זכות הציבור לא לדעת  

''אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר ואור המנורה הוא השוטר הטוב ביותר'', אמר פעם שופט ביהמ''ש העליון של ארה''ב, לואיס ברנדייס, בהתייחסו למאבק הנצחי בין רשויות הממשלה הפועלות ביעילות במחשכים רחוק מעיני הציבור, לבין הציבור וזכותו לדעת ולפקח על מעשיו של השלטון.

הנושא עלה כבר לדיון בפני ביהמ''ש הישראלי בנסיבות שונות, ולפני כ-4 שנים אף נחקק בישראל חוק חופש המידע על מנת ליצור את האיזונים הנדרשים בין הזכות של הציבור לדעת הכל לבין הצורך השלטוני לפעול ביעילות.

לפני חודשים אחדים עלה הנושא שוב על סדר יומו של ביהמ''ש כאשר עיתון ''הארץ'' פנה בעתירה מינהלית לאפשר לו לקבל את הפרוטוקולים של דיוני הוועדה הציבורית להרחבת סל התרופות. הוועדה, המונה 23 חברים, היא זו שלמעשה מייעצת למועצה לביטוח הבריאות הממלכתי בנושא השינויים בסל הבריאות.

בוועדה הזו, יש לציין, יושבים אנשים רמי מעלה - נציגי משרדי ממשלה שונים, מנהלי קופות החולים, נציגי ההסתדרות הרפואית, מנכ''ל הביטוח הלאומי, פרופסורים מתחומים שונים ועוד.

נהיר לכל כי החלטות הוועדה הזו הן בעלות חשיבות ציבורית וכלכלית אדירה לציבור הרחב, שכן הכנסתה של תרופה זו או אחרת לסל התרופות משפיעה ישירות על כיסו של כל אחד מאיתנו, ויותר מכך על יצרני התרופות עצמם.

המדינה: חשיפת הפרוטוקולים תכביד על חברי הוועדה
האינטרסים של יצרני התרופות והמכשור הרפואי ברורים - כולם רוצים להכליל את מרכולתם בסל, ומאחר שמדובר בגופי ענק בעלי יכולת כלכלית, הרי שהם לא טומנים ידם בצלחת ומנסים להשפיע על החלטת הוועדה באמצעות שתדלנים, לוביסטים, אנשי יחסי ציבור ומה לא.

אז ''הארץ'' ביקש לחשוף את הפרוטוקולים המלאים של הוועדה - את הדיונים עצמם ואת הנימוקים שהעלו חבריה להמלצה זו או אחרת לגבי התרופות.

בקשתו של העיתון ממנכ''ל משרד הבריאות נתקלה בסירוב - הטענה היתה כי חשיפת המידע המבוקש עלולה לפגוע בעצמאות שיקול הדעת של חברי הוועדה. כך ממש. לגישת המדינה, חשיפת הפרוטוקולים תכביד על חברי הוועדה בהתנהלותם מול הלחצים החיצוניים של אותם לוביסטים ושתדלנים המופעלים עליהם.

ויותר מכך - המדינה אף העלתה הטענה כי חשיפת המידע המבוקש תאפשר למפעילי הלחצים יכולת בקרה על חברי הוועדה, לוודא שהם עושים כרצונם. לפי הטענה, היה וייחשף המידע, חברי הוועדה עלולים להתקבע 'בעמדותיהם הסקטוריאליות' ולא יהיו פתוחים לשינוי דעה והקשבה.

משמעות טענות המדינה ברורה. המדינה לא רואה בביקורת הציבורית גורם איכותי ומרתיע אשר עלול לגרום למי מחברי הוועדה רמי המעלה לנהל את מערכת שיקוליו בנושא כה חשוב על פי שיקולי טובת הציבור.

המדינה ממנה ועדה ציבורית אבל לא מאמינה בטוהר המידות של חבריה
נהפוך הוא, אומרת למעשה המדינה, ההשפעה הברורה היא של אלי ההון - יצרני התרופות - וכדי להגן על שיקול דעתם העצמאי של חברי הוועדה עלינו לשמור בסוד את שיקוליהם כך שחס וחלילה לא יגיעו לידיעתם של אלי ההון שעלולים אולי ''להתנקם'' בחברי הוועדה.

וכך למעשה טוענים במדינה כי דווקא טובת הציבור היא זו שמחייבת לנהל את דיוני הוועדה במחשכים, רחוק מעינו של הציבור.

הבנתם? המדינה ממנה ועדה ציבורית אבל לא מאמינה בטוהר המידות של חבריה. ואיך היא נאבקת בהשפעה האפשרית של בעלי ההון בחברי הוועדה? היא מסתירה את דעתם מעיני הציבור.

למזלו של הציבור הרחב, גישת ''ההפוך על הפוך'' של מדינת ישראל לא התקבלה על דעתה של סגנית הנשיא של ביהמ''ש המחוזי בירושלים, מוסיה ארד.

השופטת קבעה כי הנזקים העלולים להיגרם כתוצאה מחשיפת המידע לציבור הם ספקולטיוויים בעיקרם, והחשיבות של גילוי המידע בנושא כה מהותי גוברת על הטענה כי חברי הוועדה עלולים שלא להביע בחופשיות את דעתם.

הגישה המקוממת הזו של המדינה, לפיה חברי הוועדה הציבורית, שנאמנותם צריכה להיות לציבור בלבד, לא יעשו את עבודתם נאמנה אלא במידה שתוסתר דעתם מעיני כל, נדחית על ידי השופטת בשאט נפש.

אין הקלטה, אין פרוטוקולים, אין על מה לדווח
''עיון ברשימת חברי הוועדה מאשר כי הם אנשים בעלי שם בתחום עיסוקם. דווקא בשל מעמדם של חברי הוועדה, יש לצפות כי לא יושפעו מלחצים אלו ואחרים אלא יתייחסו באופן ענייני ורציני לנושא ויוכלו לעמוד מאחורי עמדותיהם. יתרה מכך, חשיפת המידע בנסיבות שלפנינו, תחייב את בעלי המקצוע השונים להביע דעה אמיתית וכנה, ביודעם כי דעתם חשופה לביקורת מקצועית וציבורית'', קבעה ארד.

בסופו של דבר קובעת השופטת כי העניין הציבורי בגילוי המידע גובר, והיא מקבלת את העתירה אך קובעת כי ''בהתחשב בכך שחברי הוועדה לא היו מודעים לעובדה שדבריהם ייחשפו לציבור, ובשים לב לכך שתוכנם של הפרוטוקולים יימסר לעותרת, אני מחליטה לגבי מקרה זה בלבד ולא לגבי פרוטוקולים עתידיים, כי החומר יימסר תוך חיסוי שמות הדוברים''.

ובשולי הדברים. אם לאור עמדת המדינה בעתירה יכול הציבור להתרווח תוך שהוא יודע כי יש מי ''שמגן'' על האינטרסים שלו, הרי שהציבור ישמח לבטח לדעת כי המדינה כבר חשבה על פתרון יצירתי למקרה שתיאלץ לחשוף את הפרוטוקולים בפני הציבור, והיא גם מודיעה זאת לביהמ''ש:

''בימים אלו שוקלת המדינה להימנע מלהקליט את דיוני הוועדה''. אכן פתרון יצירתי. אין הקלטה, אין פרוטוקולים, אין על מה לדווח. בהחלט יש על מי לסמוך.

על כך מוסיפה השופטת בסוף פסק הדין שורה אחת - ''לא נתבקשתי לפסוק בעניין הקלטת הפרוטוקולים בעתיד. אני מניחה כי הרשות הציבורית תפעל לפי רוח עקרון חוק חופש המידע ולא תנקוט צעדים כדי להתחמק מקיומו''.