היכן המשילות ומי אשם בהעלמותה – כל השקרים כולם  

1. זה התחיל ב- 86 כשלראשונה, נקבע ע"י אהרון ברק ביושבו כשופט בג"צ ( 910/86 רס"ן (במיל.) יהודה רסלר נ' שר הביטחון), "שהכל שפיט". המשך-בסדרת פסיקות לאורך השנים, בהם הורחבה "זכות העמידה" לעותר הציבורי עד שכיום, כל אזרח/תושב/תייר או אף עמותה זרה המקבלת מימון מממשלה זרה, יכולים לעתור כנגד מדיניות ממשלה נבחרת, בסוגיות, שאין בהן כל עניין אישי לעותר עצמו. בליבת חלק גדול מן העתירות נדונו סוגיות של השקפת עולם, שאינן אמורות לעניין את בית המשפט. הכותרת שניתנה להן, סווגה אותן תחת הרובריקה של "כבוד האדם.." שהפך לשם-קוד לפרשנות יצירתית, שלא כתובה בשום ספר חוקים. אכן, יסודות המהפכה השיפוטית של אהרון ברק נוצקו בשנות ה-90 באמצעות חקיקת חוקי יסוד, שנתנו כלים ראשוניים לשופט העליון לצקת תוכן אידאולוגי ("אג'נדה") משלו לפסיקה, בסוגיות, שבגישה המקובלת, שהיתה נהוגה מקום מדינה – לא היתה בהן עילת הגשה ודינן – להפסל על-הסף.. מעניין, שבעוד "כבוד האדם.." שימש הנמקה קבועה לדיון וקבלת עתירות הפלסטינים ומאוחר יותר – המסתננים, זו מעולם לא עזרה למתיישבים היהודיים, במקרה הבוחן האמיתי היחיד שלה, שנקרה ב- 2005, בהליך "התנתקות".
וככל שגבר יצר האקטיביזם של הכס הקדוש וגבר תאבונו - נדרשו כלים נוספים. כדי לבסס את הפסיקה השרירותית, נוספו סט מונחים חדש: "סבירות" ומאוחר יותר ה"מידתיות". אלו אפשרו לבג"צנו, ללוש את החוק כרצונו, כשלעתים, קבלת עתירות השמאל מלווה בפסילת עתירות-ראי זהות לחלוטין של הימין. "סבירות ומידתיות" כיסו על הכל.
עם הזמן, השתכללו האמצעים המשפטיים וכדי לבטל חוקי-כנסת ביתר קלות ואלגנטיות, נמצא התרגיל האקרובטי שנקרא: "פרשנות תכליתית". מעתה, לא צריך יותר להתבסס על מה שכתוב בחוק בפועל – השופט קובע מה כתוב.. אבל כאן הקדמנו את המאוחר..

2. בינתיים, ב- 1991, נקבעה הלכה לפיה "עצות" היועמ"ש מחייבות את הממשלה בה הוא מועסק, משל היה הוא הגנרל ו"הם" - פקודיו. בכך גבר כוחו כלפי הממשלה, לה הוא "מיעץ" והפך לבלתי מוגבל. העובדה שליועץ ה"מייעץ", בכובעו הנוסף כראש התביעה כללית, עומדת הסמכות להעמיד שרים לדין, סמכות בה הוא משתמש לעתים כלפי חברי ממשלה, שאינם מתיישרים עם "עצותיו" (ראו מקרה השר נאמן), הפך כוח זה לחסר-רסן. ואם-לא-די-בכך, זרועות היועמ"ש פולשות כיום לכל משרד ממשלתי באמצעות עדרי היועצים המשפטיים "הפרטים" של השרים, הכפופים ליועמ"ש – גם אם אינם מועסקים על-ידו. אופרטיבית - אין ולו החלטה אחת, שהשר הממונה יכול לקחת כיום, מבלי שהיועמ"ש מוסמך לבטלה.
וכדי לבסס נאמנות מוחלטת לעליונים, נקבעה הלכה נוספת, לפיה, היועמ"ש מתמנה בועדה, ששופט עליון משמש בה ראש. עובדה זו, יחד עם חברותם של נציגי האקדמיה ולשכת עו"ד בועדה, מבססת רוב אל מול שני נבחרי הציבור - "פוליטיקאים". הועדה בוחרת את היועמ"ש בתחילת דרכו וחלק מחבריה גם בוחנים את "התאמתו" לכסא שופט עליון, בסיומה - עם פרישתו. כך נסגר מעגל הנאמנות.
אז מתי התחיל הכל?

3. ב-94 פואד בן אליעזר יחד עם עייזר ויצמן אתחלו את תחילת גל ההתפרצות הגדול של הבנייה הלא חוקית של ערבים בנגב ובגליל. הם עשו זאת מסיבות פרגמטיות: חד"ש סיפקה רשת בטחון לממשלת אוסלו. כתושב הנגב, זכור לי היטב איך הכל התחיל: לפתע, out-of-the-blue, תוך חודשים מספר, הנגב התמלא באלפי חושות לא חוקיות של בדואים, שבנו "בלי חשבון" לאורך כבישי הנגב הראשיים. תוך כשנה וחצי זה הגיע ל-50,000 מבנים! מאז המספר רק הלך וטפח , עד שכיום, מספר המבנים הלא חוקיים מגיע לכ-150,000. אבל על דאגה, בקרוב מספרן יתאפס מחדש, לאחר שגזלני הקרקע הבדואים יקבלו אינדולגנציה מ"ממשלת האחדות".
..ונחזור כעת לפן המשפטי-אכיפתי:

4. עם חלוף השנים ובהתגבר נצחונות הימין, חדרה התודעה ברחוב שוקן, שהאמצעי היחיד לשלטון אפקטיבי יהיה באמצעות הפניית האנרגיות מהמישור הדמוקרטי-פרלמנטרי אל הבג"צ ועדרי הפקידות הבכירה הכפופה לו, שרובה מצביעה "נכון". שילוב הידיים בין חבורת אהרון ברק עם מכפיל הכוח שבתוך ליבה של ממשלת ישראל הימנית, שנבנה באמצעות שדרוגו העצום של משרת היועמ"ש, הבטיחה לשמאל שליטה אפקטיבית בכל צומת החלטה מרכזי במדינת ישראל. מי שפורמלית אפשרו את התערבות בג"צ היו מאות עמותות שמאל הנזונות מתקציבי עתק מחו"ל המפעילים את בג"צנו בעתירות , שלעתים הן העותר, הן "המדינה" – הן השופט באים אליה בדיוק מ"אותו הכפר" ומאותה אג'נדה. היועמ"ש מצדו וידא, שלשרים הנבחרים לא תהיה דריסת רגל בתשובת "המדינה" לבג"צ. דוגמא לכך היא מינויה של טליה הששון שהיתה אחת מבכירות הפרקליטות, שחיברה מסמך מכונן שפגע בהתיישבות. בהמלצתה של ששון, זכו הפלסטינים למעמד של "אוכלוסיה מוגנת" שלטענותיהם - עדיפות אוטומטית על זכויות המתיישבים היהודיים, שלא זכו לאוזן קשבת בתשובות ה"מדינה" לבג"צ. מספר שנים מאוחר יותר, אותה ששון, נבחרה לראש "הקרן לישראל חדשה" בישראל – מזרימת הכספים הראשית לעמותות השמאל העותרות כנגד הממשלה באותן סוגיות ממש, והיא אף היתה גם מועמדת מר"צ לכנסת. דוגמא אחרת לגילוי העריות המסוכן המתרחש כאן לנגד עינינו היא מינויה לפני כמה חודשים של עו"ד גל דבוש – פעילה ראשית למען המסתננים בעמותות השמאל ל..נציג משרד המשפטים האחראית לגיבוש מדיניות המשרד בסוגיית המסתננים.

5. כדי לייעל את הליך ביטול המשילות בדרום ת"א ובחלקים של הנגב, נקבעה היררכיה מסודרת בעליון: השופטים עוזי פוגלמן ודפנה ברק -ארז נעשו לאחראים מטעם העליונים על ביטול חוקי הכנסת הנוגעים למסתננים. 4 פעמים בוטלו החוקים הללו עד שכיום אין יותר דרך יעילה שתחייב את מסתנני העבודה הללו לעזוב. לפני שמונתה לשופטת עליונה, דפנה ברק לא שפטה בשום ביהמ"ש. היא היתה מנהלת מרכז "מינרבה" לזכויות המסתננים. זה והעובדה שחברתה הטובה - נשיאת העליון דורית בייניש, הבטיחו לה את המינוי.
מני מזוז הוא האחראי הוותיק לנושא הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים בנגב. הוא ה- A-TEAM של החבורה, שהכשילה כל עתירה של עמותת "רגבים" ושל בעלי-קרקע פרטיים, שהבדואים פלשו לאדמתם (קלמן ליבסקינד כתב על-כך לא מעט). גם כאשר העותרים השתמשו בנימוקים המדויקים , שבג"צ עצמו ניסחם בפסיקותיו שחייבו את החרבת הישובים היהודיים כמיגרון, עמונה ואחרים, מזוז "הצליח", שלא לקבל את העתירות. לפתע, כשמדובר בפלישה של בדואים - פלישה לא חוקית על קרקע יהודית פרטית הרשומה בטאבו, הפלישה היא "עניין אזחי שהמדינה לא מחוייבת לאכוף בו את סמכותה"..
הלאה..
6. נחזור לפקידוסטן.. כדי להבטיח העברת סמכויות מן הדרג הנבחר לפקידותי, לא מספיק היה לרכז אותן בידי יועמ"ש אחד - נחוץ היה להרחיב את בסיס השליטה ע"י שילוב מערך עצום של סגל פקידותי. זה הושג ע"י השתלטות בוגרי קרן וקסנר על כל צמתי ההחלטה המרכזיים במערכות השלטון. זה לקח שנים ותחילה עבר מתחת לראדאר וכשנתגלה, בג"צ מנע כל התערבות, בטענות, טוב – אלו לא ממש חשובות..
כיום, אם נבדוק, נמצא את החברים הללו במטכ"ל, הפרקליטות, משרדי האוצר והחינוך ורוב הועדות פריטטיות הקובעות - החל ממי יקבל את פרס ישראל וכלה ב"כיצד בוחרים 25% מן הסטודנטים בפקולטה לרפואה כך שהשם שלהם יהיה פאטמה או מוחמד, גם אם הפסיכומטרי שלהם נמוך משמעותית מזה של כל המועמדים האחרים". לא כול הפקידים בוגרי הקרן–זה גם לא נדרש. מספיק רק שהועדה, המאויישת בחלקה ע"י הבוגרים - תאשרם. אלו בתורם יאשרו אחרים.
במקביל, בג"צ והיועמ"ש פעלו לקיצוץ סמכויות השרים במשרדי המשפטים ובטחון-הפנים עד שכיום - אין כמעט משמעות אופרטיבית לתפקיד שר משפטים או המשטרה, במישור של קביעת מדיניות. התוצאה הסופית היא שמי שמחליט כיום בפועל על מדיניות (אי) אכיפה הם המפכ"ל והיועמ"ש. שר משטרה יכול להחליט להוסיף או לגרוע תקנים – הוא לא יכול לחייב מפכ"ל לטפל במשילות. הוא כן יכול להחליט איזה מפכ"ל למנות אבל במגבלות השיטה, זהו אקדח עם כדור אחד בלבד. מינית פקיד שנראה לך ראוי - מעתה הוא אינו חב לך דבר ואת ההוראות שלו הוא מקבל היישר מהיועמ"ש הכפוף ל"עליונים" בלבד. רוב הסכויים שהמפכ"ל המוצלח על הנייר, יהפוך תוך זמן קצר לקובי שבטאי (במקרה הטוב) או רוני אלשייך (במקרה הגרוע). ובמקום להחזיר המשילות ולעצור את הפורעים והגזלנים, הוא יבוא על-מנת "לחצוץ"..