעיקר בעקבות פיתוח שדות הגז הקטנים כריש ותנין, שיימכרו לגורם חדש.

חברות האנרגיה, למודות ועדות ששינסקי וצמח וההתנהלות המסורבלת מול הממונה על ההגבלים, דרשו את פיסקת היציבות. "הסעיף הזה היה על הפרק עוד בדיונים על מתווה הגז", נזכר השבוע פרופ' יוג'ין קנדל, "אנחנו (הממשלה; ח"ש) אלה שבחרנו לקבוע את הסעיף לחברות הגז, משום שלא היינו מוכנים לתת להן ערבויות. אנחנו גם לא מוכנים לתת להן איזשהו חוזה של פיצויים. בעצם הגענו למו"מ על כך שמוכנים להסתפק בסעיף יציבות. הסעיף בסך הכל אומר שהממשלה עשתה שינויים רבים מאוד בכל הנושא של משק הגז, ששינו מאוד את הרווחיות של הפרויקטים - ושהממשלה בעצם שבעת רצון מהשינויים שהיא עצמה עשתה".

הסעיף מעניק התחייבות כללית של הממשלה לא לבצע שינויים במשק הגז למשך עשר שנים. וזה, בסופו של דבר, יהיה מה שיעורר את זעמם של שופטי בג"ץ. "התחייבות אקטיבית זו מצד הממשלה לסכל - כך ממש - כל שינוי בחוק הנוגד את המתווה, חוצה בעיני את כל הגבולות המותרים בדמוקרטיה פרלמנטרית", כתבה בפסק הדין השופטת אסתר חיות, שהמשיכה לומר כי ההחלטה "צובעת בצבע בלתי חוקי ברור ומובהק את הוראות הכבילה".

מנגד עמד השופט נעם סולברג, שהיה בדעת המיעוט וציין כי לדידו "מוסמכת הממשלה לקבוע את אשר קבעה בהחלטתה" בנוגע לפיסקת היציבות. "אף שמתווה הגז כמוהו כהסדר ראשוני", כתב, "הרי בנסיבות הייחודיות אין צורך בחקיקתו של מתווה הגז ככזה, ואפשר להסתפק בכך שהסמכות לקבוע ולהחליט על רכיביו השונים של המתווה הוענקה לממשלה בחקיקה ראשית באופן מפורש".

כמו אוטו בלי ביטוח

"יש הבדל בין פסקי הדין של השופטים, ואפילו סתירות בין חיות לסולברג", אומר פרופ' אברהם דיסקין, ממדעני המדינה החשובים בארץ, "הדבר שכאילו מתבקש, אם בן אדם פשוט קורא את פסק הדין, הוא ששום ממשלה לא יכולה להחליט החלטות שהן שמעבר לקדנציה שלה. שום ממשלה לא יכולה לקבל שום התחייבות ולא יכולה לעשות חוזה לסלילת כביש - אם החוזה לא יושלם עד לבחירות או עד להקמת הממשלה הבאה. זה דבר בלתי סביר, שלא מקובל בשום מקום בעולם".

השופטים, מסביר פרופ' דיסקין, "בעצם אומרים לממשלה: אם הייתם חותמים חוזה, הייתם עונים על כללי הרגולציה הרגילים. אבל נמנעתם מלעשות את זה, אז אנחנו אומרים שצריך ללכת בחקיקה ראשית. השופט סולברג חלק על זה. השופטים בעצם אומרים שמכיוון שהממשלה רק התחייבה ולא רצתה לערוך חוזה, הם מעלים את סף הדרישה כלפיה. אבל ההיגיון אומר שאם הממשלה נמנעה מחתימת חוזה, הדרישה מהממשלה צריכה להיות קטנה יותר. אין שום היגיון בכל העניין הזה".

מדוע בג"ץ התערב בכלל בנושא מתווה הגז?

"הם נכנסו לעניין הזה כדי להעצים את כוחם, להראות שהם הגוף שפוסק בכל עניין ודבר. ביהמ"ש בארה"ב לא נכנס לרוב העתירות. הוא נכנס אולי לאחוז אחד מהן, ואז מנמק מדוע. הם רוצים להיות הפוסק האחרון, להראות שהם הצדק והאורקל - והם לא".

דיסקין עוקב כבר זמן מה אחרי הנטייה של בג"ץ להתערב או לעיתים אף לפסול חוקים. "חשבתי שכל העניין יתפוצץ אחרי ההשעיה של שלושת ראשי העירייה", הוא אומר, "זה דבר שנעשה בניגוד לחוקים חרוטים - פוסט־פקטום". רק לאחר אותה השעיה, הוא טוען, נחקק חוק רטרואקטיבי שהצדיק אותה לאחר מעשה. בג"ץ, לדברי פרופ' דיסקין, הפך ל"גוף אנטי־דמוקרטי שחותר תחת שלטון החוק. ואני לא חבר של אולמרט ולא של דרעי, אני שייך לבני האור".

למרות הביקורת החריפה על התערבות השופטים, חשוב לציין כי בג"ץ לא פסל את כל המתווה. הוא למעשה אישר נושאים אחרים שנתפסו כבעייתיים יותר - למשל, עצם הפעלת סעיף 52 על ידי ראש הממשלה בשבתו כממלא מקום שר הכלכלה. כמו כן, למעט סעיף היציבות, שאר המתווה לא נפסל. הפסיקה בסך הכל יצרה עיכוב ותסבוכת נוספים, מפני שהצורך להסדיר את עניין היציבות מייצר קשיים חדשים וגם השלכות כלכליות על המשק.

"יש שלוש עלויות עיקריות", מסביר פרופ' קנדל, "קודם כל - עלות הזמן. אנחנו עוד פעם עוצרים את הכל וצריכים להגיע להסכם נוסף. אני מקווה שזה לא ייקח עוד הרבה זמן. אבל מההיסטוריה של מדינת ישראל, אם לוקחים מקרים שבהם הממשלה סיכמה על חוזי B.O.T (חוזים שבהם היזם בונה מתקן ציבורי, מתפעל אותו ומעבירו לממשלה, כמו בכביש 6 ובמנהרות הכרמל; ח"ש), לקח שנתיים לסכם אותם. אני חושב שבמקרה הזה צריכים לפעול בקצבים מהירים הרבה יותר, של כמה חודשים. אני מקווה שהמערכת הממשלתית מסוגלת לעשות את זה.

"אבל בעצם, מאז דצמבר 2014 הכל נעצר. איבדנו שנתיים יקרות מאוד. אנשים לא כל כך מבינים, אבל מדובר במיליארדי דולרים רבים של אובדן הכנסות, ואני לא יודע מה היקף האובדן של הביטחון האנרגטי".

פרופ' קנדל מדבר על כך שכיום רק שדה תמר מזרים גז למשק באמצעות צינור ראשי אחד, כך שאירוע ביטחוני או אפילו תקלה טכנית עלולים לעלות למשק הון תועפות.

"כרגע אנחנו לא חווים את האובדן של הביטחון האנרגטי במימושו, אבל זה בעצם כמו לנסוע בלי ביטוח על האוטו", הוא מסביר, "כל עוד לא גנבו אותו, אתה אומר שלא קרה כלום, אבל אתה חשוף ויש לזה עלות. אם חס וחלילה יקרה אירוע ביטוחי - כמו שהיתה לנו תקופה של שנה וחצי בלי גז מצרי ב־2011/12, היא עלתה למשק הישראלי 16 מיליארד שקלים, לא למישהו אחר. ואז התלות שלנו בגז טבעי היתה קטנה מאשר עכשיו".

פגיעה שנייה במשק, לפי קנדל, נובעת מכך ששותפות האנרגיה ידרשו כעת חוזה תובעני יותר. "סעיף היציבות היה די אמורפי", מסביר פרופ' קנדל, "עכשיו נצטרך לתת לחברות ערבויות משמעותיות יותר. הן יבואו ויגידו לנו: אולי בג"ץ יתערב או שהכנסת תתערב בחקיקה? הן ידרשו חוזה עם ערבויות ברורות מאוד. זה יהיה יקר יותר לדעתי, אבל אני לא יודע לכמת בכמה".

והפגיעה השלישית, הוא ממשיך, היא הפגיעה במוניטין של מדינת ישראל כיעד להשקעה: "כדי ליצור תחרות, במיוחד בנפט ובגז, צריך להביא מתחרים. אבל קשה להביא מתחרים. אנחנו כבר לא במצב שהחברות מוכנות להשקיע במדינת ישראל ולהאמין לנו. ניסינו לתקן את זה דרך סעיף היציבות, כרגע אנחנו עוברים עוד צעד לכיוון של עולם המדינות המתפתחות. כנראה נגיע לחוזה, וחוזים עושים עם מדינות מתפתחות כי לא סומכים על שיטת הממשל שלהן. מבחינת המוניטין, זה לא טוב לנו"...

ומתי יזרום הגז מלוויתן? השבוע, באופן לא מפתיע, איש לא רצה להתחייב על המועד.

http://www.israelhayom.co.il/article/369589#:hn

תגוביות:

1.בג"ץ, לדברי פרופ' דיסקין, הפך ל"גוף אנטי־דמוקרטי שחותר תחת שלטון החוק.

2.מדוע בג"ץ התערב בכלל בנושא מתווה הגז?

פרופ' דיסקין: "הם נכנסו לעניין הזה כדי להעצים את כוחם, להראות שהם הגוף שפוסק בכל עניין ודבר. ביהמ"ש בארה"ב לא נכנס לרוב העתירות. הוא נכנס אולי לאחוז אחד מהן, ואז מנמק מדוע. פה הם רוצים להיות הפוסק האחרון, להראות שהם הצדק והאורקל - והם לא".

הקריאה בפסק-דינו הארוך של השופט רובינשטיין מותירה תחושה לא פשוטה לתיאור. שילוב של תדהמה ותמיהה: הוא צוחק עלינו? ככה נראה פסק-דין בסוגיה אסטרטגית כל כך? זו רמת ההנמקה? אלו הן באמת הטענות העומדות מאחורי פסיקתו התקדימית?

אכן, רובינשטיין לא מצליח לגייס טיעונים משכנעים לעמדתו. פסק-הדין חסר בהירות לוגית, הוא קופצני וקלוש מבחינה אינטלקטואלית ואנליטית, טענותיו כמעט לא מבוססות על עובדות, והציטוטים והאסמכתאות, אוי האסמכתאות – אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי בטוח שזו פארודיה על המשפטיזציה הישראלית הפסאודו-אינטלקטואלית.

בשורה התחתונה רובינשטיין ממציא מעין "דוקטרינת הסדרים ראשוניים", שהיא בעצם חיבור שעטנז של כל מיני אמירות מפסיקות עבר, שאמור לנבוע מהם שמתווה הגז דורש חקיקת כנסת. בשמו של ערבוב חסר קריטריונים זה הוא פוסל את מתווה הגז. העניין הזה לא רק שאינו מחזיק מים, אלא גם דולף ממנו גז למכביר. אם לחקות את מנהגו המליצי-עד-לטורח-רב של כבודו לאזכר מקורות יהודיים בלי קשר לשום דבר: בשורה התחתונה מדובר בבליל רטורי של פסקאות ש"ריחן רע" (רש"י, בראשית ל"ז, כ"ה).

אלו האשמות חמורות, ייתכן שמי שלא קרא את כל פסק הדין יחשוב שמדובר בהגזמה. אך לצערי האשמות אלו משקפות את האמת ומומלץ לכל מי שמודאג מהמצב ומוטרד מהטענות שיפורטו להלן לקרוא בעיון את פסק הדין במלואו.

נתחיל ביחסו של רובינשטיין להקשר הפוליטי של הדיון. באחד המשפטים הראשונים הוא מבהיר כי הדיון המשפטי נדרש בשל המחלוקת הציבורית בנושא. "אילו זכינו, הייתה מושגת אחדות דעים בסיסית בנושא זה", הוא כותב, אך "עכשיו שלא זכינו, עלינו להכריע". זוהי טענה חסרת-פשר. ראשית, הרי בכל פעם שבית-המשפט החליט לדחות עתירה על הסף, לא הייתה אחדות דעים – עובדה שמישהו פנה לבית-המשפט. שנית, מה הקשר בין "אחדות דעים" לחוקיות המתווה? ומה אם הייתה "אחדות דעים" להחלטה הסותרת חוק כתוב? רובינשטיין היה מאשר אותה?

אבל זו רק ההתחלה. מצד אחד רובינשטיין יודע היטב שהכל פה פוליטי: "בית המשפט נדרש להחליט בתוך מחלוקת ופולמוס שקשה לזכור כמותם מקום שמדובר בנושא לכאורה כלכלי מיסודו" הוא כותב, ומציין כי הוא ער "לכך שחלק מן העתירות … הן עתירות של מפלגות אופוזיציה שיש בהן ניגוח פוליטי". מצד שני, הוא סבור שביכולתו להשיג ניטראליות, כלומר, "להתייחס לנושאים בהקשרם המשפטי ולגופם, בלא 'רחשי רקע'". אבל מצד שלישי, בסיכום הוא קובע כי "יש לייחס חשיבות למחלוקת שהנושא מעורר בקרב חלקים נרחבים בציבור. אלפים גדשו את הרחובות, על מנת להביע את מחאתם כנגד ההסדר המתגבש", ולכן צריך להעביר את המתווה בכנסת ולא רק בממשלה.

אז תגידו, מדובר ב"רחשי רקע" שיש להתעלם מהם או שדווקא "יש לייחס חשיבות" ולכן להעביר את המתווה לכנסת? טוב, נו, קשה להיות כל כך ניטראלי כשגיא רולניק מארגן הפגנות ושלי יחימוביץ' כותבת עליהן בפייסבוק. בכל אופן, לעניות דעתי הטענה שיש לייחס חשיבות להפגנות של "אלפים", ובכלל להזכיר אותן בפסק-דין תקדימי של בית-המשפט העליון, היא שערורייתית. הרי אפילו מבחינה ציבורית אין לאלפים הללו כל מעמד מול המיליונים שהשתתפו בבחירות וקבעו את הרכב הממשלה המכהנת, קל וחומר מבחינה משפטית. הטענה של רובינשטיין אנטי-דמוקרטית בכך שהיא חותרת תחת תוצאות הבחירות בקביעת מדיניות.

מסר מהעולם השלישי

כעת, לגופם של דברים. הנה הנושא שעומד במרכז מבחינת רובינשטיין: "גבולות סמכות הממשלה במשטר דמוקרטי, ועד כמה ניתן למתוח את סמכותה השיורית, מקום שהמחוקק לא הסמיך אותה מפורשות, כאשר המשמעות הכלכלית הראשונית עצומה כל כך. זו השאלה המשפטית שבה אנו מתמקדים בסופו של דבר".

זוהי כמובן שאלה שאין לה תשובה. אף אחד לא יודע מתי המשמעות הכלכלית באמת "עצומה", או מה גבולות "הסמכות השיורית", ואיך נוכל לקבוע אם המחוקק "הסמיך" את הממשלה לעשות כל מיני דברים באופן לא מפורש. יש כאן סוגיות עמומות, עם טיעונים רבים לכאן ולכאן וללא כל טיעון משפטי מכריע.

זו בדיוק הסיבה שמוטב היה לא לדון כלל בסוגיה זו ולהותיר לכנסת ולממשלה את תחומי אחריותן הידועים. אבל בוודאי יסכים הקורא, שאם כבר דנים, לפחות מן הראוי לדון באופן המורכב והכן הראוי לסוגיה מעין זו. היינו מצפים לראות כאן דיונים מעמיקים בשורה ארוכה של תקדימי העבר, הבחנות חדות בנוגע למערכת היחסים בין הממשלה לכנסת, וירידה רצינית לשורש עקרונות המשטר הדמוקרטי, כשכל זה מגובה בחומר "קשה" הולם: פסיקות בתי-משפט בארץ ובחו"ל, דיון בהליכי הסדרת משקי אנרגיה במדינות המערב, ופיתוח עקרונות וכללים ברורים שלאורם יוכלו המשק, הממשלה והכנסת לנהוג בהמשך הדרך.

לא כך עושה רובינשטיין. הוא חוצב כבולדוזר בסלע הדמוקרטיה הישראלית, כשהוא מפזר לכל עבר אבק ציטוטי מקורות תלוש ותמוה, משתמש בטיעונים ומובאות שאין להן קשר ולפעמים פשר, זורע מבוכה אינטלקטואלית בקוראיו, וכל המהומה התקדימית מתחברת בסוף למטרה שאליה הוא חותר בכל מחיר: להגביל את זכותה של הממשלה להעביר את מתווה הגז.

הקורא צמא הדעת נותר וכל תאוותו בידו – בשום שלב לא באמת ברור בשם איזה עקרון משפטי או חוקתי הוא עושה כן, ועל מה ולמה החליט בג"צ שהממשלה חזקה מדי והכנסת, שכלל לא ידעה שהיא כזו, חלשה כל כך, עד שבית-המשפט חייב לכופף את כל הדינים ולסייע לה.

בסופו של יום, בחוות דעתו של רובינשטיין נקבעו שני דברים מרכזיים: (א) סעיפי היציבות הרגולטורית שבמתווה, במסגרתם התחייבה הממשלה לא לשנותו למשך עשר שנים, אינם תקפים; (ב) המתווה כולו, כולל נושאי המיסוי, פיקוח על המחירים, חלוקת הזיכיונות וכדומה, צריך לעבור הליך של חקיקה ראשית בכנסת. על מסקנותיו של רובינשטיין בסעיף זה חלקו רוב השופטים, ובהכרעת הדין המתווה בוטל בשל פסקת היציבות, ללא צורך בחקיקה ראשית של שאר סעיפיו.

אם לנקוט בלשונו החז"לית והמתישה של רובינשטיין, נדון בהם "על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון" (משנה, אבות ה, ז, אם תהיתם).

אי של אי-יציבות

בסוגית היציבות הרגולטורית הדיון מתמקד בשאלה האם הממשלה יכולה "לכבול את ידיה" של הממשלה הבאה. לאחר מבוא ארוך וסקירות של תולדות המשפט המנהלי, כשמגיעים לנושא העיקרי – שאלת גבולות ההתחייבות של הממשלה – הטענות של רובינשטיין כמעט שאינן מבוססות על דבר.

הראיות היחידות שמביא רובינשטיין הן חוות-דעתו של המשנה ליועמ"ש אבי ליכט, שקובע כי סעיפי יציבות מסוג זה מקובלים במדינות העולם השלישי אך לא במערב מכיוון שמדובר בשיטה "המביעה חוסר אמון בשיטה הדמוקרטית" באותן מדינות; ואת דברי היועצת המשפטית של ועדת הכלכלה של הכנסת, ממנה הוא מצטט באריכות רבה כמעט עמוד שלם בפסק-הדין. קצת אבסורדי לא? נניח רגע להקשר הפוליטי של תפקידה בוועדה שבראשה עומד חבר הכנסת איתן כבל. הרי תפקידם של היועצים המשפטיים הוא לנחש מה יגיד בית-המשפט העליון – ובלשונם של היועמ"שים, האם החוק "בגי"ץ". לחשוב שרובינשטיין מצטט מהם כדי לפסוק, זו לולאה לוגית אינסופית. הודעת שגיאה. מבולבלים? גם אנחנו. וכנראה שגם רובינשטיין.

יתר הדיון מבוסס ברובו על תובנות אישיות וחידודי לשון. לממשלה אמנם נתונה הסמכות המלאה "לקבל החלטות ולבצען", אבל "אין בסמכותה של הממשלה להחליט שלא להחליט"; כמה שנון (אבל השנינות לא מסתירה את העובדה שהטענה פשוט שגויה). למעלה מעמוד מוקדש לדיון תאורטי באפשרויות שממשלות עתידיות וכנסות עתידיות יבטלו את המתווה, במשמעת קואליציונית, בהשלכותיה של התנגדות ועדת שרים לחקיקה, ומה לא. ספקולציות חסרות כל ערך משפטי שכל עסקן פוליטי יכול לערוך, אם כי יש להודות כי לרובינשטיין יש יתרון איכותי: הוא יודע לצטט את דברי לוי אשכול "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים" (עם הפניה למקור מדעי, כמובן), ואת ספר הכוזרי שקובע "כוונתך רצויה אך מעשך אינו רצוי". כמה משכנע.

בכל זאת, להגיגים התיאורטיים הנהדרים הללו יש מגבלות קלות. כמו למשל העובדה הקטנה שממשלות ישראל לדורותיהן – כמו כל ממשלה בעולם – נהגו גם נהגו לקבל החלטות כלכליות לטווח ארוך. רובינשטיין מתמודד עם שלושה תקדימים שכאלה: חפירת מנהרות הכרמל, שנעשתה באמצעות חוזה עם חברה פרטית, החלטת הממשלה בעניין הורדת יוקר המחיה, והחלטת הממשלה בנושא השמירה על ים-המלח. בכל המקרים הללו הממשלה קיבלה החלטות שכבלו את ידי הממשלות הבאות, בדיוק כמו במתווה הגז.

שימו לב למה שיש לרובינשטיין לומר: מנהרות הכרמל לא רלוונטיות להסדרת "תחום הגז הטבעי בכללותו", בשל הבדלים "הן בסכומי הכסף בהם מדובר והן בכך שהגז הוא משאב טבע מתכלה". אלו אכן הבדלים, אבל האם הם רלוונטיים מבחינה משפטית? האם החוק קובע שהממשלה יכולה לבצע הסדרים עד סכום מסויים, או רק בנוגע למשאבים בלתי-מתכלים? לא. ההבדלים הללו פשוט לא רלוונטיים להבחנה שרובינשטיין מנסה לבסס. בלשון פשוטה קוראים לזה "תירוצים".

אבל השוס הגדול עוד לפנינו. רובינשטיין טוען כי "שתי החלטות הממשלה לא עברו ביקורת שיפוטית, ומכאן שאין בעובדה כי נקבעו בשעתו על-ידי ממשלת ישראל, כדי להכשיר את פסקת היציבות במתווה הנוכחי". במילים אחרות: לפי רובינשטיין אין להיסטוריה הפוליטית והשלטונית בישראל שום משמעות. רק מה שנבחן בבית-משפט הוא חוקי, כל השאר במעמד ספק-חוקי-ספק-דינו-להיפסל. העובדה שממשלות ישראל נוהגות מזה שנים רבות לקבל החלטות דומות, לא מעניינת אותו, אולי משום שאז לא היו "רחשי רקע" פוליטיים והעניין לא נבחן בבית-משפט. שלטון האבסורד.

האמת היא שלו היה רובינשטיין נותן להיסטוריה השלטונית קצת יותר כבוד, הוא היה מודה שהתקדים השלטוני הזה מבסס חזקה חשובה, המעבירה את נטל הוכחת הצורך בהתערבות לבית-המשפט. מדוע? מפני שאיש לא חשב בעבר שיש בעיה, לא בכנסת ולא בחברה ולא בגורמים הנוגעים בדבר. זוהי ראיה חזקה: כך פעלו ממשלות, ואין ניזוק ואין מלין, כולל בכנסת וכולל מצד יועצים משפטיים ומי שלא תרצו. אבל מבחינת רובינשטיין רק מה שבית-המשפט קובע קיים, היכל הצדק הוא כנראה מקור הבריאה.

הטענה של רובינשטיין אבסורדית בעוד מובן: ההסכמים ההם, שלא נבחנו, עשויים כעת להיחשב כבלתי-חוקיים, למרות שהם כבר פועלים. משום שאם הם נערכו כמתווה הגז, ומתווה הגז אינו חוקי, אנו עומדים בפני בעיה חמורה. זו תיבת פנדורה שרובינשטיין כנראה לא מבין אפילו שהוא פותח. אבל האבסורד של האמירה התמוהה הזו לא נגמר כאן. יוצא מכאן גם שלו היה מוגש בזמנו בג"ץ נגד, למשל, מתווה הבראת ים-המלח, וההחלטה הכובלת את ידי הממשלה הייתה זוכה לאישור בג"ץ (ותנו לי לנחש שבמקרה ההוא, בו מפעלי ים-המלח הם ה"רעים", כך היה קורה), הרי שלפי הלוגיקה של רובינשטיין מתווה הגז, על דרישת היציבות שלו, היה אמור להתקבל עתה (תנו לי לנחש שלא כך היה קורה). נשמע כמו תירוצים, כבר אמרנו?

בסופו של דבר רובינשטיין נכשל כליל בחובתו לשכנע שיש במתווה תקדים הראוי לפסילה. והאמת היא שמול הנמקות כמו שהוא מציג, מול רמת טיעון ולוגיקה שכזו מצד בית-המשפט העליון, אין להתפלא על כך שחברות בינלאומיות דורשות סעיפי יציבות רגולטורית ההולמות את העולם השלישי.

הפרדת הרשויות

החלק הבא בפסק-הדין, שהוא גם העקרוני יותר, קובע כי בשל מורכבותו והיקפו, מתווה הגז חורג מסמכותה של הממשלה, ולכן עליו לעבור הליך חקיקה מלא ומסודר בכנסת.

בחלק זה כבר אין אפילו מראית-עין של דיון משפטי. לא פחות מחמישה עמודים מוקדשים לסדרה של דיונים תיאורטיים מופשטים ביסודות המשטר הדמוקרטי, שהקשר ביניהם רופף ומשונה. רובינשטיין מלקט ציטוטים מן הגורן ומן היקב, ומערבב בין מאפיינים שונים של הפוליטיקה הישראלית לשאלות משטריות ודמוקרטיות. סלט ישראלי, חתוך דק, ומתובל, איך לא, באזכורי מקורות שבינם לבין הסוגיה הנדונה אין שום קשר.

המסר המרכזי של רובינשטיין ברור: אם מותר לממשלה להעביר את מתווה הגז, אז היא חזקה מדי. מה מבסס מבחינתו תחושה זו? שום דבר מתחום המשפט, שאלתם. טענותיו מגיעות משני מחוזות: פילוסופיה מדינית מצד אחד, והנחות שונות שלו בדבר תפקיד המדינה המודרנית מצד שני.

כך מוקדש דיון ארוך ל"הוגי האמנה החברתית", שלפי רובינשטיין הם "ההוגים המרכזיים בהיסטוריה של הפילוסופיה המדינית המודרנית", ועל-פיהם יישק דבר. טענה עגומה, אבל עגום ממנו עוד יותר הדיון, הנראה כאילו הועתק משיעורי הבית של תלמיד תיכון שמשתמש בעיקר בוויקיפדיה או בספר הלימוד באזרחות. בליל של טענות שלא נובע מהן דבר, ובוודאי שאין כאן שום דבר הדומה ל"בסיס העיוני למקור כוחו של השלטון וגבולותיו". רוסו אמר כך, לוק אמר כך, והובס כך, טענות קצרניות ופשטניות להחריד, שאין בהן דיון ואינן מוסיפות דבר וחצי דבר לפסיקה.

כדי שהדברים לא יהיו מופשטים מדי, אתן דוגמא. כך כתוב בפסק הדין, במקום שרובינשטיין רוצה פשוט לומר שהפרדת רשויות אף פעם איננה מלאה, ולהשחיל פנימה גם את דעתו כי הממשלה בעצם חזקה מדי:

עקרון הפרדת הרשויות העומד ביסוד משטרנו הדמוקרטי: המחוקק יהא אמון על החקיקה, הממשלה על ביצוע החוק, ובית המשפט יעביר תחת שבט ביקורתו את פעולות המינהל. ואולם, "צירוף התיבות 'הפרדת הרשויות' אינו מעיד על תוכנו במלואו. הלוז בְעיקר זה אינו ב'הפרדת הרשויות' – הפרדה בין הרשויות, באשר הפרדה היא – אלא בביזור כוחות וסמכויות בין רשויות שונות ונפרדות; שבעיקרי הדברים הרשות המחוקקת תחוקק, ואך ורק תחוקק: לא תבצע ולא תשפוט; הרשות המבצעת תבצע לא תחוקק ולא תשפוט; והרשות השופטת תשפוט לא תחוקק ולא תבצע". בפועל עקרון הפרדת הרשויות אינו מיושם באופן הרמטי, ולוא מטעמים מעשיים. כך היה מקדם במדינות שונות, וכבר שעה שנכתב "רוח החוקים" של מונטסקיה ב-1748 לא היתה הפרדה מלאה, וכל מלים אך למותר. ואולם, ליבת עקרונות ההפרדה, שמשמעם איזון בין "מלכות לכהונה" אם ניטול מינוח שאול ממקורותינו (ראו למשל משנה אבות ו', ה'), שרירה וקיימת, שאם לא כן יינתן לממשלה, שהיא בפועל החזקה מבין הרשויות במובני היום יום, לעשות כרצונה, והדמוקרטיה מה יהא עליה. אמנם במונחי הספר הבולט הפדרליסט יש שויון בין הרשות המבצעת (מחזיקת החרב) ובין הרשות המחוקקת (מחזיקת הארנק), ונזכיר לשלמות התמונה כי לפי הספר הרשות השופטת היא החלשה משלושתן במונחי "הארנק והחרב". ואולם, במציאות החיים ברור כוחה הרב של הממשלה; ראו גם פסקה קכ"ט להלן. הקומיקאים ואנשי הסאטירה היידיים דז'יגאן ושומאכר מסבירים באחד המערכונים את ההבדל בין דמוקרטיה לדיקטטורה; דיקטטורה היא כשהעם אינו יכול לומר דבר והממשלה עושה כרצונה, ודמוקרטיה היא כשהעם יכול לומר את שירצה, ועדיין הממשלה עושה מה שברצונה.

להלן תרגיל לקורא: מי יוכל להסביר מה עזרו כאן מונטסקיה והפדרליסטים? הרי סביר להניח שהם היו דווקא טוענים נגד רובינשטיין, אבל הוא לא טוען נגדם חזרה; כל מה שיש לו לומר הוא ש"במציאות חיינו" כוחה של הממשלה "רב" (לכל היותר דעתו האישית), והיא "בפועל החזקה מבין הרשויות במובני היום יום" (עוד דעה אישית), הוא זורק לערבוביה גם "מלכות וכהונה" ממסכת אבות, ו"כל מילים אך למותר", והסיום, שהאנושות עוד לא המציאה מילה לתארו: שימוש בקומיקאים עלומים לביסוס הגבלת הממשלה בפסק-דין תקדימי.

האם מישהו מהקוראים האמין שכך עשוי להיראות פסק-הדין התקדימי של רובינשטיין, שמצמצם את כוחה של הממשלה? אם הייתם בודקים את הפסקה הזו כעבודה אקדמית של תלמיד ב"א למדע המדינה בשנה הראשונה, כמה הוא היה מקבל?

ומה בנוגע לתפקיד המדינה? גם כאן כל שיש לרובינשטיין להציע הוא אמונות דוגמטיות וקביעות שהוא לוקח כמובנות מאליהן. הוא קובע כהנחת מוצא כי המדינה מחויבת "לשרת את הציבור – להבטיח שלום וסדר; לספק שירותים חיוניים; להגן על הכבוד והחירות של כל אזרח; לעשות צדק חברתי". הוא מסביר ש"תפקידה של המדינה בעת המודרנית… השתנה באורח ניכר, והיא פורסת את מצודתה על היבטים רבים בחיי היום יום, לרבות, ולא פחות, תחומים כלכליים וחברתיים". עוד הוא מוסיף: מדינת ישראל מתאפיינת "במעורבות גבוהה יחסית של המדינה בכלל ושל הממשלה במיוחד במערכות הכלכליות והחברתיות".

רובינשטיין רואה בקביעות הללו, הן בנוגע למרכזיות הזרם הפילוסופי שהוא מציג (הוגי האמנה החברתית) והן בנוגע לתפקידי המדינה המודרנית, את הבסיס לפסילת מתווה הגז. האם הוא לא יודע שקביעותיו מפוקפקות כולן? טענותיו לא רק נתונות כשלעצמן במחלוקת אינטלקטואלית ופילוסופית עזה – יש הוגי "אמנה חברתית" ומולם יש שלל הוגים חשובים ומשפיעים לא פחות שטענו נגד תפיסת האמנה ובעד תפיסות אחרות לגמרי של חירות, חברה, מדינה ומשטר – אלא, וזה לב העניין, תפקיד המדינה והאופן שבו המפלגות השונות משקיפות עליו ועל היחסים בינה לבין החברה, מהוות חלק חשוב משיקול הדעת של הבוחר ביום הבחירות.

הרושם הוא שרובינשטיין אפילו לא מבין עובדה בסיסית זו, שהמצביעים אינם צבר חסר-דעת שמצביע רק משיקולים מיידיים, אלא גם משיקולים לגבי תפקיד המדינה, משילות, מעמד הרשויות השונות ועוד. מבחינת רובינשטיין, הטענות הפילוסופיות והנורמטיביות שלו מהוות כשלעצמן הצדקה ראויה להתערבות שיפוטית, בעוד שלבוחר אין שום קשר לסוגיה הזו בכלל. עבורו זו לא סוגיה דמוקרטית, אלא על-דמוקרטית, לא משהו שנתון לבחירת הציבור, אלא אמת יסודית שהוא אמון עליה ואין עליה עוררין.

נאמר זאת כך: מה שרובינשטיין סבור בלי-דעת שהוא מסגרת נורמטיבית מחייבת בכל דמוקרטיה, הוא בעצם חלק מהמשחק הדמוקרטי עצמו. רובינשטיין פשוט לוקח בו צד, אבל במקום להודות בכך, הוא מכריז ביומרה אינטלקטואלית חסרת-כיסוי ובחוצפה פוליטית ומשפטית חסרת-גבולות, שהצד שלו בדיון יכתיב את כללי המשחק לכולם. לציבור, לממשלה ולכנסת אין מעמד בסוגיות הללו. "דמוקרטיה", הם קוראים לזה שם בעליון.

במובן זה, פסק הדין של רובינשטיין הוא פוליטי מיסודו (גם אם הוא כלל אינו מודע לכך). פסילת המתווה, שנועדה "ליצירת איזון" בין הממשלה לציבור "לנוכח קיומם של כשלי שוק והצדקות חברתיות", אינה אלא פיקציה שמתקיימת בעולם דמיוני של משפטנים פרוגרסיביים, המתבססים על כמה הוגים מעניינים עם תיאוריות חביבות אך שנויות במחלוקת עזה בעולם המערבי, ושאין להן כל הצדקה משפטית, פוליטית, פילוסופית או מדע-מדינתית מחייבת.

כמובן, איך אפשר פסק-דין בלי מילות הקסם: "צדק חברתי". אבל גם כאן רובינשטיין מצליח להתעלות על עצמו. הוא מודה שאין כאן פגיעה בזכויות פרט או בזכויות מיעוטים, אבל זה לא באמת מעניין אותו. מבחינתו אין לממשלה סמכות לקבוע בנושא הגז "שכן ענייננו בזכויות ציבור קבוצתיות" – כאילו לא הציבור הוא זה שמינה את הממשלה הזו. במקום אחר הוא קובע כי "באסדרה של משאב ציבורי מוגבל מעורבים שיקולים כבדי משקל של מדיניות ציבורית-כלכלית ושאלות של 'צדק חלוקתי'", והוא מצטט את עצמו מפסק אחר כי "בענייננו מדובר בזכויות ציבור קולקטיביות'". אבל הרי הציבור על זכויותיו בחר את הממשלה הזו כדי שתממש את המדיניות הזו. ואגב, דעתו של רובינשטיין נשמעה אז היטב – הרי גם הוא שלשל לקלפי פתק שהביע את דעותיו בכל הנוגע ל"צדק חלוקתי" מבחינת הציבור.

בסופו של דבר, אחרי כל הפניות הפשטניות לפילוסופים של האמנה החברתית ודעותיו המופשטות על תפקיד המדינה וכיוצא באלו, הטיעון של רובינשטיין נותר חלול מול המציאות. הוא עצמו מודה שתחומים רבים במשק עברו רפורמות מקיפות בשנים האחרונות ללא חקיקה, רפורמות שהסדירו מן היסוד מגזרים שלמים של השוק. הוא עצמו מזכיר בפסק-הדין את תחומי התקשורת, הקמעונאות, המזון והבנקים.

מה, אם כן, יום מיומיים? במיטב המסורת המשפטית, רובינשטיין מנסה למצוא הבדל שיבחין בין שוק הגז לכל השאר. אך מכל בחינה הגיונית גם כאן הוא נכשל כליל. מעבר למלל אודות "צדק חלוקתי" ו"בין דורי", לא מופיע טיעון מסודר המסביר במה שונה משק הגז משאר מגזרי השוק. מדוע מה שטוב לשוק הסלולר לא טוב לשוק האנרגיה? מדוע ממשלה שיכולה לקבוע הסדרים מקיפים בכמעט כל סקטור במשק לא יכולה גם להסדיר את שוק הגז?

לא שרובינשטיין לא מנסה, הוא פשוט נכשל. במיטב השגתו הוא אוסף פסיקות שונות, אבל הוא לא מצליח להתחמק משרירותיות מחרידה. מתי חייבת הממשלה להעביר רפורמה בחקיקה? "יש לתת את הדעת למידת ההשפעה של ההסדר על הציבור; להיקף הפגיעה בזכויות הפרט הכרוכה בהסדר; להשלכות הכספיות שלו; לדחיפות שבה יש להסדיר את העניין; למידת המורכבות והידע המקצועי הנדרש, ועוד".

הבנתם את זה? בביורוקרטיה קוראים לזה "מכרז תפור". האוסף השרירותי הזה מסמן את המטרה: מתווה הגז. פסיקה פרסונלית ממש. אבל גם בכך אין שום נפקות. למשל, האם רפורמה בתחום התקשורת היא לא בהיקף כלכלי אדיר? לא כרוכה בזכויות פרט? לא דחופה? לא מורכבת ודורשת ידע מקצועי? עם רשימת המכולת של רובינשטיין אפשר להצדיק העברת כל החלטת ממשלה חשובה לכנסת.

בסופו של דבר, בהיעדר הצדקה מהותית מעבר למלל המפוזר וציטוטי המקורות הסתמיים, נותרת בעיקר התחושה שבית-המשפט מכריז מלחמה על הרשות המבצעת, ומנסה לנטרל את סמכויותיה – בתחום ביצועי מובהק כמו שוק הגז – ולהעבירן לכנסת. מכיוון שההנמקות רעועות לחלוטין, מדובר בפגיעה חמורה וקשה בהפרדת הרשויות, ביכולת המשילות ובריבונות הישראלית. לפי הקריטריונים העמומים וחוסר הסדר ההגיוני המלווה את פסק-הדין, אין סיבה שתהיה חקיקה מפורטת בתחום הגז, ולא, למשל, ביציאה למלחמה או לנוכח מאמץ ממשלתי להורדת יוקר המחיה בתחום המזון.

משחק בפוליטיקה?

קונספירציות ודיבה

קשה שלא להתרשם שרובינשטיין עצמו חש שלא בנוח עם הספק-דין הזה (זו לא שגיאה). הרי ברור שהוא מומחה קטן מאוד במדע המדינה, וכל תלמיד למשפטים יעיד תוך שתי דקות קריאה שיכולתו האנליטית רחוקה מזו של אהרן ברק, שאת מורשתו הוא מנסה ליישם. אולי משום כך משלב רובינשטיין בפסק-הדין רמיזות וספקולציות המתאימות אולי לצהובון, אך מקומן לא יכירן בפסק-דין של בית-המשפט העליון.

שוב, האשמה חמורה, ושוב, נדגים. כזכור, מתווה הגז עבר בכנסת בהצבעה בספטמבר האחרון, והמליאה אשרה את החלטת הממשלה להסדיר את שוק הגז. הממשלה טענה כי "תמיכת הכנסת בדרך זו … מחזקת את הלגיטימיות הדמוקרטית של החלטת הממשלה" מזכיר רובינשטיין. אלא שהוא מוסיף, בלשונו הציורית שמסגירה הרבה מכוונותיו, כי "לא מכאן תצמח ישועה משפטית למדינה". ומדוע? "אין דומה הצבעה כללית על 'המוצר המוגמר' להליך חקיקה מלא על כל שלביו".

כאן מתחילה סאגה של תיאוריות קונספירציה על גבול פרנויה קלה מצד כבוד השופט. בניגוד להחלטת ממשלה, המתקבלת לכאורה במחשכים, "הליך חקיקה הוא שקוף ופרוס לעיני הציבור", אומר השופט העליון ואף מפרט: "הליך חקיקה אף מגביל את יכולת התמרון של קבוצות אינטרסים מאורגנות, בניסיונן להשפיע על הרשות המנהלית לקבל החלטות שישרתו אותן".

קראתם נכון. סגן נשיאת בית-המשפט העליון מאשים במרומז את ממשלת ישראל בקבלת החלטות בסוגיית הגז משיקולים לא ענייניים. זו לא פליטת פה. רובינשטיין חוזר על הדברים בחריפות רבה יותר בהמשך: ללא חקיקה ראשית, "עלול להיווצר… פתח לשחיתות מוסדית או אישית". ועוד, אחרי שהוא סוקר את התהליך הארוך בו עבר המתווה – שכלל התפטרות של פקידים בכירים, העברת סמכויות שר הכלכלה לנתניהו ומהלכים אחרים, הוא מסכם: "הצטברות הנסיבות מעלה תהיות, וממחישה את הצורך בפיקוח ממשי נוסף של הכנסת".

זהו אוסף של רמיזות חמורות, בעייתיות ושערורייתיות. הוצאת דיבה רמוזה וחריגה מוחלטת מסמכות.

אם רובינשטיין סבור שנפל דופי בהתנהלות הממשלה, אם יש לו ולו צל קל של ספק כי מדובר בשחיתות "מוסדית או אישית", יתכבד כבודו ויפנה למשטרה או ליועץ המשפטי לממשלה (אני בטוח שיש לו את הטלפון). אם אין לו חשד קונקרטי כזה, ואין לו ראיות לעבירות על החוק, יואיל נא ולא יתערב במעשיה של הרשות המבצעת. פסק-דין של בית-המשפט העליון איננו מאמר מערכת ב'דה-מרקר' או ב'ידיעות אחרונות', ואסור שיהפוך לקריקטורה השמה ללעג וקלס את שלטון החוק ואת הממשלה הנבחרת.

אכן, בכל העילות למעורבות שיפוטית שקיימות בחוקות של מדינות דמוקרטיות – כולל החוקה הפרוגרסיבית שהמציא אהרן ברק – לא נמצאה עילה כמו זו שהמציא רובינשטיין: חשד קונספירטיבי ולא מבוסס של שופט.

ניתן להזכיר כאן עוד שלל מאפיינים בעייתיים של פסק-הדין שחוללו ידי סגן נשיאת בית-המשפט העליון בהווה, חלקם קומיים וחלקם טראגיים. כך למשל מוקדש עמוד שלם להתחקות אחר מקור המילה נפט (פרסית עתיקה) וגלגוליה במקורות חז"ל ופרשנות ימי-הביניים; עמוד נוסף מוקדש לפרפראות מפולין של המאה ה-17 אודות מיסי הקהילה היהודית; רובינשטיין מזכיר שהמשפט העברי מכיר בשיקולי ביטחון ומציין ביבליוגרפיה נרחבת לחילול שבת בשל פיקוח נפש, תוך שהוא רומז שעל "עסקי ממון" לא מגמישים את החוק; ובפתיחת הדיון בהגבלים עסקיים הוא מזכיר את חנווני מסופוטמיה ש"מחלקים קליות ואגוזים לתינוקות", והלכות על הקמת בתי כנסת מתחרים זה מול זה. פסקי-הדין בישראל מעולם לא דמו יותר ל"חבורה" של תלמיד צעיר בישיבה, שלמד לראשונה להשתמש באנציקלופדיה התלמודית (המצוטטת כאן במפורש כמקור לא פעם).

בצד הטרגי אפשר למנות שלל רמיזות וטענות פוליטיות. רובינשטיין כותב כי בניגוד לטענת המדינה לא יהיה כל-כך קשה להעביר את המתווה בכנסת ("ככל שהמתווה טוב למדינה וככל שאלה שהצביעו למענו בכנסת יהיו עקביים, לא בשמים היא"); מתייחס לניסיונו האישי כמזכיר ממשלה ("ישבתי קרוב לט"ו שנים ליד שולחן הממשלה"); הוא קובע כי "הכנסת אינה 'להקת המעודדות' של הממשלה, ודברי הממשלה אינם בבחינת 'נַעֲשֶה וְנִשְׁמָע', אף אם מבחינה מעשית לממשלה רוב בכנסת", והוא מדבר על הנסיבות "שאפפו את קבלת המתווה".

דברים אלו מטרידים מכיוון שהרושם המצטבר הוא כי עבור השופט עתידה האנרגטי של מדינת ישראל הוא עניין לשעשועי לשון ורמיזות שנונות. המליציות המתחכמת, הציניות, הרמזים, ההפניות לקומיקאים – כל אלו יוצרים אווירה של חוסר רצינות, כאילו עבורו פסק הדין הוא משחק אינטלקטואלי ולא החלטה הרת-גורל לעתיד המדינה והאזרחים.

במילה אחת, אם נשים בצד את הסגנון המליצי הקלוקל: בושה. בושה שדברים כאלה נכתבים בפסק-דין כל כך תקדימי וחשוב, ושזו רמת הדיון בבית-המשפט העליון מול הממשלה, בנושא אסטרטגי ומהותי כל כך כמתווה הגז, שבית-המשפט עוד הפך לדיון על סדרי שלטון והפרדת רשויות. אם לצטט את הרמב"ם: "הכול לפי המבייש והמתבייש: אינו דומה מתבייש מן הקטן, למתבייש מאדם גדול ומכובד, שזה שביישו זה הקל, בושתו מרובה" (נזיקין, הלכות חובל ומזיק, פרק ג', הלכה א').

לדעת לבחור שופטים

כשמהרהרים בדבר, צריך לנסות להבין מה קרה פה. איך הגענו למצב שכך נראה פסק-דין של בית-המשפט העליון. מדוע אהרן ברק כתב פסקי-דין שחרו לציבור עד אין קץ, אבל ידענו שיש להתמודד איתם ברצינות מבחינה משפטית, אנליטית ואינטלקטואלית, בעוד שרובינשטיין ואחרים כותבים פסקי-דין שנראים כמו פארודיה מבישה ולא-מודעת על אקטיביזם שיפוטי?

התשובה לשאלה זו עשויה לשאת איתה לקח חשוב. משום שייתכן שההבדל העצום נובע מכך שברק הגיע למערכת הפוליטית כמשפטן משכיל עם ידע רחב ויריעה אינטלקטואלית, לאחר שביצע עבודות כתיבה ומחקר משמעותיות, בעוד שרובינשטיין והדומים לו הגיעו לאחר שרוב ימיהם יצאו במערכת הפוליטית, שבה הכירו את החוק ואת הצרכים של הרשויות, אבל לא הרבה מעבר לכך.

בבית-משפט לא אקטיביסטי, הדבר לא היה משנה כל כך. כל עוד הם עוסקים בסוגיות משפטיות גרידא, אין הבדל גדול בין שופט כברק לשופט כרובינשטיין. אבל מאז ימי האקטיביזם, כאשר בית-המשפט מתיימר לעסוק ביסודות השיטה ובפילוסופיה של הדמוקרטיה לביסוס פסקי דין ושינוי מבנה המשטר בישראל, מתגלה ההבדל המהותי. אהרן ברק, עם כל הביקורת המוצדקת כלפיו, לפחות היה מגובה, מסודר ומפורט, וידע כיצד להציג רעיונות מופשטים על סדרי משטר ולנמקם, בעוד שהיועצים המשפטיים שבאים מהפוליטיקה הם דגים מחוץ למים בזירה זו.

מבחינה זו רובינשטיין, כמו שאר השופטים שלא עברו במסלול המתאים לכך, לא יכול לרשת את ברק. הוא פשוט משחק במגרש אינטלקטואלי שאיש לא הכין אותו אליו. האקטיביזם התגלגל היום לידיהם של מי שהיו פקידי ממשל משפטיים, שלפתע צריכים להכריע בהבדל בין מונטסקיה להובס ולהמילטון, כדי לדעת מה לעשות במתווה הגז. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

אוי לרשות שכך היא נראית

לסיכום, פסק-הדין הפוסל את מתווה הגז לחלוטין לא משכנע עבור הלא-משוכנעים (כלומר, אלו שאינם שמחים לאידה של הממשלה והמדינה). הוא מלא בטיעונים לא מבוססים, שעטנז שאינו מתגבש לעקרון משפטי חוקתי אפילו ברמה הבסיסית ביותר, לא מצליח לבסס ולו הסבר רציונלי מסודר אחד להחלטה לפסול את המתווה, ולא מבהיר דבר וחצי דבר ביחס למותר ואסור לממשלה באופן כללי, מעבר למתווה המסוים. כך לא נראה פסק-דין תקדימי החורץ גורלות בסדרי שלטון.

רובינשטיין עצמו כמעט מודה בכך בכמה משפטים חסרי מודעות-עצמית כשלעצמם: "ייתכן שביחס לכל פרק במתווה יכולה להישמע טענה כי אין נדרשת חקיקה ראשית", הוא כותב, "אולם, דומני כי העיקר הוא המכלול, ונראה כי השלם עולה על סך חלקיו". ובכן, לצערנו לא נוכל לומר דבר דומה על פסק-הדין הזה.

בשורה התחתונה, בהעדר נימוקים סדורים ועל רקע אוסף ההחלטות השרירותיות, הרושם המתקבל הוא שבג"ץ ביטל את מתווה הגז מסיבה אחת בלבד: כי הוא יכול. ככה לא נראית דמוקרטיה, ככה לא נראית הפרדת רשויות, ואיש מ"מקהלת המעודדות" של רובינשטיין ושות' לא היה מוכן לקבל התנהלות שכזו מאף רשות אחרת.

http://mida.org.il/2016/03/29/%d7%91%d7%92%d7%a5-%d7%94%d7%92%d7%96-%d7%94%d7%90%d7%a7%d7%98%d7%99%d7%91%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%98%d7%99-%d7%99%d7%a8%d7%93-%d7%9e%d7%94%d7%a4%d7%a1%d7%99%d7%9d/#comment-31438

תגוביות:

1.כל הרעות החולות במדינה הן תוצאה של שלטון המשפטפטנים. של ההפיכה המשפטפטנית האלימה, שהפכה ב-30 השנים האחרונות את ישראל לבג"ציסטאן, מדינת כל משפטפטניה, כל שופטיה וכל רועציה המשפטפטיים. ישראל הפכה מדמוקרטיה למשפטפטוקרטיה - שלטון המשפטפטנים, ע"י המשפטפטנים, למען המשפטפטנים. המשפטפטוקרטיה הראשונה והיחידה בעולם. בראש פירמידת הטירוף וההפקרות עומדת כנופיית בג"ץ, שהיא המקבילה המקומית (לא רוצה לומר "הישראלית", כי הכנופיה הזו אינה ישראלית בכלל) למועצת האייאתוללות של איראן - והנה ההסבר, לטובת האהבלים, הפתיים-תמימים והשקרנים (מחקו את המיותר) שעדיין תומכים באייאתוללות האלה - בג"ץ הוא התופעה הכי איראנית בישראל: קבוצת אנשים שלא נבחרים ע"י הציבור, שלא נושאים באחריות לשום דבר ובפני אף אחד ושלא ניתן להעבירם מתפקידיהם במקרה של פאשלות, ושהפכו את עצמם לפוסקים האחרונים והעליונים בכל סוגיה ציבורית, פוליטית וערכית. בדיוק - אבל בדיוק! - כמו מועצת האייאתוללות של איראן. ועוד לא אמרתי כלום על הגלימות השחורות, שמשותפות לאייאתוללות שלנו ולאייאתוללות של איראן. אולי בכל זאת יש הבדל אחד, דווקא לטובת האייאתוללות האיראניים: האייאתוללות של איראן לפחות דואגים לאיראן - מה שממש לא ניתן לומר על האייאתוללות שלנו, שהם סייעני אויב ותומכי טרור. מי הרשה לחולרות האלה להעניק "זכויות" לפולשים זרים, על חשבון בעלי הבית?

2.פרופ' דיסקין: שופטי העליון זו אוליגרכיה כוחנית של בורים ועמי ארצות תאבי שלטון, המשבטת את עצמה

בראיון לערוץ הכנסת, ביקר פרופ' אבי דיסקין, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית את המתרחש במערכת המשפט.

הוא דיבר בשקט ובנימוס, אבל הגדיר את שופטי העליון "בורים ועמי ארצות" כמו גם תאבי שלטון ואת ביהמ"ש העליון כ"אוליגרכיה כוחנית המשבטת את עצמה לדעת, כזו המחליפה ללא כל זכות חוקית את המחוקק ומתערבת בעניינים ציבוריים שאין לשופטיה כל מושג בהם".

פרופ' דיסקין הביא דוגמאות לבורות של שופטי ביהמ"ש העליון, שמשעינים את פסקי הדין שלהם על ציטוטים ורעיונות של הוגי דעות ופילוסופים, אבל עיון קל במקורות מגלה שהללו כתבו בדיוק הפוך ממה שהשופטים העליונים שלנו ציטטו והביאו בשמם.

היתה זו ביקורת אינטלקטואלית שכבר שנים לא ראינו על במותנו והיה בזה גם משהו עצוב, כאשר דיסקין סיפר כיצד בחוגים החברתיים שלו השופטים מקבלים תמיד גיבוי בלתי מותנה וכי הוא יודע שדבריו אינם ה"בון טון" המקובל בקרב מי שקובעים באקדמיה את תקציבי המחקר, המינויים ומסלולי הקידום.

פרופ' אבי דיסקין בתוכנית קפה הפוך, בנושא אקטיביזם שיפוטי, ינואר 2010.

http://www.izs.org.il/heb/?father_id=289&catid=349

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=833571

3.הגז יתעכב, החשבון יגיע בזמן

בירושלים חשבו שאחרי כל המהמורות, השימועים וההצבעות, בג"ץ יאשר את מתווה הגז • ואז הגיעה החלטת השופטים, שהחזירה את הפרויקט צעדים רבים לאחור - ועומדת לעלות לציבור יותר מאשר לחברות האנרגיה • כך נעצר האוצר
מי שמבין דבר או שניים בסוגיית הגז, יתקשה להתעלם מהסמליות שאפפה את יום אתמול. מאגר תמר חגג יום הולדת שלישי מאז החלה פעילותו - דווקא בשבוע שבו אחיו הגדול, שדה לוויתן, ספג עיכוב משמעותי בפיתוח

הפצצה הוטלה ביום ראשון אחר הצהריים. משרד המשפטים מסר שבתוך שעה, ב־17:30, יפורסם סוף סוף פסק הדין בנוגע למתווה הגז. הדריכות והמתח טיפסו בבת אחת, וכולם המתינו למוצא פי השופטים. בשעות שאחר כך נקלעו כל המעורבים, וגם כל כלי התקשורת, למערבולת של שמחה, כעס ופרשנויות מלומדות. כולם חזרו לאחור, אל הסאגה שנמשכת כבר יותר משנה. ולא רק הפרשנים חזרו לאחור, אלא גם המתווה עצמו.

בשורה התחתונה, שופטי בית המשפט העליון העניקו לממשלה שנה להסדיר את מה שכונה "סעיף היציבות" (נחזור אליו בהמשך), אך באופן שונה מזה שהציע המתווה עצמו. ואם הממשלה לא תעשה כך, המתווה כולו צפוי להתבטל.

מתנגדי המתווה, כצפוי, פתחו בקריאות שמחה על ההישג הגדול. חלקם מיהרו ליזום דרך הפייסבוק את "חגיגת ניצחון מתווה הגז" בתל אביב, שנקבעה ליום שלישי. מקדמי ויוזמי המתווה הגיבו בצער ואפילו בתדהמה, אבל העוסקים במלאכה מיהרו לקום על הרגליים ולהתמודד עם החלטת השופטים. לא מדובר בסוף פסוק, אלא בעיכוב נוסף - והלוא עיכובים היו מנת חלקו של כל המתווה.

שיפור יציבות

ההפתעה מפסיקת בג"ץ היתה אדירה. נכון, כבר בדיונים הראשונים שנערכו שיגרו השופטים רמז עבה בנוגע לקשיים שעורר אותו "סעיף יציבות"; אבל במשק האנרגיה, וגם במסדרונות השלטון בירושלים, נוצרה מעין ציפייה שבג"ץ יאשר את המתווה בכל מקרה, אולי בכפוף להתניה כזו או אחרת. אלא שאז יצא פסק הדין.

מדוע נבנתה ציפייה שכזו? משום שהיה נדמה כי אדריכלי המתווה הלכו לפי ספר החוקים, ככתבו וככלשונו. מלבד עניין היציבות, היתה הדרך הארוכה והמפותלת להפעלת סעיף 52, שכללה שבועות של דיונים בוועדת הכלכלה. המתווה עבר שימועים, מסקנות ביניים ומסקנות סופיות. הוא אושר בממשלה ואפילו בהצבעה בכנסת - ועדיין, בג"ץ חשב אחרת והפתיע.

כדי להבין מהו אותו סעיף יציבות מפורסם צריך לחזור לינואר 2009, התקופה שבה התגלה מאגר תמר. זמן לא רב לאחר מכן הכריז שר האוצר דאז, ד"ר יובל שטייניץ, על כוונתו להקים ועדה. בהמשך אכן הוקמה ועדת ששינסקי, שהמליצה בשנת 2010 על העלאה דרמטית של גובה התגמולים והמסים על הרווחים מאוצרות הטבע. מבחינת שותפויות האנרגיה היה מדובר בחדשות רעות מאוד, או כפי שניסח זאת בעל השליטה בקבוצת דלק, יצחק תשובה: "שינוי כללי המשחק, תוך כדי המשחק".

דווקא בכנסת הצליחו, באופן נדיר, להגיע להסכמה רחבה בין האופוזיציה לקואליציה, אך בהמשך גברה מגמת ההתערבות בתחום הגז. הוקמה ועדה חדשה - ועדת צמח - שקבעה כמה גז יהיה מותר לייצא מישראל, ולאחר מכן נכנס לתמונה הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיוויד גילה. לאורך תקופה לא קצרה הוא בחן את נושא התחרות, ובשלב הראשון שקל לנסח מעין הסדר, מה שכונה "צו מוסכם", מול שותפויות האנרגיה. לאחר חודשים רבים נמלך בדעתו, גיבש מתווה חדש ונסוג בו מהכוונה להוציא צו מוסכם.

בסופו של דבר, בדצמבר 2014, התפטר גילה על רקע זה והכניס את המערכת כולה לטלטלה. ראש הממשלה נתניהו הטיל על יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה דאז, פרופ' יוג'ין קנדל, לרכז את הסוגיה, וכך נולד מתווה הגז. הימים היו ימי ערב מערכת הבחירות של 2015, הסוערת ממילא. הצוות שכלל את הרגולטורים הבכירים החל לגבש את עמדת המדינה, ולאחר מערכת הבחירות מונה ד"ר יובל שטייניץ לתפקיד שר האנרגיה.

גיבוש המתווה החל מול חברות האנרגיה, ובעיקר מול שתי חברות בולטות: נובל אנרג'י האמריקנית, שמחזיקה בידע המקצועי הדרוש להפקת גז מקידוחי מים עמוקים, וקבוצת דלק שנשלטת על ידי יצחק תשובה. שתי השותפות מחזיקות ברוב מאגרי הגז בשדה תמר ולוויתן. בשלב מסוים המגעים הפכו גלויים, והשר שטייניץ והממשלה סימנו כמה מטרות למתווה: הראשונה היתה פיתוח שדה הגז לוויתן כדי לייצר יתירות אנרגטית, משמע, מצב שבו שפע של גז זורם בכמה דרכים לצנרת בארץ. השנייה היתה קידום היחסים עם מדינות שכנות באמצעות ייצוא הגז. והשלישית - החשובה והמאתגרת מכולן - היתה יצירת תחרות עתידית, בעיקר בעקבות פיתוח שדות הגז הקטנים כריש ותנין, שיימכרו לגורם חדש.

חברות האנרגיה, למודות ועדות ששינסקי וצמח וההתנהלות המסורבלת מול הממונה על ההגבלים, דרשו את פיסקת היציבות. "הסעיף הזה היה על הפרק עוד בדיונים על מתווה הגז", נזכר השבוע פרופ' יוג'ין קנדל, "אנחנו (הממשלה; ח"ש) אלה שבחרנו לקבוע את הסעיף לחברות הגז, משום שלא היינו מוכנים לתת להן ערבויות. אנחנו גם לא מוכנים לתת להן איזשהו חוזה של פיצויים. בעצם הגענו למו"מ על כך שמוכנים להסתפק בסעיף יציבות. הסעיף בסך הכל אומר שהממשלה עשתה שינויים רבים מאוד בכל הנושא של משק הגז, ששינו מאוד את הרווחיות של הפרויקטים - ושהממשלה בעצם שבעת רצון מהשינויים שהיא עצמה עשתה".

הסעיף מעניק התחייבות כללית של הממשלה לא לבצע שינויים במשק הגז למשך עשר שנים. וזה, בסופו של דבר, יהיה מה שיעורר את זעמם של שופטי בג"ץ. "התחייבות אקטיבית זו מצד הממשלה לסכל - כך ממש - כל שינוי בחוק הנוגד את המתווה, חוצה בעיני את כל הגבולות המותרים בדמוקרטיה פרלמנטרית", כתבה בפסק הדין השופטת אסתר חיות, שהמשיכה לומר כי ההחלטה "צובעת בצבע בלתי חוקי ברור ומובהק את הוראות הכבילה".

מנגד עמד השופט נעם סולברג, שהיה בדעת המיעוט וציין כי לדידו "מוסמכת הממשלה לקבוע את אשר קבעה בהחלטתה" בנוגע לפיסקת היציבות. "אף שמתווה הגז כמוהו כהסדר ראשוני", כתב, "הרי בנסיבות הייחודיות אין צורך בחקיקתו של מתווה הגז ככזה, ואפשר להסתפק בכך שהסמכות לקבוע ולהחליט על רכיביו השונים של המתווה הוענקה לממשלה בחקיקה ראשית באופן מפורש".

כמו אוטו בלי ביטוח

"יש הבדל בין פסקי הדין של השופטים, ואפילו סתירות בין חיות לסולברג", אומר פרופ' אברהם דיסקין, ממדעני המדינה החשובים בארץ, "הדבר שכאילו מתבקש, אם בן אדם פשוט קורא את פסק הדין, הוא ששום ממשלה לא יכולה להחליט החלטות שהן שמעבר לקדנציה שלה. שום ממשלה לא יכולה לקבל שום התחייבות ולא יכולה לעשות חוזה לסלילת כביש - אם החוזה לא יושלם עד לבחירות או עד להקמת הממשלה הבאה. זה דבר בלתי סביר, שלא מקובל בשום מקום בעולם".

השופטים, מסביר פרופ' דיסקין, "בעצם אומרים לממשלה: אם הייתם חותמים חוזה, הייתם עונים על כללי הרגולציה הרגילים. אבל נמנעתם מלעשות את זה, אז אנחנו אומרים שצריך ללכת בחקיקה ראשית. השופט סולברג חלק על זה. השופטים בעצם אומרים שמכיוון שהממשלה רק התחייבה ולא רצתה לערוך חוזה, הם מעלים את סף הדרישה כלפיה. אבל ההיגיון אומר שאם הממשלה נמנעה מחתימת חוזה, הדרישה מהממשלה צריכה להיות קטנה יותר. אין שום היגיון בכל העניין הזה".

מדוע בג"ץ התערב בכלל בנושא מתווה הגז?

"הם נכנסו לעניין הזה כדי להעצים את כוחם, להראות שהם הגוף שפוסק בכל עניין ודבר. ביהמ"ש בארה"ב לא נכנס לרוב העתירות. הוא נכנס אולי לאחוז אחד מהן, ואז מנמק מדוע. הם רוצים להיות הפוסק האחרון, להראות שהם הצדק והאורקל - והם לא".

דיסקין עוקב כבר זמן מה אחרי הנטייה של בג"ץ להתערב או לעיתים אף לפסול חוקים. "חשבתי שכל העניין יתפוצץ אחרי ההשעיה של שלושת ראשי העירייה", הוא אומר, "זה דבר שנעשה בניגוד לחוקים חרוטים - פוסט־פקטום". רק לאחר אותה השעיה, הוא טוען, נחקק חוק רטרואקטיבי שהצדיק אותה לאחר מעשה. בג"ץ, לדברי פרופ' דיסקין, הפך ל"גוף אנטי־דמוקרטי שחותר תחת שלטון החוק. ואני לא חבר של אולמרט ולא של דרעי, אני שייך לבני האור".

למרות הביקורת החריפה על התערבות השופטים, חשוב לציין כי בג"ץ לא פסל את כל המתווה. הוא למעשה אישר נושאים אחרים שנתפסו כבעייתיים יותר - למשל, עצם הפעלת סעיף 52 על ידי ראש הממשלה בשבתו כממלא מקום שר הכלכלה. כמו כן, למעט סעיף היציבות, שאר המתווה לא נפסל. הפסיקה בסך הכל יצרה עיכוב ותסבוכת נוספים, מפני שהצורך להסדיר את עניין היציבות מייצר קשיים חדשים וגם השלכות כלכליות על המשק.

"יש שלוש עלויות עיקריות", מסביר פרופ' קנדל, "קודם כל - עלות הזמן. אנחנו עוד פעם עוצרים את הכל וצריכים להגיע להסכם נוסף. אני מקווה שזה לא ייקח עוד הרבה זמן. אבל מההיסטוריה של מדינת ישראל, אם לוקחים מקרים שבהם הממשלה סיכמה על חוזי B.O.T (חוזים שבהם היזם בונה מתקן ציבורי, מתפעל אותו ומעבירו לממשלה, כמו בכביש 6 ובמנהרות הכרמל; ח"ש), לקח שנתיים לסכם אותם. אני חושב שבמקרה הזה צריכים לפעול בקצבים מהירים הרבה יותר, של כמה חודשים. אני מקווה שהמערכת הממשלתית מסוגלת לעשות את זה.

"אבל בעצם, מאז דצמבר 2014 הכל נעצר. איבדנו שנתיים יקרות מאוד. אנשים לא כל כך מבינים, אבל מדובר במיליארדי דולרים רבים של אובדן הכנסות, ואני לא יודע מה היקף האובדן של הביטחון האנרגטי".

פרופ' קנדל מדבר על כך שכיום רק שדה תמר מזרים גז למשק באמצעות צינור ראשי אחד, כך שאירוע ביטחוני או אפילו תקלה טכנית עלולים לעלות למשק הון תועפות.

"כרגע אנחנו לא חווים את האובדן של הביטחון האנרגטי במימושו, אבל זה בעצם כמו לנסוע בלי ביטוח על האוטו", הוא מסביר, "כל עוד לא גנבו אותו, אתה אומר שלא קרה כלום, אבל אתה חשוף ויש לזה עלות. אם חס וחלילה יקרה אירוע ביטוחי - כמו שהיתה לנו תקופה של שנה וחצי בלי גז מצרי ב־2011/12, היא עלתה למשק הישראלי 16 מיליארד שקלים, לא למישהו אחר. ואז התלות שלנו בגז טבעי היתה קטנה מאשר עכשיו".

פגיעה שנייה במשק, לפי קנדל, נובעת מכך ששותפות האנרגיה ידרשו כעת חוזה תובעני יותר. "סעיף היציבות היה די אמורפי", מסביר פרופ' קנדל, "עכשיו נצטרך לתת לחברות ערבויות משמעותיות יותר. הן יבואו ויגידו לנו: אולי בג"ץ יתערב או שהכנסת תתערב בחקיקה? הן ידרשו חוזה עם ערבויות ברורות מאוד. זה יהיה יקר יותר לדעתי, אבל אני לא יודע לכמת בכמה".

והפגיעה השלישית, הוא ממשיך, היא הפגיעה במוניטין של מדינת ישראל כיעד להשקעה: "כדי ליצור תחרות, במיוחד בנפט ובגז, צריך להביא מתחרים. אבל קשה להביא מתחרים. אנחנו כבר לא במצב שהחברות מוכנות להשקיע במדינת ישראל ולהאמין לנו. ניסינו לתקן את זה דרך סעיף היציבות, כרגע אנחנו עוברים עוד צעד לכיוון של עולם המדינות המתפתחות. כנראה נגיע לחוזה, וחוזים עושים עם מדינות מתפתחות כי לא סומכים על שיטת הממשל שלהן. מבחינת המוניטין, זה לא טוב לנו"...

ומתי יזרום הגז מלוויתן? השבוע, באופן לא מפתיע, איש לא רצה להתחייב על המועד.

http://www.israelhayom.co.il/article/369589#:hn

תגוביות:

1.בג"ץ, לדברי פרופ' דיסקין, הפך ל"גוף אנטי־דמוקרטי שחותר תחת שלטון החוק.

2.מדוע בג"ץ התערב בכלל בנושא מתווה הגז?

פרופ' דיסקין: "הם נכנסו לעניין הזה כדי להעצים את כוחם, להראות שהם הגוף שפוסק בכל עניין ודבר. ביהמ"ש בארה"ב לא נכנס לרוב העתירות. הוא נכנס אולי לאחוז אחד מהן, ואז מנמק מדוע. פה הם רוצים להיות הפוסק האחרון, להראות שהם הצדק והאורקל - והם לא".

https://rotter.net/forum/gil/27766.shtml#36

4.הנמהרות הבלתי נסבלת של ביהמ"ש העליון

הבג"צ: שתי החלטות יותר מדי

במהלך השנתיים האחרונות קשר עצמו הבג"צ לשתי החלטות נמהרות, שפגעו באופן חמור ביכולת המשילות של הממשלה. שתי החלטות יותר מדי. הראשונה הייתה החלטתו שלו, סוג של אולטימטום, בדבר סגירתו של מתקן חולות. תוך שנה. והשנייה, ביום ראשון השבוע, דחיית מתווה הגז. שוב אולטימטום לממשלה לשנות או לסלק את סעיף היציבות. תוך שנה. אם לא כן, הוסיפו השופטים איום, יבוטל המתווה כולו…

במקרה הראשון, בג"צ לא שעה לבקשת הממשלה ולתחנוני התושבים בדרום תל אביב, להמתין עד לדילול אוכלוסיית המהגרים. דילול שנעשה בהצלחה, באופן טבעי, ללא כפיה, וללא אילוצים כלשהם. המדינה הראתה שניתן להסתייע בעובדה שיש מהגרי עבודה הבוחרים לקבל את המענק הניתן להם, ביד רחבה, ולעזוב את ישראל. אלא שבג"צ, כמוהו כפיל בחנות של חרסינה, העדיף לפעול על פי דרישת ארגוני שמאל ולהציב אולטימטום לממשלה. על פי אולטימטום זה, עליה לקצוב משך זמן של שלושה חדשים לשהיית מהגרי העבודה, במתקן חולות. ההחלטה נודעה מיד במדינות המוצא של הפליטים והתבטאה, אף זאת מיידית, בעליית זרם פורצי הגדר בדרום הארץ.

הדיפת בקשות הממשלה הייתה, בשני המקרים, מעשה אומלל, שהיווה צעד נוסף לא רק בהריסת יכולת המשילות של הממשלה, אלא גם פגיעה במדיניותה הבסיסית לשמור על צביונה היהודי של המדינה, כפי שנקבע במגילת העצמאות.

ביהמ"ש פעל על פי רצונם של ארגוני שמאל מסוימים המתנודדים על הגבול שבין אופוזיציה לשמה, לאנרכיזם. ארגונים הפועלים מזה שנים במגמה הפוכה לזו של הממשלה הנבחרת: כן לשבור! בכל הקשור לצביונה היהודי של המדינה.

ביהמ"ש גם פעל על פי הכתבתה של מערכת הכללים הדמוקטטורית של ה"פוליטיקלי קורקט". לא שינתה העובדה, שעכשיו, ממש בימים אלה, נזרקים כללי הפ.ק. לפח האשפה של ההיסטוריה במדינות אירופה המערבית, לנוכח גל הפליטים הפוקד אותן.

ארגוני שמאל אלה הפכו את בית המשפט לערכאה מוזרה, שלא על פי המנדט הניתן לה, אותה הם מפעילים כרצונם. מימון לא חסר לפעולה זו, ואם חסר, הוא מיובא ממדינות השוחרות את "טובת" ישראל בחו"ל…

היטיבה להתבטא בעניין מתווה הגז, שרת המשפטים איילת שקד, שאמרה: "ביטול סעיף היציבות מהווה התערבות בוטה ומיותרת בהחלטת הממשלה, ופוגע פגיעה קשה בכלכלת ישראל. לא ייתכן שלממשלה יש את האחריות לכלכלתה ושגשוגה של המדינה, אך היא נותרת ללא הסמכות הנדרשת לפעול. בלתי אפשרי לעבוד כך במדינה מתוקנת".

סעיף היציבות איננו חדש במערכת הסכמים שעושה מדינה כלשהי ובכלל זה מדינת ישראל, עם חברות המבקשות להשקיע כאן. כך לדוגמה נחתם הסכם עם חברת כי"ל לפני כ – 14 שנה. (בעידן יצחק רבין כרה"מ, ובייגה שוחט כשר האוצר), ובו נכלל סעיף יציבות ל… 15 שנה. לא פחות, איש לא פצה פה ואיש לא צפצף. האם זאת משום שמפלגת העבודה הייתה אז בשלטון ואילו היום השנאה לנתניהו מעבירה את השמאל על דעתו?

מיותר כמעט לציין את ההבדל העצום בין התועלת הצנועה למדינת ישראל דאז, ממתווה כי"ל, המוגבל בהיקפו, לבין מתווה הגז העתיר הכנסות, לתושביה ודיבידנדים פוליטיים בהיקף ענק, למדינה ישראל.

גורמים המקורבים לנושא בממשלה הגדירו את החלטת ביהמ"ש כאסון.

נשמעה אף הטענה כי אי אפשר לשחרר את נתניהו מהשבר הזה, לאחר הצהרותיו, "מעל כל גבעה רמה ומתחת לכל עץ רענן", כפי שציין באזני אחד השרים, כי הוא ישמור מכל משמר על ביהמ"ש העליון… הממשלה גם התעלמה מהמשמעות הברורה, כי החלטה שתאסור על הפעלת המתווה תהווה גם צפצוף על בריאותם של כשני מיליון תושבי הצפון שימשיכו לחיות בעננה רעילה עוד עשר שנים, במקרה הטוב. היא לא עשתה שימוש בהיבט הזה של ההחלטה לפסול את המתווה.

אם נחזור להחלטה הראשונה מבין השתיים שמנינו כאן. הרי שמדובר בתהליך דומה.

כזכור הורה בג"ץ בספטמבר 2014, ברוב של 7 מתוך 9 שופטים, כי הפרק בחוק המסדיר את הפעלת מתקן חולות, ובכלל זה מתן הוראות לאדם "לשהות" במתקן ללא הגבלת זמן – יבוטל. זאת, כפי שאמרו השופטים "בשל שלילת החירות הבלתי מידתית של השוהים במתקן, מבלי שהורשעו בעבירה כלשהי". בהמשך תיקנה הכנסת את החוק, כך שתקופת "השהייה" הועמדה על 20 חודשים בלבד, אלא שבג"צ פסל שוב גם חקיקה מתחשבת זו וקבע, כאמור, כי הסעיף הרלבנטי יתוקן עוד פעם. הצעת המדינה שתקופת "השהייה" תעמוד על 12 חודשים בלבד, נדחתה. נקבע פסק זמן של שלושה חדשים בלבד…

בהחלטות האמורות פעל בג"צ כשליח של קבוצות חוץ פרלמנטריות, בניגוד לכללי יסוד של משטר דמוקרטי ושל ממשל שנבחר בהליך דמוקרטי תקין לחלוטין
האם תידרש עכשיו הממשלה להליכי חקיקה, שיצמצמו את מוטת שליטתו של בג"צ בחיי המדינה? על פי האווירה השוררת היום בממשלה נראה כי קרוב המועד לכך. שאם לא כן, יתכן מאד כי מלאו ימיה (הקצרים) של הממשלה וקרב והולך מועד הבחירות.

[email protected]

5.אהרון ברק, האפיפיור המשפטי הראשון של הכנסיה המשפטית המזרח-אירופית , הרס את מערכת המשפט על מנת לנשא את השופט\ההגמון\הארכיבישוף השיפוטי הקתולי\פראבוסלאבי.
ומאז אין משפט במדינת ישראל ומאז מטורפים הוזי נביאות גודשים את מערכות המשפט כתחליף לשופטים בעלי יכולת שיפוטית ושכל ישר ומאז התקבעותה של מדינת ישראל כמדינה נוצרית מזרח-אירופית לכל דבר ועניין עברה את נקודת האל-חזור ומאז כמרים סרוגי כיפות משתמשים בידיעותיהם התורניות הדלות כדי להצדיק כל מה שריח נוצרי נודף ממנו ומאז ליהודים כבר אין בית מדיני כי מי רוצה לחזור ולגור במדינת פולין\אוקראינה?

6.האנרכיסט אהרון ברק ביצע הפיכה ובמדינת ישראל אין בעצם הפרדת רשויות מעשית, המדינה בפועל לא נשלטת על ידי הבוחרים שלה. זו המציאות. רק המהמפיכה החוקתית של אהרן ברק קבעה כי בג"צ יכול לבטל חוקים של הכנסת בגלל הצבעה שהתקיימה בכנסת קודמת ובהרכב סיעות אחר.

מנחם בגין ז"ל היה אדם ומנהיג רב זכויות, אבל סיפור חוסר המשילות של ממשלות הימין, ובעיקר עוצמתה המופרזת עד כדי אבסורד של מערכת המשפט, מקורם בחטא הקדמון של מנחם בגין. בגין היה זה שקבע את הנוהל לפיו היועץ המשפטי לממשלה משתתף בישיבות הממשלה. בגין היה זה שהזמין את היועץ המשפטי לממשלה, אהרון ברק, להצטרף לועידת קמפ דיוויד בעת המשא ומתן עם מצרים. ובגין היה זה שבימיו כראש ממשלה, בית המשפט העליון בהנהגת מאיר שמגר, החל לצבור עוצמה חסרת פרופורציה ולדחוק את רגלי הרשות המבצעת והמחוקקת.

אך חמורה מכל צעד מעשי היתה תפיסתו התיאורטית של בגין את "עליונות המשפט", תפיסה שהשתרשה במשפט הדמגוגי "יש שופטים בירושלים". משפט שהפך מאז לסיסמה שאמורה להכשיר בעיני הרוב הימני כל צעד אנטי-דמוקרטי וכל מהלך דורסני של מערכת המשפט. כך לדוגמה, קפצה שלשום שלי יחימוביץ' לאחר הכרעת בג"ץ בנושא מתווה הגז, ומיהרה להזכיר את בגין ודבריו על השופטים היושבים בירושלים.

שופטי בית המשפט העליון. ''בגין היה מזועזע לו היה יודע אלו שופטים דורסניים וכוחניים יושבים היום בירושלים''. צילום: גיל יוחנן

יש יסוד להניח שבגין (האב, לא הבן שנפל רחוק ממנו עד מאוד), היה מזועזע לו היה יודע אלו שופטים דורסניים וכוחניים יושבים היום בירושלים. את אמירתו המפורסמת "יש שופטים בישראל" אמר בגין לאחר פסיקה שבמהלכה קבע בית המשפט העליון, כי ההתנחלות היהודית בבית אל הינה חוקית.

תפיסתו את מערכת המשפט עוצבה בימים בשהם אנשי המשפחה הלוחמת נרדפו על ידי ממשלות מפא"י, כאשר בבית המשפט ישבו במקרה שופטים שהיו ליברליים יותר ודורסניים פחות משרי הממשלה המפא"יניקית. אך גם השאלה מהי מידת הליברליות או הדורסנות של השופטים היושבים בירושלים איננה השאלה הנכונה מבחינת עקרונות יסוד דמוקרטיים-ליברליים.

עבדים נרצעים של אהרון ברק

האמת העגומה היא שמנחם בגין היה חסר השכלה רצינית בתחומי המחשבה המדינית, מדע המדינה, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים וסדרי ממשל תקינים. חולשתו האינטלקטואלית בתחומים אלו, והעובדה שגזר את יחסו לעוצמת מערכת המשפט בעיקר כתוצאה מנסיבות מקריות ומהתנהגותם של שופטים זמניים, היא שאפשרה למאיר שמגר ולאהרון ברק להפר את האיזון שבין הרשויות ולהעניק סמכויות מופרזות לבית המשפט העליון וליועץ המשפטי לממשלה.

אולם בעוד הנשיא שמגר נהג בכוח שבידיו במשורה, מתוך הכרה שעם כוח רב באה אחריות רבה, אהרון ברק פעל בשיטתיות על מנת להרחיב ולהעצים את עוצמת בית המשפט תוך רמיסה כוחנית של הרשויות המבצעת והמחוקקת.

ב-1992 ביצעה כנסת שנהנתה מרוב ימני מובהק את מעשה האיוולת האולטימטיבי והעניקה לאהרון ברק את הפירצה שלה חיכה במשך שנים, כשחוקקה את חוקי היסוד שאפשרו לברק לטעון כי בשמם מוענקת לבית המשפט העליון סמכות גורפת לבטל חוקים והחלטות ממשלה.

יו"ר ועדת החוקה, אוריאל לין, שהכין את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו להצבעה, התחייב בפני הכנסת כי "אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון... אין מוקם בית משפט לחוקה... שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים", והחוק התקבל ברוב מצחיק לנוכח חשיבותו של 32 מול 21 ח"כים.

למעלה ממחצית מהח"כים כלל לא הבינו כי הם מעבירים את סמכות ההכרעה העליונה על המתרחש במדינת ישראל מידי רשויות נבחרות, מייצגות ונושאות באחריות, לידי קבוצה מצומצמת של שופטים בודדים שבשל שיטת בחירת השופטים - מחזיקה למעשה בסמכות לבחור את חבריה ויורשיה.

מאז, בכל פעם שעוצמתה המופרזת וחסרת הפרופורציה של מערכת המשפט עולה לדיון, מנופפים חסידי המהפכה השיפוטית בדברי בגין על השופטים היושבים בירושלים. חולשתו האינטלקטואלית של בגין בנושאים אלו גרמה לכך שכלל לא הבין את זרע הפורענות הטמון בגישתו.

פולחן אישיות הינו דבר רע ומסוכן. מנחם בגין היה אדם רב זכויות ופעלים, אך גם אנשים ומנהיגים גדולים שוגים לעיתים בצורה חמורה וחריפה. משנתו האמיתית ודרכו של מנחם בגין מעניינים את אנשי השמאל כקליפת השום. הם משתמשים בציטוט "בגיני" מקרי כבקליפה, ומשליכים לשוליים את בגין המהותי, כמו גם את ז'בוטינסקי שבו הם נוהגים לאחרונה לנפנף.

הכל לשם קידום צרכיהם שלהם ומתוך הנחה שעצם השימוש בשמו של בגין יעניק לדבריהם חשיבות בעיני אנשי ליכוד וימין ויסרס את התנגדות הימין. למרבה הצער מרביתם של ה"נסיכים" בני המשפחה הלוחמת שעלו לגדולה בימי ממשלות הליכוד הראשונות בשנות ה-80 וה-90, היו חסרי השכלה בתחומים אלו אף יותר ממורם ורבם מנחם בגין. כך הפכו דן מרידור, בני בגין, רוני מילוא, ציפי לבני ואחרים לעבדים נרצעים של אהרון ברק והמהפכה השיפוטית.

אהרון ברק. ''פעל בשיטתיות על מנת להרחיב ולהעצים את עוצמת ביהמ''ש תוך רמיסה כוחנית של הרשויות המבצעת והמחוקקת''. צילום: פלאש 90

הכוח משחית

מי שמעוניין להבין ולהכיר את העמדה השמרנית-ליברלית האמיתית ביחס ליחסי הרשויות במדינה דמוקרטית צריך לחזור לזאב ז'בוטינסקי ולא לעצור במנחם בגין. ז'בוטינסקי היה ליברל קלאסי שחשש יותר מכל דבר אחר מהענקת סמכויות מופרזות לגוף שלטוני כלשהו, גם אם אלו היושבים בו רואים עצמם כנאורים, כמוסריים וכמתקדמים באדם. נניח שופטי ביהמ"ש העליון.

הכוח משחית, ומכיוון שכך הדרך להבטיח מקסימום חירות אינה להעניק כוח וסמכויות שלטוניות ליחידים נאורים המחויבים לעקרונות מוסריים, מתקדמים וצודקים, אלא להגביל את כוחו של הממשל, לפזר את הכוח בין כמה שיותר שחקנים, ולהנהיג משטר של איזונים ובלמים שמבטיח שאף גורם בזירה המדינית לא יצבור כוח מופרז ויוגבל על ידי שחקנים אחרים.

התנאי למשטר דמוקרטי-ליברלי מוצלח איננו עקרונות זכויות אדם מופשטים בנוסח חוקי יסוד, אלא כינונם של מוסדות נפרדים בעלי סמכויות מוגבלות, המאוזנים על ידי מוסדות אחרים.

בנאום שנשא ז'בוטינסקי ביוני 1929 הוא קבע מפורשות את עמדתו ביחס לסוגיה דומה מאוד לזו בה אנו עוסקים: "בהמוני העם אנו מאמינים, ומאמינים אנו גם בקונטרולה העממית, בהשפעה המטהרת של העם הבוחר והמפטר את נבחריו כרצונו. אבל, למסור את הסוכנות בידי חוג מצומצם, בלתי תלוי בשום בחירה אמיתית, ובלתי ציוני על פי טבעו, זוהי סכנה לציונות, אשר נגדה נלחם ברגע זה ובכל רגע אחר".

בשנת 1938 קבע ז'בוטינסקי מפורשות כי "את טעם הדמוקרטיה יש לבקש בתורת ההסכם והפשרה", גישה פרלמנטרית וליברלית קלאסית העומדת בניגוד מובהק למצדדי המהפכה החוקתית המעניקה סמכויות כפייה בלתי מרוסנות ובלתי מאוזנות לבית המשפט העליון.

לצד שיטת האיזונים והבלמים מציב הליברליזם שני מנגנונים דמוקרטיים נוספים: הראשון הוא שאין סמכות בלי אחריות. מכיוון שהכוח מסוכן, הרי שעל מי שמחזיק בו לשאת באחריות למעשיו. אם הכרעה שלטונית מובילה להשלכות שליליות מובהקות, על מקבלה לשאת באחריות והציבור - שישלם את מחיר ההכרעה השגויה – יכול להדיחו.

פלאש 90
מנחם בגין. ''כלל לא הבין את זרע הפורענות הטמון בגישתו''. פלאש 90

ומה עם מחוקקים ומושלים בירושלים?

המציאות הנוכחית לפיה ביהמ"ש פוסל חוקים והחלטות ממשלה אך אינו נושא באחריות להחלטותיו הינה בלתי מתקבלת על הדעת מבחינה דמוקרטית. המנגנון השני הוא עיקרון הנציגות. נציגי הציבור קרובים לעם, מכירים את מצוקותיו מקרוב ומבינים את משמעותן המעשית של הכרעות שלטוניות ולא רק את מידת התאמתם לעקרונות מופשטים.

העובדה שמנחם בגין ומרבית שרי הליכוד הרלוונטיים לאורך השנים, ובראשם הנסיכים בגין, מרידור ומילוא, לא הבינו מעולם את משנת ז'בוטינסקי, אפשרה למחנה השמאל לתמרן את המערכת הפוליטית בעזרת ציטוט דמגוגי בנוסח "יש שופטים בירושלים".

40 שנים אחרי המהפך, ולנוכח השתוללותו האחרונה של בית המשפט העליון, נראה שהיום, יותר מתמיד, הגיעה העת לחזור למשנתו הליברלית של זאב ז'בוטינסקי, להתנער מסיסמאות דמגוגיות, ולפעול להחזרת בית המשפט העליון לגודלו ולמעמדו הטבעי והראוי במדינה דמוקרטית וליברלית.

חובתה הראשונה במעלה של כל ממשלת ימין היא לפעול בשיטתיות ובנחרצות לביטול המהפכה השיפוטית, לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים ולחקיקה מחודשת של חוק יסוד השפיטה שיגדיר במדויק את סמכויות בית המשפט העליון. הגיעה העת שבירושלים יהיו לא רק שופטים, כי אם גם מחוקקים ומושלים.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/764/414.html?hp=1&cat=479&loc=9#:di

תגוביות:

1.שרת המשפטים, איילת שקד צריכה לקרוא את המאמר, להפנים את הביקורת, ולגשת לעבודה, כלומר לבטל את המהפכה השיפוטית של אהרון ברק, ולבטל את שיטת הבחירה שמאפשרת לשופטי העליון המכהנים לשכפל את עצמם, על ידי זה שבוחרים שופטים שדעתם מתאימה להשקפת עולמם.

2.איילת שקד מנסה לעשות ככל יכולתה להחזרת בג"ץ לגודלו הטבעי ולשינוי שיטת מינויי השופטים. מי שעומד בדרכה זה ביבי ועכשיו יש לו גם את כחלון שגם עומד בדרכה.

3.גם בהסכם השלום עם מצרים טעה בגין בגדול. עזה נכבשה על ידי ישראל שהיתה תחת שלטון מצרי, ולכן החזרת כל סיני כולה למצרים והשארת עזה תחת שלטון ישראלי מראה את הטיפשות הישראלית והתחכום המצרי. זו בכייה לדורות בשל טעות של מנחם בגין שעד היום כל ישראל משלמים על כך.

4.לצערי ללא לחץ משמעותי מצד העם לא יהיה שינוי שיביא לאיזון הכוח בין הרשויות. עלינו לתבוע בתוקף מהמחוקק שישיב לעצמו את הסמכויות שניטלו ממנו, ואת האחריות שבאה איתן.

5.אהרון ברק הוא הוא החלקיק שעבר מוטציה חברתית וחולל את המחלה הממארת.
הוא הוא אחראי ליצירה והפצת המחלה הממארת שישראל חולה בה. הכל שפיט? אמת לשעתה? ורדה אלשיך? זיהום מוסרי פושה בבית המשפט העליון.

6.בגין היה נאיבי מאד, ולא גאון בענייני משפט. ככפייתי בענייני הידור פולני ותארים... העריץ את "הוד השופטים"...ואת התוצאות המדוייקות והנכונות פירטת כאן.

7.בגין לא ידע מה לעשות עם השררה שקיבל ב- 1977. לא הבין מה מתכנן שרון לעשות בלבנון, לא הבין שהמלחמה כרוכה בהרוגים ("אינני יכול יותר") ולא השכיל להחזיר את עזה למצרים יחד עם כל סיני. בגדול, היה סמרטוט.

8.בגין המנהיג היה אסון מכל בחינה: הראשון שנכנע ללחץ הורים ושחרר רוצחים בסיטונות וחייבים להזכיר את הטעות שהוא עשה, כשהחליט לאפשר לכל בחור ישיבה להתחמק משרות צבאי. אם בן גוריון טעה ואפשר ל-500 בחורי ישיבה ללמוד ולא להתגייס לצבא, בא בגין ואיפשר זאת לכל מי שיצהיר שתורתו אומנתו. מדובר בטעות היסטורית, שיצרה שבר בעם שרק הולך ומחמיר משנה לשנה.

9.כמו שאמר פעם גאון בשם שמואל כץ: "לא עוז ולא הדר".

10.ברגע שהשמאל יאבד את מעוזו האחרון קרי העליון תהיה נהירה גדולה לכיוון ברלין.

"מה זה עבודה זרה? מבחינה דתית זהו המנהג להשתחוות לפני מזבחות פופולריים מבלי לשאול אם אלה המזבחות של אלוהי האמת. הוא הדין במובן הרעיוני: לכרוע ברך בפני סיסמאות פופולריות, מבלי לשאול אם אלו הן סיסמאות נכונות; ביחוד שוכחים הם לשאול אם הסיסמאות (שאולי בתנאים אחרים הן נכונות) מתאימות גם לתנאי חיינו אנו" - זאב זבוטינסקי, 1932

יש מאנשי הליכוד, חניכיו של בגין, שהתרגלו להאמין בעליונות המשפט, בחשיבותו של שלטון החוק. הם רוחשים כבוד עצום לבית המשפט העליון. המשפט המצוטט כה רבות, "יש שופטים בירושלים" או "יש שופטים בישראל", מביע אמון בסיסי בכך שמערכת המשפט של מדינת ישראל מגנה על שלטון החוק, אוסרת את אשר יש לאסור, ומתירה את המותר.

האמון הבסיסי בבית המשפט העליון, שבמצב נורמלי הוא ראוי ונדרש, מנוצל לרעה באופן שקשה לדמיין בוטה ממנו. בפסק הדין בעניין מתווה הגז קבעו שופטי הרוב מספר קביעות שלא זו בלבד שאין הם מסתמכות על חוקי הכנסת או עקרונות בסיסיים של שלטון דמוקרטי, הם מתנגשות בהם באופן ישיר.

מנחם בגין, כשדיבר על עליונות המשפט התייחס לסמכות "לחרוץ משפט, במקרה של קובלנה, האם החוקים, המתקבלים על-ידי בית הנבחרים, מתאימים לחוק היסוד או סותרים את זכויות האזרח שנקבעו בו". במתווה הגז אין סתירה לחוקי יסוד. במתווה הגז גם אין פגיעה בזכויות אזרח. גם בחלומותיהם הרעים ביותר, לא חשבו ז'בוטינסקי ובגין, על משנה לנשיאת בית המשפט העליון הרואה סעיף מפורש בחוק, ומחליט להתעלם ממנו בשל כך שצפה מחלונו וראה "אלפים שגדשו את הרחובות, על מנת להביע את מחאתם כנגד ההסדר המתגבש" ויקבע כי אם לדעתו האישית, עניין מסוים ראוי שייקבע בחקיקה, כך גם ראוי משפטית.

סעיף החוק המפורש הוזכר בדבריו של השופט סולברג, סעיף 5א לחוק נכסי המדינה קובע כי "רשאית הממשלה בשם המדינה, למכור נכסים מנכסי המדינה... להעבירם בדרך אחרת, להשכירם, להחכירם, להחליפם, לשעבדם, לחלקם, להפרידם, לאחדם, להרשות את השימוש בהם או את ניצולם, ולהעניק זכויות אחרות בהם, הכל בתנאים שתראם נאותים" אם סעיף החוק הזה המוזכר בדברי השופט סולברג, איננו בגדר הסמכה מפורשת להגעה למתווה הגז, שום סעיף אחר בחוק לא יעשה את העבודה.

אי אפשר לקבל את מסגרת הכללים הבלתי חוקתיים שקבעו שופטי בג"ץ במהלך רב שנים. אם תנסה הממשלה לחוקק חוק בעניין הגז, העתירה שתוגש כנגדו כבר כותבת את עצמה. ומי ערב לכך ששופטי בג"ץ, שהחליטו ללא כל מקור סמכות, לבטל חקיקה ראשית או להתעלם ממנה, ואפילו להתעלם מחוקי יסוד מפורשים, לא יעשו זאת גם במקרה של החוק החדש?

מדינת ישראל נמצאת במשבר חוקתי, אולם פסק הדין של בג"ץ בנושא הגז לא התחיל את המשבר. ניתן להרגיע את נבחרי הציבור. המצב לא עתיד להמשיך ולהתדרדר, אין לאן לרדת מכאן. אם לא ינקטו נבחרי הציבור פעולה, הם יכולים להחזיר את רכבי השרד, לסגור את הכנסת ולבטל את הממשלה. בית המשפט העליון מנהל את המדינה בעצמו, ואין כל צורך בהתערבותם.

מערכת המשפט הודפת מעליה כל ביקורת עניינית ולא עניינית, תחת הסיסמאות הישנות, המזבחות הפופולריים, כדברי ז'בוטינסקי. הכנסת והממשלה צריכות לשלב ידיים ולהכריז בקול גדול שאת הקשר הגורדי הזה צריך לחתוך, ואת השלטון האבסולוטי של בית המשפט צריך לשבור.

המשפט הוא כלי חשוב מאין כמותו בהגנה על זכויות אדם. אין לו שום מקום בקביעת מדיניות או בהחלטות פוליטיות. החקיקה החדשה לא צריכה לעסוק במתווה הגז. החקיקה צריכה לעסוק בנושאי הליבה של סמכויות הרשות השופטת על גייסותיה במערך הייעוץ המשפטי לממשלה. סמכויות בג"ץ להתערב בהחלטות ממשלה וכנסת צריכות להתבטל, או לעבור אשרור בוועדה מיוחדת של הכנסת. אי אפשר לקבל וטו של שופטי בית המשפט העליון על מינויים חדשים. יש להשיב את דרישת זכות העמידה בבג"ץ, כדי למנוע את הפגיעה המואצת בהפרדת הרשויות. בנוסף יש לקבוע את הפרדת הרשויות, לרבות עצמאותן הפרשנית, בחוק יסוד.

בית המשפט מוגן עד היום בזכות המחסום הפסיכולוגי של כבוד לשלטון החוק, אולם כשהוא משתמש באותו מחסום כדי לפגוע בשלטון החוק, לרשויות האחרות לא נותרת כל ברירה. את המחסום הזה צריך "כן, לשבור!"

http://news.walla.co.il/item/2948187

תגוביות:

1.אין דבר כזה שלטון החוק. חוק לא יכול ולא אמור לשלוט. כל מי שמדבר על "שלטון החוק" מדבר למעשה על דיקטטורה פיאודלית של מערכת המשפט. עליונות החוק כרעיון זה משהו אחר וגם זה לא מוביל לדיקטטורה משפטית.

אין שום קשר בין החוק לבין מערכת המשפט. שני יקומים מקבילים. אין גוף שמצפצף על החוק בצורה שיטתית כמו מערכת המשפט. אין גוף שמתעלם מהחוק ועושה ממנו צחוק כמו מערכת המשפט. אם חברי הליכוד מכבדים את זה, אז הם חבורת אוטיסטים.

החוק לא נועד להגנה על זכויות אדם. גם זכויות אדם הם רעיון פוליטי שנכפה בידי השמאל על כל האוכלוסיה בכוח הזרוע. לא צריך בג"צ. הגוף הזה קיים למען 2 מטרות: שימור הדיקטטורה הפיאודלית של הפוגלמן, צאצאיו וקומץ המזוזים המנוון שמשרת אותם.

המרת דתה בכפיה של כל האוכלוסיה לקומוניזם-ליברליזם. מה לעזאזל זה קשור לחוק?

לא צריך בג"צ ולא צריך שופטים "מקצועיים". הם חבורת מושחתים שהפכו את המערכת למכשיר שעבוד בדיוק כמו שנעשה באירופה בעבר עם הכנסיה. מה שטוב בפסק הדין האומלל הזה שכל המסכות נפלו.

מדינה בה נבחרי הציבור מקבלים אולטימטום מפקידים, מדינה בה נבחרי הציבור צריכים לקבל אישור לכל שטות שהם עושים מהפקידים - היא דיקטטורה קומוניסטית לכל דבר וענין.

מצחיק היה לשמוע כי חוק ההשעיה "איננו דמוקרטי". מי שמדיח חברי כנסת כל שני וחמישי זו התקשורת ומערכת המשפט. האם זה יותר דמוקרטי? מה עוד שכל המודחים הם אלה שלא נמנים על הכנופיה הקומוניסטית ששולטת בתקשורת, במערכת המשפט, באקדמיה, בבוהמה, ובמשטרה החשאית...

אמה של תאיר אמרה כי "לא ייתכן שזו תהיה רק הזכות של המשטרה והפרקליטות, שיעשו מה שהם רוצים, והאזרח יישב וישתוק ויקבל סטירות לחי. לדמוקרטיה יש שני צדדים".

היא הוסיפה כי "בתי המשפט לא יסתמו יותר פיות ולא ירכבו על הדמוקרטיה", והבהירה כי תמשיך להילחם "נגד שלטון העריצות של בית המשפט".

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4787244,00.html

תגוביות:

1.הציבור הרחב לא יפסיק להתעסק עם השחיטה הזו שנעשתה לתאיר. זה לא היה רצח זו היתה שחיטה! וזה תואם את המוצג בתחקיר צל של אמת בפרק מספר 4. מערכת משטרתית שלא חקרה כלום ומערכת משפט רקובה ומעוותת. על סמך מה הם הרשיעו את זדורוב? על סמך כלום! אין להם ראיה אחת. אילו הוא היה בזירה היה לו דם על הנעליים. שום דבר כזה לא היה. זדורוב אויים על ידי השוטרים שאם לא יודה עונשו היה הרבה יותר גרוע ועל כן הודה כי שיקרו אותו ורימו אותו והפעילו עליו מניפולציות מלוכלכות. עכשיו נשלחה תאיר לפרק את כל זה והיא אכן תפרק את הכל. וכשזה יתפרק יתפרק שלטון השמאל בארץ. זה שלא מקבל את קולות הבוחרים אך יושב ומשליט עצמו בכוחנות על העם היהודי האומלל.

2.אילנה ראדה יקרה. הזמן של שלטון עריצות זה עומד להגיע לקיצו. תאיר כשמה כן היא מאירה את כל הצואה באורוות מערכת המשפט הרקובה והמשטרה שעוברת טלטלות כאשר נחשפים מעשי שוטריה. הכל צף. הסרחון מחניק והאמת תנצח תמיד תמיד כנגד כל הסיכויים.

בית המשפט העליון דחה היום (ב') את ערעורו של השייח' ראאד סלאח על הרשעתו בעבירות הסתה לאלימות וגזענות, אך קיצר את עונש המאסר שהוטל עליו בחודשיים. פסק הדין ניתן ברוב של שני שופטים מול שופט אחד, כשבדעת המיעוט החזיק השופט ג'ובראן שקבע כי יש לזכות את סלאח מעבירת ההסתה לאלימות.

השופט אליקים רובינשטיין קבע שיש להותיר את הרשעתו של סלאח על כנה, הן בנוגע לעבירת ההסתה לאלימות והן בנוגע לעבירת ההסתה לגזענות. בפסק הדין שכתב התייחס רובינשטיין להשוואה בין הדרשה שנשא סלאח לבין ההחלטה שלא להעמיד לדין את מחברי הספר "תורת המלך" וקבע כי בניגוד לאמור בספר, "לא צריך להיות 'תלמיד חכם' כדי להבין למה כיוון סלאח" בדרשתו.

בהתייחסו לטענות שהעלה אביגדור פלדמן, עורך דינו של סלאח, בערעור, לפיהן סלאח לא ניסה להחיות את עלילת הדם הנוגעת לשימוש בדמו של ילד נוצרי בחג הפסח כתב השופט רובינשטיין: "הנושא דברים עזים באוזני קהל משולהב - ואין צורך בתחכום רב לשם כך- שלפיהם לשים היהודים בצק בדם ילדים, מה זו אם לא הסתה לגזענות?".

רובינשטיין גם דחה את טענתו של סלאח לפיה השימוש שעשה במילה "אינתיפאדה" לא נועד להסית לאלימות, וקבע כי "מונח זה הפך 'שם גנרי' להתקוממות פלסטינאית אלימה". למרות זאת, בשל העובדה כי סלאח לא הואשם בביצוע מעשים דומים מאז שנשא את הדרשה שבגינה הואשם בשנת 2007, החליט השופט רובינשטיין לקצר את עונש המאסר שהוטל על סלאח, מ-11 חודשים ל-9 חודשי מאסר.

השופט סלים ג'ובראן חלק על דבריו של רובינשטיין, וקבע כי יש לזכות את סלאח מביצוע עבירה של הסתה לאלימות (ולהותיר את הרשעתו בגין עבירה של הסתה לגזענות). "אכן, המונח 'אינתיפאדה' (انتفاضة) לרוב מיוחס לפעולה אלימה, אך סבורני כי בהקשר שבו הדברים נאמרו – עליו אעמוד מיד – לא ניתן לשלול את הסברו של המבקש כי אין מדובר בהסתה לפעילות אלימה, אלא בקריאה להתגייסות כוללת, לא בהכרח אלימה, לשם הגנה על מה שנראה בעיני המבקש כפגיעה במקום קדוש", כתב ג'ובראן שהציע לבטל את עונש המאסר בפועל שנגזר על סלאח ולהטיל עליו שישה חודשי עבודות שירות.

ג'ובראן הוסיף כי קריאתו של סלאח כוונה למוסלמים ברחבי העולם, דבר שמלמד כי יכולתה להשפיע על ביצוע מעשי אלימים בפועל – נמוכה. "כשם שהאוניברסאליות של הקריאות הרווחות ל'שלום עולמי' מפחיתות מהיתכנות השפעתה של הקריאה להבאה לשלום, כך גם אני סבור כי אין בקריאות כלליות ל'אינתיפאדה עולמית' כדי להביא באופן ממשי לאלימות", כתב. "סוגיית אל אקצא נוגעת לכל בני דת האיסלאם ולא רק לבני המקום".

השופט ענת ברון הצטרפה לעמדתו של השופט רובינשטיין, ודחתה את הטענות שהעלה סלאח בערעור. "דברי ההסתה שבדרשתו של ראאד סלאח צועקים מתוך הדף. לא ניתן לטעות בהבנתם. אמנם הוא מנסה עתה להציג את הדברים שנשא כמשתמעים לשני פנים, ככאלה שסובלים אף פרשנות מרוככת מזו המיוחסת לדרשה – ואולם לא מדובר אלא בהתפלפלות, ובהצדקה בדיעבד, וכזאת אי אפשר. מובנו של הטקסט נבחן כפי שהוא נשמע באוזני הקהל המשולהב בזמן אמת – ולא "בתנאי מעבדה", ותוך הזקקות להגדרות מילוניות", כתבה.

» הירשמו למהדורה המרכזית וקבלו כל יום ב-15:00 את הכותרות הכי מעניינות

על פי כתב האישום, בדרשה שנשא השייח' סלאח בפני מתפללים בתפילת יום שישי סמוך לעיר העתיקה בירושלים בשנת 2007, הוא השתמש במילה "דם" מספר פעמים, ורמז לעלילת הדם ההיסטורית נגד יהודים הנוגעת לאכילת דם ילד נוצרי בפסח. כיוון שבאותה עת הוצא צו הרחקה נגד סלאח שאסר עליו להיכנס לעיר עתיקה, הוא נשא את הדרשה בשכונת ואדי ג'וז. במהלך האירוע התייחס סלאח ל"כיבוש הישראלי", ואמר "הרגעים הכי יפים בגורלנו הם כשנפגוש את אלוהים כשהידים בשטחו של מסגד אל אקצא". סלאח, יחל לרצות את עונש מאסרו ב-8 למאי.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/770/331.html?hp=1&cat=404&loc=2

תגוביות:

1.לאט לאט מראים הערביי מחמד בהלול וג'ובראן, טיבי ופריג' שאין דו קיום. יש מלחמה על הארץ ויש סייעני אוייב שמסייעים להם ויש גייס חמישי שמחבל מבפנים וכדאי ליהודים להתעורר כי בשלב מסויים הם ייקחו סכין לידיים וישחטו יהודים אם רק תהא להם אפשרות. "לעולם לא עוד" זאת לא סיסמא, זו דרך חיים. רק תיזהרו מהקאפו עם הסכינים בגב בליווי מוזיקה קלאסית מתורבתת.

2.השופט הנכבד מגדיר מחדש את המושג אינתיפאדה. אולי הוא חושב שזה כנס שלום איסלאמי. משוגעים, רדו מהגג. הוא עוד יכול לקרוס על מדינת ישראל.

3.השופט הערבי בבג''צ הוא אכן מיואש. חלומו ששאר השופטים שקיבלו אותו בשמחה ובששון ייערפו כולם, יחד עם שאר היהודים השנואים עליו...אגב, גם עמיתיו בבג''צ יודעים את זה היטב אבל העיקר עבורם זה לשמור על ה"שיוויון" כי המציאות נטולה כל ערך.

4.כנראה שהשופט סלים ג'ובראן - מגיע לנו!

5.זה ערבי שאסור שיכהן בבג"צ של מדינה יהודית.

6.הוא לא אשם. מי שמינה אותו אשם! גם אנחנו האזרחים אשמים שאנחנו לא יוצאים לרחובות כמו המצרים להרוס את המדינה ולבנות אותה מחדש ולהעיף את החונטה!

7.מוסלמי הוא מוסלמי.

8.אם כך, קריאה לאינתיפאדה נגד בית המשפט לגיטימית.

9.בכל מדינה בעולם היה העם מזמן יוצא למלחמת אזרחים. הצבא מנוהל על ידי שמאלנים, השב"כ מנוהל על ידי שמאלנים, הפרקליטות הצבאית מלאה בשמאלנים, מצ"ח מנוהלת על ידי שמאלנים. כולם עוברים לבצלם ולשוברים שתיקה.

10.היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו? השופט סלים ג'ובראן, זוהיר בהלול וכל ערביי ישראל ישארו נאמנים למנטליות ולזהות הפלשתינית שלהם. מינויים לתפקידים בכירים וישיבתם בכנסת ישראל, הינם פרי גחמתם של השמאל הסהרורי ושל יפי נפש שמאמינים עדיין בדו-קיום.

11.כבוד השופט ג'ובראן הוא הוכחה לכך שגם אם תיקח ערבי ותעביר אותו באוניברסיטאות הכי טובות, תיתן לו רמת חיים גבוהה, תיתן לו כבוד ותיתן לו את כל החיים המודרנים והחופש, הוא עדיין יתמוך באלימות איסלמית. בתור נוצרי מארוני הייתי שואל אותו שאלה אחת: כמה ערבים נוצרים שילמו בחייהם בסוריה ובעיראק ובמצרים ואף ביהודה ושומרון בעבור האינתיפאדה הערבית? או בשמה הספרותי האביב הערבי. כבוד השופט ג'ובראן, אני מרחם עליך שאין לך עדיין זהות עצמית מגובשת.

12.השופט ג'ובראן מנסה להשתיק את קול ההיגיון שקובע נחרצות שדת האיסלם בכללותה אינה לגיטימית. הסורות הנחמדות הן הסורות שמיועדות להערים ולרמות את הנכבשים העתידיים. הן אינן מה שקובע. מה שקובע אלו הסורות המאוחרות, הרצחניות והקולוניאליסטיות.

13.שופטים בישראל: הכוח משחית.

"אני רץ למרחקים ארוכים, אלה שתוקפים אותי רצים למרחקים קצרים. לא היה לי זמן, כוח וחשק להשיב להם". כך אומר נשיא בית המשפט העליון לשעבר פרופ' אהרן ברק, בפתיחת הסרט התיעודי עליו 'השופט', שהפיק חתנו העיתונאי רם לנדס ב-2009.

אבי המהפכה החוקתית בישראל, שתפיסת עולמו גרמה לביצור חסר תקדים של כוחו של בית המשפט העליון והביאה לכך שכמעט כל מחלוקת ציבורית נידונה על שולחנם של השופטים, הפך לדמות אייקונית בעולם, כשפסיקותיו נכנסו לפנתיאון המשפט העולמי.

אלא שהמהפכה שהוביל ברק כנשיא המוסד השיפוטי הגבוה בישראל במשך יותר מעשור, ועוד לפני כן בתפקידיו הקודמים, נתקלה גם בגלי הדף ציבוריים ובביקורת עזה. בממשלה ובכנסת החלו לתבוע בחזרה את הכוח שכביכול נגזל מהן.

מבקריו של ברק לא היססו להשתמש בביטויים חריפים, ובין היתר כינו אותו "דיקטטור משפטי" ו"אלוהים שאין מעליו כלום". נשיא המדינה היום ויו"ר הכנסת אז, רובי ריבלין, התעמת עמו פומבית וקבע כי "המהפכה הפכה להפיכה". קשה גם לשכוח את הפגנת הענק החרדית שהתכנסה בירושלים ב-1999 במחאה על מעורבות בג"ץ בענייני דת ומדינה.

לא פלא, אפוא, שביום פרישתו מכס השיפוט בחר ברק לתאר את תחושתו במילים "מלאה כוס התרעלה". היום, לאחר שהמיר את הלשכה המרווחת והמאובזרת בהיכל המשפט בירושלים בחדרון דחוס ספרים באחד מצריפי המרכז הבינתחומי בהרצליה שבו הוא מלמד.

הוא מסביר את האמירה ההיא, שנתן בריאיון מיוחד ל'מקור ראשון', ואמר כי "כל חיי הציבוריים הותקפתי. הן כיועץ משפטי לממשלה, הן כשופט והן כנשיא. הייתי חשוף לביקורת ציבורית, וזה בסדר גמור. כעת אני רוצה לפוש, להיות אדם פרטי שלא נתון לביקורת, כזה שלא נאלץ לתת דין וחשבון כל הזמן על מעשיו ודבריו".

אלא שגם כעת, עשור לאחר פרישתו וכשבקיץ הקרוב יחגוג את הגיעו לגבורות, הוא רחוק מלדחוק אל מאחורי גוו את הנושאים שהסעירו אותו בעבר. רק לפני שבועיים, בכנס לשכת עורכי הדין באילת, הוא האזין למתקפתה של שרת המשפטים איילת שקד על בית המשפט העליון בעקבות פסיקתו בעניין מתווה הגז, והגיב באופן בלתי משפטי בעליל: "אוי ווי, הלב דואב, לאן הגענו".

כבוד הנשיא לשעבר, מעולם לא שמענו ממך תגובה כה אמוציונלית. המצב כל כך חמור בעיניך?

"זה נכון", הוא מתייחס לקביעה שהצגתי בראשית שאלתי, "אבל התגובה הזו מבוססת על מה שאני רואה שקורה מול עיניי. שר משפטים אינו ככל שר אחר בממשלה. הוא מנהל, יחד עם נשיא בית המשפט העליון, את הרשות השופטת".

"יש בתפקידו שני היבטים: כלפי פנים הוא חייב להיות מבקרה העיקרי של הרשות השופטת, לציין מה נעשה שלא כדין ולדרוש שינויים, אולם כלפי חוץ תפקידו להגן על בתי המשפט מפני תוקפיו, כי לבית המשפט אין כלים להגן על עצמו. מי יגן על בית המשפט אם לא שר המשפטים? הרי בתי המשפט אינם נהנים מעצמאות מוסדית, הם יחידת סמך של משרד המשפטים".

ולדעתך, שקד חרגה מתפקידה בביקורת שמתחה על בית המשפט?

"כששרת המשפטים אומרת שבית המשפט נוהג בסמכות ללא אחריות, היא מתעלמת מההיבט החיצוני של תפקידה. האחריות של בית המשפט וסמכותו הן להבטיח שהכנסת והממשלה יפעלו בהתאם לחוק, ושלא יחרגו מהמסגרות שנקבעו בחוקי היסוד. הוא אינו אחראי לניהול ענייני המדינה, וודאי שלא לענייני הכנסת. אם הוא מוצא שנעשתה פעולה שלא כדין או החורגת ממנו, זו אחריותו להתריע על כך וזו גם סמכותו למנוע פעולה שלא כדין".

חילוקי הדעות לא מנעו מהשניים - שקד וברק - לשבת זה לצד זו בטיסה צפונה אחרי הכינוס באילת, ולנהל שיחה ידידותית. "היא מאוד נבונה", הוא אומר. "היא מבינה שכשם שבית המשפט צריך להבין את מגבלות כוחו, כך גם כל רשות שלטונית צריכה לדעת את גבולות הכוח. זה חשוב מאוד".

הוא מספר כי נפגש עמה עם כניסתה לתפקיד, והבטיח לסייע לה ככל יכולתו. "אמרתי לה שהצלחתה היא הצלחת המדינה כולה, וכישלונה הוא כישלון כולנו. 'לא אסכים איתך בדברים רבים ואת לא איתי, אבל מתוך הידע והניסיון שלי אוכל לתת לך עצות שאותן אינך חייבת לקבל'".

נראה שהיא אכן לא שעתה לכל העצות. בנאומה באילת היא תיארה "גוף שיפוטי שלא נושא בשום אחריות למילוי הארנק בשטרות כסף, והוא זה שמרשה לעצמו לרוקן אותו". הדברים הללו אכזבו אותך, הפתיעו אותך?

"הפתיעה אותי הביקורת על פסק הדין מנקודת מבטה שאינה מובנת לי. מה פירוש 'סמכות ללא אחריות'? אחריות בית המשפט היא שהממשלה תפעל לפי שלטון החוק. זו בדיוק האחריות שלו! הרי מה אמר בית המשפט? בדיוק מה שהיא רצתה, שהוא אינו מתערב במתווה - לא בעניין ההגבל העסקי בנושא מחיר הגז ולא בעניין ייצוא הגז. הוא קבע רק שלממשלה אין סמכות לכבול לתקופה של עשר שנים את הממשלות ואת הכנסות שיבואו אחריה.

"אולי תהיה להם מדיניות שונה בעניינים אלה, וייתכן גם שבעוד חמש שנים יהיו למדינת ישראל צרכים ושיקולים אחרים. אלכסנדר המילטון (שר האוצר הראשון של ארה"ב, נודע כאחד ממחברי 'הפדרליסט' מ"ט) אמר שלבית המשפט אין חרב ואין ארנק. זה נכון, אבל הוא צריך לדאוג שאלה שיש להם חרב וארנק יפעלו בהתאם לחוק.

"תאר לעצמך כנסת המחליטה שבחירות יתקיימו פעם בשש שנים במקום בארבע, כדי לחסוך בתקציב. בית המשפט לא יאמר שמכיוון שזה באמת עולה כסף זה בסדר. הוא יגיד למחוקקים שכך לא ניתן לשנות חוקי יסוד, אפילו ברוב של 120 נגד אפס".

אבל הכנסת היא הריבון שנבחר על ידי העם.

"מתווה הגז לא נקבע על ידי הכנסת, הוא נקבע בהחלטת ממשלה. בית המשפט הציע לקבוע את המתווה בחוק, אך הממשלה סירבה. הריבון הוא העם. חברי הכנסת טרם הפנימו כי כוח החקיקה של הכנסת מוגבל בחוקי יסוד שהכנסת כוננה, האומרים לה מה היא יכולה לעשות ומה איננה יכולה.

"אם הם רוצים לשנות את חוק היסוד זה מותר, בתנאי שכל התנאים האמורים בחוק היסוד יקוימו. אינני מבין את הטענה שפסיקת בג"ץ בעניין מתווה הגז תעלה למדינה כסף. עשו זאת בדרך הנכונה. מה לא בסדר בזה שבג"ץ אמר לממשלה לחזור לכנסת ולהעביר בחקיקה את סעיף היציבות?"

לממשלה יש נימוקים משלה שלא לעשות זאת, ובהם היעדר רוב בכנסת. האם הפסיקה איננה מעקרת את סמכותה של הממשלה לחתום על הסכמים?

"סליחה, לממשלה יש סמכות לעשות הסכמים, אבל גם על כך יש הגבלות. היא איננה יכולה לחתום על כל הסכם שהיא רוצה. הכללים נידונו בבית המשפט כבר לפני יובל, ואז נפסק כי הממשלה איננה יכולה להגביל את סמכותה או את סמכות הכנסת.

"בפסיקתו בעניין מתווה הגז בית המשפט פעל בדיוק כמו שכל בית משפט עליון פועל בשיטת משפט שבה החוק כפוף לחוק יסוד שמעליו. זה שלממשלה אין רוב בכנסת בעניין זה איננו חוסר משילות שבית המשפט גרם, אלא בעיה פוליטית ביחסים בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת".

אתה היית כותב פסק דין כזה?

"אינני רוצה להביע עמדה או לומר מה הייתי כותב. כל פסקי הדין בפרשת מתווה הגז הם מרשימים ומעמיקים. אומר רק ששלטון החוק בכלל, וזכויות האדם בפרט, עולים כסף. משטר טוטליטרי יכול אולי להיות זול יותר או יעיל יותר, אבל במשטר דמוקרטי אסור לממשלה לפעול בניגוד לחוק גם אם זה זול או יעיל יותר. עם זאת, היא יכולה לפעול לשינוי הדין, ובלבד שהשינוי חוקתי".

הכדור בידיים של הכנסת

בתקופתו של ברק בבית המשפט העליון הוא סומן כ'סדין אדום' בעיני כמה מגזרים, כמו הימין או החרדים. שורת פסקי דין בענייני דת ומדינה שהתקבלו בתקופת נשיאותו עוררו תגובות חריפות, לעתים אף אלימות. הרשימה ארוכה: הכרה בנישואין חד-מיניים, היתר מכירת בשר חזיר בשכונות שאין בהן רוב דתי, פתיחת כביש בר-אילן בירושלים בשבתות, וביטול ההגבלה על רכישת נדל"ן בידי ערבים ביישוב קציר (פסק דין קעדאן).

ח"כ אברהם רביץ ז"ל, ממנהיגי 'דגל התורה', כינה את ברק "האויב המסוכן ביותר של העם היהודי", וסגן השר יצחק כהן מש"ס קרא לו "דיקטטור" מעל דוכן הכנסת.

טוענים שבית המשפט נוטל לעצמו סמכות לפסיקה בלעדית בעניינים ערכיים ודתיים. מה יתרונם של השופטים על פני כל אדם אחר, כולל המחוקקים, בעניינים שאינם משפטיים טהורים אלא נוגעים בערכים?

"תפקידם של השופטים הוא לפרש את חקיקת הכנסת. כאשר זו אומרת שערכיה של מדינת ישראל הם ערכים של מדינה יהודית ודמוקרטית, לבית המשפט אין ברירה אלא לפרש מהם אותם ערכים יהודיים ודמוקרטיים.

"כשהכנסת אומרת שאסור לפגוע בחירותו של אדם או בכבודו, על בית המשפט לקבוע מהי חירות ומהו כבוד האדם. כך נוהג בית משפט בכל מדינה. זה תפקידו על פי עקרון הפרדת הרשויות. אם הוא יימנע מכך, הוא יפגע בעיקרון זה. העיסוק בערכים נגזר מהתפקיד שהוטל על בית המשפט, והוא לפרש את החוק. כאשר הטקסט של החוק מדבר על ערכים, הערכים הם עניין משפטי שאין מנוס מלנקוט בהם עמדה".

אם מישהו ציפה שבית המשפט בעידן פוסט-ברק ימתן את עיסוקו בשאלות מסוג זה, באה הפסיקה בענייני גיור שניתנה לאחרונה על ידי הנשיאה מרים נאור ובישרה על המשך המגמה. בפסיקה זו ביטל בג"ץ את מונופול הרבנות על הגיורים האורתודוקסיים, וקבע כי יש להכיר בגיורים אורתודוקסיים שנעשו בבתי דין פרטיים לצורך קבלת אזרחות מתוקף חוק השבות.

יש שהביעו חשש כי הפסיקה הזו היא פתח לשינוי הססטוס-קוו והכרה בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. ברק מצדו סבור שהנושא הזה ממחיש היטב את עמדתו.

"חוק השבות אומר שכל יהודי רשאי לעלות לארץ", הוא מסביר. "כאשר החוק מדבר על כך שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר ואינו בן דת אחרת, בית המשפט נדרש לפרש את המושג 'גיור'. אני מכבד את מי שסבורים שאין זה נכון שבית המשפט יפסוק בשאלה ההלכתית מהו גיור. אז בבקשה, שלא יחוקקו חוקים שמכניסים את הצורך בגיור.

"ברגע שהכנסת עשתה כך, היא הכניסה את בית המשפט לתמונה, בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לאו. גם אם בית המשפט יקבע שגיור יכול להיות רק על פי ההלכה האורתודוקסית, וגם אם הוא יקבע שיש להכיר בגיור רפורמי - תמיד יהיה מי שלא יאהב את הפסיקה.

"תשובתי היא: אל תכניסו את הגיור אל תוך החקיקה, ובמילים אחרות: אל תחוקקו חקיקה דתית. ברגע שאתם עושים זאת, אתם שואבים את בית המשפט אל תוך העניין כי הוא יצטרך להביע עמדה".

במדינה יהודית כנראה אין מנוס מכך.

"יכול להיות שבאמת אין מנוס. אינני בא בטענות אל החקיקה הדתית, משום שחלק ממנה מקובל גם עליי. אני רק מנסה להסביר שבית המשפט עוסק בעניינים דתיים משום שהכנסת חייבה אותנו לעסוק בהם. אם הכנסת לא תרצה את הפרשנות הזו - שתשנה את החוק ותקבע שגיור יכול להיות רק על פי ההלכה האורתודוקסית.

"אבל גם אז בית המשפט יצטרך לבדוק אם השינוי הזה תואם את חוקי היסוד. באופן כללי יותר, כאשר חוקה או חוק יסוד מכירים בחופש דת - אין מנוס לבית המשפט מלנקוט עמדה בשאלה מהי דת ומה היקפו של חופש הדת. כך לעניין חופש הדת, וכך לעניין כל חופש אחר".

באיזון בין מדינה יהודית ודמוקרטית, מה קודם למה?

"אין קודם. לשניהם מידה שווה של חשיבות בפרשנות החוקתית. כך קבע חוק היסוד".

וכשהם מתנגשים?

"צריך למצוא ואפשר למצוא איזונים המתחשבים גם בערכי היהדות וגם בערכים דמוקרטיים. לשם כך נדרשת סינתזה בין הערכים. השופט מנחם אלון ז"ל כתב על כך, ואני מסכים לדעתו בעניין זה. גם אני עצמי כתבתי על כך רבות. אני בעד הגישה המחפשת סינתזה ולא עימות. היא לא רק מבטאת חזון, אלא יש לה השלכות מעשיות רבות".

וכאשר אין פתרון?

"תמיד יש פתרון".

האם ההלכה היהודית נכנסת למשוואה הזו?

"בוודאי, באופן המרכזי ביותר. ההלכה והמשפט העברי הם חלק בלתי נפרד מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית".

לא סניף של מרצ

אם בית המשפט העליון אכן נאלץ להביע עמדות בעניינים ערכיים, מן הראוי לכאורה שהרכבו אכן ייצג את מגוון הדעות והעמדות בעם. אלא שבכל פעם שעולה הצעה מסוג זה, מתייצבים השופטים כמעט כאיש אחד לסכל אותה באיבה.

"שאלת הרכב בית המשפט היא שאלה אחרת. על פי גישתי, בית המשפט אינו צריך ואינו יכול לייצג את חלקי העם השונים, כי מספר הנושאים השנויים במחלוקת הוא עצום. בית המשפט צריך לשקף את המורכבות של החברה הישראלית על כל מגוון דעותיה.

"צריך שבבית המשפט ישבו משפטנים בעלי תפיסה רחבה ויכולת להבין את המורכבות שבקיומם של ערכים שונים ומנוגדים, ושתהיה להם ההכשרה המקצועית המתאימה למצוא את הפתרונות לאותה מורכבות, כפי שנדרש במדינה שערכיה יהודיים ודמוקרטיים".

הניגודים הללו נוגעים בעיקר בשאלות פוליטיות. אם הרכב בית המשפט היה בנוי על ייצוג של מגוון הדעות הפוליטיות, האם חלק גדול מאותם סיבוכים לא היה נפתר?

"לא, ממש לא. בית המשפט אינו צריך לייצג דעות פוליטיות. בית המשפט אינו כנסת זוטא או ממשלה זוטא. שופט צריך להיבחר על בסיס כישוריו כמשפטן, ולא על פי דעותיו הפוליטיות. אם תבחר את השופטים על פי יכולתם האינטלקטואלית, ייווצר מאליו אותו איזון בין מגוון הדעות המשקף את החברה הישראלית".

איך בכל זאת נוצר הרושם שבית המשפט העליון הוא 'סניף של מר"צ', כפי שאוהבים להתבטא בימין?

"הימין טועה. אני מזמין את כל אלה המכנים כך את בית המשפט לבחון את כל השופטים מאז קום המדינה, והם ייווכחו שלאמירה הזו אין כל יסוד במציאות. בית המשפט צריך להיות פלורליסטי, והניסיון מוכיח כי בכל מדינה שבה נבחרים השופטים מקרב הטובים שבמשפטנים - מגיעים לפיזור של ההשקפות הפוליטיות באופן די דומה לזה שבאוכלוסייה".

ברק סבור שהשיח בישראל מושפע יתר על המידה מ"השיטה האמריקנית הנוראה", כלשונו. שם שולטת הפוליטיזציה במינוי השופטים, אשר נבחנים בידי הנשיא או הדרג הפוליטי על סמך השקפותיהם (במישור הפדרלי) או בבחירות ככל פוליטיקאי אחר (בחלק מהמדינות). בצורה זו נמנע ממשפטנים שהם משכמם ומעלה להתמנות לבית המשפט העליון. לדברי ברק, "זה יהיה אסון למדינת ישראל אם נלך בעקבות האמריקנים".

ואתה חש שזה חודר אלינו, עם הדיבורים על שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים והגדלת כוחו של הדרג הפוליטי בה?

"הרעיונות הללו עולים מדי פעם, ולשמחתי הם לא מתקבלים. גם לי יש רעיונות לשינוי הרכב הוועדה, אבל אינני מעלה אותם. יש ועדה שהצליחה להקים מערכת מקצועית, עצמאית ומצטיינת של שופטים. אני מבקש שהיא תישאר כמו שהיא. למה לתקן משהו שעובד כהלכה"?

אני מזכיר לברק את התנגדותו למינויה של פרופ' רות גביזון לבית המשפט משום ש"יש לה אג'נדה", כפי שהתבטא אז. "אני שמח על ההזדמנות שאתה נותן לי להסביר מה אמרתי, אף שהסבריי בעבר נפלו על אוזניים ערלות. הביטוי יצא בצורה בלתי מוצלחת. כאשר אמרתי 'אג'נדה' לא התכוונתי לדעותיה. באותה תקופה היה לגביזון טור בעיתון גדול, שבו היא חזרה ותקפה את בית המשפט בשורה ארוכה של נושאים.

"מה שאמרתי הוא שאדם שיש לו פעילות פובליציסטית שלמען הגשמתה הוא נאבק בזירה הציבורית על דעותיו, אינו יכול לעבור ישר מהפעילות הפובליציסטית לבית המשפט. לא הייתה לי מעולם כל בעיה עם הביקורת האקדמית שהשמיעה פרופ' גביזון, שאת דעותיה אני מעריך מאוד גם כאשר כתבה בניגוד להשקפתי.

"אבל היא לא הסתפקה בכתיבה האקדמית, והפכה להיות נושאת הדגל של שינוי חברתי באמצעות מאבק ציבורי בעיתונות ומחוצה לה. מבחינתי, לו הייתה נוטשת את פעילותה הפובליציסטית ושומרת על שתיקה במשך זמן מסוים, לא הייתה לי כל בעיה לקבל אותה לבית המשפט העליון".

זה חידוש גדול, עד עכשיו לא אמרת זאת.

"לא פעם הסכמתי וגם תמכתי במינוי שופט לבית המשפט העליון, אף שידעתי כי דעותיו שונות מדעותיי ושיש לו 'אג'נדה' משפטית-שיפוטית. מנגד, לא תמכתי במינוי של מועמדים שפעלו כפובליציסטים המנהלים מאבק חברתי על גבי העיתונות, גם אם דעותיהם דומות לדעותיי (הכוונה היא לפרופ' מרדכי קרמניצר, מ"ט).

"פובליציסט איננו יכול להפוך להיות שופט בלי תקופת צינון משמעותית, בלי קשר לתוכן עמדותיו הציבוריות. אותו הכלל חל לא רק על פרופ' גביזון, אלא על כל משפטן - יהיה דגול ככל שיהיה - שנושא דגל של מאבק ציבורי-פובליציסטי. אי אפשר לעבור משדה הקרב הציבורי, שהוא חשוב כשלעצמו, לבית המשפט, בלי צינון משמעותי".

בחזרה לבג"ץ ההתנתקות

אף שפרש כבר לפני עשור, עדיין יש אומרים שהנשיא לשעבר ברק ממשיך להיות נוכח בבית המשפט, ולא רק במובן המטאפורי. הוא מכחיש כי הוא מעורב במתנהל היום בהיכל המשפט, אך מודה כי ניסה לשכנע את השופט צבי זילברטל להימנע מהפרישה שעליה הודיע בשבועות האחרונים. "הוא היה מתמחה שלי ויש לי אליו קרבה יתרה. הוא שופט מצוין, ואני עדיין מקווה שהוא יחזור בו", אומר ברק.

האם המאמץ להשאיר את זילברטל לא נובע מהחשש שבעקבות פרישתו יגיע מספר שופטי העליון הפורשים בשנה הבאה לארבעה, מה שיאפשר לשרת המשפטים שקד למנות שופטים שמרנים יותר, כפי שהצהירה שהיא שואפת לעשות?

"צריך להכניס את הטובים ביותר, שמרנים או ליברלים. ברגע שאתה אומר שיהיו בבית המשפט רק שמרנים, פירוש הדבר הוא שלא יהיו בו שופטים מצוינים שאינם עונים על ההגדרה שלך. אותו הדבר אם כולם ליברלים. זו תהיה טעות. לא צריכים לבחור שופטים על פי עמדותיהם הפוליטיות או לפי הפילוסופיה השיפוטית שלהם. תמיד אמרתי שאם ניקח את הטובים ביותר, הפלורליזם ייווצר מאליו".

עד עכשיו זה לא כל כך קרה. אתה מכיר את הביטוי "חבר מביא חבר", הנאמר לעתים קרובות כלפי שיטת בחירת השופטים.

"זה ממש לא כך, ואני שמח שניתנת לי הזדמנות לתקן זאת. האם אדמונד לוי או השופט גרוניס היו חברים שלי? מעולם לא הייתי בביתם והם לא היו אצלי. אני חשבתי שהם משפטנים מעולים ונלחמתי להביאם, ומשהובאו - אחים 
הם לי".

הביטוי הזה אינו מתייחס רק לחברות אישית אלא בעיקר לרקע המשותף, להשקפות שמקורן באותו בית מדרש. הרי גם בוועדה לבחירת שופטים יש סחר-מכר והתנהלות של "תן לי את פלוני ואסכים לבחירת אלמוני".

"מעולם לא חיפשתי את השקפת העולם של השופט ולא דרשתי שיהיה כמוני, אלא את הייחודיות שלו, ואת הזיקה וההבנה שלו למסגרת הבעייתית של החברה הישראלית. בפועל אין זה נכון שהשופטים בתקופת כהונתי היו כולם בעלי רקע דומה או השקפה דומה. היה לכולנו מכנה משותף: משפטנות בדרגה הגבוהה ביותר, אמונה בערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ודבקות בשלטון החוק. אלה תנאים הכרחיים ומספיקים".

אני מציע לנשיא ביהמ"ש העליון לשעבר לבחון את סוגיית הרכב בית המשפט באמצעות פרשה אחת, מרכזית וכואבת: ההתנתקות. כל השופטים בהרכב, למעט אחד, דחו את העתירות נגד עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. השופט שהתנגד היה אדמונד לוי, הידוע בדעותיו הימניות. היכן האיזון? שאלתי.

"אני - יחד עם שר המשפטים דאז מאיר שטרית - הייתי זה שפעל לצירופו של אדמונד לוי לבית המשפט העליון", משיב ברק. "הכרתי את השקפותיו הפוליטיות, שכן לפני שהתמנה לשופט היה סגן ראש עירייה מטעם הליכוד.

"זה לא הפריע לי כלל, ולאחר תקופת צינון הוא נבחר לבית המשפט המחוזי ומשם לעליון. אינני מכיר ואינני יודע מה הן השקפותיהם הפוליטיות של השופטים הנבחרים על ידי הוועדה לבחירת שופטים, ואיש מהם לא נשאל עליהן.

"אם נחזור להתנתקות, הדיון עסק בשתי שאלות: האם ההתנתקות היא חוקתית, ובשאלת הפיצויים. בית המשפט הכריע שההתנתקות עצמה עומדת במבחן החוקתיות אבל הפיצויים לא, והממשלה נאלצה לשלם למפונים סכומים גדולים. צריך לזכור שהכנסת חוקקה חוק בדבר ההתנתקות, והשאלה שהוצגה לבית המשפט הייתה האם יש לכנסת סמכות לחוקק חוק כזה.

"אפשר להניח שאילו בית המשפט היה מחליט שלכנסת אין סמכות כזו והיה מבטל את החוק, היו מאשימים אותו באקטיביזם שיפוטי. בית המשפט לא הביע דעה בעד ההתנתקות או נגדה, אלא החליט שאין יסוד חוקתי לבטל את החוק".

ועדיין, אני מתקשה להבין כיצד פסיקתך בעניין ההתנתקות הולמת את ערכי כבוד האדם שאתה כה דוגל בהם. האם לא אתה כתבת (בעתירתה של אינתיסאר עג'ורי, פלסטינית שגורשה משכם לעזה לאחר שסייעה לאחיה להכין חגורת נפץ והוחזרה לביתה בפסיקת בג"ץ) כי "העתקת אדם מביתו והעברתו למקום אחר, אף לזמן קצר, פוגעת קשה בכבודו, בחירותו ובקניינו"?

"בשני המקרים נפגע כבוד האדם, קניינו וחירותו. השוני ביניהם הוא שבמקרה האחד מדובר בחוק של הכנסת שהחזיר לישראל, תוך תשלום פיצויים, ישראלים שעברו לשם מרצון ועל פי החלטת הממשלה. במקרה האחר מדובר בצו של המושל הצבאי שביקש להעביר תושבים הנתונים לתפיסה לוחמתית ואשר המשפט הבינלאומי ההומניטרי חל עליהם".

לו היית יודע שזכויות המפונים נמנעו מהן שנים ארוכות, ושיש כאלה שעד היום לא מצאו קורת גג, היית פוסק אחרת?

"ייתכן שהדבר היה משפיע על עניין הפיצויים".

מדוע לא באתם לראות במו עיניכם את האזור האמור להתפנות, להיפגש עם התושבים, לעמוד מקרוב על הלכי הרוח, להתרשם?

"התלבטנו מאוד בעניין. חשבנו שאם ניסע, הדבר יהפוך ל'פוטו אופורטיוניטי'. בדרך כלל בג"ץ אינו יוצא למקומות שהוא דן בהם. עניין ההתנתקות הוא כמובן שונה. החלטנו שלא לבוא לשם. הבעיה הייתה כבדה, והפגיעה באנשים הייתה מובנת מאליה".

"לא אמרתי שהכול שפיט"

אהרן ברק נולד בליטא כאריק בריק, בספטמבר 1936. בשנות המלחמה שהה בגטו קובנה. אביו היה פעיל ציוני, שכנראה ממניעים של אחריות לציבור שלמענו פעל ויתר על השימוש בסרטיפיקטים שהיו בידו כדי לעלות עם משפחתו לארץ ישראל. כאשר החלו הנאצים בחיסול הגטו, הכניס האב את אריק בן החמש אל תוך שק והטילו אל עגלת האשפה שפונתה בידי איכר ליטאי. את השק פתחו ברפת, והייתה זו הפעם הראשונה בחייו שראה פרה.

"אז באמת פחדתי", הוא מספר. עד היום הוא רוחש חיבה מיוחדת לרפתות, וכפי שהתבדח פעם, ריח זבל הפרות הוא כניחוח באפו. משפחת האיכרים הליטאית הסתירה אותו תוך סיכון חייה, והצילה אותו מגורל מר. לימים, כאשר כבר היה נשיא בית המשפט העליון של מדינת ישראל, נסע לליטא להיפגש עם צאצאי אותה משפחה ובמהלך הפגישה התקשה להסתיר את רגשותיו.

אפשר להניח כי תפיסתו המשפטית, המעלה לגבהים את ערך האנושיות וכבוד האדם, נזרעה בנפשו של ברק בעקבות השואה, בימים שבהם הבין את גודל הסיכון שנטלה על עצמה אותה משפחה ליטאית שהסתירה אותו מקלגסי הנאצים. "כבוד האדם הוא ערך שבלעדיו החיים אינם חיים", הוא נוהג לומר.

שנתיים לאחר סיום המלחמה עלה ברק עם הוריו ארצה. כוכבו דרך בשמי המשפט כבר מגיל צעיר. בגיל 22 סיים תואר ראשון בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. את הדוקטורט קיבל בגיל 27, ובגיל 32 היה לפרופסור מן המניין.