שלמה נקדימון: ''שמעון פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה !!''  

חשוב קבוע לשמור את מורשת אלטלנה לדורות הבאים וכאן בפורום כל פעם שיוזכר יצחק רבין.

לדעתי צריך להפוך את כיכר רבין לכיכר אלטלנה.

אחד הרגעים המבישים בתולדות הציונות אירע כחמישה שבועות בלבד אחר הקמת מדינת ישראל - על חוף ימה של ת"א: תותח "קדוש" ירה באונייה, שהביאה נשק ועולים ארצה, וחיילי צה"ל ירו על הניצולים - כמעט כולם ניצולי שואה
מאת: אביתר בן-צדף

הטבעת האונייה "אלטלנה", שהביאה ארצה נשק ועולים מצרפת בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, לוותה באורגייה של ירי על ניצולים מהספינה - בניגוד לנאמר באמנת ז'נווה.

כל ההרוגים מעולי "אלטלנה" היו פליטי שואה. במאבק לעצמאות ישראל הפעיל השמאל בשיטתיות נשק ממלכתי, כדי לחסל את מתנגדיו הפוליטיים. רצח אחים היה כלי חשוב בהשתלטות השמאל על משאבי הלאום.

הבה נלמד שיעור קטן בטוהר הנשק ובאחוות אחים: "הסזון", שהפיל קרבנות רבים, היה בראש ובראשונה טמא מוסרית - כך מתנהלת הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

אחד הרגעים המבישים בתולדות הציונות אירע באמצע חודש יוני 1948 - כחמישה שבועות בלבד אחר הקמת מדינת ישראל - על חוף ימה של תל-אביב: תותח "קדוש" ירה באונייה, שהביאה נשק ועולים ארצה, וחיילי צה"ל ירו על הניצולים - כמעט כולם ניצולי שואה - מהספינה, והרגו בהם בשמחה.

השנה חל יום השנה העברי לרצח הנתעב של אנשי "אלטלנה", בתחילת חודש יוני. לרגל יום השנה רציתי לתאר את תרבות שנאת האחים, שנובעת מרצון להשתלט על משאבי הלאום בכל מחיר.

עשרה אנשים שילמו בחייהם על אורגיית השמחה של קין בחוף תל-אביב, שתועדה בסרטי קולנוע, בתמונות של הצלם היהודי-אמריקני המפורסם פראנק קאפה ובעדויות המשתתפים בטבח. שישה אנשים נהרגו עוד קודם לכן בחוף כפר ויתקין. שני חיילי צה"ל נהרגו בכפר ויתקין, וחייל אחד נהרג בתל-אביב. כדי להשחיר את הסיפור כדאי להזכיר, כי כולם היו ניצולי שואה, שנטבחו בידי הממשלה היהודית הראשונה מזה אלפיים שנה.

בפרשת "אלטלנה" טמון כל הרע וכל הרוע בתרבות הפוליטית הישראלית. לדעתי, היא הייתה שיא בתרבות "הסזון", שבו הפעילה הנהגת הסוכנות היהודית (שהייתה בשליטת מפלגות הפועלים) כוחות צבא ונשק של העם היהודי, כדי להכחיד את מתנגדיה הפוליטיים.

פשע מלחמה לכאורה

הירי בניצולי "אלטלנה" מהווה, לכאורה, פשע מלחמה, כיוון שאמנת ז'נווה אוסרת לירות על ניצולים מספינה טרופה. זו הבעיה העיקרית, ולא השאלה האם היה מותר להטביע את הספינה.

לממשלה ריבונית - ואין חולקים על שממשלת בן-גוריון הייתה חוקית - יש הזכות למנוע כניסת אוניות לתחומה, גם אם מדובר באונייה שהובילה נשק חיוני (שהאגדות מספרות, שהיה חסר במלחמת הקוממיות; ובעיקר בחזית ירושלים, שאליה כוון הנשק להגיע; וכידוע, ירושלים, להלכה, הייתה אז מחוץ לתחומי מדינת ישראל) ועולים, שאצו להתגייס למלחמת העם היהודי על עצמאותו, או לעלות ארצה.

דרך אגב, רוב העולים ב"אלטלנה" לא היו אנשי אצ"ל, או בית"ר, אלא פליטים יהודיים, שתפסו טרמפ על האנייה הזמינה ביותר בנמלי צרפת באותה עת, ויעדה היה ארץ-ישראל.

כאמור, את הירי על "אלטלנה" יש לראות במסגרת "הסזון" - הנסיון להכחיד בנשק את היריבים הפוליטיים מבית. זה מה שנאמר בכתובים - טוהר הנשק.

הערה לסדר

המאמר הזה יסקור כיצד שלט טוהר הנשק במחנה קין, והובילו למעשי פשע נוראיים. על חלק מהדברים גזרו המשתתפים שתיקה, ולקחו את סודותיהם עמם אלי קבר. בחלק אחר הם אפילו התגאו - כיוון שקין לא ראה בהם שום טומאה. אדרבא, במועצת ההסתדרות, שדנה בנובמבר 1948 בהחלטת בן-גוריון לפרק את הפלמ"ח, טענו אנשי מפ"ם, כי הפלמ"ח נועד להגן על בן-גוריון מפני מנחם בגין.

כיוון ש"חדשות מחלקה ראשונה" (NFC) הינו עיתון אינטרנט, שמרתי על רצף הכתיבה, ונמנעתי מלציין את המקורות למידע, כיאה למאמר מדעי. המעוניינים ביותר מידע יכולים לפנות לספרייה הקרובה למקום מגוריהם, או לכל מנוע חיפוש באינטרנט.

יורים בגב של לישנסקי

אם איני טועה, בראשונה הופעלה מלחמת יו"ד-ביו"ד (יהודים נגד יהודים), כדי לחסל את יוסף לישנסקי, איש מחתרת ניל"י, שפעלה נגד הטורקים, שליטי הארץ, במלחמת העולם הראשונה. אנשי "השומר" במטולה, שפחדו מהתארגנות בני המושבות, שמחתרת ניל"י הייתה שיאן, הזמינו (בהוראה מפורשת של הנהגת "השומר") את יוסף לישנסקי הנרדף על-ידי הטורקים, כדי לתת לו מחסה. בעודו בוטח בהם, ירו גיבורי "השומר" מטווח קרוב בגבו, והחטיאו.

לישנסקי נמלט פצוע ממטולה, וחיילים טורקיים תפסוהו לאחר כמה ימים. במשפט צבאי דנו הטורקים אותו ואת חברו, נעמן בלקינד, למוות, ותלו אותם. היישוב והנהגתו הוקיעו את ניל"י, וסירבו לפעול למען השניים עד שנתלו.

בתחילת שנות השישים חשף את הפרשה העיתונאי יוסי גודארד מ"קול ישראל". אזי פעלה רחל ינאית-בן-צבי, מראשוני "השומר" (ואלמנת הנשיא השני למדינה), בכל כוחה, כדי שהרדיו (אז מחלקה במשרד ראש הממשלה) לא ישדר את התכנית הדוקומנטרית של גודארד.

שנים ימשיכו אנשי "השומר" וממשיכי דרכם להשמיץ את לישנסקי על כל בימה אפשרית. הם לא סלחו לו על שנטש אותם, וחצה את הקווים אל שורות בני המושבות.

רצח דה-האן

"הסזון" השני היה, כנראה, נגד המנהיג החרדי יעקב ישראל דה-האן, שהיה לצנינים בעיני השמאל הציוני. דה-האן, יהודי הולנדי, היה עיתונאי חרדי בארץ, והיה מקורב ל"אגודת ישראל". הוא היווה סיכון מדיני לשמאל כיוון שניסה לעשות דברים אחרים: הוא ניסה לפעול פוליטית בשם העדה החרדית, ויזם קשרים ושיחות עם מנהיגים ערביים ועם גורמי ממשל בריטיים.

לכן, הוא נרצח בשנת 1924 בידי אנשי "הגנה", ואחר כך נרצח אופיו כאשר השמועות על היותו הומוסקסואל הופצו ב"יישוב".

פוגרום בהרצליה

אחד המקרים המזעזעים - היה בהרצליה בשנת 1939. במסגרת קרבות הרחוב בין האצ"ל ל"הגנה" החרימו אנשי אצ"ל שני "סליקים" של "ההגנה", ועברו חודשים רבים עד שנודע ל"הגנה", שה"סליקים" שלה התרוקנו. אז תבעו אנשי "ההגנה" לבדוק את מתקני חוות בית"ר בהרצליה, ולא מצאו בה דבר. הנשק כבר הועבר למקומות אחרים.

מאוכזבים למדי, אחרי שחיפשו את הנשק בכל מיני מקומות, ולשווא - ערכו אנשי "ההגנה" באוגוסט 1939 פוגרום במתקני פלוגת בית"ר בהרצליה. הם הרסו את המתקנים, השמידו את הספרייה של המחנה, שברו רהיטים, ופצעו רבים מאנשי בית"ר במעדרים ובאגרופים.

שניים מאנשי פלוגת בית"ר נפצעו קשה, ואחד מהם - אליהו שלומי - מת מפצעיו. המשטרה הבריטית, שצפתה מבלי להתערב במתרחש, הגישה תביעה פלילית על תקיפה, חבלה ורצח נגד האחראים למעשה. כתוצאה מהסכם בין אצ"ל ל"הגנה", דחה השופט היהודי בכור שיטרית (לימים - שר המשטרה של מפא"י) את העדויות, וזיכה את הנאשמים.

סמוך למקום הפשע קבעה עיריית הרצליה ציון לזכר המעשה הנורא: הרחוב ליד זירת הפשע נקרא, "רחוב הפיוס". פעם היה בשלט הרחוב ציון, כי מדובר בזכרו של אליהו שלומי, ללא כל אזכור של הנסיבות החמורות של רציחתו. כיום שורת האזכור כבר אינה עוד בשלט הרחוב.

הסזון הגדול

"הסזון" נגד "הפורשים" הגיע לשיאו במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר שאנשי לח"י אליהו בית-צורי ואליהו חכים ירו בלורד מוין ברחוב בקהיר (נובמבר 1944), הכריזה הנהגת הסוכנות על "סזון" נגד אנשי אצ"ל דווקא. היו שטענו, כי לח"י חתם על הסכם אי-פעולה עם "ההגנה", וכך השיג לעצמו חנינה מהרדיפות. אחרים סבורים, ששיחה קשה בין אליהו גולומב לנתן ילין-מור מלח"י, שבה הודיע ילין-מור, כי פגיעה באנשיו תיתקל בכוח, סייעה להבהיר ל"הגנה", כי אנשי שטרן הם אגוז מסוכן מדי.

לעומת זאת, מנחם בגין, המפקד החדש של אצ"ל, הבהיר, כי על אנשיו ועל ארגונו להימנע בכל מחיר ממלחמת אחים. בכך הפך בגין את אנשיו לטרף קל - המלשינים הסגירו אותם לבריטים בהמוניהם (כולל מפקדים בכירים באצ"ל).

כמאתיים וחמישים אנשי פלמ"ח ו"הגנה" עסקו ב"סזון הגדול" בפיקודו של שירות הידיעות (ש"י) של "ההגנה". הם עצרו כאלף אנשי אצ"ל, והסגירו את רובם לידי הבריטים. את חלקם חקרו אנשי הש"י בעינויים במתקני כליאה, שהוקמו בכמה קיבוצים.

הנחקר המפורסם ביותר היה יעקב תבין (פרשטי), ראש המודיעין של אצ"ל. הוא נפל לידי "ההגנה" בפברואר 1945, לאחר מרדף ממושך, ועונה קשות בידי חוקרים סדיסטיים משך כחצי שנה.

דרך אגב, "הסזון" כלל גם גירוש ילדים מבתי-ספרם, סילוק אנשים ממקומות עבודתם ועוד מעשים טובים. אנשי "סזון" - מתנדבים מהפלמ"ח ואנשי "הפלוגות המיוחדות" (פי אם - בסלנג המקומי) של "ההגנה" - יכלו להרגיש בטוחים למדי ב"סזון הגדול", ולהמשיך במעשיהם הנלוזים. מנהיגיהם המציאו מיתוס, שהצדיק את המעשים: זה מגיע ל"פורשים" כיוון שאינם מקבלים מרות.

צריך להזכיר, כי ב"יישוב" ואפילו ב"הגנה" ובפלמ"ח היו כאלה, שגינו את “הסזון” ובעיקר את הסגרת יהודים לידי הכובש הבריטי.

הסזון הקטן

דווקא מתוך המשבר הזה נוצר שיתוף פעולה, שהביא ליצירת "תנועת המרי העברית". זו פעלה כמה חודשים עד שהתפרקה לאחר שהנהגת "ההגנה" הורתה לאצ"ל לפעול נגד המפקדה הבריטית, שישבה במלון "המלך דוד" בירושלים, כדי להשמיד את המסמכים, שאספו הבריטים בפשיטותיהם על קיבוצים ועל משרדי הסוכנות היהודית ב"שבת השחורה" בסוף יוני 1946.

המפקדה הבריטית במלון פוצצה ותנועת המרי פורקה, למעשה, בגל נוסף של "סזון". ושוב אצ"ל, שנמנע מתגובה אלימה עליו, סבל קשות. בריוני "הסזון" לא התאמצו לפגוע בלח"י, ומנהיגיהם ידעו היטב מדוע: ללח"י הייתה יד קשה וחזקה, שלא היה כדאי להסתבך עמה. יחד עם זאת, ראוי לציין, כי לח"י לא נראה כיריב פוליטי לשמאל, ולכן יצא נקי יחסית מ"הסזון".

רצח ידידיה סגל

"סזון" שלישי היה בסמוך לקום המדינה, בינואר 1948. קרבות הרחוב התחילו בהכאת מפקדים בחיפה, והגיעו עד כדי חטיפות. כך, חטפו אנשי "הגנה" כמה מפקדים בסניף אצ"ל בחיפה, ונענו בחטיפות של מפקדי "הגנה".

הצעיר ידידיה סגל, שהופקד כשומר על מקום מחבוא של אצ"ל, נחטף גם הוא. מפקדי אצ"ל וסגל הצעיר הוחזקו בחדר מעצר בשכונת אחוזה, ובו עונו קשות. כעבור כמה ימים הגיעו "ההגנה" ואצ"ל להסכם לחילופי חטופים. החטופים שוחררו, אך לא סגל. כעבור כמה ימים נמצאה גופתו בכפר הערבי טירה, ו"ההגנה" רחצה בניקיון כפיה. היא האשימה, כי סגל ברח ממעצרה, וטעה בדרכו לכפר טירה, ושם נרצח על-ידי ערבים. בהודעתה הודתה "ההגנה", כי אנשיה עינו את סגל לפני "בריחתו".

נראה, כי סיפור הבריחה נתפר בחוטים גסים, כדי להסתיר את ההתעללות בסגל. הסוכנות היהודית מינתה ועדה לחקירת האירוע, אך הוועדה לא הצליחה להגיע למסקנות ברורות באשר למותו של ידידיה סגל; לא נמצאו הוכחות, שנרצח בידי "ההגנה", אך גם לא שערביי טירה עשו זאת.

דרך אגב, באותה הבזק של גבורה אסרו אנשי "סזון" כמה ממפקדי לח”י בחיפה. לח"י לא היסס להגיב. הארגון אסר ארבעה מבכירי "ההגנה", וביניהם יוסף רוכל-אבידר, חבר המטה הארצי של "ההגנה" וראש אגף האפסנאות של הארגון (ולימים אלוף בצה"ל), ומנחם ברבש, מראשי הש"י בתל-אביב. כאשר נודע על כך לדוד בן-גוריון, הוא הטיל על לוי אשכול לשאת ולתת עם לח"י כדי להביא לשחרור החטופים. ואמנם, כעבור יומיים הצליח אשכול במשימתו, וכל החטופים שוחררו ממעצרם ללא פגע. ותירגע הארץ עד שהגיע "יום האש", שבו נורו אנשי "אלטלנה".

מחפשים גוי של שבת

חיסול "אלטלנה" היה, כנראה, מתוכנן מראש - מארב פשוט, שלתוכו נפל מנחם בגין גם כיוון שהקשר עם הספינה נותק מרגע הפלגתה מצרפת.

על אחת התוכניות לחסל את הספינה סיפר גורדון לויט - מתנדב אנגלי לא-יהודי - לחיל האוויר במלחמת העצמאות (מח"לניק) - בספרו האוטוביוגרפי. לדברי לויט, הימן שמיר, סגן מפקד חיל האוויר דאז, ניסה להשיג מתנדב לא-ישראלי למשימה מיוחדת, ששכר גבוה בצידה: הפצצת ספינה, המתקרבת לחופי המדינה.

חוש הזהירות של לויט פעל להפליא, והוא שלח את מפקדו לכל הרוחות. הוא טען, שאם היהודים רוצים להילחם אלה באלה, שיעשו זאת, ולא יחפשו גוי של שבת, שיעשה עבורם את המלאכה הבזויה.

נראה, כי הכשלון למצוא טייס, שיפציץ את "אלטלנה", היה קריטי. "אלטלנה" התקרבה לחופי הארץ, וחוסלה בשני שלבים - על חוף כפר ויתקין ובחוף תל-אביב.

קין לא הותיר את ההסטוריה לגחמות של טייס גוי. יתר על כן, כאשר השלד של אניית הנשק הפך לאתר חשוב ובולט על חוף תל-אביב, החליט בן-גוריון לסלקו משם - כמובן, כדי למנוע סכנה בטיחותית לרוחצים בחוף. השלד הזכיר לכל את מעשה הפשע, שאירע במקום.

הרחקת השלד, והטבעתו בחוף פלמחים דהיום לוותה בהימנעות רבת-שנים מלציין את האירוע הטראגי בטיילת של תל-אביב.

דרך אגב, במהלך ההסברים הצדקניים של הירי על הספינה ניסו מפקדים ב"הגנה" לטעון, כי על הספינה לא היה הנשק, שאצ"ל התיימר להביא. רק כך יכלו לענות על הטענה, שהאונייה הביאה נשק ותחמושת, שהיו חסרים אז.

נטישת משמר הירדן

הפרשה העגומה של הפקרת אנשי ניצנים ואחר כך ביזוי קרב הגבורה שלהם נגד הצבא המצרי - מעט אנשים ללא די נשק וללא כל סיכוי - ידועה. עד היום מהלכות הרוחות הרעות של ניצנים. הסופר אבא קובנר, שהיה קצין התרבות של חטיבת "גבעתי", ביזה ב"דף קרבי" של החטיבה את לוחמי ניצנים על שנכנעו לבסוף, והלכו בשבי.

יש יותר מרגליים לסברה, כי קיבוץ ניצנים הופקר כיוון שהיה שייך לתנועת "העובד הציוני" ולא למה שנקרא תנועת העבודה. דרך אגב, גם קובנר וגם מפקדו, שמעון אבידן, השתייכו ל"שומר הצעיר".

אלא שהסיפור של ניצנים מחוויר לעומת סיפורה של המושבה משמר הירדן.

חקלאי משמר הירדן סירבו לשלם מיסים ל"כופר היישוב" - מגבית הביטחון של הסוכנות היהודית - אלא העבירו כספים ל"קרן הברזל" של התנועה הרוויזיוניסטית. כשפרצה מלחמת העצמאות זכרו להם זאת, כנראה: אנשי המושבה לא צוידו בנשק, וגם לא שלחו כוחות צבא להגן על המושבה. גזרות אחרות בגליל העליון המזרחי דווקא תוגברו. לכך היו נשק ואנשים. עד כאן סיפור רגיל של ניכור פוליטי. ניצולי משמר הירדן סבורים, כי הם לא תוגברו גם משום שלא היו קיבוץ.

בקרב על משמר הירדן עבד קין שעות נוספות. כוחות "הגנה", שלא נמצאו כדי להגן על המושבה, נשלחו למנוע מעבר של כוח אצ"ל, שהתארגן בראש-פינה הסמוכה, לסייע לאיכרי המושבה. אכן, הכוח הצליח במשימתו: הוא תפס את תגבורת האצ"ל, והעביר את אנשיה למעצר.

את הסורים הוויכוח הפנימי ב"יישוב" לא הדאיג במיוחד. הם נכנסו למשמר הירדן ללא קושי, טבחו בתושבים, והרסו את המושבה. מעטים, שנותרו בחיים, הלכו בשבי.

אחר כך הצליחו הסורים להרחיב את ראש-הגשר עד חירבת יארדה שמדרום-מזרח למושבה - סמוך מאוד לראש-פינה. צה"ל לא הצליח לפנות את הסורים בסדרה של מבצעים כושלים, שהבולט בהם הוא מבצע "ברוש", ביולי 1948. עשרות נפלו בקרבות הללו סביב הכיס הסורי. כמו בפרשת כיס פלוג'ה בדרום - הכוח הסורי התפנה אל הגדה המזרחית של הירדן רק בהסכמי שביתת-הנשק. שטח כיס משמר הירדן פורז - ויצר בעיות קשות עד מלחמת ששת הימים.

כמו אנשי ניצנים, איכרי משמר הירדן לא חזרו לאדמתם, שדם יקיריהם הרווה אותה. חלק גדול מהם עברו לנתניה, וסיפרו לכל מי שרצו להקשיב את הסיפור העגום כיצד מדינתם נטשה אותם בשדה הקרב כיוון שהשתייכו לאופוזיציה של ראש הממשלה.

כך יצאה לדרך הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

שלמה נקדימון: ''שמעון פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה !!''
https://rotter.net/forum/gil/5862.shtml#61

2) אלטלנה מהווה השיא של הפילוגים בעם היהודי בדרך למדינה יהודית בו
ניתנה הוראה אכזרית להטביע אוניה על אנשיה ורק מישום שהשתיכו לקבוצה
מנוגדת לקבוצה השלטת וניסיון מטומטם להוכיח שמטרת הנשק שעל הספינה
מטרתו לחמש את אנשי האצל וכך להגביר את כוחם .
למזלנו עמד בראש הזרם הרוויזיוניטי מגדולי מנהיגי ישראל אשר לא נתן
להרים יד איש באחיולמרות הכאב והדיקרמנציה בגין ידע שמלחמת אחים
תהרוס התיקווה שחזה הרצל.
ימים הוכיחו שהוא צדק והקבוצה השלטת נעלמה ויורשי הרוויזיוניטים
הם השולטים הארץ.
מו הנכון ללמוד מבגין ולעולם לא נרים יד אח על אח עם חפצי חיים אנחנו.

3} מותן של נתניהו מסמל את השיא נחזונו של הרצל שהעם היהודי בארץ
ישראל לא יתן יותר לפגוע ביהודים באשר הם.וכי עם מלוכד עם צבא
אחד וחזק בר אמונה חדורה יגיע לכל קצה בתבל כדי להציל יהודים מידי
רוצחים שונים ושונאי ישראל.
עם ישראל חי!!!

ארי בן-כנען

את הפתרון הכולל הביא לא אחר משמעון פרס בנאומו חוצב הלהבות אשר נשא לא מזמן בכנסת. בין הגפרית והאש העולים משפתיו, הזכיר פרס גם את שמו של בן-גוריון ואמר שהוא, שמעון פרס ומפלגתו, נאמנים לדרכו של המנהיג האגדתי. אכן הוא צודק וגם שרון הולך בדרכו של בן-גוריון. בן-גוריון גידל גם את פרס וגם את שרון והם אינם יוצאים ממעגל רעיונותיו. אפשר לדייק ולומר שרעיונותיו נקלטו באופן פורמלי, בלי המינון והאיזון המיוחדים של "המורה", שרק הם הקנו לדרכו של בן-גוריון את האנרגיה הפנימית. אך זה רק טבעי – "דרכו של המורה" לעולם איננה נקלטת אצל תלמידיו בשלמותה. הרבה יותר חשוב ש"בן-גוריוניזם" השתלט למעשה על כל המחשבה הפוליטית והביטחונית בישראל דרך הזיכרון ההיסטורי ודרך הייחס המיתולוגי להיסטוריה של המדינה.

ישראל כולה נמצאת עדיין ב"מעגלי בן-גוריוניזם", וזו בדיוק הסיבה למצבנו כיום וזו הסיבה לכך ששרון נראה כ"חידה". אין שום חידה בשרון, החידה נמצאת בנו. אי אפשר להינתק משרון בלי להינתק מהעבר הבן-גוריוניסטי של הציונות ושל המדינה. הינתקות זו תכלול בהכרח את ה"ביקורתיות", המוכנות לגלות את ה"שלילי" ב"מורשת" הגדולה ומלאת הסתירות של בן-גוריון ולדחות אותו. במצבה הנוכחי, שרידותה של ישראל תלויה ביכולתה להתייחס בביקורתיות לעברה. אבל אין שיקול דעת בלי ידיעת העובדות. וכדי לדעת ולהפנים את העובדות יש לסגור לזמן-מה את "אלבומי הניצחון".

"נחזיר את לטרון יחד עם הירקות"

אחרי הניצחון הפוליטי של כ"ט בנובמבר 1947, נקלעה הנהגת הישוב לבעיה קשה: התברר שהמצב דוהר לכיוון מלחמה, בניגוד לפציפיזם המבני של אחדים ופחדים של אחרים. כידוע, היה בן-גוריון "יחיד בדורו" גם בכך שטרח לרכוש לעצמו אי-איזו הבנה בתחום. עתה נראה לאיזו רמה הגיע.

תוך חודשים ספורים התברר שנקודת הכובד של המלחמה נמצאת בירושלים, ובעיקר ב"קו" שם שיירות ההספקה הוכרחו "לפרוץ בדרך אל העיר". באמצע הדרך עמדה נקודה איומה – מתחם לטרון. היה ויכוח מה לעשות עם לטרון. בישיבת "מנהלת העם" הציע בן-גוריון להושיב בלטרון יחידה מזויינת. הוא נקט במספר דמיוני בקנה המידה של אותם ימים – 3 גדודים. אבל ציזלינג, אשר החזיק בתיק החקלאות מטעם מפ"מ, התנגד לכיבוש של השטח הערבי. בן-גוריון ניסה להתחמק מהבעיה המנטלית – לדבריו הבחורים בינתיים "יגדלו ירקות", וכאשר יבוא השלום יחזירו היהודים את השטח לערבים "יחד עם הירקות" (כך במקור).

רצוי להבין את התמונה אשר עמדה מול עיניו של בן-גוריון. הרעיון לגדל ירקות תוך כדי קרבות נראה אבסורדי על פניו, אלא שבן-גוריון ראה את המלחמה במונחים של "פרעות" וחסימות כבישים. בחשבון שלו עתידים היינו לעמוד באתגרים אלה, ובין קרב לקרב גם להשביח את השטח - ולהחזיר אותו לבעליו התקניים "עם הירקות". למעשה היתה זו תמצית הקונספציה האסטרטגית של הציונות הסוציאליסטית, אם כי בן-גוריון סטה ממנה פה ושם. אי אפשר לומר שהקונספציה הזאת כשלה בכל מקום, אך בדרך כלל היא כשלה. למרות זאת אך שום רעיון אחר לא היה מקובל על האליטה, להוציא את קומץ רביזיוניסטים אשר תוייקו משום כך תחת השם "פשיסטים".

כידוע, הדברים התפתחו אחרת. למעשה, עד להכרזת המדינה הוחזק מתחם לטרון על ידי בריטים, ולא היווה בעיה לשיירות. אך גם בלעדיו הצליחו "הכנופיות" להביס את הפלמ"ח עד סוף חודש מרץ במלחמת הדרכים. המשבר פרץ במלוא משמעותו עם חסמת דרכה של שיירת חולדה והתבוסה בנבי-דניאל, בין ירושלים לגוש עציון. תבוסות אלו סימנו את קריסת הקו האסטרטגי והטקטי אשר נקט הפיקוד היהודי, והן היכו גלים חשובים ביותר במישור הפוליטי – ארה"ב נסוגה מתמיכתה המוצהרת בהקמת המדינה. במילים אחרות, הלוחם הפלשתיני ריקן מתוכנה את הצהרת בלפור והחלטת עצרת האו"ם. פעם נוספת הוכח שאין ערך לתכסיסים מדיניים בלי גיבוי של כוח צבאי ובלי מוכנות והיכולת המקצועית להפעיל אותו.

השינוי בעמדה האמריקנית היה הסיבה העמוקה למבצע "נחשון", בו הופרו כל העקרונות של ההומניזם ו"טוהר הנשק" – למען הניצחון העתידי. לטרון נשארה מחוץ לתמונה, כאמור, אך בן-גוריון לא שכח אותה. מתוך ידע מודיעיני או מתוך מזל גדול הוא כיוון לרגע המוצלח ביותר – כאשר "צבא ההצלה" של קאוקדג'י כבר עזב את המתחם ואילו הלגיון הירדני עוד לא נכנס. לטרון הייתה ריקה כאשר בן-גוריון שלח את הפקודה לתפוס אותה על ידי פלוגה אחת של הפלמ"ח מחטיבת הראל. יצחק רבין פיקד אז על החטיבה, והוא לא ביצע את הפקודה. הזמן הוחמץ באופן טרגי.

בחודשים הבאים תקפנו את לטרון, שפכנו הרבה דם, ובכל זאת לא הצלחנו לכבוש אותה. על קרבות אלה נכתבו ספרים אשר גילו את הכשלונות ו"שברו מיתוסים", אך הציבור עדיין איננו מודע להפרת הפקודה הקריטית ועל קונספציה של "להחזיר עם הירקות", שהם אלה שיצרו את המסגרת הטראגית של הפרשה.

פרשת אלטלנה.

פרשת אלטלנה התרחשה ב"הפוגה" בין השלב הראשון של המלחמה לבין קרבות עשרת הימים. כאשר נזכרים בפרשת אלטלנה, מקובל לחשוב על הירי של ה"תותח הקדוש". אגב, יצחק רבין לא פיקד על "התותח הקדוש". השתתפותו בקרב הייתה מקרית לחלוטין: רבין בא למטה הפלמ"ח להיפגש עם חברתו לאה, כאשר האנייה נתקעה מול הבניין. חייליו נפרסו על החוף וירו באנשים השוחים במים. לא נמעיט בטרגדיות האישיות ובמוכנות להרוג את היהודים האשמים בהשתייכות לזרם הרביזיוניסטי – אך שוב אנו פונים לרובד אחר של האירוע.

ספינת אלטלנה נקנתה בכספי הבורגנים היהודיים בשנחאי (רובם ממוצא עיראקי), והיא הייתה אמורה להוביל אנשים ונשק לקראת חידוש הקרבות על-פי הסכם בין הצרפתים והאצ"ל. המבצע כלל חמש הפלגות, וכמות הנשק היתה עצומה במונחי תש"ח, אך הכול נפסק כאשר האנייה הושמדה בהפלגה הראשונה. הנשק נשרף ברובו, ונשק אחר לא הגיע כלל. כמו כן לא הפליגה משנחאי אניית נשק נוספת. לא היה צורך פוליטי להשמיד את הנשק, העילה הייתה שהוא כאילו מיועד לשמש למרד של אצ"ל נגד הממשלה החוקית. למעשה אצ"ל תיאם את המבצע עם הממשלה, אלטלנה התחילה לפרוק את מטענה בכפר ויתקין והנשק שהורד נשלח לצה"ל – אז מה הניע את בן-גוריון "להשתכנע" שאצ"ל כאילו מכין מרד? כמובן, הייתה כאן מסורת שמאלנית מושרשת, לפיה "הימין" הוא תמיד "פשיסטי" ורוחש מזימות של תפיסת השלטון. אך מעבר לכך, מיומנו של בן-גוריון עולה פרט מעניין. התברר שבאותם ימים היה בן גוריון בטוח בכוחנו מעל ומעבר לכל פרופורציה ולכל מציאות. הוא "תכנן" להרוס עד היסוד את לוד ואת רמלה באש תותחים בקוטר 68 מ"מ, לכבוש את דמשק במסע פלמ"חאי דרך הרי חרמון, ועוד תסריטים דמיוניים מסוג זה. בין היתר תכנן גם לכונן "הסדר החדש ללבנון" – רעיון זה חיכה למימושו ולכשלונו במלחמת לבנון העתידית ב-1982 בניצוחו של אריאל שרון.

אם כן, בן-גוריון סבר שהניצחון כבר מונח בכיסו והוא פנה לחשבונאות של "אחרי". כאן הייתה חשיבות עצומה לשאלה טכנית: מי הביא את "נשק הניצחון" – והיה צורך מובהק לשלול את נקודות הזכות מהיריבים הפוליטיים מן הימין. לא היה די בניצחון, הניצחון היה אמור להירשם על שמו האישי של בן גוריון ועל שם הזרם הפוליטי שלו – ועל שמם בלבד.

עלילת המרד טפחה וגדלה, פורקו גדודים של צה"ל ונעצרו אנשים ללא סיבה וללא משפט – אגב יצחק רבין ז"ל פיקד על אחד ממרכזי המעצר - אך ייאמר לזכותו של בן-גוריון שהוא עצר את ההידרדרות לדיקטטורה גלויה כאשר הבטיח את שליטתו בדרך ה"דמוקרטית". אולם אותנו מעניין הפן הצבאי של הפרשה, היינו האם בן גוריון צדק או טעה בהערכתו את מאזן הכוחות.

המבחן בא ב"קרבות עשרת הימים". שלוש חטיבות של צה"ל תקפו בשלוש נקודות נפרדות, ונכשלו בכולם. למזלנו, היה למלחמת העצמאות אופי מיוחד. את השלב ה"תקני" שלה ניהלו צבאות של המדינות השכנות למען הפלשתינים, כשלמעשה הם רק שילמו מס אידיאולוגי, ולא רצו להקריב ולהסתכן יותר מדי. בקרבות עשרת הימים הם בלמו את המתקפה של צה"ל, אך המחיר היה כבד מדי מבחינתם, ולמעשה הם "פרשו" מהלחימה. בנסיבות המיוחדות האלו, הפכו הכישלונות למפנה אסטרטגי לטובתנו. אך היה מחיר לכישלונות. בקרבות עשרת הימים לא היינו ביתרון מובהק אלא ב"תיקו", וייתכן שעם הנשק הנוסף של אלטלנה היינו משיגים ניצחון של ממש. בסופו של דבר ניצחנו בתש"ח, אך במחיר כבד, ועם גבולות אשר לא ניתנים להגנה אלא בדרך נס. אכן, עד ל"ששת הימים" הסתמכנו על הנס, וזה אפילו עבד – לפחות בינתיים.

נס ששת הימים

לא ניכנס לתיאור המלחמה הזאת, שהיא סדרת נסים גלויים, או צירוף נסיבות נדיר למי שאיננו מקבל את תזת הנס. אבל נבהיר נקודה אחת: צה"ל לא רדף את האויב המובס מעבר למכשולי המים – תעלת סואץ בדרום ונהר ירדן במזרח. יש לדייק – צה"ל בכלל לא רצה להגיע לתעלה, זה קרה באופן כאוטי ביוזמת המפקדים בשטח. מה שנוגע לירדן – כאן פיקד דיין לפוצץ את הגשרים – ובוודאי לא הייתה לו מחשבה לעבור את הנהר על גביהם. באור זה יש לראות את הבריחה המבוהלת של הערבים דרומה ומזרחה כמהלך אסטרטגי הנכון מיסודו, שמטרתו הייתה להציל את כל מה שאפשר אחרי התבוסה בסיבוב הקרבות הראשון. אמנם התברר שהפיקוד המצרי לא ידע לארגן את הנסיגה, אבל זה עניין אחר לחלוטין. לצה"ל לא הייתה היכולת להשמיד את האויב בעומק השטח, הכרעה גיאוגרפית לא הייתה אפשרית, ומכאן שהיה צריך לפעול במישור גיאוגרפי אלטרנטיבי, היינו ליישב את השטח ש"נכבש" (למזלנו הוא היה גם "משוחרר"). מכל מקום, מבחינה מקצועית, הורגש בצה"ל ה"חסר", והיה רצון עז להתנסות בצליחה יזומה של מכשולי המים ו"בפיתוח הניצחון" לעומק האסטרטגי.

צה"ל התחיל לקנות ולשדרג את הציוד הטכני לצליחה והניסוי הראשון בא במרץ 1968, במבגרת במבצע "כרמה" נגד בסיסו של ערפאת בירדן. המבצע נקרא לפעמים "היום השביעי של ששת הימים", והוא היה כישלון טוטלי של צה"ל. הכתובת כבר הופיעה על הקיר, אך לא נמצאו לה קוראים.

"מחדל מודיעיני"

"מחדל המודיעין" ב-1973 הוא מן המוסכמות בחברה הישראלית, כעין "נכס צאן ברזל" בהבנת הצבא והמלחמה, והוא כולו מיתוס, כזב ושקר. המודיעין היה מספיק ומדויק. אמנם ראש אג"מ אלי זעירא נתן פירושים מוטעים לעובדות הידועות, אך הוא לא "השתלט" על הממשלה ועל מטכ"ל. האמת היא שזעירא יצר "רעשים במערכת", אשר בתנאי המשבר הכבידו על עבודת הממשלה עד ומעבר לנקודה הקריטית. בין גורמי המשבר הייתה עמדתה של ארה"ב, שיקולי הבחירות, והרבה יחסים אישיים. אך הסיכונים היו ידועים, גם אם המעיטו בהם, וממשלת ישראל ביודעין החליטה להסתכן. הבעיה הקריטית הייתה שהיא לא ידעה להסביר את עמדתה לצמרת הצבא. זו לכל הסיבה למהלכים הכושלים של הימים הראשונים, אך גם זו סיבה חשובה והיא גבתה את המחיר שלה.

גם הצמרת של צה"ל לא הייתה נקייה בדו-שיח של חרשים בינה לבין הממשלה. אם הממשלה לא ידעה להסביר אצ מגבלותיה הפוליטיות ואולי אף לא הבינה אותן עד הסוף, כך התייחס גם צה"ל לחולשותיו, מגבלותיו ומגרעותיו. כתוצאה מכך רמת הסיכון שנטלה על עצמה המדינה לא נראתה רצינית במיוחד. מקובל היה לחשוב שצה"ל יחולל מפנה קיצוני תוך 48 שעות מפרוץ המלחמה; האמריקאים העריכו את הזמן ב-72 שעות – הבדל לא עקרוני. עקרוני היה ששניהם טעו. המחדל האמיתי לא היה בהערכה מודיעינית של האויב, אלא בהערכה מודיעינית של היכולת הקרבית שלנו.

כולנו זוכרים שבתוך כל הטרגדיה הייתה נקודת אור אחת – אריאל שרון, כאשר האוגדה שלו צלחה את התעלה והביאה את הניצחון, היינו התקדמות עד לק"מ ה101 בדרך לקהיר. אכן שרון הוא מפקד השדה הכי טוב שהיה (בינתיים) לצה"ל, אך נצטרך גם לעשות קצת סדר בעניינים.

כבר הזכרנו את מילת המפתח – היא ה"צליחה". נערכו תוכניות למלחמה עתידית, וכולן נבנו סביב ה"צליחה". צליחת הסער אמורה הייתה לשבור את רוח הלחימה של הצבא המצרי וגם לשכנע את הדרג הפוליטי במצרים ש"אין לו את אופציית הכוח". הביטחון בניצחון המהיר ובעיקר ה"זול" היה כה גדול, עד שזמנית ויתרו אפילו על המסורת הפציפיסטית. כך העדיף דיין את שרם-א-שייח' על פני השלום. כמובן, הויתור לא היה עמוק, ומשום כך היה גם זמני בלבד.

תחזיות המלחמה היו אופטימיות, והן נתנו לממשלה את הכוח הנפשי ליטול את הסיכונים כאשר אלי זעירא בלבל לכולם במוח והפריע להבין את המציאות הקשה. ברקע הייתה האמונה הדתית-כמעט בכוחו של צה"ל ובחולשת האויב, ומתוך כך נראתה הצליחה כבעיה טכנית בעיקרה. שיא השיאים של התוכניות היה "גשר הגלילים", אשר את שרידיו ניתן לראות במוזיאון השריון בלטרון. הגשר היה פיתוח ישראלי מיוחד כפלטפורמה טכנית ל"צליחת הסער", הוא לא נוסה בתנאים המתקרבים לאמיתיים, ובכל זאת קיבלו הוגי הרעיון את פרס בטחון ישראל "מראש", כי גם הניצחון היה "בטוח" מראש.

פתיחה זו לא בישרה טובות, ואכן, הרעיון היה פגום מן היסוד. גשר הגלילים היה אופטימלי לפריסה אל תוך המים, אך על היכולת הזאת היה צריך לשלם ביכולת התמרון. את הגשר היה צריך למקם בדיוק מול נקודת הצליחה הידועה מראש ובמרחק קטן מקו המים. במילים אחרות, את היכולת הטכנית שלו אפשר היה להביא לידי ביטוי רק בתנאים אופטימליים. אבל תנאים אידיאליים ומחושבים מראש מתקיימים רק בדרך נס, בדרך כלל כמתנה הנדיבה של היריב הטיפש. במלחמת יום הכיפורים לא נתן הצבא המצרי לצה"ל מתנות חינם.

אכן, הלוחם היהודי נלחם בגבורה, אך זה לא מספיק במלחמה אמיתית. התמונה הכללית של הקרבות מגלה בליל של רעיונות סותרים ובלתי-מעשיים-במציאות, אשר התגלגלה על המפקדים במפתיע. כדי לחולל מפנה תוך 48 השעות אשר נקבעו מראש, תקפה אוגדת אברהם אדן את הארמייה ה-2 מצפון: בלי מודיעין, בלי הכנות, ובלי עזרה מאוגדות אחרות. למעשה מכל האוגדה תקף רק גדוד שיריון אחד – למרבה הפלא הוא גם כמעט הצליח, אך במלחמה אין משמעות ל"כמעט הצלחה". במציאות של 1973, התגברו הארמיות המצריות על רגעי הפאניקה, וגם הארמייה ה-2 החזיקוה מעמד מול הגדוד הישראלי התוקף. מתקפת 8 באוקטובר הפכה לתבוסה קשה.

עכשיו עבר מרכז הכובד לאגף הדרומי של הארמייה ה-2, כלומר לאוגדת אריאל שרון. גורודיש, מפקד החזית, אמר לו "להתכונן לצליחה", ושרון שלח לתעלה את גדוד הסיור ה-87 שלו. הגדוד הגיע לקו המים בקצה הצפוני של האגם המר הגדול. הסיור גילה שבין הארמייה ה-2 מצפון והארמייה ה-3 בדרום היה "תפר" – חלל ריק אשר פתח אפשרויות אופרטיביות נדירות ומבטיחות. אך צה"ל לא ניצל את הטעות של האויב.

לכאורה יכול היה שרון לצלוח – אך בעורפו נמצא מתחם הידוע כ"חווה הסינית". פיקוד חזית הדרום כבר למד משהו בניסיון הנפל של אוגדת אדן, וחשש לצלוח כאשר האויב נמצא בעורף הטקטי. למזלנו, בדיוק אז הגיעה לחזית חטיבת הצנחנים ה-55 (מילואים). גורודיש הציע לשרון לצרף אותה לגדוד הסיור ולתקוף את "החווה הסינית" מהעורף, אך שרון סבר שהמתקפה לא תצליח, וש-5 גדודי חי"ר פשוט יושמדו במתקפה. הוא הודיע לפיקוד שבמתחם יושבת אוגדה מצרית שלמה: 12 אלף חייל ו200 טנקים. הפיקוד ביטל את המתקפה – אך גם את הצליחה.

שיקול אסטרטגי

שרון לא היה מרוצה מההחלטה אך "קיבל את הדין", והצליחה נדחתה עד ל-15 באוקטובר, כאשר שרון צלח את התעלה באותו מקום, כי למזלנו המצרים עדיין לא סגרו את התפר. בין תאריכים אלה ניטשו קרבות שחיקה קשים. בסופו של דבר נשחק הצבא המצרי יותר מצה"ל, וכך נוצרו התנאים לפלישה. ברם, מתחם החווה הסינית נשאר בידי המצרים, ולכן איים על הפלישה כפי שאיים ב-9 באוקטובר. משום כך הותקפה החווה הסינית במקביל לפלישה, והתנהלו שם קרבות קשים, בהם סבלנו אבדות רבות כולל "אבדות מאש כוחותינו" בגלל הפיקוד הלקוי.

בסופו של דבר הגשים צה"ל לכאורה את החלום שלו, היינו צלח את התעלה ופרץ לכיוון קהיר. היה זה בהחלט הישג טקטי-אופרטיבי מרשים, ובעיני רוב הישראלים הוא מוכיח ומסמל את ניצחוננו הסופי במלחמה. אבל התמונה משתנית לחלוטין אם נעלה לרמה האסטרטגית. ל"עיכוב" של הפלישה הייתה משמעות מכרעת. קרבות השחיקה העלו את "מחיר הניצחון" והפכו אותו ל"יקר מדי". גם אם הסבנו לערבים אבדות גדולות פי כמה מהאבדות שלנו, אין לכך חשיבות מכרעת, אם מדינות ערב מוכנות לשלם את מחיר התבוסה ואילו אנחנו איננו מוכנים לשלם את מחיר הניצחון. שיקול זה חורג מתחום הגבורה והמקצוענות הטקטית-אופרטיבית, אך הוא שריר וקיים. הוא מהווה כעין "חזית אסטרטגית" אשר עוברת במגרש הפוליטיקה, ההשפעות התרבותיות וכדומה.

כבר אמרנו שלאמריקנים הייתה הערכה מוקדמת של הליך המלחמה, לפיה המפנה לטובת ישראל יחול בתוך 72 השעות הראשונות; ברור שהייתה כאן הגזמה ביחס לכוחו של צה"ל, אך נראה שהתערבו גם שיקולים אחרים. במלחמה זו נועד לאמריקה תפקיד של משקיף מן הצד, וגם תפקיד של הנהנה העיקרי מן התוצאות. הרעיון היה שצה"ל יביס את הערבים וזה יתפרש ככישלון של הנשק הרוסי. בנקודה זו תיכנס אמריקה למשחק ותציע לערבים את עזרתה הדיפלומטית וגם את הנשק שלה, שעליונותו הוכחה זה עתה. במילים אחרות אמריקה תיכנס לעולם הערבי במקום הרוסים, על גבה של ישראל. המשחק היה דיפלומטי מעיקרו, ודרש לוח זמנים עדין, שכלל גם משחק במגרש היחסים בין אמריקה ורוסיה באו"ם, בין אמריקה לאירופה ועוד. תכנון המשחק התבסס על הערכת הזמן בין המתקפה הערבית לניצחון הישראלי – היה צורך לקבוע את מסגרת הזמן, ו-72 שעות נראו כמסגרת נוחה למשחק הדיפלומטי ולמסגרת הקרבית כאחת. כאשר לא עמדנו ב"לוח הזמנים", השתבש המהלך. וכאילו לא היה די בכך, סבלנו אבדות קשות בציוד. הטיל הרוסי הפיל בהצלחה מטוסים אמריקנים – מה שנגד את הרעיון הבסיסי של התמרון הדיפלומטי. עכשיו עלה המחיר שאמריקה הייתה אמורה לשלם לערבים, ובמקביל נזקקה ישראל לאספקה מיידית מאמריקה, מכאן שהיה אפשרי לגבות מאתנו מחיר גבוה יותר. אפשר לומר שבעצם הזמנו על עצמנו את הלחץ הדיפלומטי וסגרנו את ”אופציית הכוח".

כתוצאה ישירה של המלחמה, אם כי באיחור משמעותי, התחלף הממשל בישראל ו"הימין", כלומר בגין ושרון, עשו מאמץ אדיר ונואש "להחזיר את המצב לקדמותו" על ידי מלחמת לבנון ב-1982. מאמץ זה נכשל, כידוע וכצפוי. הכישלון לא נקבע באיזה "חוק היסטוריה" אובייקטיבי, ולא בא משום שהרעיון האסטרטגי של המלחמה נלקח מ"מורשתו של בן גוריון", אלא משום שהצמרת הפוליטית והצבאית לא הבינו את הליקוים האמיתיים של מלחמת יום הכיפורים ולא ידעו לנהל את המלחמה.

קשה מאד לתקן את השגיאות המבניות אשר התגלו במלחמה, אם אתה מכריז על ניצחון. קשה שבעתיים אם גיבורי התהילה של אותו ניצחון מיתולוגי הופכים לדמויות המובילות בפוליטיקה ועתידם הפוליטי תלוי בתהילתם. בחברה אריסטוקרטית התהליך אפשרי, כי הכל נשאר סגור בתוך קבוצה מקצועית מצומצמת, אבל לסדר אריסטוקרטי יש מגרעות אחרות. סדר דמוקרטי, לעומת זאת, בנוי על ה"פתיחות" – אם העם אמור לשלוט בגורלו, הוא צריך לדעת את האמת על האנשים שהוא בוחר להיות מנהיגיו.

אבל לא מספיק סתם "לדעת", השאלה הגדולה היא מה עושים עם המידע. דמוקרטיה מניחה לא רק פתיחות ושקיפות אלא גם "בגרות" ביחס למידע. אין מנהיג ואין מצביא שלא עשו טעויות. תרבות של תהילה מיתולוגית עלולה לדחוף לצמרת אנשים בלתי ראויים, תרבות של "עליהום" חוסמת לראויים את הדרך למנהיגות. כל הסדר הדמוקרטי בנוי על האיזון הדק בין שתי האפשרויות הרעות הללו. צריך להכיר בעובדה שהדמוקרטיה בישראל איננה "בוגרת" במובן זה – היא מתנדנדת בין שתי ההערכות ועוברת בקפיצה מאחת לשניה. בדיוק כך נולדה "חידת שרון".

הוא ואנשים רבים מסוגו אינם נכנסים לסכמה של "או גיבור או אפס". שרון הוא באמת המפקד הטקטי הכי טוב שהיה בישראל, אך אין זה אומר שהוא בהכרח חזק גם ברמה האסטרטגית, הנדרשת משר ביטחון ומראש ממשלה. אחת הצרות הגדולות של הציונות שבן גוריון לא גידל את "דור ההמשך", אפשר אף לטעון שכל המבנה הפוליטי והמפלגתי של ראשית המדינה לא איפשר צמיחה טבעית של מנהיגות ברמה אסטרטגית. המנהיגות הטקטית תפסה את העמדות בסולם הפוליטי, והגיעה לפסגה מבלי לפתח אופק אסטרטגי. זה השורש העמוק של משבר המנהיגות הנוכחי.

מצב זה ישתנה רק אם וכאשר האזרחים יהיו מסוגלים לנתח את העבר מבלי לפרוש אותו באופו פשטני על הציר שבין "התהילה" ל"המחדל". במציאות קיימים גם זה וגם זה. ב-1973 לא היה מחדל מודיעיני, אבל היה מחדל של הצמרת הצה"לית ופשיטת רגל ביטחונית של הצמרת הפוליטית. אלה ואלה לא ידעו לחשוב במונחים של אסטרטגיה ולא ידעו לעבוד יחד. לא הייתה הפריה הדדית כי אם סירוס הדדי, והתוצאות היו בהתאם. האזרח הישראלי הרגיש ש"משהו רקוב בממלכתו", המחדל הביטחוני של הפוליטיקאים היה נהיר יותר, ומכאן נולדה הנטייה לקדם את "גיבורי תהילה" של מערכת הביטחון לתפקידי מפתח בפוליטיקה. החל מיצחק רבין ב-1974 וכלה בשרון בימים אלה, הנטייה הביאה אותם לפסגת הכוח, והם כשלו בזה אחר זה. את הסיבה לכך הסברנו לעיל.

במה שנוגע לאריאל שרון, אפשר לטעון שיום ה-9 באוקטובר 1973 הייתה שעת הכושר ושעת המבחן האמיתי שלו. אני טוען שצליחת התעלה לא הייתה טובה לישראל. ייתכן שהיא עשתה רושם חזק והעניקה לישראל את תחושת הניצחון, אך בחשבון האחרון ישראל נשארה עם התחושה, והערבים נשארו עם הניצחון. ואחרת לא היה יכול להיות.

נגיד שהיינו צולחים את התעלה ב-8 או ב-9 באוקטובר והיינו דוהרים לקהיר. מה היינו משיגים בכך? הרי לא התכוונו לכבוש את בירת מצריים או להישאר בצד המערבי של התעלה – מה היה הרציו מאחורי הפעולה, מעבר לאינטרס המקצועי של האלופים? ייתכן שהייתה התקווה שהערבים "יישברו" כפי שנשברו במבצע קדש ובששת הימים, וייתכן שקיוו להשמיד את מערך הנ"מ. מערך זה נבנה במהלך מלחמת ההתשה, ובסיומה מצריים התחייבה לפנינו ולפני ארה"ב להשאיר אותו במרחק ניכר מהתעלה. אך מצריים הפרה את ההסכמים יום אחרי החתימה והטילים קודמו לתעלה. ישראל לא הגיבה, משום שהייתה מותשת במלחמת ההתשה, וגם משום שאמריקה התעלמה מהפרת ההסכמים הבינלאומיים כאשר ראתה בכך אינטרס. הנרטיב של "ידידתנו הגדולה" נשאר כמובן, אבל היה צריך להבין מה באמת עומד מאחוריה.

האינטרס העליון של אמריקה היה להחליף את ברה"מ במזרח התיכון. שר החוץ האמריקאי (יהודי) הנרי קיסינג'ר ביטא זאת בפשטות: "להחליף את הנשק הסובייטי בתיווך האמריקני". במילים אחרות, קיסינג'ר תכנן לשלם למצריים במטבע הישראלי. באופן כללי היה זה כנראה בלתי נמנע, וגם היו בכך צדדים חיוביים בשבילנו. אבל האינטרס שלנו היה לשלם כמה שפחות ולקבל כמה שיותר. הצליחה פעלה בכיוון ההפוך. אחרי הצליחה וההתקדמות לקהיר הייתה התערבותה של ארה"ב ודאית, ובהכרח הייתה אמריקה תופסת את עמדת ה"עוצר" וה"מגרש", ואילו אנו היינו בעמדה של ה"רעים", ה"פולשים" וה"מגורשים". כלומר היינו נדרשים לשלם מחיר מקסימלי. המצב היה שונה אילו היינו משמידים את הפולש במהלך החלטי, מהיר ומשכנע. אז היו "תנאי הפתיחה" אופטימאליים מבחינתנו. במילים אחרות תסריט המלחמה כפי שהוכן מצידנו היה הביא אותנו לתבוסה מדינית גם אילו בוצע בהצלחה המירבית. לא הצליחה המרשימה אלא השמדת האויב הפולש בשטח הפלישה היה צריך להיות מטרת המלחמה מצידנו.

לא מקרה הוא שקיסינג'ר דיבר במונחים של "הגדה המצרית והגדה הישראלית" של התעלה. הדרג הפוליטי בישראל היה צריך להבין את המצב, ולתאם את היעד הצבאי למלחמה הבאה. אבל גולדה מאיר העידה על עצמה שהיא "אינה יודעת מה זה אוגדה". עם ההבנה כזאת בתחום המלחמה לא היה לה סיכוי לכוון את הדרג המקצועי של הצבא. אמנם גולדה הכירה במגרעותיה והסתמכה על שני "מומחי הביטחון" – ישראל גלילי ויגאל אלון, אך היא לא הבינה מה שהבין בן גוריון: שניהם, וכמותם רוב מפקדי הפלמ"ח, היו אנשי אידיאולוגיה, ולא אנשי צבא של ממש. בן גוריון מצידו סגר את הבנה הזאת ביומנו והוריש לציבור את החידה הגדולה: למה הוא "פירק את הפלמ"ח". אבל בכך עוד לא מוצה העניין.

האלטרנטיבה האופרטיבית

ידועה אמרתו של קלאוזביץ': המלחמה היא המשך של המדיניות באמצעים אחרים. בזמנו היה נהוג לבנות היררכיה ברורה של הנושאים, בזמננו אין צורך בכך. אם אנו יכולים לדייק ולומר: "המלחמה והפוליטיקה הם שני חלקים של חטיבה אחת". הפוליטיקה אבודה ללא "אופציה של כוח", וכן הכוח הצבאי הוא יותר מזיק ממועיל כאשר הוא מופעל בניגוד ל"אפשרי" הפוליטי. אבל מצד המלחמה (וגם הפוליטיקה) יש עניינים "טכניים": אם המפקדים אינם יודעים לנהל את הקרב, או אם החיילים אינם מוכנים להילחם, אזי אין משמעות לשום "אסטרטגיה".

במה שנוגע לרמת החיילים – לישראל לא היו עדיין בעיות ב-1973 – החייל היהודי לחם בגבורה והוא לא היה יכול לדעת אם הקרב שהוא לוחם בו "נכון" מבחינה אסטרטגית. אבל בדרג של הפיקוד היו ליקויים רבים, והניגוד הזה איננו חדש בהיסטוריה הצבאית. בממלכת אוסטריה אמרו על צבאה אחרי המערכה בצפון איטליה: "האריות נלחמו בפיקודם של החמורים". וכך גם הגדירו האנגלים את תפקוד צבאם במלחמת העולם הראשונה. איננו רוצים לומר שהמפקדים של צה"ל היו כולם בגדר "חמורים", אך בכל זאת רצוי לדעת משהו על תפקודם.

כבר אמרנו שרעיון הצליחה נעשה למין אידיאה-פיקס של האלופים, והם אף התחרו ביניהם בהמצאת שיטות צליחה טובות יותר. ב-9 באוקטובר היה אמור שרון "להתכונן לצליחה", העניין של החווה הסיני צץ כ"הפרעה צדדית" וקיוו לסלק אותו במתקפה נועזת. אבל למעשה היה הרעיון בלתי אפשרי, כי שרון היה אמור לנהל שני קרבות של העזה בשני כיוונים מנוגדים. דבר כזה הוא בלתי אפשרי, או לפחות מסוכן מאוד. היה צורך ליצור מסגרת על-אוגדתית, גייס, ארמייה או קורפוס.

גם מתקפת אדן ב-8 באוקטובר לא הייתה נקייה משיקולי הצליחה. בפירוש חשבו על האפשרות לצלוח על הגשרים המצריים אם יצליחו לתפוס אותם. מי שהחזיק בראשו את אופציית הצליחה, היה חייב לשמור כוח גדול כ"עתודת צליחה" ולא לערב אותו בקרב של תפיסת הגשרים. זה יכול להסביר מדוע רק שני גדודים מכל האוגדה נשלחו למתקפה. למעשה גם כאן הייתה נחוצה "מסגרת על-אוגדתית". אבל צה"ל לא היה מוכן למסגרות שכאלה. אפשר להניח שהאידיאה-פיקס של הצליחה העיבה על הקרב של 8 באוקטובר, אבל אצל שרון המצב היה שונה.

שרון היה יכול לתקוף את החווה הסינית בכל הכוח שעמד לרשותו. נזכיר שהייתה לו אוגדה שלמה עם 180 טנקים שהיו שווים ל-540 טנקים מצריים בחישוב היעילות הקרבית, המקובל והנכון. אילו היה שרון תוקף את המצרים מהעורף, על הנייר היו לו סיכויים טובים למוטט את האויב, לפזר ולשבות אותו, כי בדיעבד, אנו יודעים שהמצרים לא היו ערוכים ללחימה עם "חזית הפוכה". כניצול אופרטיבי של הניצחון הטקטי, הייתה אמורה אוגדת שרון להתקדם צפונה, ו"לגלח" את כל הארמייה ה-2. אוגדת שרון הייתה הופכת לפטיש ואוגדת אדן לסדן – או שאדן היה אפילו מצטרף למתקפה מול האויב המעורער. ב-9 באוקטובר הייתה הזדמנות נדירה למהלך מהפכני אשר היה משנה את פני המלחמה כולה ומביא לישראל ניצחון מהיר וזול, פחות או יותר במסגרת 72 השעות הנדרשות. אבל לשם כך היה צריך לוותר על הצליחה.

ביתר דיוק, היה צריך לוותר על קו מחשבה שלם ולעבור לתסריט אחר של מלחמה. במילים אחרות, נדרש מהמפקדים "אלתור עמוק", והרי לפי הנרטיב הבסיסי, צה"ל בנוי על האלתור עוד מימי עברו הפלמחא"י. אמנם, במובן מסוים "אלתור המפקדים" בכלל לא קיים. גאון האלתור ברמה הגבוהה ביותר היה נפוליון – והוא היה גם גאון בהכנה המדויקת של המבצעים. נפוליון גם נתן את המפתח התיאורטי לתופעת האלתור: "לא שאיזה אליל לוחש לי מה לעשות בשדה הקרב, הרעיונות באים מקריאה ומחשיבה מוקדמות", כך הוא כתב. בעברית קוראים לזה: "סוף מעשה במחשבה תחילה". ואפשר לדייק – ככל שהמעשה מהיר יותר ובלתי צפוי (מאולתר), כך נזקק הוא למחשבה מקדימה עמוקה ויסודית יותר. כאשר כל המחשבות והתכנונים סבבו על ציר הצליחה – האלתור הרדיקאלי לא היה בגדר האפשר.

לכאורה היה שרון בסך הכל מפקד אוגדה, ואילו "שינוי הקונספציה" היה שייך לרמה גבוהה יותר. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שרק לפני חודשים ספורים כיהן שרון כאלוף פיקוד הדרום. הבעיה הייתה שלא נדונה שום אלטרנטיבה רעיונית, כפי שלא נדון האספקט הפוליטי-האסטרטגי של המלחמה הבאה. אכן שרון יחיד מכולם ידע לבצע את הצליחה כי הוא באמת מפקד השדה הכי טוב של צה"ל. אך אין בכך משום הוכחה לכוחו בתחום של החשיבה האסטרטגית. ברם אין זה אומר שלא היו לו קונספציות אסטרטגיות. האספקטים האלה נקלטו מתוך הניסיון האישי אשר התרחש בתקופתו של בן גוריון.

"כאן הסתיימו רשומותיו של בן-גוריון"

הכותרת היא פרפראזה של הביטוי העוקצני משנת 1914. באוגוסט אותה שנה החלה מלחמת העולם הראשונה, והצבא הגרמני תקף בחזית המערבית אל תוך צרפת. התוכנית הייתה נועזת וחדשנית עד מאד, כי בתסריט אחר לא היו לגרמניה סיכויים לניצחון. התוכנית גם הייתה מחושבת מראש בקוויה הכלליים על ידי מרשל פון-שליפן, אלא שהוא נפטר ב-1907, ומשימת הביצוע נפלה על כתפיו של פון-מולטקה, הידוע כ"מולטקה-הצעיר" (להבדיל מ"מולטקה הקשיש", דודו, שהיה מצביא ממדרגה ראשונה.) מולטקה הצעיר לא הגיע לרמת קודמיו, וזה היה ידוע בצמרת הגרמנית, אך נעשה חשבון שלקרבה המשפחתית תהיה אי-איזו השפעה מאגית על מהלך המלחמה, מה שלא קרה בפועל.

אבל הייתה בעיה נוספת, מפותלת יותר. כבר אמרנו שהתוכנית המקורית הייתה נועזת, היינו כוללת מרכיב של מזל. היא כללה גם מרכיב של הונאת האויב. בכתביו התיאורטיים צידד פון-שליפן בהתלהבות במבנה הקרב הקרוי "קאנה" היינו כיתור האויב משני האגפים בו זמנית. אבל את התוכנית למלחמה ביסס פון-שליפן על התמרון הא-סימטרי, הצבא התוקף היה אמור לעקוף את האגף הצפוני בלבד ולדחוף את האויב במקום לכותרו. באגף הדרומי תכנן פון-שליפן להשאיר את היוזמה בדי צרפת, ואפילו לסגת אל תוך הרייך. החזית בכללותה הייתה אמורה לפעול כבדומה לדלת המסתובבת על ציר, והנסיגה הייתה מושכת את האויב אל תוך מלכודת. התוכנית הבטיחה גדולות, אלא שלביצועה היה נחוץ מפקד המבין אותה, המאמץ אותה בהתלהבות ובעל עצבים של ברזל. מולטקה הצעיר לא היה כזה. הוא החליש בהדרגה את "האגרוף הצפוני" וגם איפשר למפקד בדרום – שהיה במקרה גם נסיך לבית המלוכה – לתקוף ולזכות בתהילת הניצחון. התוכנית כשלה, וגרמניה הפסידה את המלחמה.

אולם בתוכניתו של פון שליפן היה פגם מבני. כדי להצליח, היה צורך לרמות את האויב, ומכאן שהיה צריך להסתיר את האמת מהקצינים של הצבא הגרמני. תיאוריית ה"קאנה" אשר פון שליפן הטיף לה, הפכה לחוט השדרה של הפיקוד הגרמני, ואילמלא כן הייתה התרמית מתגלית גם לצרפתים. ייתכן שפון-שליפן עצמו אפילו לא שם לב שהתוכנית שלו תלויה בנס – בכך שבראש הצבא הגרמני יעמוד גאון מהמדרגה הראשונה. והנס לא קרה – מולטקה הצעיר היה מפקד מוכשר, אבל לא גאון. במטה שלו שמו לב לתופעה הבאה: ככול שהתארכה המתקפה וככול שהתרבה החיכוך הצבאי, כך פחת הביטחון העצמי והחלטיותו של המפקד העליון, עד שהוא הסתבך בפקודות סותרות וסטה מהתוכנית המקורית. במצב זה נולד הפתגם: "למולטקה הסתיימו הרשימות של פון-שליפן, והוא לא יודע מה לעשות".

מצב דומה נוצר במדינת ישראל אחרי פרישתו של בן-גוריון. היה ניגוד מתמיד בינו לבין סביבתו הפוליטית, שהייתה הרבה יותר עקבית בדרך האידיאולוגית של הציונות הסוציאליסטית. כוחו האמיתי של בן גוריון ושעותיו הטובות היו דווקא בכך כשסטה מהקו האידיאולוגי, אך בסופו של המאבק נדחף בן-גוריון לשוליים של ההוויה הפוליטית. כפי שאמרנו, בן-גוריון לא גידל את דור ההמשך, אך נוצרה סביבו קבוצה של "צעירים" אשר כללה את משה דיין, את שמעון פרס, ובמעגל רחב יותר - גם את אריאל שרון. להם הוא הוריש את "רשימותיו" הבלתי כתובות.

המרשים בין כולם היה מבצע קדש. המלחמה ההיא תוכננה כשלושה מהלכים נפרדים, כאשר באחד מהם התכוונו לביים מין "איום" על תעלת סואץ כדי לתת עילה להתערבותם של האנגלים והצרפתים. אלה היו אמורים לבוא להגן על התעלה מפני הפולש הישראלי ובינתיים להחזיר לעצמם את את האחיזה בתעלה. בפועל היה השיקול מוטעה. ישראל הסתמכה על שתי האימפריות הדועכות, ואילו שתי האימפריות העולות – היינו בריה"מ וארה"ב – התאחדו וגרשו את יריביהם מהאזור ואת ישראל מסיני. אולם ישראל קיבלה אז פיצוי: פירוזו של הגבול הדרומי. אמנם, היא קיבלה גם את ה"תוספת" של מלחמת גרילה משטחה של רצועת עזה. כעבור11 שנה סחפה הגרילה את ישראל למלחמת ששת הימים.

אגב, ב-1967 התנגד בן גוריון ליוזמה הצבאית מצד ישראל, כי לדעתו היא הייתה אפשרית רק במסגרת ברית צבאית עם אחת מהמדינות המערביות, ושום מדינה מערבית לא הייתה מוכנה להושיט עזרה לישראל ב-1967. מכאן שהקונצפציה שלו נעשתה בלתי רלוונטית בנסיבות החדשות, אך הוא לא היה מסוגל להשתנות. גם את הפריצה לכיוון קהיר אפשר להבין במסגרת ה"רשימות" של 1956. הפריצה הייתה אמורה "לסמן את האיום" ולהביא להתערבותן של המעצמות. אלא שהנסיבות הגיאופוליטיות השתנו ללא היכר ו"רשימותיו" של בן גוריון הסתיימו, במובן זה שנעשו בלתי רלוונטיות, ומשום כך גם מזיקות.

כאמור, בן גוריון לא השאיר אחריו שום "משנה ביטחונית", אפשר רק לשחזר אותה במידה זו או אחרת של סבירות. באופן כללי היה בן גוריון בעד ארץ ישראל השלמה, ומשום כך התחמק מלהגדיר את גבולותיה של המדינה באופן נחרץ. הוא היה מוכן למעשה לתפוס עוד שטח במידת האפשר, אך הוא גם הגיע להסכם חשאי עם עבדאללה מלך ירדן, ומסר לו את כל ירושלים המזרחית כולל הרובע היהודי. בן גוריון היה ער לאספקט הפסיכולוגי של לחמת הגרילה, והבין שישראל חייבת להגיב בכוח מול פשיטות של ה"פדאיון", ה"מסתננים" וכל היתר, כי בלי תגובות אלו היה העורף הישראלי נתפס לדמורליזציה, אך למעשה הן הביאו למבוי סתום. אולם במסגרת של תגובה, אי אפשר לנצח בלחמה הזעירה.

כאן ראוי לציין כי אחרי מלחמת ששת הימים עשה שרון שינוי בטקטיקה, והפסיק את הטרור ברצועת עזה בשיטת החיסולים העקביים – אך גם זה לא לתמיד. הוא חזר על העיקרון של החיסולים בהיותו ראש הממשלה, אך הוא משלב את הטקטיקה המוצלחת עם אסטרטגיה של נסיגה. כאן מתבטא בבהירות ובחריפות הניגוד המבני של הגישה הבן גוריוניסטית, אשר שילבה אקטיביזם גלוי עם תבוסתנות נסתרת. למעשה, בן גוריון חיפש תמיד כוח חיצוני שיגן על המדינה. ייתכן שהוא אף צדק בנסיבות תקופתו, כאשר המדינה הייתה חלשה עדיין. ייתכן שגם היום איננו חזקים עד כדי עמידה ביטחונית עצמאית, ומוכרחים להיות גרורה של אינטרסים של אחרים. אך ברור שבחשבון הארוך, המדינה הנגררת תיעלם ממפת העולם. מכאן, שהציונות עומדת לפני תקופה חדשה, וה"אסטרטגיה" של בן גוריון אינה עוזרת לה יותר.

מיכאל ברונשטיין

----

אחד מהם נשאר כעתודה ולא השתתף בקרב בפועל.

בתסריט זה כישלון ה-8 באוקטובר היה הופך לפעולת הסחה מוצלחת. אין בכך שום פסול או מניפולציה, כי אומנות הפיקוד כוללת את היכולת לנצל אף כישלונות. אלא שהפיקוד הצה"לי לא הפגין את היכולת לנהל קרב משולב או מתקפה מתואמת. באופן מרומז עולה העניין מפרשנותו של יצחק רבין: "תוכנית המתקפה עמדה עם שתי רגליים על הקרקע: קודם תוקף אדן, אחר-כך שרון ואחר-כך אלברט". התקפה הבו-זמנית של שתי אוגדות נראתה לו בלתי אפשרית, כביכול

עמנו הוא לב האנושות-וארץ ישראל-לב עמנו.

העדות: אלטלנה

אמר המביא לדפוס -