עובדים עלינו !! פבר' 1978 = פשע מאורגן והיום  

המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) תפתח בחקירה בניסיון לברר מי מקציני המשטרה הדליף לתקשורת את דו"ח המודיעין הסודי המפרט את משפחות הפשע בארץ. בגלי צה"ל דווח כי ייתכן שקצינים בכירים יידרשו להיבדק בפוליגרף.
http://news.walla.co.il/?w=//411619

מדובר אומרת המשטרה בהדלפה משטרתית לתקשורת, ובפרסומה למרות צו איסור פרסום. בכך אומרת המשטרה יש סיכון לחיי קציני המשטרה המעורבים בדו"ח.

בדו"ח שהודלף לערוץ הראשון מפורטות שש קבוצות הפשיעה הארציות הפועלות בישראל והדרכים להתמודד עימן.

בלילה הוצא צו איסור פירסום על הדו"ח, שפרטיו פורסמו על אף זאת בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"הארץ".

הדו"ח הוכן בידי ראש היחידה המרכזית באיזור המרכז ניצב משנה מנשה ארביב והועבר לראש אגף המודיעין במשטרה, ניצב אילן פרנקו.

בדו"ח מצויינים בין היתר האחים ג'רושי, האחים בר-מוחא, זאב רושנשטיין, יצחק אברג'יל ועוד כראשי קבוצות מאורגנות של פשע בישראל.

במשטרה טוענים כי ההדלפה מסכנת את חיי השוטרים ומהווה פגיעה חמורה בעבודת המודיעין. לכן, בעקבות הפירסום בערוץ 1 של הטלוויזיה ביום ד' בערב, מיהרה המשטרה באישון לילה לפנות לבית משפט כדי להוציא צו איסור פירסום, שיפוג ביום ה' בשעה 13.30 אלא אם כן השופטת תחליט להאריך את הצו.

נושאי הקורס:

הגדרת הפשע המאורגן. השורשים האתניים של הפשע המאורגן. המסורת ההיסטורית של הפשע המאורגן. פשע ואספקת שירותים. הפשע המאורגן והשלטון המרכזי. התנגשות תרבויות ופשע מאורגן. התפוררות משטר ופשע מאורגן.

פוליטיקה ופשע מאורגן. פשע מאורגן ופוליטיקה. פשע מאורגן וארגוני מחתרת פוליטיים. פשע מאורגן בינלאומי. הפשע המאורגן בארה"ב, מקורו וגלגוליו המודרניים. סינדיקט הפשע. הפשע המאורגן בסיציליה. פשע מאורגן יהודי באירופה ובארה"ב. פשע מאורגן בישראל.

הויכוח על הפשע המאורגן בישראל והמסתתר מאחריו. הפשע המאורגן במדינות בריה"מ לשעבר. הפשע המאורגן במזרח הרחוק וחדירתו למערב. ארגוני פשע באמריקה הלטינית.

שירותי פשע: זנות, סמים, סד"ח, סחר נשים, מעבדי מחשבים, הברחת אוכלוסין. הפשע המאורגן כיום, לאור הפער הגדל מזרח-מערב.

פשע מאורגן כיום וסחר הנשק הבינלאומי.

דרישות הקורס
בחינת סוף סימסטר; עבודות במהלך הסימסטר; נוכחות והשתתפות בדיונים הכיתתיים.

חשוב: דרך העבודה בקורס והנחיות למשתתפים – ראו באתר האינטרנט של המרצה:
www.geocities.com/hazanim

@ רשימה ביבליוגרפית

מסיק, הנק. 1972. מאיר לנסקי. ת"א: ספרי שין.
רוב, פיטר. חצות בסיציליה. תל אביב: זמורה ביתן.

Amir, Menachem. 1985. “Georgian Jews from the USSR: Problems of Criminality and Adaptation to Israeli Society.” Crossroads 14: 57-77.

Amir, Menachem 1989. “Aging and Aged in Organized Crime.” Journal of Offender Counseling, Services and Rehabilitation 3: 61-85.

Gordon, Roy and William J. Olson. 1995. “International Organized Crime.” Society 32, 2(211): 18-29.

Ianni, Francis A.J. and Elizabeth Reuss-Ianni. 1976. The Crime Society New York: New American Library

Inciardi, James A. 1975. Careers in Crime. Chicago: Rand McNally College Pub.

Myers, William H. III. 1995-1996. “The Emerging Threat of Transnational Organized Crime from the East.” Crime, Law and Social Change 24, 3:181-222.

Nelli, Humbert S. 1976. The Business of Crime. New York Oxford University Press

Rush, Robert J., and Frank R. Scarpitti. 2001. “Russian Organized Crime: The Continuation of an American Tradition.” Deviant Behavior 22, 6: 517-540.

Salerno, Ralph and John S. Tompkins. 1969. The Crime Confederation. . Garden City, N.Y.: Rand McNally College Pub.

Taylor, Ian, and Ruth Jamieson. 1999. “Sex Trafficking and the Mainstream of Market Culture: Challenges to Organized Crime Analysis.” Crime, Law and Social Change 32, 3: 257-278

Volkov, Vadim. 2000. “The Political Economy of Protection Rackets in the Past and the Present.” Social Research. 2000, 67, 3: 709-744.

Williams, Phil. 1997. Russian organized crime. London: F. Cass

בדיון חגיגי, שקיים יו"ר ועדת החוקה, חה"כ מיכאל איתן, בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, נדון נושא הפשע המאורגן בישראל.

הדיון, בו השתתפו, שר המשפטים-מאיר שטרית, השר לבטחון פנים-אלי לנדאו, פרקליטת המדינה-עדנה ארבל, ראש אגף החקירות במשטרה- ניצב משה מזרחי, וצמרת אכיפת החוק במשטרה ובפרקליטות, נסב סביב השאלה האם יש פשע מאורגן בישראל. הדיון התקיים בעקבות הצעת החוק למאבק בארגוני הפשיעה, אשר עברה בקריאה ראשונה, ומונחת כעת על שולחן הוועדה.

ניצב מזרחי ציין בדיון כי הפשע המאורגן בישראל, מהווה איום אסטרטגי על המדינה, והוא נמצא על סף חדירה למערכת אכיפת השלטון והחוק. מזרחי אמר כי חדירת הפשע המאורגן החלה בעקבות עלייה של גורמי פשיעה ממדינות חבר-העמים. עוד אמר, כי הפשיעה בישראל מגלגלת הון עתק, והזהיר כי "ההתפתחות שלה תהווה איום אסטרטגי על היציבות הכלכלית והחברתית שלנו".

שר המשפטים, אשר הציג את החוק, אמר כי הכלים שנמצאים היום בידי המשטרה אינם מספיקים כדי למגר את הפשע המאורגן, הפועל בצורה מתוחכמת וחוצה גבולות.

הקרמינולוג פרופ´ מנחם אמיר, מהאוניברסיטה העברית, אמר כי דו"ח ממשלתי קבע כבר ב- 1975 כי בישראל יש פשע מאורגן. הוא ציין כי לפי ההערכות יש בישראל בין 2.5 ל- 4.5 מיליארד דולר "כספים מאפיוזיים". עוד אמר פרופ´ אמיר כי "ישראל נמצאת בעולם, מבחינת הפשע המאורגן, במקום טוב באמצע, ונחשבת שלישית בעולם מבחינת היקף הסחר בנשים".

פרקליטת המדינה אמרה כי החוק החדש יאפשר להגיע לראשי הפשע.

השר לנדאו התבטא כי מי שחושב שבלי אמצעים אפשר להילחם בפשע המאורגן, אינו יודע על מה הוא מדבר.

חה"כ איתן סיכם את הדיון בכך שהבטיח לקדם את הצעת החוק, ואמר כי בישראל יש כוחות ביטחון מעולים שמגיעים להישגים מרשימים במלחמה נגד אירגוני הטרור- ועכשיו צריך לבנות כוחות שיסייעו להצלחה דומה גם במאבק בפשע המאורגן.
http://www.miki.org.il/article.asp?newsid=582

משרד המשפטים

איסור הלבנת הון!!

סקירה כללית

חוק איסור הלבנת הון מורה על הקמתו של מאגר מידע, אשר יאגור דיווחים מתוך מטרה ליצור "כלי עבודה" מרכזי בהקשרים של אכיפת איסור הלבנת הון.

חקיקתו של החוק באה כחלק מן המאבק הבינלאומי בתופעה של הלבנת ההון כאמצעי מרכזי בלחימה בתופעות של פשע מאורגן ושל מימון ארגוני טרור.

בדומה למקובל בעולם נקבעו בחוק חובות דווח לגופים פיננסים שונים (בנקים, מנהלי תיקים, מבטחים וסוכני ביטוח, חברי בורסה, קופות גמל, נותני שירותי מטבע, בנק הדואר) לגבי פעולות שונות שבוצעו על ידי לקוחותיהם. כן נקבעה חובת דווח של הנכנסים לישראל ושל היוצאים ממנה לגבי העברות כספים.

הדיווחים המתקבלים מן הגופים הפיננסים השונים נחלקים לשני סוגים:

סוג אחד הוא דיווחים בנוגע להעברת כספים לפי גובה הסכום וסוג הפעולה כמפורט בצווים שהוצאו מכח החוק, ללא שיקול דעת מצד הגורם הפיננסי. סוג שני הוא דווח בנוגע לפעולה בלתי רגילה שבוצעה על ידי בעל החשבון, על פי שיקול דעתו של המוסד הפיננסי. המועד הקובע לתחילתם של הדיווחים הוא 17.2.2002 וממועד זה ואילך חלה חובת דווח כאמור בחוק.

מאגר המידע

על פי החוק הוסמכה הרשות לנהל את מאגר המידע שבו ירוכזו הדיווחים כאמור לעיל, וכן לעבד ולאבטח את המידע הנאגר בו. ראש הרשות הוסמך להעביר את המידע, לפי שיקול-דעתו,לרשויות שהן גורם מוסמך לקבלו וזאת כדי ליישם את החוק. העברת מידע יכול שתתבצע ביזמת הרשות ויכול שתינתן כתשובה לבקשה מנומקת של גופי האכיפה. הגורמים המוסמכים לבקש מידע, שנאגר ברשות, ולקבלו הם: משטרת ישראל ושרות הביטחון הכללי. נוסף לאלה יכולה הרשות להעביר מידע לגופים מקבילים לה במדינות אחרות והיא רשאית להיענות, לפי שיקול דעתה, לבקשות מידע, שיוזמים גופים אלה (על פעילויות כאלה יחולו הוראות חוק עזרה משפטית בין מדינות התשנ"ח - 1988).

מאגר המידע הינו מאגר המכיל פרטים רגישים בנוגע לפרטיותם של אזרחי המדינה ותושביה. הרשות תשמור על המידע ותאבטחו בהתאם לכללים ונוהלים קפדניים. מסירת מידע מתוך המאגר תיעשה על פי הוראות החוק רק בהוראות ראש הרשות ורק לתכלית שנועדה לכך בחוק.

פעולות הרשות בנוגע למאגר המידע

הרשות הוקמה בחודש ינואר 2002, ונמצאת בשלבי גיוס כח אדם ורכש של ציוד מחשב להקמת מאגר המידע. הרשות כוללת מחלקת איסוף ובקרה, מחלקת מחקר והערכה, מחלקה משפטית וכן מחלקת טכנולוגיה, מחשוב ותקשורת.

תפקידה של מחלקת האיסוף והבקרה הוא יצירת קשר עם כל הגורמים המדווחים, קבלת הדווחים, מיונם והזנתם למערכת הממוחשבת. תפקידה של מחלקת המחקר וההערכה הוא לבצע עיבוד של המידע על מנת לגלות הן דפוסים כלליים של הלבנת הון, והן מקרים פרטניים שיש בהם חשד לכאורה המצדיק פתיחה בחקירה.

קשרים בינלאומיים

אחד מתפקידיה החשובים של הרשות הוא לקיים קשר עם גופי מודיעין פיננסיים מקבילים בחו"ל – FIU - Financial Intelligence Units..

הרשות התקבלה במהלך חודש יוני 2002 כחברה מן המנין בארגון הקרויEGMONT GROUP המאגד 69 יחידות מודיעין פיננסי הפעילות בעולם אשר עומדות בתנאי הסף של הארגון. החברות בארגון מקנה לרשות בין היתר, את הזכות להתחבר לרשת אינטרנט מאובטחת של הארגון ובאמצעותה להחליף מידע עם יחידות מודיעין מקבילות. בנוסף, מאפשרת החברות היכרות אישית עם נושאי התפקידים הבכירים ביחידות המודיעין המקבילות אשר מקלה על החלפת המידע בין הרשות לבין אותן יחידות וכן, אפשרות לחתימה על מזכרי הבנה להחלפת מידע (MOU). העברת המידע מבוססת על עקרונות של הדדיות וסודיות. החברות בארגון מבססת את מעמדה של ישראל כמדינה השותפה למלחמה הבינלאומית כנגד הלבנת הון.

חקיקה

הרשות מסייעת בידי משרד המשפטים בריכוז והכנה של הצעות לתיקוני חקיקה הדרושים כתוצאה מן הנסיון שיצטבר ביישום הוראות החוק, וכן תיזום תיקוני חקיקה ככל שהדבר יידרש.

מימון ותיקצוב הרשות

הרשות הינה חלק ממשרד המשפטים ומתוקצבת במסגרת המשרד.

מבחן התוצאה.
פ"ש

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

מוחים נגד השביתה.
{צילום: ערן בר-טל}

השביתה הנוראית הזו שוב מזכירה לנו עד כמה קל להרוס, לבזבז ולהשחית. לא פחות ממיליארד שקל ביום (החל מהיום השלישי לשביתה) יוקרבו למולך האגו של ראש ההסתדרות. פעם יצאו העובדים לחגוג את חגם ביום ה-1 במאי, כיום משתמשים בהם מנהיגי העובדים כבני ערובה במשחק הכוחות שלהם.

גם המעבר מאיום להשבתה של ממש לא מנעה מהאוצר להעביר את תכניתו הכלכלית בקריאה ראשונה בכנסת. טומי לפיד שכפה משמעת סיעתית על חבריו כינה את ההסתדרות במליאה – פשע מאורגן.

גם עמיר פרץ יודע שפגיעה רוחבית – בכולם – היא קודם כל פגיעה בחלשים אותם הוא מתיימר כביכול לייצג.
רבים במגזר הפרטי מועסקים על-בסיס שעות. השביתה הזו מונעת ממפעלים למשוך חומרי גלם מהנמלים ולכן הם מאטים את קצב הייצור שלהם עד להשבתת הייצור בכלל. הראשונים להישלח הביתה במקרים אלה הם המועסקים על-בסיס שעות. דוגמא נוספת:
הבנקים הודיעו על הפחתת הריבית יום לפני השביתה. למחרת פרסמו הבנקים הודעות על ביטול ההודעה. לטענתם, הם לא יכולים לעדכן את ההורדה בריבית בשל השביתה. התוצאה – כל בעלי החשבונות המצויים ביתרת חובה ישלמו קנס בגין כל יום שביתה. גם אלה המקבלים משכורות בתחילת החודש, יאלצו לשלם ריבית חריגה על הימים בהם משכורתם לא תועבר לבנק והריבית בחשבונם תחגוג לטובת קופות הבנקים. זוהי תרומתו הצנועה של פרץ לבנקים וקורבן נוסף שהוא תובע מהחלשים. הפגיעה הקשה יותר מתבצעת במשך שנים בחסות ההסתדרות –הריבית הגבוהה במשק היא למעשה מס נוסף המוטל על השכבות החלשות.
אחוזים ניכרים מהכנסתם של מרבית משקי הבית מוקצים למימון ריביות של משכנתאות והלוואות למיניהן.
בעלי ההון נהנים מריבית זכות גבוהה פי כמה מזו המוצעת המדינות מתוקנות. אחת מתוצאותיה של התכנית הכלכלית היא הפחתת הריבית, אך פרץ לא מתעניין בהשלכות הללו – הוא רוצה הישג ישיר ומיידי שניתן יהיה להציג לוועדים.

ביום ההצבעה לאישור תכנית האוצר בקריאה ראשונה בכנסת (יום ד´), הובלו לכנסת מאות מפגינים נגד התכנית ובעד השביתה. עשרות אוטובוסים מפוארים הגיעו לכנסת מובילים כעשרים איש בכל אוטובוס. המפגינים – בעיקר קשישים ונכים, צוידו בכובעי מצחייה אחידים, סנדביצ´ים ושתייה – ירדו בעצלתיים מהאוטובוסים ומיהרו למצוא מקום טוב בצל. מספר פעילים מקרבם ניסו ללא הצלחה להפיח רוח של חיים בהפגנה העייפה הזו, אך ללא הועיל.

פרקטיקה – לא אידיאולוגיה

מנגד הפגינו כ-30 אזרחים נגד ההסתדרות, סטודנטים, סבתות, שכירים ומובטלים, מחו נגד השביתה ומה שהיא מייצגת, ובעד התכנית הכלכלית. עלי להודות, לא יכולתי להתאפק – הצטרפתי אליהם.
הייתי מצליח יותר בשמירה על תפקידי "הניטראלי" כעיתונאי, אילו היה מדובר בנושא אידיאולוגי, אך במקרה זה אין לי ספק שמדובר באמת ושקר. במקרה זה מדובר בהעמדת העקרונות הבסיסיים של הכלכלה מול העקרונות הספרותיים של הרומנטיקה. הכלכלה מחייבת פעילות של צמיחה – הרומנטיקה מחייבת צדק פיוטי.
הוויכוח על שלמות הארץ הוא ויכוח ערכי-אידיאולוגי – הוויכוח על הדרך לצמיחה הוא בעיקרו ויכוח אמפירי-מדעי. אילו פרץ היה מביא בסיס אמפירי או מדעי לכך שהעלאת מסים, הקשחת תנאי ההעסקה והעלאת משכורות אוטומאטית היא הפתרון האולטימטיבי למשק במיתון, היה טעם בבדיקת טיעוניו.
אך בנסיבות הקיימות, פרץ למעשה אומר אני יודע שהאלטרנטיבה שלי לא עובדת, אך זה מה שאני רוצה וזה מה שיהיה.

בנימין נתניהו לא מנסה לטעון לאידיאולוגיה בנושא הזה. הוא מדבר על הניסיון המצטבר של המאה ה-20.
הוא מדבר על דוגמאות קונקרטיות של מדינות בהן הורדת המסים עודדה צמיחה.
אסור לטעות בעניין טובת העובדים. אין ספק שנתניהו מייצג את טובת כלל העובדים נאמנה. רבים מעובדי המדינה מבינים זאת היטב. מי כמוהם יודע שעל כל עובד מדינה פרודוקטיבי ישנם עוד ארבעה או חמישה לא פרודוקטיביים – מתוסכלים – הממתינים לגיל הפרישה, או לתנאי פרישה מופלגים שיגאלו אותם מהשיממון.
רק צמצום המנגנון הציבורי יוכל לאפשר לעובדים החיוניים תנאי עבודה הולמים וגאווה בתפקידם. מחנך, רופא, עובד סוציאלי, שוטר וחייל אמורים להיות גאים בעבודתם וליהנות מהערכה וגמול הולם לעבודתם. אך דוח הממונה על השכר מצביע על פער של 300-600% בין משכורותיהם של עובדי הציבור המסורים לבין מנהליהם.
כך למשל, רופא מומחה עם ותק מינימאלי העובד בממוצע עשר שעות ביממה משתכר כ-20% משכר מנהל המחלקה שלו. האנומליה הזו מאפיינת את כל המגזר הציבורי והחברות הממשלתיות.

ההגנה המוגזמת על העובדים במגזר הציבורי הביאה לכך לניוד עובדים הוא מושג זר ולא רלוונטי במגזר הציבורי. כפי שציין נתניהו, ההסתדרות לא מתירה למדינה להעביר עובד מדינה מאגף למשנהו. הקשיחות במבנה השכר, בתוספות האוטומטיות, בהיעדר הניוד ובהיעדר אפשרות הפיטורים, הופכת את העסקת העובדים לנטל שאי אפשר לעמוד בו.

עוזבים על אלונקה

עמיר פרץ מציג בעזות מצח את התכנית של האוצר כפוגעת בחלשים. כאילו פרץ ייצג אי פעם את החלשים. בקיץ אשתקד, סילבן שלום ביצע מהלך של קיצוץ חסר תקדים בקצבאות הביטוח הלאומי.
הוא עשה זאת, כי לא הייתה לו ברירה אחרת. הוא עשה זאת כי המדינה נסחפה לגירעון מדאיג. עמיר פרץ דמם. הארגונים החברתיים השמיעו קול ענות חלושה שלא הפריע לתכנית הקיצוץ לצאת לפועל.
כעת מדובר בקיצוץ בשכר – בעיקר לבעלי המשכורות הגבוהות בשירות הציבורי. את זה פרץ לא יכול להרשות. אילו היה מדובר במנהיג של עובדים, הוא היה נכנס למשא ומתן אינטנסיבי.
לא כדי לדחות את הקיצוץ, אלא כדי לסייע בהכוונתו. הקיצוץ הרוחבי לכל בעלי השכר הגבוה, עלול להזיק למדינה. כך למשל, בעלי מקצועות ייחודיים במערכות הביטחון עלולים לפרוש בשל הפגיעה בשכרם. בכל מקרה ברור שעדיף לקבוע קיצוצים דיפרנציאליים ולהתחשב במקרים יוצאי דופן.
יתכן שבמשא ומתן ענייני פרץ היה מצליח להצביע טוב יותר מהאוצר על מצבורי השומן. אך מעולם פרץ לא הראה ניצוץ של מנהיגות או אחריות והוא ממשיך להשתמש בנכים ובעובדים במוסדות החוסים כ"הוכחה ניצחת" לכך שאין במה לקצץ. ובכלל טוען פרץ, למה לקצץ? העשירים יוכלו לממן אותנו.
תמיד אפשר להטיל עוד מלווה ועוד מס ולגלגל את חובותינו הלאה.

חישוק המעסיקים לא פוסח על ביתו של עמיר פרץ עצמו.
פרץ ניסה להציג את ההסתדרות כדוגמא לארגון המצמצם את שורותיו בהסכמת העובדים.
ההסתדרות הציעה לעובדיה תכנית לפרישה מרצון.
פיתויי הפרישה כללו תנאים מפליגים לפורשים: פיצויים של 250% בתוספת משכורות בונוס ושאר ירקות. אך כמעט אף אחד לא קם.
רק 37 עובדי ההסתדרות הסכימו לקפוץ על המציאה. כאלף עובדים נוספים העדיפו להמתין למקצה השיפורים.
על מקומות כמו ההסתדרות נוהגים העובדים לומר – מקום כזה עוזבים רק
על אלונקה.
http://www.makorrishon.net/article.php?id=820

מבחן התוצאה.
פ"ש

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

@ מצ"ב הקישור להמשך קריאת הכתבה/הראיון...:-
"ירושת אהרונישקי לפקד מחוז תל-אביב-24.11.2000...!!
http://www.tam.co.il/24_11_2000/shura.htm

מבחן התוצאה.
פ"ש

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

החוכמה המקובלת היא להאשים את הציבור, או חלקים סוררים בתוכו, בתהליך של הידרדרות הדמוקרטיה בישראל. את הטיעון הזה גם מגבים במחקר מתאים שגדולי החוקרים במדעי החברה והמדינה בארץ חתומים עליו. בחוברת של המכון הישראלי לדמוקרטיה במסגרת כנס הנשיא בחודש מאי, יש נתון בולט מאוד: ה"תמיכה בדמוקרטיה בישראל" ירדה מ-90 אחוז לפני ארבע שנים ל-77 אחוז השנה. המשתמע כמובן, גם בהתחשב בנתונים אחרים מאותו מחקר, שה"ערכים הדמוקרטיים" של הציבור בירידה מסוכנת. הציבור אשם. על כך שהמתנחלים והרבנים מסכנים את הדמוקרטיה אין מה לדבר.

"עדיין לא תפשו בליכוד ש´מפת הדרכים´ היא תורת שלבים זורמת שמטרתה הקמת מדינה פלשתינית עוד לפני פירוקם של ארגוני הטרור. גם הח"כים המתנגדים, כמו גלעד ארדן, מאמינים כי הפלשתינים עצמם הם שיטרפדו את ´מפת הדרכים´"

התופעה הזאת של הטלת האשמה על הציבור אינה מצטמצמת לתחום ערכי הדמוקרטיה. "יותר מ-400 אלף איש תומכים בקיצור עונשו של יגאל עמיר!" הודיע הסוקר יוסי ודנה בתוכנית הבוקר של קול ישראל. "מזעזע...!" התעלף חנן קריסטל באולפן. שוב הציבור הנורא והסורר הזה.

לאהוד ברק יש תביעה אחרת מ"העם": המסר שלו בשנתיים האחרונות, והוא הולך וממוחזר בחודשים האחרונים: העם עוד לא הבין את גדולתה של תוכנית ברק מקמפ-דיוויד, כי זו התוכנית הבלעדית האפשרית. כשיבינו שצדק, הוא יחזור. קהילת קמפ-דיוויד שהתכנסה לפני שבוע וחצי באוניברסיטת תל-אביב מעבירה מסר ברור שכולם אשמים, המצב לא מתאים, העם לא בשל. רק הם, אנשי הקהילה הדיפלומטית העל-לאומית, הנאמנים רק לעצמם, אינם אשמים. אין להם חלק במצב שנוצר.

מאמרו החזק והמהדהד של נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי ב´מעריב´ מיום ד´ שעבר מציע כיוון מחשבה אחר לגמרי. הפוך לטעמי החוקרים, הפוליטיקאים והביורוקרטים של תוכניות השלום. לנדוי מתאר במאמר את האדישות ובלבול המושגים שהשתלטו על הציבור, כאשר "לאדישות זו מתווספת המארה של חוסר מנהיגות אמת, וגרוע מזה, של הטעיית העם על ידי מי שמתיימר להנהיג אותו... (אריאל שרון) מכר כל שארית של עצמאות המדינה בלא מחיר, לפי האינטרסים של ארצות הברית". לנדוי טוען בהמשך כי "חזרנו לימי המנדט הבריטי, בהם הנציב העליון... היה קובע, על פי הוראות שקיבל מלונדון, מה תהיה המדיניות בארץ ישראל".

תשובתו של ראש הממשלה לתחושות מעין אלו בציבור, ההרגשה כי הוא נמצא בסחרור, היתה חיסולו של קוואסמה בחברון. בין השאר כדי להסוות את העובדה שבסיומו של השבוע העגום הוא הגיע להסכם על מסירת כל עזה ובית-לחם לאנשי דחלאן. פרט מעניין: כבר בשבת רצה כותרת ברוח זו ב´וויי-נט´ של ´ידיעות אחרונות´. כותרת זו סולקה על ידי הספין של חיסול קוואסמה והדיון במשמעות ההודנה. וראה זה פלא – ביום שלישי חזרה הידיעה ככותרת ראשית בכל העיתונים.

אבל משחקי הזיגזג של שרון – שאין קשר בינם לבין ביטחון ישראל, אלא הם קשורים אך ורק לצורך שלו לבצע את מפת הדרכים עם התנגדות מינימלית מימין ולקבל חסינות ציבורית מהשמאל על שחיתויותיו הרבות – אינם משנים את התהליך הגדול. התהליך הזה במהותו הוא פייסנות של הטרור, ויותר קשה מזה: פשרות וויתורים כואבים לא על שטחים גיאוגרפיים אלא על טריטוריות פוליטיות, חוקתיות ודמוקרטיות. באירלנד, למשל, מתרחש תהליך דומה ועל סמך הנסיון שם קבע קונור קרוז-אובראיין, ידיד ותיק של ישראל, כי "החובה היסודית ביותר של ממשלה דמוקרטית היא להגן על חיי האזרחים מפני אלימות של היעדר-חוק". אגב, גם נשיא בית המשפט העליון המכהן אהרן ברק וגם היועץ המשפטי רובינשטיין הדגישו בכמה הזדמנויות, כי מה שמבדיל בין מדינת ישראל לבין האויב שעומד מולנו הוא היותנו מדינה שבה שליט החוק בעוד שהרשות הפלשתינית היא ישות שבה אין שלטון חוק.

ממשלת ישראל ב´מפת הדרכים´ מנהלת אפוא משא ומתן ועושה עסקים של תן וקח עם גוף של פשע מאורגן. הציבור מגיב על זה. לא תמיד באופן מודע. איך היינו מקבלים תוכנית כלכלית שנולדה כתוצאה ממשא ומתן והסכם עם ראשי מאפיה של יבוא שפחות מין, מנהלי רשתות של בתי קזינו בלתי-חוקיים וראשי חברת ´רצח בע"מ´?

מוטי קרפל: "השאלה היא אם אנחנו מסוגלים להחזיר לעצמנו את תחושת האדנות על הארץ. אני מאמין שבסופו של דבר כמו שחזרנו לשכם צבאית בלי שרצינו ובלי שנוכל לצאת, נצטרך לחזור לשם גם מדינית"

היעדר הנכונות לשאת בעול של השלטת החוק באותם שטחי ארץ ישראל שבהם שורר תוהו ובוהו של טרור, כלומר היעדר הנכונות למילוי החובה של הגנה על חיי אזרחים, ועכשיו המשא ומתן עם ארגון הפשע של ערפאת במסגרת ´מפת הדרכים´, מכרסמים באושיות המשטר הדמוקרטי של ישראל. מתכרסמת הריבונות, ואנחנו כלשונו של כבוד השופט מאבדים את עצמאותנו.

לא הציבור ולא חלקים קנאיים בתוכו עוסקים בהפרת חוק, אלא הממשלה עצמה עושה זאת בכך שהיא מתפשרת על נושאים כמו ביטחון האזרחים ובכך שהיא מנהלת מו"מ עם ארגון טרור. הדיבורים על כך שנאשמי טרור מסוימים יוסגרו לארה"ב מעידים כי גם האמון במערכת הצדק והמשפט הישראלית מתכרסם. אזרחי ישראל ובוודאי האמריקנים, אינם מאמינים שטרוריסטים יזכו בישראל לענישה אמיתית. מפני שהמו"מ על שחרורם במסגרת עסקה כזו או אחרת עם נציגי ערפאת והחמאס מתנהל כל הזמן. אלה הסיבות האמיתיות להידרדרות אמון הציבור ב"דמוקרטיה". אם ההצבעה ביום הבחירות הופכת לחסרת משמעות והיא מהווה רק אקט של מחאה ארבע-שנתי או דו-שנתי, אז הולכים ומתרבים אלה המוותרים על תענוג המחאה.

אופציית ההתעשתות
במצב הזה יש שתי אפשרויות: או שהמשטר הנוכחי, אחרי שיעורים נוספים של טרור והשפלה, יתעשת ויציל את עצמו על ידי יציאה לתוכנית שלבים של אסטרטגיית ניצחון מול הטרור הפלשתיני; או שהוא יתחלף. והחלופות הן שלוש: 1. כניעה מוחלטת לטרור הפלשתיני, שכבר עכשיו שולט בחיים הפוליטיים של ישראל; 2. במקום השלטת החוק והסדר בשטחי ארץ ישראל, השעיית החוק בישראל שפירושה למעשה חיסול הדמוקרטיה בישראל; 3. עליית הנהגה לאומית חדשה, כנראה מבין נציגיה של "המהפכה האמונית".

בליכוד ומחוצה לו קיימת תסיסה נגד אריאל שרון. כל מתנגדי המהלכים של שרון מחכים לבנימין נתניהו. אינני יודע באיזו מידה יש בסיס להערכות שלהם, אבל מנהיגי מפלגות בימין, כמו גם מנהיגי גופים ידועים בימין שימינה מהליכוד, משוכנעים שאם נתניהו יניף את נס המרד הוא לא יהיה לבדו בהסתערות. אופציית ההתעשתות מחכה לנתניהו. את המצב הזה תיארה כותרת מאמרו של יואל מרקוס לפני שבוע, "רבע לפני ביבי". כותרת כזאת שווה חדירות צה"ליות לשכונות בעזה וסיכולים ממוקדים.

בליכוד עצמו עדיין לא קיימת תחושה שהגיע הרגע להתמרדות נגד שרון. ההערכה היא שבמדרגה הבאה של ´מפת הדרכים´ יונף נס המרד וחלק מחברי הכנסת והשרים של הליכוד ייאלצו אפילו להצביע אי אמון בממשלה. נקודה כזאת יכולה לבוא כאשר יעמוד על הפרק פינוי יישוב אמיתי, מבוסס, בשומרון; או כאשר תעמוד על הפרק שאלת הקמת המדינה הפלשתינית בגבולות הלא מגודרים שלה. גלעד ארדן מגיש שוב את הצעת החוק של סילבן שלום מימי אהוד ברק, הדורשת כי הסכם (על מה?) יובא לאישור הכנסת ויידרש רוב של 61 ולאחר מכן משאל עָם עִם רוב מיוחס. עדיין לא תפשו בליכוד ש´מפת הדרכים´ היא תורת שלבים זורמת שמטרתה הקמת מדינה פלשתינית עוד לפני פירוקם של ארגוני הטרור. גם הח"כים המתנגדים, כמו גלעד ארדן, מאמינים כי הפלשתינים עצמם הם שיטרפדו את ´מפת הדרכים´ והליכוד לא יגיע לנקודת המשבר.

יכול להיות שאריאל שרון עצמו ימצא דרך להשתחרר מהרתמות של ´מפת הדרכים´ כדי להוביל בעצמו אסטרטגיה חדשה. זאת כמובן בתנאי שיחוש נחשול התנגדות גובר. אם כי כאשר אפילו רענן גיסין אומר בשיחות פרטיות ששרון רוצה לסיים עשרות שנים של שירות צבאי וממלכתי-ביטחוני בעשיית שלום, אז נראה שהאיש נמצא על מסלול ללא חזרה. אחת ההערכות המקוריות ששמעתי השבוע בימין היא שמי שירגיש בסופו של הפיאסקו הכי מרומה יהיה הנשיא בוש. כיוון שאריק נתן לו להבין שהוא יכול לספק את הסחורה של ´מפת הדרכים´ והוא לא יצליח.

אבל נראה שנתניהו עדיין לא מזהה את רגע האמת מבחינתו. אני מניח שהוא ירצה לראות הצטברות של ציפיות המופנות לעברו. זה קורה בהדרגה, אבל עדיין לחץ הציפיות לא גבוה. ובינתיים, יש לו יעד שהוא מחויב לו – השלמת מהלך הייצוב הכלכלי וחזרה לצמיחה.

אם ישראל תשנה כיוון, אולי התוכנית המדינית שחשף השבוע השר בני אלון היא הקו המנחה. יותר מהסעיפים המעבירים את מרכז הכובד של הפתרון הפלשתיני לירדן, חשובים שני הסעיפים הראשונים המדברים על חיסול הרשות הפלשתינית כחלק מהמאבק לחיסול הטרור. התוכנית הזאת כבר הוצגה בפני גורמים שונים בארה"ב, כולל אישים בקונגרס, ויש מכוני מחקר רציניים בארה"ב שמוכנים לתת לה גיבוי. מאחורי התוכנית עומדים אנשי ´מרכז אריאל´ בראשותו של אריה סתיו. ביניהם יואש צידון, עו"ד אילון ירדן ופרופ´ טליה איינהורן. יש סיכוי טוב שאנשי ´אריאל´ יציגו את התוכנית במסגרת שימוע בקונגרס האמריקני. עוד סימן לחוסר התפקוד של הגוף הפרלמנטרי הישראלי.

העציץ אינו מספיק
מאז הכינוס האחרון של ועידת הליכוד בבנייני האומה, יש לי הרגשה שהאפשרות של קריסת ההנהגה הנוכחית של הליכוד לכל רוחב הבמה – מאריק שרון דרך לימור לבנת ואהוד אולמרט ועד בנימין נתניהו – איננה דבר מופרך. בתחזית הזאת מאמינים אנשי ´מנהיגות יהודית´ שנכנסו לליכוד, משה פייגלין ומוטי קרפל. השבוע נראה לי מתאים לפגוש גם את מוטי קרפל, שתנועתו הפכה לגורם משפיע בתוך הליכוד. אתה לא פוגש כמעט במערכת הפוליטית אנשים בעלי חיוניות אינטלקטואלית כשלו. הוא יודע לשמוע, להקשיב, לנהל דיאלוג. בספרו ´המהפכה האמונית´ הוא פורש ניתוח דטרמיניסטי של התפרקות מה שהוא קורא "הציונות החילונית". האלטרנטיבה האמונית צומחת ומתעבה כל הזמן, וההיסטוריה עצמה, כפי שקרפל מפרש, תיילד אותה. "ההתפרקות של האידיאה הזאת (הציונית) מתגלה בכל הסימפטומים האחרים, מלבד התפרקות הדמוקרטיה: זה במישור החינוכי, הכלכלי, המדיני. הסתבר שהציונות היא עציץ ולא עץ. יש לה שורשים שמספיקים למאה שנה", הוא הסביר לי מעבר לשולחן.
אמרתי לקרפל שניתוח הבעיות בחברה הישראלית, ובייחוד תפישת הדטרמיניזם ההיסטורי שמיילד כוח חדש, מזכירה מאוד את המרקסיזם. "הניתוח הזה מבוסס על תורת הראי"ה", הוא אומר. "זה לא מבוסס על מרקס. קראתי כתבים שונים של מרקס. ראיתי שבחלק מהדברים שהוא אמר יש אמת. מובן שכל התפישה המטריאליסטית לא מקובלת עלי. זה פשיטא. אבל הנושא של זרימה של תהליכים – ניתוח ההיסטוריה כתהליכים וגם תהליכים דיאלקטיים – אלו כלים שהוא פיתח ואני השתמשתי בהם בתחומים של הסברה".
קרפל אומר שבצעירותו לא היה בעל תודעה פוליטית (הוא היום בן 50). ועם זאת הוא קרוב משפחה של טובה סבוראי חברת הלח"י. הוא שירת בסיירת אגוז בתחילת שנות השבעים, ולאחר מלחמת יום כיפור, שלא השפיעה עליו, הפך לקצין בשריון. המשבר שלו היה בבוקר של קמפ-דיוויד הראשון, ספטמבר 1978. הוא התיישב על המיטה ואמר לעצמו "אני לא מבין מה קרה לעם ישראל". כשירד להפגין בירושלים, פגש לראשונה את אנשי מרכז הרב. הם שמחו לראות ביניהם חילוני. בהמשך הפך לבעל תשובה.
אבל מתברר שיותר מהראי"ה ובוודאי יותר מקרל מרקס השפיע על מוטי קרפל ויהודה עציון שבתאי בן-דב, איש לח"י המנוח. הוא הנביא האמיתי של התנועה הזאת. בן-דב ז"ל, פקיד במשרד התעשייה והמסחר, פרסם באמצע שנות החמישים ספר בארבעה כרכים ששמו ´גאולת ישראל במשבר המדינה´, ובו ניתוח מדהים של הוויית החיים בישראל, המבנים הפוליטיים, האידיאולוגיים והכלכליים. לדברי קרפל, לא יותר מעשרים איש קראו אותו. בקרוב הם מתכוונים להוציא את כתביו בהוצאה חדשה.
"התוכנית שלנו", אומר קרפל, "מסמנת מוצא מהשיתוק של מלחמת אוסלו ומחזירה את האחריות אלינו. השאלה היא אם אנחנו מסוגלים להחזיר לעצמנו את תחושת האדנות על הארץ. אני מאמין שבסופו של דבר כמו שחזרנו לשכם צבאית בלי שרצינו ובלי שנוכל לצאת, נצטרך לחזור לשם גם מדינית".
שאלתי, כדי להבין את החיים בארץ תוך כדי המהפכה האמונית, אם יישמר חופש הביטוי ועיתון כמו ´הארץ´ ימשיך לצאת. "אני חושב שכן", ענה קרפל. "אולי נסבסד אותו.

יש לציין שהקטעים המודגשים במאמר הודגשו על ידינו ולא על ידי המחבר
http://www.zionet.co.il/manhigut/he/view_article_manhigut.php3?article_id=246

מבחן התוצאה.
פ"ש

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

כתב עת למחשבה מדינית חברה ותרבות

מאמר זה מופיע בנתיב • שנה שש עשרה • גיליון 1 (90 )
• כסלו תשס"ג • ינואר 2003
http://nativ.cc/Jan2003/perla.htm

צרפת - חוד החנית במדיניות האיחוד האירופי כלפי המזרח-התיכון

מאת: שלמה פרלה

האתוס הלאומי היהודי, לפיו "בידוע שעֵשָׂו שונא ליעקב", היה מעוגן בעיקרו במציאות העימות ההיסטורי שבין העם היהודי לעמים האירופיים. אירופה ערבלה את התרבות האלילית עם הנצרות, ובכך עיצבה את האנטי-תזה החריפה ביותר ליהדות. בתודעה היהודית המדרשית היתה אירופה תולדה של עֵשָׂו, ובתור שכזו היא ממשיכה שנאת עולם לעם עולם.

את החלטת הפרלמנט האירופי מיום 10 באפריל 2002 בגנות מדיניות ישראל בשטחים, ניתן להסביר, מתוך גישת ניתוח היסטורית, כביטוי אחד מני רבים של האנטישמיות לגווניה, שהיא מרכיב בסיסי בפסיכולוגיה הקולקטיבית של העמים האירופיים. הבעיה בגישה זו היא בהיותה עמוסה מטען אתי ומיתי, שעלול להעיק על נימי ההתבוננות הרציונלית ולהצניע מהלכים והחלטות מדיניות שהם חלק מהריאליה הפוליטית של אירופה, ולא בהכרח ביטוי לפרצי אנטישמיות. רובד זה, אל לו להחניק גישות ניתוח אחרות מתחום היחסים הבינלאומיים.
-----------------
ד"ר שלמה פרלה הוא מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת בר-אילן. פרסם בעבר בנתיב.
-----------------
מאמר זה מבקש להאיר היבטים אזוריים וגלובליים ביחסי האיחוד האירופי לישראל מאז ועידת ברצלונה ב- 1995, תוך שהוא משיב על שתי השאלות הבאות:

באיזו מידה מסוגל האיחוד האירופי לגבש ולהוציא אל הפועל מדיניות מזרח-תיכונית אחידה?

באיזו מידה משקפים ניסיונות האיחוד האירופי לגיבוש מדיניות מזרח-תיכונית אחידה - אינטרסים אזוריים וגלובליים.

האיחוד האירופי - נושאי כלכלה או מדיניות חוץ?

יסודותיו של האיחוד האירופי בהאחדה של אינטרסים כלכליים, ולא בהאחדת מדיניות חוץ וביטחון של החברות בו. ניסיונות שונים להקמת מערכת הגנה אחידה ולתיאום מדיניות חוץ (שהחלו עוד במחצית הראשונה של שנות החמישים) נידונו לכישלון. גם מסגרת נלווית של איחוד פוליטי, שנודעה כ- EPC (European Political Community) , נכשלה. האינטרסים המדיניים של מדינות אירופה היו שונים, ובייחוד ביחס להגמוניה האמריקאית בתקופת המלחמה הקרה. מאז 1993 הוחלף ה- EPC ב- CFSP במסגרת מדיניות חוץ וביטחון משותפת, כפי שנקבע באמנת מאסטריכט(Common Foreign and Security Policy) . כמו-כן דוּבר על כך שתיווצר פונקציה של נציג עליון של מועצת השרים, שישמש למעשה דוברהּ של מדיניות החוץ והביטחון האירופית.

למרות כל אלה, עדיין מוקדם לדבר על מדיניות חוץ וביטחון של האיחוד האירופי, ואם אכן תקום מדיניות אחידה כזו, היא לא תאריך ימים והשפעתה תהא ניכרת רק בתחומים מסוימים. מדינות אירופה אינן מתכוונות לוותר על ריבונותן במה שנקרא "פוליטיקה גבוהה", היינו, מדיניות חוץ וביטחון, למרות העובדה שסוגיות כלכליות מסוימות אינן יכולות להידון במנותק ממנה.

המבנה המוסדי של האיחוד האירופי מעניק למועצת השרים, שהיא גוף בין-ממשלתי, את סמכות קבלת ההחלטות. ממילא ההחלטות המתקבלות במועצת השרים הן פרי מו"מ מדיני בין החברות, כלומר, בין שרי החוץ או אף בין ראשי הממשלות. מבחינה תחוקתית יש לפרלמנט האירופי השפעה רבה יותר על הנציבות מאשר על מועצת השרים או ראשי הממשלות. הפרלמנט האירופי שותף בתהליכי החקיקה, אך איננו הגוף המחוקק.

מערכת קבלת ההחלטות של האיחוד האירופי היא דואלית: סוגיות הכלכלה, החברה והרווחה הן מעניינה של הנציבות היוזמת חקיקה, והפרלמנט האירופי מעניק ליוזמת החקיקה נפח של דעת-קהל. כלומר, אלו הן יוזמות במישור העל-לאומי. מערכת מדיניות החוץ פועלת בתוך הפורום הבין-מדינתי, הוא פורום מועצת שרי החוץ. אמנת מאסטריכט לא העניקה כל סמכויות סטטוטוריות למסגרת ה-CSFP , וכל אחת מהחברות באיחוד היא ריבונית בענייני חוץ וביטחון.

הפרלמנט האירופי - ביטוי דעת-הקהל

בכל זאת, החלטת הפרלמנט האירופי הנדונה, על ניסוחה החריף, מהווה בעיה לישראל. ההחלטה מגנה את סירובו של ראש הממשלה שרון לאפשר למשלחת רמת-דרג של האיחוד לפגוש את ערפאת, ורואה בגישה זו של ממשלת ישראל נקודת מפנה ביחסי האיחוד עִמה. ההחלטה תומכת ב"פעילי השלום" בצד הפלשתיני ובצד הישראלי, מגנה את ההסלמה בפעולות הצבאיות שנוקטת "ממשלת שרון", ורואה בהסלמה זו איום על יציבותן של הממשלות הערביות ואיום על המצב הפוליטי והכלכלי הבינלאומי. הפרלמנט האירופי תומך ביוזמת הקווארטט - האיחוד האירופי, ארה"ב, רוסיה והאו"ם - בהקמת ועידה במדריד, וקורא למזכירות מועצת השרים האירופית לשלוח לישראל כוח משקיפים בינלאומי בחסות האו"ם, תוך עידוד המדינות החברות באיחוד להקצות באופן מיידי משקיפים לכוח זה. הפרלמנט האירופי מגדיל לעשות, וקורא לנציבות ולמועצת השרים להשעות את הסכם האסוציאציה בין האיחוד האירופי לישראל. יחד עם זאת, ההחלטה כוללת סעיף המגנה בחריפות את תופעות האנטישמיות האחרונות באירופה.

אמנם אין לפרלמנט האירופי סמכויות במסגרת CFSP , אולם הוא יכול להשפיע בעקיפין, באמצעות מעורבות בהסכמים כלכליים (כגון הסכמי אסוציאציה), שהרי סמכויותיו בשטח זה יכולות להיות מכריעות. יתרה מזו, בשנים האחרונות זכה הפרלמנט למוניטין כמוסד האירופי היחיד שבו באה לידי ביטוי דעת-הקהל האירופית, בניגוד למועצת השרים ולנציבות, שבהן העשייה הפוליטית מאופיינת במה שמכונה "גירעון דמוקרטי". לפרלמנט האירופי יש השפעה מוסרית גם בכל הקשור בסוגיות זכויות אדם ואזרח, שבהן הוא נחשב לקול מצפונה של אירופה. אכן, הצעת ההחלטה שלו, הנדונה כאן, פותחת בסעיף המביע את חרדתו העמוקה של הפרלמנט האירופי נוכח "הטרגדיה האנושית" הפוקדת את הישראלים והפלשתינים. הפרלמנט נחשב כ"יזם נורמות" בתחום הדמוקרטיזציה וזכויות האדם, ומאז 1983 הוא מפרסם דו"ח שנתי על הנעשה בעולם בתחומים אלה. יכולתו להשפיע השפעה מכרעת, אף כי בעקיפין, על החלטות מועצת השרים, באה לידי ביטוי במספר מקרים בעשור האחרון.

ההיסטוריה של יחסי האיחוד האירופי עם ישראל מצביעה על כך שמהלכים אנטי-ישראליים מסוימים לא זכו בדרך כלל לקונצנזוס בקרב חברות האיחוד. צרפת ואירלנד הובילו בדרך כלל מגמה פרו-ערבית, בעוד גרמניה, הולנד, דנמרק ובריטניה נטו לרכך הצעות החלטה אנטי-ישראליות, בין בפורום של האיחוד ובין בפורום של האו"ם, ואילו יוון בלטה בחריגותה האנטי-ישראלית והפרו-ערבית.

בעקבות ועידת ברצלונה (1995), שבה הותוותה תוכנית לשיתוף פעולה בין האיחוד האירופי למדינות הים התיכון, נערכה שנתיים אחר כך במלטה (אפריל 1997) הוועידה השנייה של שרי החוץ מכל 27 המדינות המשתתפות. הוועידה אמורה היתה לקדם פרויקטים משותפים על בסיס מתווה ועידת ברצלונה, ואולם, פרשת הבנייה בהר-חומה (מרץ 1997) גרמה למחלוקת גם בקרב מדינות האיחוד האירופי. המשתתפות הערביות דרשו להעלות את פרשת הר-חומה על סדר-היום של הוועידה. הולנד התנגדה, צרפת הסכימה. לבסוף הגיעו ההולנדים לועידת מלטה עם מנדט חלש, שתרם אך לצמצום נזקים יותר מאשר לפריצת דרך. מבחינת הנציבות האירופית, המבקשת מעצם מהותה להעצים את המבנה העל-מדיני של האיחוד האירופי, היווה כישלון ועידת מלטה מכה חזקה, בעיקר משום שהנציבות ראתה במתווה ברצלונה פריצת דרך פוליטית-כלכלית חשובה ביותר בתהליך התפתחותו של האיחוד האירופי.

יש להניח שגם אירועי ההתלקחות האחרונה, שהחלו באוקטובר 2000, לא יגרמו לאיחוד האירופי - כאיחוד - להטיל על ישראל סנקציות כלכליות או אמברגו כולל. ייתכן שממשלות או תאגידים יחידים ינצלו את ההזדמנות לשיפור עמדות מסחריות בענפים מסוימים, אך לא יותר. ככלל, האיחוד אינו מעוניין בהטלת סנקציות, ואפילו צרפת מעדיפה המשך קשרי מסחר עם ישראל. (בשנת 1997 דן בית הנבחרים הצרפתי באשרור הסכם האסוציאציה (המחודש) בין ישראל לאיחוד האירופי, ולנוכח התנגדות עזה בקרב חברי הבית, לחצה ממשלת שיראק שהאשרור יתקבל.) ראוי גם לזכור שמכל שותפותיה של אירופה באגן הים התיכון, רק מדינת ישראל התקבלה כחברה בתוכנית הסכם המסגרת החמישי, שהיא המסגרת העיקרית של האיחוד למימון מחקר ופיתוח.

משלחת הנציבות האירופית לישראל אכן ניסתה לרכך את החלטת הפרלמנט האירופי. ראש המשלחת, ג'אנקרלו שבאלאר(Giancarlo Chevallard) הצהיר כי, "ברצוני לחזור ולומר שלא עָמדה ולא עומדת נגד ישראל ולוּ סנקציה אחת של האיחוד האירופי, וגם לא 'מתבשלות' סנקציות כלשהן". כריסטופר פאטן (Patten) , הנציב לענייני מדיניות חוץ, שב ואמר שמוטב להמשיך ולהשתמש במנגנוני ההסכם בצורה חיובית, כלומר, להדגיש את נקודת המבט של האיחוד האירופי באוזני השלטונות בישראל.

הסכסוך הפלשתיני-ישראלי ותרומתו לקידום שאיפותיו של האיחוד האירופי

עניינה של אירופה בסכסוך הפלשתיני-ישראלי, והערבי-ישראלי בכלל, נתון לבחינה ברמות תצפית שונות, בעיקר אזורית וגלובלית (מובן שחלוקה זו היא מתודית גרידא). התזה המרכזית היא שמדיניות החוץ של האיחוד האירופי, במידה שהיא קיימת, רואה את אגן הים התיכון כאזור בעל משמעות גיאופוליטית בדרגת חשיבות עליונה ביחס לביטחון הקיבוצי של אירופה. ראייה אסטרטגית זו משתלבת עם הקונספט הביטחוני של נאט"ו כפי שנוסח בוועידת בריסל (1994) תחת הכותרת "הדיאלוג הים-תיכוני": עיקרו של הקונספט (שקיבל חיזוק בוועידת נאט"ו במדריד (1997)) הוא ההכרה שביטחון אירופה כרוך ביציבות באגן הים התיכון.

ועידת מדריד (1991) יצרה מסגרת אזורית לקשרים מולטילטרליים, בה הוקם ערוץ קבוצת עבודה (a working group track) לפיתוח כלכלי-אזורי, והאיחוד האירופי זכה להיות היו"ר של ערוץ זה. במסגרת זו הפריש האיחוד מתקציבו לפיתוח פרויקטים שונים למען הפלשתינים, בנוסף לסיוע הישיר שהם מקבלים. והנה, עקב עצירתו של תהליך השלום במזה"ת וקבלת החלטת שרי החוץ של הליגה הערבית (מרס 1997) על הקפאת הנורמליזציה עם ישראל והשבת החרם הערבי על מכונו, התפרקה המסגרת המולטילטרלית. מצב משברי זה גרם לתסכול באיחוד האירופי.

בהכנות לוועידת ברצלונה נוצר שיתוף פעולה בין נציבות האיחוד לבין הטרויקה העומדת בראש מועצת השרים, שהורכבה, במקרה, משרי החוץ של שלוש מדינות ים-תיכוניות (איטליה, צרפת וספרד). למדינות אלו היו, כמובן, אינטרסים בולטים ביוזמה של שותפות אירופית-ים-תיכונית. הרעיון, כפי שנוסח על-ידי הנציבות, היה שיש לתת ליוזמה הים-תיכונית אותה מידת חשיבות המוקנית ליוזמת הרחבת האיחוד במרכז ובמזרח אירופה, וכי יש להתייחס אל אגן הים-התיכון כאל "אזור בעדיפות גבוהה". התייחסות כזו מחייבת הקמה הדרגתית של מסגרת כפולה, הן במישור הבילטרלי והן במישור המולטילטרלי, של אזור ביטחון ואזור סחר חופשי (גם פנימי בין 12 ארצות אגן הים התיכון, וגם אירופי-ים-תיכוני).

התלות הכלכלית ההדדית בין מדינות אירופה הדרומיות לבין ארצות צפון-אפריקה ברורה בהחלט: על-פי נתוני בריטיש פטרוליום (BP), 25% מיבוא הנפט ו- 44% מיבוא הגז הטבעי למדינות אירופה הדרומיות (צרפת, איטליה, יוון, ספרד ופורטוגל), באים מארצות צפון-אפריקה, שגם מהוות תחנות מעבר לנפט המגיע ממדינות המפרץ הפרסי; ארצות צפון-אפריקה מצדן תלויות באיחוד האירופי ב- 51% מכלל היצוא שלהן וב- 53% מכלל היבוא. למשל, 65% מסחר החוץ של מרוקו הוא עם האיחוד האירופי; ההכנסות של אלג'יריה מיצוא גז מהוות 97% מכלל הכנסותיה במטבע חוץ, כאשר ספרד מייבאת 75% מצריכת הגז שלה מאלג'יריה, ופורטוגל - 100%. המעניין הוא שהסחר בין מדינות צפון-אפריקה לבין עצמן - אינו עולה על 5% מכלל סחר החוץ שלהן.

גם נושא ההגירה מארצות צפון-אפריקה לאירופה הוא, כאמור, בעל משמעות אסטרטגית. שגריר מרוקו בבריטניה נתן לאחרונה ביטוי לבעיה זו בהסבירו ש- 70% מאוכלוסיית מרוקו הם צעירים מתחת לגיל 20. בכל שנה נוספים 200,000 איש למעגל מבקשי העבודה, וכדי שארצו תהא מסוגלת לספק מקומות עבודה לכולם, התוצר הגולמי שלה חייב לגדול ב- 7% לשנה. מצב דומה שורר באלג'יריה. לא ייפלא, אפוא, ש"אירופה היא חלומם הגדול של צעירי צפון-אפריקה". אם אירופה מבקשת, אם כן, להגן על עצמה מפני גלי הגירה, היא חייבת לסייע ביצירת מצב סוציו-אקונומי בארצות המאגרב, שיהווה תמריץ לאוכלוסייה הצעירה להישאר בארצות מוצאה.

בחוגים מסוימים באירופה מודגש המימד הביטחוני-פוליטי של תהליך ברצלונה יותר מן הסוציו-אקונומי. אזור הים התיכון הוא זירה לעימותים פנים-לאומיים ובינלאומיים, למתקפות טרור וחטיפות מטוסים, פשע מאורגן וסחר בסמים ובמהגרים בלתי-חוקיים, ולכל אלה השלכות על ביטחון אוכלוסיית אירופה. עניינו של תהליך ברצלונה הוא, לפי גישה זו, "יציבות" לא פחות מאשר "פיתוח" כלכלי.

מובן כי בכל פרסומיה בסוגיה זו כללה הנציבות האירופית גם את הנחת היסוד, לפיה שיתוף פעולה אירופי-ים-תיכוני יהווה ערובה להמשך הדינמיקה של תהליך השלום. אולם הקשר בין תהליך ברצלונה, שהיה היסוד לשיתוף פעולה אירופי-ים-תיכוני, ובין תהליך השלום במזה"ת נוסח על-ידי האיחוד רק באורח אגבי, וכקשר חד-כיווני: נקבעה ההנחה שתהליך ברצלונה יתמוך בתהליך השלום. לא נוסחה קביעה מקבילה, שמשבר בתהליך השלום יפגע בתהליך ברצלונה. גם כאן, כפי שמסבירה קלייר ספנסר, אחת הסיבות היא האינטרסים השונים שיש למדינות החברות באיחוד לגבי אגן הים התיכון, ובייחוד לגבי הקֶשר שבין תהליך השלום לתהליך ברצלונה. בריטניה, למשל, ביקשה להתחמק מניסוחי מדיניות אירופיים חדשים לגבי תהליך השלום, ועל כן ביקשה לרופף את הקשר בין שני התהליכים. לא-כן צרפת, בעלת הגישה האקטיביסטית, שביקשה התערבות אירופית משמעותית יותר בתהליך השלום. והנה, המציאות הפוליטית לא נענתה לרחשי הלב של המוסדות האירופיים, אלא קישרה והתנתה את שני התהליכים.

ב- 1997 התרחבו הסדקים שבמתווה ברצלונה לכדי שסע ניכר. בנוסף לעובדה ששרי החוץ של הליגה הערבית, שהתכנסו בקהיר במרס, החליטו על הקפאת הנורמליזציה והשבת החרם הערבי, נוצרה התקרבות בין האיחוד לרשות הפלשתינית. ביולי נכנס לתוקפו הסכם אסוציאציה זמני בין שני הגופים, אך קשה היה לו להגיע לידי מימוש מחמת מה שהנציבות כינתה "מדיניות הסגָרים של ישראל". זעמה של אירופה גבר גם לנוכח התמוטטות מערך הסיוע הכספי הרב שהיא הקימה לטובת הפלשתינים. בשנים 1993-1997 הזרים האיחוד 1.68 מיליארד ECU לפלשתינים. היה זה סכום כסף נכבד ביותר. על-פי חישובי הנציבות היה זה סיוע בגודל 258.7 ECU לגולגולת. (לשם השוואה לתוכניות סיוע אחרות של האיחוד, הרי בשנים האמורות היה סכום הסיוע למדינות אפריקה והפסיפיק ביחד שווה ל 23.2 ECU לגולגולת, ולמדינות אגן הים התיכון - 11.2 ECU לגולגולת.) הנציבות ראתה בהשקעה כספית זו ערובה להמשך תהליך השלום, וגם, על-פי הצהרתה, לביטחונה של ישראל. מדיניותה של ישראל נתפשה, לפיכך, כתחיבת מקלות בגלגלי תהליך ברצלונה, מה עוד שבאוקטובר 1997 עשתה מועצת האיחוד מעשה, בקבלה את יוזמת ה- Code of Conduct , שהם כללי בסיס למו"מ ישראלי-פלשתיני, כגון הימנעות שני הצדדים ממעשים המסכנים את תהליך השלום.

זעמו של האיחוד האירופי על כך שישראל, במדיניותה, מעכבת את התפתחות תהליך ברצלונה, יובן גם על רקע העובדה שהאיחוד התקשה במשך השנים לכרות הסכמים בני קיימא עם מדינות המאגרב, אשר מאז 1989 הקימו התאגדות אזורית בשם AMU (Arab Magreb Union). כבר ב- 1990/91 הציעו צרפת, איטליה וספרד הקמת Conference on Security and Cooperation in the Mediterranean. מיטראן דיבר על הסדר שותפות של "חמש+חמש" (צרפת, איטליה, ספרד, פורטוגל ומלטה מצד אחד + מרוקו, אלג'יריה, טוניסיה, לוב ומאוריטניה מצד שני). הסדר זה לא יצא אל הפועל, בייחוד משום התנגדות בריטניה וארה"ב להשתתפות לוב. מסקנת האיחוד מניסיון כושל זה היתה שרק "תהליך ברצלונה" הוא בעל סיכויים להצליח ולהגשים את מטרות האיחוד ביחס לאגפו הדרומי, או ליתר דיוק, את מטרות החברות הדרומיות של האיחוד. והנה באה מדיניות ישראל ומקלקלת את השורה.

הפרדוקס של יותר איחוד בפחות ויתור על ריבונות

הסיבות הראשוניות המביאות להקמתו של גוף, מוסד, או ארגון חברתי, לאומי, אזורי או בינלאומי - אינן בהכרח רלוונטיות בהמשך קיומו. חשוּב כיצד רואים מרכיבי הארגון בכל דור ודור את טעם קיומו בזמנם. כך הם הדברים ביחס לאיחוד האירופי, הנתון בתהליכי אינטגרציה ופרגמנטציה בו-זמנית כבר מ- 1948. מגמת האינטגרציה היא ביטוי למגוון משתנה של אינטרסים פרטיקולריים וכלל-אירופיים; מגמת הפרגמנטציה היא ביטוי לכוח ההפרדה, שהוא מהכוחות הבסיסיים של הקיום החברתי-היסטורי, ואשר אחד מגילוייו הוא הלאומיות. הניסיון לגבש מדיניות חוץ וביטחון משותפת במסגרת תהליך האינטגרציה ו"העמקת האיחוד", הוא ניסיון סיזיפי שנתון לפרשנויות שונות. ניסיון סיזיפי, משום שעֶרכו בעצם קיומו, כחלק מן המאמץ האירופי המתמיד, עוד מתום מלחה"ע השנייה ואילך, לשמר את מאזן הכוחות האירופי באופן אפקטיבי ולא באופן דקלרטיבי, ובכך למנוע גלישה של אירופה אל תהום עבָרהּ. האיחוד האירופי הוא, אם כן, תופעה שעיקרה הוא התהליך עצמו ולא המטרה. הוא מבקש את הפרדוקס של יותר איחוד בפחות ויתור על ריבונות. מכאן גם שאין לראות את האיחוד האירופי כשחקן בינלאומי במובן הפשטני של המושג, אלא יש לראותו כגוף בהתהוות מתמדת, מה שוודאי ישפיע על אופי ומידת הגיבוש של מדיניות חוץ משותפת.

מכאן עולות שתי המסקנות המיידיות:

יצירת מדיניות חוץ משותפת והוצאתה אל הפועל תיתכן במצבים בינלאומיים רדיקליים ביותר.

התהליכים הפורמליים והמסגרות המדיניות ליצירת מדיניות חוץ וביטחון משותפת - יימשכו. הדינמיקה הפנים-אירופית להמשכתם של תהליכים אלו, אגב זיהוי אתגרים ומטרות למדיניות חוץ משותפת, ימשיכו להיות נחוצים למדינות האיחוד כאמצעי תחזוקה שוטפת של חישוקי האיחוד. יתרה מזו: מעצמות אירופה הגדולות - צרפת, בריטניה, גרמניה ואיטליה, כל אחת לכשעצמה, אינה יכולה להיחשב ככוח גלובלי, אלא רק במסגרת האירופית הכללית, וממילא היצר הלאומי הטבעי של כל אחת מהן (ודאי זה של צרפת) נדרש למסגרת האיחוד, המשמשת לו כמגביר קול וכמראת שעשועים מכפילת נפח.

אגן הים התיכון בכלל, והמזה"ת כחלק ממנו, מהווים אזור המספק אתגר לתהליכי מדיניות חוץ וביטחון משותפת של מדינות האיחוד. ראשית כל, זהו אזור קרוב גיאוגרפית לאירופה, ודי בעובדה זו כדי להקנות לו חשיבות. (מעניין כי האמריקאים מתייחסים למזה"ת בביטוי Middle East בעוד האירופים מתייחסים אליו בביטוי Near East). מידת הקִרבה הגיאוגרפית קובעת את מידת החשיבות האסטרטגית (לגבי מעצמות שאינן מעצמות-על גלובליות). ראייה זו נכונה בעיקר כלפי אירופה, המבקשת לפרוץ קֵדמה ונגבה, ולכן מעניין אותה מה שקורה ברוסיה, אוקראינה, תורכיה ושאר ארצות המזה"ת. להבנת העניין נתייחס למודל של Waever & Buzan לפיו זהותו של האיחוד האירופי במדיניות החוץ והביטחון שלו מתמצֵית בשלוש פונקציות ביטחוניות, המתייחסות זו לזו על-פי היגיון של מעגלים קונצנטריים: המעגל הפנימי מהווה את הפונקציה הביטחונית החשובה של שמירת הלכידוּת של גרעין המעצמות עליהן מתבסס האיחוד האירופי; המעגל הקרוב אליו מהווה את הפונקציה הביטחונית של ריסון "החוץ-הקרוב"; הפונקציה הביטחונית, שהיא המעגל החיצוני ביותר, היא הפוטנציאל להתערבות בעימותים מזוינים.

מודל זה של הפונקציות הביטחוניות אכן תואֵם את סדר-היום האירופי בשטח מדיניות החוץ והביטחון, לאמור: האינטרס העליון הוא שמירה על יציבות גרעין האיחוד - לדאוג לכך שמגמות פרגמנטציה לא תגברנה על תהליכי אינטגרציה, ולשם כך יש לדאוג לאינטרס השני, שהוא עמידה בתחרות טכנית וכלכלית עם ארה"ב ויפן; מכאן נובע האינטרס השלישי של הרחבת האיחוד קֵדמה ונגבה, ועד האינטרס הרביעי, שהוא פוטנציאל ההתערבות באזורי עימות מזוין, למניעת סכנה שעימות כזה עלול להסלים עד כדי שיעצים בשלב מסוים את מגמות הפרגמנטציה בין מעצמות הגרעין.

המזרח-התיכון, על בעיותיו, אינו מהווה איום צבאי על אירופה כי אם בעיה ביטחונית מצטברת. נראה שגם התחמשותן של עיראק ואיראן בנשק בלתי-קונבנציונלי אינה נתפשת על-ידי אירופה כאיום אסטרטגי ממשי (בניגוד לתפישה האמריקאית). כמו-כן אין חשש באירופה מפני חרם נפט ערבי כדוגמת זה שבשנות השבעים.

מדיניות החוץ של האיחוד האירופי - אזורית וגלובלית

עניינו העיקרי של האיחוד האירופי במזה"ת הוא בראש וראשונה פונקציה של אינטרס האינטגרציה שלו, והתעצמותו של האיחוד לכדי שחקן-על בינלאומי (שגם יַקנה מעמד גלובלי למדינות הגדולות המהוות את גרעין האיחוד). לשם כך מנוסחת מדיניות החוץ האירופית בפרמטרים של יחסים בין אזורים. אירופה איננה מדינה אלא סוג של פדרציה פוסט-מודרנית אזורית, ולדידה, ברמה האסטרטגית, צריכה מדיניות החוץ שלה להתנהל מול אזורים ולא מול מדינות בודדות (הערָכות ופרסומי הנציבות מתייחסים לרשת של גופים אזוריים בעולם כולו). גישה זו מאפשרת לאיחוד האירופי להופיע כגורם גלובלי.

ממסמכי הנציבות האירופית עולה שהניסיון של האיחוד לנהל מדיניות אזורית מול ארצות אגן הים התיכון הוא כל-כך נכסף, עד אשר לאחרונה, ועקב עליית תהליך השלום על שרטון, מעודדת הנציבות את מה שהיא מגדירה "אזור סחר חופשי" ו"שיתוף פעולה בין מדינות ים-תיכוניות". הכוונה ברורה: אם אין אפשרות ליצור גוש ים-תיכוני אחיד בשל הסכסוך הערבי-ישראלי, יש לדאוג ליצירת תתי-אזור, כגון המאגרב והמשרק, וכך לאפשר התגבשותו המהירה של תת-אזור אחד לפחות. לגבי צרפת יש ליוזמות המזרח-תיכוניות ערך מוסף: בתקופת המלחמה הקרה לא נזקקה צרפת ליוזמות דיפלומטיות בעניין תהליך השלום במזרח-התיכון על מנת לחזק את תדמיתה ההגמונלית במערב-אירופה, שכן עצם כוחה הגרעיני כבר הִקנה לה מעמד חשוב, גם, ואולי בעיקר, בעיני גרמניה, שמבחינה גיאופוליטית שָׁכנה בסְפר של המערב אל מול האיום הקומוניסטי. לא-כן במערכת העולמית שלאחר המלחמה הקרה, כאשר עוצמתה הגרעינית של צרפת הפכה פחות רלוונטית ביחס לביטחון אירופה, ואשר על כן היא מבקשת להתייצב בחזית היוזמות הדיפלומטיות, ובייחוד אלו של תהליך השלום במזרח-התיכון, כערובה לחיזוק מעמדה הבינלאומי.

בהיבט הגלובלי, המדיניות המזרח-תיכונית של אירופה מהווה ביטוי לניסיונות האיחוד להתוות, לפחות למראית עין, מדיניות חוץ וביטחון משותפת, ועיקרהּ מעמדה של אירופה ביחס לארה"ב. עצם ההתעסקות בעניין חשובה לתהליכי האינטגרציה (המסויגים) של המדינות החברות, וגם כאן הסולידריות האירופית תתקיים בעירבון מוגבל, תוך מאמצים, מאולצים לעתים, לטייח בקיעים פנים-איחודיים: לא הרי בריטניה כהרי צרפת ביחס לניאו-אימפריאליזם האמריקאי, ולא הרי גרמניה כהרי צרפת ביחס לאיום העיראקי; גרמניה לא תרחיק עד כדי קרע עם ארה"ב, ויש להניח, במידת סבירות גבוהה, שבשעת מבחן תעמוד גרמניה לימין ארה"ב. מדינה זו, שהיתה הקטר של רכבת הכלכלה הדוהרת של אירופה, הפכה לבלם בקרון האחרון של כלכלה זו, בלשונו הפסימית של גרהארד פֶלס, והיא לא תאבה לראות את התעצמותה הפוליטית של שכנתה הגאלית על חשבון השפלתה של ארה"ב. בעוד שהאנטי-אמריקניזם הצרפתי הוא מהותי ומונח בבסיס המהלכים הגלובליים שלה לפחות מימי דה-גול, הרי האנטי-אמריקניזם הגרמני, ובוודאי שגם זה הבריטי, הוא יותר אופנתי וטקטי. העֶמדה הצרפתית האנטי-אמריקאית התגבשה עוד בימי נשיאותו של דה-גול בשלבים הראשונים של הקמת השוק האירופי המשותף: דה-גול האמין אמנם שחשוב ליצור מסגרת אירופית כלשהי, אלא שזו צריכה להיות "אירופה של האומות". עֶמדה זו לא היתה שונה מעמדת בריטניה, אך המוטיבציה היתה שונה: בריטניה סברה שהמסגרת האירופית צריכה להיות חלק מגוש מערבי בהנהגת ארה"ב; דה-גול רצה מסגרת אירופית שתעמוד נגד לחצי ארה"ב. ארה"ב היתה שנואה על הצרפתים, ובייחוד על דה-גול, עוד מימי מלחה"ע השנייה, כאשר היו חילוקי-דעות קשים בין רוזוולט לבינו באשר לממשל וישי. שנים אחר כך נפגעה צרפת מתגובתה של ארה"ב למערכת סואץ, והיו גם חילוקי-דעות מתמידים בין שתי המעצמות באשר למדיניות צרפת כלפי רוסיה וסין. אך בעיקר היתה כאן בעיה פסיכולוגית: ארה"ב הצילה את אירופה ממלתעות החיה הנאצית, והמשך נוכחותה באירופה יצרה מעין אימפריאליזם חדש, החונק באִבו כל פוטנציאל לגיבוש זהות לאומית מחודשת בצרפת.

גם בעניין כינוס ועידה בינלאומית להנעתו מחדש של תהליך השלום אין תמימות-דעים בין חברות האיחוד. בעוד שצרפת תומכת בכינוס ועידה כזו, שבה בוודאי יתאפשר לה מרחב השפעה כלשהו, הרי שר החוץ של דנמרק פר סטיג מולר (Per Stig Moler) הודיע בראשית יולי 2002, בהיותו הנשיא התורן של מועצת האיחוד, שהוא דוחה כינוסה של ועידה כזו ורואה את התעוררות תהליך השלום דווקא מתוך רפורמות פוליטיות וכלכליות בשטח הרשות הפלשתינית.

בעיית המזרח-התיכון היא, אם כן, הזדמנות לקהילייה האירופית, ובייחוד לצרפת, להתמיד בתהליכי גיבוש מדיניות חוץ וביטחון משותפת לאיחוד, במנותק ובאורח בלתי-תלוי במדיניות האמריקאית, בבחינת בניית זהות פוליטית עצמאית, ובמקביל - בניית זהות ביטחונית אירופית, ההולכת ונרקמת בשנים האחרונות. הווה אומר: האיחוד האירופי מבקש לגבש מדיניות חוץ וביטחון בעלת תו זהות אירופית, נפרדת מזו האמריקאית, שתבוא במקום מדיניות חוץ וביטחון מערבית אחת ואחידה שאפיינה את תקופת המלחמה הקרה. מבחינה זו, הבחירה האירופית לעסוק בתהליך השלום המזרח-תיכוני הולמת את מעמדו האסטרטגי של האיחוד, שכן אין לו כוחות משימה להתערבות חוץ-אזורית כפי שיש לאמריקאים, והוא אף מכיר בכך. אם האיחוד מבקש לעצמו מעמד השפעה גלובלי שיהווה משקל-נגד לארה"ב, הוא יכול לעשות זאת רק באמצעות ניסיונות תיווך בתהליך השלום, שמלֻווים בסיוע כלכלי.

אירופה וארה"ב ביחס למזרח-התיכון

עם זאת, לא מוצעת כאן תזה לפיה מדיניותה המזרח-תיכונית של אירופה נובעת, ביחס סיבתי, מתוך הניסיונות לגבש תהליך אירופי עצמי של מדיניות חוץ אגב גרימת קרע עם ארה"ב, אלא רק להצביע על כך שמגמה אירופית זו מהווה תשומה חשובה לניסוח מדיניות מזרח-תיכונית זו ולקביעת מהלכיה הטקטיים. בכל הנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי, יש להצביע על הבדלים ממשיים בין ההיבט האמריקאי לבין זה האירופי, אך נדגיש מיד כי גם האמריקאים וגם האירופים מגדירים את מדיניותם ביחס לסכסוך זה בתוך הֶקשר רחב יותר של מדיניותם המזרח-תיכונית, או ליתר דיוק, מדיניותם ביחס לאגן הים התיכון. האינטרסים האמריקאיים בחלק זה של העולם מנוסחים בבהירות: ביטחונה של ישראל; יציבות המשטרים בארצות הערביות הנחשבות מתונות; בלימת ההתחמשות המסוכנת של עיראק ואיראן; וכמובן - אספקת נפט סדירה מהאזור. אינטרסים אמריקאיים אלה, כפי שמסביר פוֹלקֶר פֵּרתֵס אינם זרים לאירופה. אלא שלגביה אינטרסים אלה אינם מאפילים על קונספט יסודי יותר - היציבות האזורית - בעוד שלגבי האמריקאים זהו קונספט שאינו אב-בניין בראייה האסטרטגית.

הקִרבה הגיאוגרפית של אירופה למזרח-התיכון תורמת בוודאי ליצירת זווית ראייה אסטרטגית שונה מזו של ארה"ב. שלא כארה"ב, אירופה אינה יכולה לקבל מצב שבו רק מדינה אחת או קבוצת מדינות מסוימת בתוך המזרח-התיכון מהווה עבורה שותף אסטרטגי, אלא היא מבקשת לראות את המזרח-התיכון כולו כאגף דרום-מזרח יציב, המאפשר סחר חופשי וכריתת הסכמים בין-אזוריים. אגן הים התיכון, הכולל את מדינות העימות עם ישראל, נתפש בראייה האירופית "כמרחב אסטרטגי אחיד", ולא כך בעיני האמריקאים. אף כי האיחוד האירופי אינו יוצא בניסוחים מפורטים לגבי ראייתו האסטרטגית, ברור שהוא רואה במזרח-תיכון סוער, גורם המסוכן ליציבות האיחוד האירופי ולכלכלתו, גם באין חשש להפסקת אספקת הנפט ואף באין איום צבאי ישיר.

האינטרסים הכלכליים של אירופה וצרפת בארצות ערב

על-פי נתוני קרן המטבע הבינלאומית, האינטרסים הכלכליים של אירופה באגן הים התיכון הם רבים יותר ומגוונים יותר מאשר אלו של ארה"ב. הנה למשל, הסחר של ארצות המשרק עם אירופה מהווה 52% מסחר החוץ שלהן; של ארצות המאגרב - 72%; הסחר של ארצות המפרץ הפרסי עם אירופה מהווה 23% מכלל סחר החוץ שלהן. לעומת זאת, הסחר של אותן ארצות עם ארה"ב מהווה רק 21%, 7% ו- 11%, בהתאמה. יש לציין גם כי חובותיה של עיראק לצרפת מסתכמות במיליארדי דולרים, והיא, כמובן, לא תוכל לפרוע חובותיה אם לא יוּתר לה למכור את הנפט שלה, מה שמסביר את עמדת צרפת בנושא זה בשנים האחרונות. כמו-כן חפצות חברות צרפתיות לזכות בזיכיונות בשדות הנפט בעיראק.

צרפת היא גם המדינה בעלת ההשקעות הגדולות ביותר בירדן: ב- 1998 השקיעה חברת Lafarge במפעלי המלט בממלכה; lema זכתה במכרז לניהול משק המים שם; ו- France Telekom רכשה 40% מ- Jordan Telekom.

צרפת היא היצואנית השלישית או הרביעית בגודלה למצרים, ובעלת השקעות ענק שם. בשטח הטלקומוניקציה, טלקום הצרפתית היא שחקן עיקרי העומד מאחורי הטלפוניה המצרית לגווניה, חברת התשתיות האלקטרוניות הצרפתית Alcatel היא שהתקינה את התשתית של חברת התקשורת המצרית MobiNil. ביוני 2002 חתמה Alcatel על חוזה ענק עם Telecom Egypt להתקנת 2.5 מיליון קווי טלפון באלכסנדריה ואזור הדלתה, זאת בנוסף להתקנת אלפי קילומטרים של סיבים אופטיים והספקת ציוד לשני לוויני התקשורת המצריים. בנקים צרפתיים חודרים לעולם הבנקאות המצרי, העובר תהליך של הפרטה. כמו-כן שולטות חברות צרפתיות במפעלי המלט והגזים לתעשייה במצרים.

ברור כי בנתוני סחר כאלה תהיינה אוזניה של אירופה קשובות לארצות ערב יותר מאשר אוזניה של ארה"ב.

אין להתעלם גם מן האוכלוסייה המוסלמית הגדולה בצרפת, המהווה 10% עד 15% מכלל האוכלוסייה (ב- 2001 מנו המוסלמים 12 מיליון מתוך 375 מיליון תושבי 15 מדינות האיחוד), אך לא ברור כיצד משפיע נתון זה על מדיניות צרפת. סקר שערך העיתון ליברסיון גילה כי 50% מהצרפתים אינם מטילים את אשמת המשבר במזה"ת על אף אחד מהצדדים; מן המחצית שנותרה, 31% רואים בישראל אשמה ו- 15% מאשימים את הפלשתינים.

תפארת צרפת

האינטרסים של צרפת הם תשומה חשובה לתהליך עיצובה של מדיניות החוץ המזרח-תיכונית של האיחוד האירופי. צרפת, יותר מכל מעצמה אירופית אחרת, היא שמבקשת לגבש מדיניות חוץ אירופית עצמאית, הן במישור הגלובלי והן באזורי, שתהווה משקל- נגד למדיניות החוץ האמריקאית. בחינת הסוגיות השנויות במחלוקת בין אירופה בכלל וצרפת בפרט מצד אחד, לבין ארה"ב מצד שני, מלמדת שמדיניות החוץ של צרפת, יותר משהיא אנטי-אמריקאית היא פרו-צרפתית. בין ארה"ב לצרפת קיים פער קונספטואלי באשר להבנת טיבה של המערכת הבינלאומית: אם ארה"ב רואה את העולם שלאחר עידן המלחמה הקרה כעולם חד-קוטבי, הרי שצרפת רואה את העולם כרב-קוטבי, כשהיא עצמה מנהיגה את הקוטב האירופי, ומהווה שותפתה של ארה"ב בהנהגת העולם.

שר החוץ הצרפתי וודרין מצוטט ב אקונומיסט הלונדוני:

France and the United States - the only two actors in the world with the means and will to pursue a global policy, will try to work together.

אכן, כבר במאה ה- 19 ראה הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאור את צרפת כ"יהירה באומות העולם, la glorie תמיד על שפתיה, ורואה בעצמה, באמונה שלמה, את המניע הגדול ביותר למעשים ולמפעלים כבירים". מכאן גם האוריינטציה הצרפתית בעד מוסדות בינלאומיים - ראש וראשון בהם מועצת הביטחון של האו"ם - שהרי צרפת יודעת שאין ביכולתה למנוע או לרכך מדיניות אמריקאית גלובלית חד- צדדית, אלא רק במסגרת אילוצים של פורום בינלאומי. גם ראייתה של צרפת את כוחו הפוליטי של האיחוד האירופי היא ראייה מתוך ההיבט של מַעמָדהּ שלה וכוח השפעתה מול ארה"ב, הווה אומר, חשיבותו של האיחוד האירופי בהעצימו את כוחה הפוליטי של צרפת. מכאן נובעת עמדתה של צרפת, כי מהלכי אמריקה בסוגיה הערבית-ישראלית ובמשבר עיראק הנם פסולים, מהיותם מהלכים חד-צדדיים ולא כאלה הנובעים מתוך החלטות של גוף בינלאומי כגון האו"ם. צרפת ואירופה שוללים מדיניות אמריקאית גלובלית שאיננה נשענת על סמכות לגיטימית בינלאומית. מול העוצמה האמריקאית מבקשת צרפת להעמיד את סמכותו של החוק הבינלאומי, שלגבי עיצובו יכולה להיות לה השפעה רבה יותר.

התנגשות בעניין זה בין אירופה לארה"ב באה לידי ביטוי חריף בוועידה השנתית לביטחון בינלאומי שנערכה השנה במינכן. האירופים הזהירו את ארה"ב בוועידה זו לבל יפתחו בפעולה צבאית בעיראק שלא במסגרת החלטות או"ם. על כך ענה תת-שר ההגנה האמריקאי פול וולפוביץ: "כאשר מדובר בביטחוננו, איננו מחכים להחלטות או"ם". יתרה מזו, וולפוביץ קבע כי לא שיקולי קואליציה בינלאומית יקבעו את מדיניות ארה"ב לגבי עיראק, אלא המדיניות היא שתקבע את הרכב הקואליציה. הגדיל לעשות ריצ'רד פרלה, יועץ לביטחון לאומי לנשיא בוש, בהטעימו בראיון ל-Financial Times Deutschland שארה"ב תפעל בכוח צבאי נגד סאדאם חוסיין, גם אם יהא זה בניגוד מוחלט לרצון מדינות אירופה. עמדה אמריקאית זו, בניגוד לאירופאית, משקפת דאגה של מעצמת-על במערכת עולמית חד-קוטבית, שהפכה למטרתם העיקרית של ארגוני הטרור האיסלמיים הבינלאומיים. מַעמָדהּ של ארה"ב חושף אותה, בעיניה, לסכנות חמורות, מה שאין כן לגבי אירופה, שעניינהּ קודם כל באזור הקרוב אליה.

אין תימה שהמדיניות המזרח-תיכונית של צרפת נתפשת גם בעיני הערבים וגם בעיני הישראלים כמדיניות פרו-ערבית. אנקדוטה מתהלכת בקרב הקהילה הערבית בארה"ב, כי ערב הבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב דנו בשאלה מי משני המועמדים ייטיב עם העולם הערבי. תשובתו של אחד המתדיינים היתה: "ז'אק שיראק". אכן, לאחר המלחמה הקרה, אבד לערבים הפטרון העיקרי שלהם - ברית-המועצות - ולפיכך זוהי אירופה, ובייחוד צרפת, שמתקבלת בעולם הערבי כמשקל-נגד פוליטי לארה"ב, שלדעתם תומכת בישראל. רושם זה מתחזק אצל הערבים לנוכח עמדתה של ישראל, שאינה רואה באירופה מתווך הוגן או יעיל, אלא רק גורם שיכול לסייע להתפתחותו הכלכלית של המזרח-התיכון. מבחינה זו לא היה הבדל בין עמדות ממשלות הליכוד והעבודה. שמעון פרס, בהיותו ראש-ממשלה לאחר רצח רבין, התנגד להתערבות אירופית, וליתר דיוק התערבות צרפתית, במהלכי המו"מ השונים בסכסוך הערבי-ישראלי. פרס קבע בזמנו כי מעורבותה המסיבית של צרפת במו"מ להפסקת האש בין צה"ל לחיזבאללה יוצרת "בלבול מוחלט" (זאת למרות שלצרפת היו קשרים טובים הן עם חיזבאללה והן עם סוריה ואיראן). בהקשר זה של המו"מ להפסקת האש בלבנון, היה ברור שצרפת אינה מהססת לעקוף את מדיניות האיחוד האירופי ולהפעיל דיפלומטיה לאומית משלה, בהתאם לאינטרסים שלה - מה שעולה בקנה אחד עם עמדתה העקרונית, שמדיניות חוץ אירופית משותפת אינה יכולה לבוא במקום, אלא כהשלמה, למדיניות חוץ לאומית.

גישה זו לא היתה לרצון, לא רק לישראל וארה"ב, אלא גם למדינות האיחוד עצמן, ובעיקר גרמניה ובריטניה. בשנות התשעים הן לא הניחו לצרפת לדבר בשמן בסוגיית המזרח-התיכון, ומכיוון ששתי המעצמות האלו לא רצו להיגרר אחר צרפת, היתה מעורבותו של האיחוד בתהליך השלום אז מינורית ביותר, וגם שליחותו של מיגל מורטינוס, השליח המיוחד, לא היתה נמרצת ואפקטיבית. גם הנציבות האירופית הבינה, ואף נתנה לכך ביטוי במסמכיה הרשמיים, שאירופה לא מהווה אתגר לארה"ב בהובלת יוזמות שלום במזרח-התיכון. הנציבות גורסת כי יש להפעיל מדיניות אירופית משלימה לזו של ארה"ב בשני אופנים:

השתתפות פעילה בכל פורום בינלאומי לקידום השלום, הן באמצעות שרי החוץ האירופים והן באמצעות "השליח המיוחד".

בשל ניסיונה של אירופה בהזרמת סיוע כספי רב לפלשתינים, היא מבקשת להיות המתאמת הראשית של כל תוכנית סיוע ופיתוח כלכלי אזורי ביוזמה.

לעומת זאת, גורס נשיא צרפת שיראק, כי התערבות האיחוד האירופי בסכסוך הערבי-ישראלי צריכה להיות בעלת משמעות רחבה יותר, ואל לה להיות מוגבלת רק לסיוע כספי וכלכלי. עמדתו היא שהאינטרסים של צרפת ושל האיחוד מחייבים השפעה על עצם תהליך המשא ומתן לשלום ועל תוצאותיו. אחד העקרונות המנחים את מדיניותו היא שתהליך השלום חייב להיות מעוצב תוך הכרה בהגמוניה פוליטית מצרית במזרח-התיכון. מצרים נועדה, לדבריו, להנהיג את מדינות המזרח-התיכון, כשם שצרפת נועדה להנהיג את אירופה. לא במקרה בחר שיראק לשאת נאום חשוב, שכלל את פרוגרמת השלום המזרח-תיכונית שלו, דווקא בביקור שערך במצרים בראשית אפריל 1996, זמן קצר לאחר עלותו לכס הנשיאות של צרפת (1995). בנאומו תמך בנסיגת ישראל (וסוריה) מלבנון, והדגיש את העיקרון של "שטחים תמורת שלום" כעקרון-יסוד בתהליך השלום המזרח-תיכוני. מאז, היתה זו צרפת של שיראק שדחפה לקבלת נוסחה זו על-ידי האיחוד האירופי, והיתה זו צרפת אשר ביוזמתה ניסח האיחוד האירופי את ה- Code of conduct הנ"ל. גם החלטת הנציבות האירופית ב- 1996 להקצות 900,000 $ כסיוע חירום לרשות הפלשתינית התקבלה בלחצה של צרפת.

סיכום

מדיניות האיחוד האירופי ביחס לישראל לנוכח המצב הביטחוני באזור, יכולה להידון במסגרת תחומי מחקר שונים. האנטישמיות היא ודאי תופעת יסוד בתרבות האירופית, וככזו היא פרמננטית ובעלת השלכות, גלויות או סמויות, ביחסיהן של מדינות אירופה לישראל מאז הקמתה. ממילא משקפות גם תגובותיה הרשמיות והלא-רשמיות של מדינת ישראל את הסביבה הפסיכולוגית הזו.

מאמר זה התכוון להאיר היבטים אסטרטגיים של האיחוד האירופי ביחס לסוגיית הסכסוך הערבי-ישראלי, הן מבחינת מדיניות אירופית אזורית והן מבחינת מדיניות גלובלית:

הבחינה הראשונה מצביעה על הסכסוך הערבי-ישראלי כגורם מעכב ביצירת שותפות אירופית-ים-תיכונית, שמימושה נתפש באירופה כתנאי ליציבות באגן הים-התיכון, וממילא תשומה חשובה לביטחון אירופה. מאמציו של האיחוד האירופי מרוכזים בניסיונות לסלק גורם מעכב זה. ראיית האיחוד את הפלשתינים כלוחמים על חירותם, כמו גם שיקולים כלכליים כבדי-משקל, מביאים אותו להטיל את רוב הלחץ המדיני על ישראל, במגמה להניע מחדש את תהליך השלום.

הבחינה השנייה מצביעה על התגבשות מגמה, מובלת על-ידי צרפת, להעצים את האיחוד האירופי על מנת שיפעל בזירה הבינלאומית כשחקן מעצמתי מקביל לארה"ב, ותוך מידת עצמאות מרַבית. מגמה זו מתגבשת על רקע התהוותה של מערכת עולמית שונה מזו שהיתה בתקופת המלחמה הקרה.

בבסיס שתי הבחינות גם יחד קיימת המודעות בקרב המדינות החברות באיחוד האירופי, לדאוג לכך שיישמר איזון בין כוחות הפרגמנטציה למאמצי האינטגרציה, ושהאיחוד ימשיך את קיומו כגוף בהתהוות מתמדת.<

התבוסתן מאכיל את התנין, בתקווה שיאכל אותו אחרון.

וינסטון צ'רצ'יל

1. ראה פירוט אצל אילן גרייסלאמר ויוסף ויילר, "שיתוף פעולה פוליטי באירופה והסכסוך הערבי - ישראלי 1970-1982", בתוך בנימין נויברגר, (עורך) מלחמות והסדרים, האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ג-1992.

2. Pia C. Wood, “Chirac’s New Arab Policy and Middle East Challenges”, Middle East Journal, Vol. 52, No. 4, Autumn 1998, pp. 563-580.

3. אירופה בישראל, עלון משלחת הנציבות האירופית למדינת ישראל. מס' 64, יולי 2002.

4. מתוך דו"ח שהוגש לבית הלורדים:

<www. Parliament.the-stationery-office.co.uk/pa/ld 200001/ldselect/ldeucom/ 51/5103.htm>

5. שם.

6. ראה דעתו של ד"ר איאן לסר (Ian Lesser) חוקר בכיר ב-Rand Corporation בדו"ח לבית הלורדים לעיל.

7. קלייר ספנסר (Claire Spencer), חוקרת במרכז ללימודי ביטחון של הקינגס קולג' הלונדוני ויועצת מומחית לבית הלורדים.

8. Ole Waever, Barry Buzan, “An Inter-Regional Analysis: NATO’s New Strategic Concept and the Theory of Security Complexes”, in Sven Behrendt and Christian Peter Halent (eds.), Bound to Cooperate - Europe and the Middle East, Bertelsmann Foundation Publishers, 2000, p. 47.

9. השווה בעניין זה ל-Buzan and Waever, עמוד 88.

10. השווה לדעתה של הייזל סמית, מנהלת המרכז ליחסים בינלאומיים של אוניברסיטת קנט בלונדון: “Putting Ethics at the Heart Of Europe”, in The World Today, March 1998.

11. גרהרד פלס (Gerhard Fels), ראש המכון הכלכלי הגרמני בקלן, ניוזוויק, 11.2.2002, ע' 13.

12. השווה לדעתו של יושקה פישר כפי שמשתקפת בראיון לגארדיאן הלונדוני, 15.10.2002.

13. לעניין עמדת צרפת ראה: <www. Jordanembassyus.org/07082002001.htm> ; לעניין עמדת דנמרק ראה:www.aei.org/cs/cso20703.htm> >

14. וולקר פרתס (Volker Perthes), חוקר בכיר ב- Stiftung Wissenschft und Politik שבברלין.

15. Volker Perthes, “The Advantages of Complementarity: US and European Policies Towards the Middle East Peace Process”, The International Spectator, Vol. 35, No. 2, April-June 2000.

16. כהגדרתו של ד"ר איאן לסר, חוקר בכיר ב-Rand Corporation.

17. ראה מאמרו של פרתס לעיל.

18. <www.jordanembassyus.org/0782002001.htm>.

19. Egypt Today, July 2002, <www.businesstodayegypt.com/issues/0207n/0207n2.asp>.

20. The Economist, February 28, 1998, p. 57.

21. שופנהאור, הגיונות, תרגום ד"ר צבי ויסלבסקי, ירושלים-ת"א, תש"ו, עמ' 103.

22. <http.wsws.Org/articles/2002/feb2002/mum-fo7-prm.shtm>.

23. השווה עם Buzan and Waever לעיל.

24. The Role of the European Union in the Peace Process. Com (97)0715 - C4- “[[0114/98

25. Middle East International, April 12 1996, p. 10.

מבחן התוצאה.
פ"ש

כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.

מקור:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/183161

תזכורת:

עובדים עלינו !! פבר' 1978 = פשע מאורגן והיום נחשף
בתקשורת שיש פשע מאורגן...
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5490&forum=gil&viewmode=all&keywords=פשע מאורגן

פרופ' מנחם אמיר: ''היש פשע מאורגן בישראל ??''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5245&forum=gil&viewmode=all&keywords=פשע מאורגן

עמרם מיזנא = פשע מאורגן = דוד בן גוריון = השיטה !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5175&forum=gil&viewmode=all&keywords=פשע מאורגן
לוי אשכול: ''ארור האיש שידליף החוצה שמץ מעניין זה''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7885&forum=gil&viewmode=all&keywords=פשע מאורגן
הממסד והתקשורת משתיקים את שערוריית ז'אק וארטן
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6470&omm=47&viewmode=

הפשע המאורגן בישראל מממן את הטרור הפלסטיני
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7849&forum=gil&omm=0

!! מכבסת המילים ברשת ב' = פשע מאורגן !!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=8109&forum=gil&viewmode=all&keywords=פשע מאורגן

תנועת אומ''ץ: ''ועדה לחקר השחיתות הציבורית''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7964&forum=gil&viewmode=all&keywords=פשע מאורגן

גבי לסט ואסף חפץ הודיעו לאריה אבנרי שהוא מועמד לחיסול
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6549&forum=gil&viewmode=all&keywords=פשע מאורגן

''אור לגויים-2: פשע מאורגן או לא?!''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7852&forum=gil&viewmode=all&keywords=פשע מאורגן

אליקים העצני : ''רוץ - אוסלו חזר''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6190&forum=gil&viewmode=all&keywords=פשע מאורגן

ח'כ מיכאל איתן:המפכל היה שותף למעשי מזרחי בפרשת ההאזנות
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5988&forum=gil&viewmode=all&keywords=פשע מאורגן

חשיפה: לקט הזהיר, בייניש המשיך בעבירות!!
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=6184&forum=gil&viewmode=all&keywords=פשע מאורגן

אתר הכנסת תובע את ''הלמו'' ומי יתבע את עו''ד זיכרוני ??
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=5696&forum=gil&viewmode=all&keywords=פשע מאורגן

ח''כ/הרב פורוש (הבן): ''ועדה לחקירת תפקוד המשטרה''
http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=6470&omm=10&viewmode=

***